כודאי ולכן ספק טומאת שרץ אסורה.

וממקום שבאת, מסוטה, שמשם למדנו דין ספק טומאת השרץ, יש ללמוד אף פרטי דינים בענין ספק טומאה: מה סוטה אין ספק טומאתה הופך לודאי אלא ברשות היחיד שהרי היא נאסרת משום שנסתרה, ואין אפשרות של סתירה ברשות הרבים — אף שרץ ספיקו מטמא ברשות היחיד בלבד.

ומה סוטה הריהו דבר שיש בו דעת לישאל, שהרי אפשר לשאול אותה אם נטמאה או לא נטמאה — אף שרץ, אין ספק טומאה בו טמא אלא בדבר שיש בו דעת לישאל כגון אדם שספק נטמא, או בדבר שספק נטמא והיה שם אדם שיכול היה לדעת.

ומכאן אמרו: דבר שיש בו דעת לישאל, ברשות היחיד — ספיקו טמא, ברשות הרבים— ספיקו טהור. ודבר שאין בו דעת לישאל, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים — ספיקו טהור. עד כאן לשון הברייתא.

ותחילה שואלים לגבי פירוש חילופי הדברים בין החכמים: ור' ישמעאל מה משמעות דבריו? הרי אמר ר' עקיבא שיש בסוטה איסור תרומה, ומהדר ליה איהו [ומחזיר ומשיב לו הוא] לענין דין כהונה? והרי ר' עקיבא לא הזכיר כלל שאסורה לכהונה!

ותו [ועוד]: לר' עקיבא, הלכה זו שאסורה לכהונה מנא ליה [מניין לו]? וכי תימא [ואם תאמר] שכהונה לא צריכא קרא [אינה צריכה כתוב] מיוחד כדי ללמד עליה,