ואפילו רבנן [חכמים] לא פליגי עליה [חלקו עליו], על ר' אלעזר בר' שמעון אלא במנחת חוטא של כהנים, שבת הקרבה היא המנחה כולה, שלפי שיטתם אינה נקמצת. אבל בהא [בזו], במנחת סוטה, אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] לר' אלעזר בר' שמעון ששייריה מתפזרים על בית הדשן.

א שנינו במשנה ש בת ישראל הנשואה לכהן מנחתה נשרפת, וכהנת הנשואה לישראל מנחתה נאכלת. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר שמנחת כהנת אינה נשרפת — שאמר קרא [הכתוב] "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז), ויש לדייק: כהן ולא כהנת.

שנינו במשנה: כהנת מתחללת בביאת איסור, ואילו כהן אין מתחלל. ומסבירים: מנלן [מניין לנו] שכן הדבר — שאמר קרא [הכתוב] על כהן הנושא אשה האסורה לו: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, טו), ומן הדיוק למדים: זרעו מתחלל על ידי ביאה אסורה, והוא עצמו אינו מתחלל על ידי כך.

עוד שנינו במשנה: כהנת מטמאה למתים, ואילו הכהנים אינם מיטמאים למתים, פרט לקרוביהם המפורשים בכתוב. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אמר קרא [הכתוב] באיסור טומאה לכהנים: "אמר אל הכהנים בני אהרן" (ויקרא כא, א), לדייק: בני אהרן ולא בנות אהרן.

עוד שנינו במשנה: כהן אוכל בקדשי קדשים ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים, דכתיב [שנאמר] במנחה שהיא מקדשי הקדשים: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא).

על מה ששנינו במשנה: ומה בין איש לאשה — שאין האשה המצורעת פורעת ופורמת כדין האיש המצורע, מביאים: תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בכתוב: "איש צרוע הוא טמא הוא" (ויקרא יג, מד), אין לי אלא איש שנוהגים בו דיני מצורע מוחלט, אשה מנין? — כשהוא אומר מיד אחר כך "והצרוע אשר בו הנגע" (ויקרא יג, מה), הרי כאן שנים, שכולל בלשון זו גם איש וגם אשה,

אם כן מה תלמוד לומר בתחילה "איש" דוקא — לענין שלמטה (שאחר כך), כלומר, לדיני פריעה ופרימה ולא לטומאה, ומכאן למדים שאיש פורע ופורם ולא האשה.

שנינו במשנה: האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. אמר ר' יוחנן: הלכה היא למשה מסיני בהלכות נזיר, ואין לה מקור בכתוב. שנינו במשנה: האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. אמר ר' יוחנן: גם זאת הלכה היא למשה מסיני בנזיר.

עוד שנינו במשנה: האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה. ומהיכן למדים זאת — דכתיב [שנאמר]: "ואמר אבי הנערה... את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז), ללמדנו שהדבר בכוחו של האב בלבד ולא של האם. שנינו במשנה: האיש מוכר את בתו לאמה כשהיא קטנה ואין האשה מוכרת את בתה. ומניין הדבר — דכתיב [שנאמר]: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז), ללמדנו: דווקא איש מוכר את בתו ולא אשה.

עוד שנינו במשנה: האיש נסקל כשהוא ערום ואין האשה נסקלת כשהיא ערומה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — נאמר "ורגמו אתו" (ויקרא כד, יד). ונברר: מאי [מה] יש ללמוד מן המיעוט "אותו"? אילימא [אם תאמר] אותו ולא אותה, שאין רוגמים את האשה כלל — והכתיב [והרי נאמר] במפורש: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא... וסקלתם באבנים" (דברים יז, ה)! אלא הכוונה היא: אותו כשהוא לעצמו ערום בלא כסותו ומכאן גם נלמד — ולא אותה בלא כסותה.

שנינו במשנה: האיש נתלה לאחר שנסקל ואין האשה נתלית. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אמר קרא [הכתוב]: "ותלית אתו על עץ" (דברים כא, כב), ויש כאן מיעוט: אותו ולא אותה.

עוד שנינו: האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אמר קרא [הכתוב]: "ונמכר בגנבתו" (שמות כב, ב), ללמד: בגניבתו ולא בגניבתה.

א משנה ארוסה שקינא לה הארוס, ושומרת יבם שקינא לה היבם ונסתרו — לא שותות מי סוטה, ולא נוטלות כתובה מן הבעל כאשר מגרשן, שהרי נאסרו לו מחמת סתירה זו, וכיון שהיה הדבר באשמתן — אינן נוטלות כתובה. וראיה שאינן שותות — שנאמר: "אשר תשטה אשה תחת אישה" (במדבר ה, כט) פרט לארוסה ושומרת יבם שאין שתיהן בגדר "תחת אישה", כלומר, חיה עימו כאשתו.

אם היו הנשים הסוטות אסורות לבעליהן באיסור לאו, כגון אלמנה שנישאה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה שנישאו לכהן הדיוט, או ממזרת