כדלעת, מני [שיטת מי היא] — שיטת ר' עקיבא היא, דדריש [שהוא דורש] את התורה לפי השיטה של ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] אחרת: מה שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" (ויקרא יד, ט) הרי ביטוי זה ריבה את כל שערותיו. "את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו" (ויקרא יד, ט) — מיעט. "ואת כל שערו יגלח" (ויקרא יד, ט) — חזר וריבה. והכלל בשיטת לימוד זו שריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל.

מאי [מה] ריבה — ריבה את השיער דכוליה גופיה [של כל גופו], ומאי [ומה] מיעט בכל זאת — מיעט שיער שבתוך החוטם, שאותו אינו צריך לגלח ואין איפוא להקשות על ר' ישמעאל מדברים שהם כשיטת ר' עקיבא.

ושואלים: בסופו של דבר מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו ששאלנו בענין אפר במקום עפר לצורך השקאת סוטה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב הונא בר אשי אמר רב: אין שם עפר — מביא רקבובית רקב שנוצר על ידי ירק, ומקדש את המים. כלומר, מכשירם לצורך זה. הרי שאין צורך בעפר דווקא.

ודוחים: ולא היא, אין מכאן ראיה, ומדוע? רקבובית ירק הוא שכשירה משום דהואי [שנעשית] לבסוף עפר, ואילו אפר לא הואי [נעשה] עפר, ואין איפוא להביא ראיה מכאן.

א שנינו במשנה: כמה עפר נותן — כדי שיראה על המים. תנו רבנן [שנו חכמים], שלשה צריכין שיראו: עפר סוטה, ואפר פרה במי חטאת, ורוק יבמה היורקת לפני הדיינים בזמן שחולצת. משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: אף דם צפור של מצורע צריך להיראות על פני המים שבכלי.

ומבארים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — דכתיב [שנאמר]: "וטבל אתם בדם הצפר" (ויקרא יד, נא), ותניא [ושנויה ברייתא]: "בדם", יכול בדם ולא במים כלל — תלמוד לומר: "במים" (ויקרא יד, נא). אי [אם] במים, יכול במים ולא בדם — תלמוד לומר: "בדם". הא כיצד יתקיימו שני הכתובים? מביא מים בכמות כזו שדם ציפור עדיין ניכר בהן, וכמה הם — רביעית הלוג.

ורבנן [וחכמים] שאינם מצריכים שייראה דם הציפור, כיצד הם מבינים את הכתוב — הם אומרים כי הכתוב ההוא נצרך לגופיה [לגופו], דהכי קאמר רחמנא [שכך אמרה תורה]: אטביל [הטבל] את הציפור בדם ובמים יחד.

ור' ישמעאל אומר: אם כן, שרק לצורך זה בא הכתוב, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "וטבל בהם", ומה ששנה הכתוב ואמר "בדם הציפור ובמים" למה לי — ללמד שיהא הדם ניכר.

ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים על כך: אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] "וטבל בהם" — הוה אמינא [הייתי אומר]: האי לחודיה והאי לחודיה [זה לחוד וזה לחוד], לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] "בדם הציפור ובמים" כדי לחייב לערבן יחד.

ור' ישמעאל סבור כי על המצוה לערבן קרא אחרינא כתיב [כתוב אחר נאמר] "ושחט את הצפר האחת אל כלי חרש על מים חיים" (ויקרא יד, נ), הרי שהדם נופל לתוך המים ומעורב בהם.

ורבנן [וחכמים] אומרים: אי מההוא הוה אמינא [אם מאותו פסוק הייתי אומר]: לישחטיה [שישחוט] את הציפור סמוך למנא [לכלי] שבו המים ונינקטינהו [ויאחוז] לוורידין שלא יצא הדם, ולקבליה [ויקבלו] לדם במנא אחרינא [בכלי אחר], ויהיו כלים מיוחדים לדם ולמים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שצריך לערבם יחד, וגם לשחוט לתוך הכלי.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: היתה ציפור גדולה שלה דם רב ומדחת את המים שאין המים ניכרים בדם, או להיפך, ציפור קטנה ונדחית מפני המים שאין הדם ניכר במים, מהו הדין בכגון זה?

אמר ליה [לו]: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא [האם לא אמרתי לך אל תוציא את עצמך מחוץ להלכה], כלומר, אל תנסה לערער על תחומי ההלכה, בצפור דרור שיערו רבנן [חכמים], אין לך ציפור דרור גדולה כל כך שמדחת את המים, ואין לך קטנה כל כך שנדחית מפני המים.

ב ועוד לענין עפר סוטה. תנו רבנן [שנו חכמים]: הקדים עפר למים — פסול, ור' שמעון מכשיר. ומבארים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' שמעון —

דכתיב [שנאמר]: לענין פרה אדומה "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט, יז), ותניא [ושנויה ברייתא], אמר ר' שמעון: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא! אלא שינה הכתוב במשמעו ולא נאמר "אפר" במפורש אלא "עפר" לדון הימנו גזירה שוה; נאמר כאן בפרה אדומה "עפר" ונאמר להלן בסוטה "עפר", מה להלן בסוטה נותן עפר על גבי מים כלשון הכתוב "ומן העפר... יקח הכהן ונתן אל המים" (במדבר ה, יז) — אף כאן בפרה אדומה עפר (אפר) על גבי מים.

ומה כאן בפרה אדומה אם הקדים עפר למים — כשר, אף להלן בסוטה הקדים עפר למים — כשר.

ושואלים: והתם מנלן [ושם בפרה אדומה מניין לנו] שאם הקדים עפר למים כשר? ומשיבים: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים]; כתיב [נאמר]: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים" (במדבר יט, יז), אלמא [מכאן] שהאפר ברישא [בתחילה], וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "מים חיים אל כלי", לומר שיהיו המים חיים וצלולים ניתנים לתוך הכלי שעדיין אין כלום בכלי, אלמא [מכאן] שמים ברישא [בתחילה], הא [הרי] כיצד אתה מקיים את שניהם? רצה — זה נותן תחילה, רצה — זה נותן.

ורבנן [וחכמים] הפוסלים סבורים כי מה שנאמר "אל כלי" — דוקא הוא, ומה שנאמר "עליו" — הרי זה בא ללמד שמצוה לערבן את האפר במים.

ושואלים: ואימא [ואמור] אחרת: "עליו" כוונתו דוקא שיהא אפר תחילה, ומה שנאמר "אל כלי" — שתהא חיותן בכלי, שהמים יינתנו אל הכלי בעודם חיים, כלומר, במישרין מן המעיין ולא מכלי אחר!

ומשיבים: מה מצינו בכל מקום (כגון בסוטה) שהעפר שהוא מכשיר את המים לצורך המצוה נמצא למעלה, אף כאן בפרה, האפר המכשיר את המים להזאה למעלה.