אגם, כלומר, במקום שצומחים בו שיחים וקנים הניחה אותו, כדכתיב [כפי שנאמר] ביאור מצרים: "קנה וסוף קמלו" (ישעיה יט, ו).

נאמר: "ותרד בת פרעה לרחץ על היאר" (שמות ב, ה). אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה, שהיתה זו טבילה של קבלת מצוות, וכן הוא אומר: "אם רחץ ה' את צאת בנות ציון" (ישעיה ד, ד), והכוונה שם לחטאים, ללמדנו שיש רחיצה שעיקר משמעה הוא רוחני ולא חומרי.

"ונערתיה הלכת" (שמות ב, ה). אמר ר' יוחנן: אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר "הנה אנכי הולך למות" (בראשית כה, לב).

ומבארים: "ותרא את התבה בתוך הסוף" (שמות ב, ה), כיון דחזו דקא בעו לאצולי [שראו נערותיה שהיא רוצה להציל] את משה, אמרו לה: גבירתנו, מנהגו של עולם כשמלך בשר ודם גוזר גזירה, גם אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה — לפחות בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך? בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.

נאמר "ותשלח את אמתה ותקחה" (שמות ב, ה). ר' יהודה ור' נחמיה נחלקו בפירוש המלה "אמתה", חד [אחד מהם] אמר: הכוונה לידה, וחד [ואחד] אמר: הכוונה לשפחתה. ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] ידה — דכתיב [שנאמר]: "אמתה" שהיא אמת היד. ומאן דאמר [ומי שאומר] שפחתה — מכיון שלא כתיב [נאמר] ידה במפורש.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שפחתה, הא [הרי] אמרת שבא גבריאל וחבטן, את שפחותיה בקרקע! ומשיבים: ששייר לה גבריאל שפחה חדא [אחת], דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה [שאין דרכה של בת מלך לעמוד, להיות לבדה], ואת אותה שפחה שלחה לקחת את התיבה.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ש"אמתה" זו ידה, ליכתוב [שיכתוב] הכתוב במפורש "ידה"! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דאישתרבב אישתרבובי [שהשתרבבה] ידה והתארכה אמות הרבה. שאמר מר [החכם] בענין אחר: וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה שנשתרבבה, וכן אתה מוצא בשיני רשעים, דכתיב [שנאמר]: "שני רשעים שברת" (תהלים ג, ח), ואמר ריש לקיש: אל תיקרי [תקרא] "שברת" אלא "שריבבתה".

נאמר "ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב, ו), ותוהים על לשון "ותראהו": הלא "ותרא" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' יוסי בר' חנינא: שראתה שכינה עמו, והכתוב מתפרש: "ותראהו את" — עם הילד ראתה את ה'.

נאמר: "והנה נער בכה" (שמות ב, ו) קרי ליה [קורא לו] הכתוב "ילד", וקרי ליה [וקורא לו] באותו פסוק נער. תנא [שנה החכם]: הוא ילד וקולו גדול ועבה כנער, אלו דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום, שהיה קולו עבה שלא כרגיל. אלא, מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, כלומר, עשתה לו כעין חופה קטנה בתוך התיבה, שאמרה: שמא לא אזכה לחופתו.

נאמר: "ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב, ו). ושואלים: מנא [מניין] ידעה שהוא מילדי העברים? אמר ר' יוסי בר' חנינא: שראתה אותו שהוא מהול.

"זה" — אמר ר' יוחנן: מלמד שנתנבאה שלא מדעתה, כשאמרה "זה" הכוונה: זה נופל במים ואין אחר נופל עוד למים.

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים והמהגים" (ישעיה ח, יט), מהו פירוש "המצפצפים והמהגים": צופין ואינם יודעין מה צופין, מהגים ואינן יודעים מה מהגים. שאמנם רואים האובות והידעונים משהו מן העתיד אבל אינם רואים אותו בבירור.

ראו האיצטגנינים שמושיען של ישראל במים הוא לוקה וידעו שפורענותו תהיה במים, עמדו וגזרו: "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שמות א, כב). כיון דשדיוה [שהשליכו] את משה למים, שהיה ביאור, אמרו: תו לא חזינן כי ההוא סימנא [שוב אין אנחנו רואים עוד כמו הסימן ההוא], שמושיעם של ישראל כבר נמצא במים, בטלו לגזירתייהו [את גזירתם] מאותה שעה. והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה, ועל דבר זה ראו שלוקה במים.

והיינו [וזהו] שאמר ר' חמא בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "המה מי מריבה אשר רבו" (במדבר כ, יג) — המה המים שראו איצטגניני פרעה וטעו בהם. והיינו דקאמר [וזהו שאמר] משה "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" (במדבר יא, כא); אמר להן משה לישראל: בשבילי (בגללי, "רגלי") שנזרקתי למים נצלתם כולכם, שמאז בטלה הגזירה ויש לי חלק בכם.

ר' חנינא בר פפא אמר: אותו היום שהונח משה ביאור עשרים ואחד בניסן היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה שהוא יום קריעת ים סוף ילקה ביום זה?

ר' אחא בר חנינא אמר: אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה?

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שהונח משה ביאור בששה בסיון, משכחת לה [מוצא אתה] תלתא ירחי [שלושה חודשים] של הצפנה, שאמר מר [החכם]: בשבעה באדר מת משה רבינו, ובשבעה באדר נולד משה, ולפי זה משבעה באדר ועד ששה בסיון תלתא ירחי [שלושה חודשים]. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהיה בעשרים ואחד בניסן, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה] שלושה חודשים?

ומשיבים: אותה שנה, שנה מעוברת היתה, שהיו בה שני חודשי אדר, ואם כן הצפינתו רובו של חודש ראשון (משבעה באדר ראשון שנולד בו), ורובו של אחרון (עד עשרים ואחד בניסן), ואמצעי (אדר שני) שלם.

נאמר: "ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית" (שמות ב, ז) ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה, מדוע דווקא] מעבריות?

מלמד שלפני כן החזירוהו (סובבוהו) למשה על כל המניקות המצריות כולן, ולא ינק מהן, אמר: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא? והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה ". למי יורה דעה ולמי יבין שמועה, כלומר, למי ילמד את התורה — לגמולי מחלב ולעתיקי משדים (ראה ישעיה כח, ט), לזה שלא רצה לינוק ("גמולי") מחלב נכריה.

נאמר: "ותאמר לה בת פרעה לכי ותלך העלמה" (שמות ב, ח) אמר ר' אלעזר: מלמד שהלכה בזריזות כעלמה, כלומר, כעלמה גדולה ולא כילדה. ר' שמואל בר נחמני אמר: "העלמה" — שהעלימה את דבריה ולא סיפרה לה שהיא מביאה אותו אל אמו.

נאמר שם "ותאמר לה בת פרעה (ליוכבד) היליכי את הילד הזה" (שמות ב, ט). אמר ר' חמא בר' חנינא: מתנבאה היתה בת פרעה ואינה יודעת מה מתנבאה, "היליכי" פירושו — הא שליכי [זה שלך]. "ואני אתן את שכרך" (שמות ב, ט). אמר ר' חמא בר' חנינא: לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנין להן שכרן, שהרי החזירו ליוכבד את בנה ואף קיבלה שכר על שהניקה אותו.

נאמר "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" (שמות טו, כ). ושואלים: וכי היתה אחות אהרן ולא אחות משה? אמר רב עמרם אמר רב ואמרי לה [ויש אומרים אותה], אמר רב נחמן אמר רב: מלמד שהיתה מתנבאה עוד כשהיא אחות אהרן, כשעדיין לא נולד משה,