בפרך" (שמות א, יג) ר' אלעזר אמר: בפה רך, שהתחילו לשעבדם בדרך ריצוי ופיתוי. ר' שמואל בר נחמני אמר: בפריכה (בשבירה).

נאמר: "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמות א, יד). אמר רבא: בתחילה נתנו להם עבודה בחומר ובלבנים, ולבסוף "ובכל עבדה בשדה" (שמות א, יד).

על המשך הפסוק "את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד), אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, וזוהי עבודת פרך — שהיו סובלים מעבודה שאינה לפי טבעם והרגלם. ולמאן דאמר נמי התם [ולדעת מי שאומר גם כן שם] בפסוק הקודם ש"בפרך" פירושו בפה רך, הכא [כאן] בפסוק זה העוסק בקושי הגופני של העבודה, ודאי הכוונה היא בפריכה.

א דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. כיצד היה הדבר? בשעה שהולכות הנשים לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות (מניחות על האש) שתי קדירות, אחת של מים חמין ואחת של דגים.

ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן את הבעלים, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן לתשמיש בין שפתים (בין גבולות וגדרות השדות), שנאמר: "אם תשכבון בין שפתים" (תהלים סח, יד), ודרשו על כך: בשכר "תשכבון בין שפתים" זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר בהמשך הפסוק: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהלים סח, יד).

וכיון שהיו הנשים מתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן (הלידה) הולכות ויולדות בשדה תחת עצי התפוח, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך, שמה חבלה ילדתך"(שיר השירים ח, ה).

והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר (מנקה ומתקן) אותן את הילודים, כחיה (מילדת) זו שמשפרת את הולד, שנאמר: "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי" (יחזקאל טז, ד), כלומר, לא היתה להם מילדת שתוכל לטפל בהם. ומלקט להן המלאך מן השדה אבנים כעין שני עגולין, והיו נובעים מתוכם דברי מאכל אחד של שמן ואחד של דבש, ומהם היו יונקים, שנאמר: "וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור"(דברים לב, יג).

וכיון שמכירין בהן מצרים שהם ילדי ישראל באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין המצרים שוורים וחורשין על גבן שנאמר: "על גבי חרשו חרשים" (תהלים קכט, ג). לאחר שהולכין המצרים היו מבצבצין התינוקות ויוצאין מן האדמה כעשב השדה, שנאמר: "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל טז, ז).

וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן בחזרה, שנאמר: "ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים" (יחזקאל טז, ז) אל תקרי [תקרא] "בעדי עדיים" אלא "בעדרי עדרים".

וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים בים סוף הם התינוקות הכירוהו תחלה, שנאמר: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), כלומר, זה שהכירוהו עוד מזמן שנגלה עליהם בעודם תינוקות.

ב נאמר "ויאמר מלך מצרים למילדת העברית" (שמות א, טו); רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: מילדות אלה היו אשה ובתה, וחד [ואחד מהם] אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר [מי שאומר] שהיו אלה אשה ובתה, כוונתו היא ליוכבד אם משה ואהרן, ולבתה מרים, ומאן דאמר [ומי שאומר] שהיו אלה כלה וחמותה — יוכבד וכלתה אלישבע אשת אהרן.

תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כדעת מי שאומר] שהיו אלה אשה ובתה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שפרה — זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה — שמשפרת (מתקנת) את הולד. דבר אחר: "שפרה" — שפרו ורבו ישראל בימיה.

"פועה" — זו מרים, ולמה נקרא שמה "פועה" — שהיתה פועה (משמיעה קול) ומוציאה את הולד. דבר אחר: "פועה" מלשון דיבור, שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל.

נאמר שם "ויאמר (פרעה) בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים" (שמות א, טז). ושואלים: מאי [מה פירוש] "אבנים"? אמר ר' חנן: סימן גדול מסר להן פרעה. אמר להן: בשעה שאשה כורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים, וזה יהיה לכן סימן שהיא עומדת ללדת.

ואית דאמר [ויש מי שאומר]: כדכתיב [כפי שנאמר]: "וארד בית היוצר והנה הוא עשה מלאכה על האבנים" (ירמיה יח, ג), מה יוצר (קדר) זה יושב באופן שירך אחת שלו מכאן וירך מכאן, וסדן שעליו הוא עובד באמצע, אף אשה — ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע.

"וראיתן על האבניים אם בן הוא והמתן אתו" (שמות א, טז). אמר ר' חנינא: סימן גדול מסר להן לדעת כבר בתחילת הלידה ("על האבניים") מהו מינו של הוולד; בן נולד כשפניו למטה, בת נולדת כשפניה למעלה. ונתן להן סימן זה, כדי שתוכלנה להרוג את הוולד בסתר, עוד לפני שנולד.

"ותיראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים" (שמות א, יז). ושואלים: "דיבר להן" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' יוסי בר' חנינא: שינוי הלשון מלמד שנוסף לכך תבען לדבר עבירה (כאמור במקום אחר ככינוי לביאה "ויבוא אליה", בראשית כט, כג), ולא נתבעו (נענו).

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז). תנא [שנה החכם]: לא דיין שלא המיתו אותן כפי שאמר פרעה, אלא שהיו מספיקות להם עוד מים ומזון. ולשון "ותחיינה" פירושו שהיו מסייעות להם לחיות.

נאמר: "ותאמרן המילדת אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה"(שמות א, יט). ושואלים: מאי [מה פירוש] "חיות"? אילימא [אם נאמר] חיות ממש במובן מילדות, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה [האם מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לילד אותה]?

אלא אמרו לו המילדות לפרעה: אומה זו כחיה נמשלה, וחיות יולדות בלא מילדת. ומהיכן אתה לומד שנמשלה אומה זו לחיה? — יהודה נאמר בו "גור אריה" (בראשית מט, ט), דן — "יהי דן נחש" (בראשית מט, יז), נפתלי — "אילה שלחה" (בראשית מט, כא), יששכר — "חמר גרם" (בראשית מט, יד), יוסף — "בכור שור" (ראה דברים לג, יז), בנימין — "זאב יטרף" (בראשית מט, כז).

ומעירים: דכתיב ביה [זה שנאמר בו] דימוי לחיה — כתיב ביה [נאמר בו], ודלא כתיב ביה [וזה שלא נאמר בו] במפורש, מכל מקום כתיב ביה [נאמר בו] בעם ישראל באופן כללי: "מה אמך לביא בין אריות רבצה" (יחזקאל יט, ב).

ג בענין הנאמר "ויהי כי יראו המילדת את האלהים ויעש להם בתים" (שמות א, כא) נחלקו רב ושמואל; חד [אחד מהם] אמר: בתי (משפחות) כהונה ולויה עשה להן, וחד [ואחד] אמר: בתי מלכות. מאן דאמר [מי שאומר] בתי כהונה ולויה — הרי הם אהרן ומשה שיצאו מיוכבד. ומאן דאמר [ומי שאומר] בתי מלכות — דוד נמי [גם כן] ממרים קאתי [בא], דכתיב [שנאמר]: "ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור" (דברי הימים א ב, יט) וכאשר יבואר להלן אפרת היא מרים, וכתיב [ונאמר]: "ודוד בן איש אפרתי" (שמואל א יז, יב).

נאמר בדברי הימים "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון" (דברי הימים א, ב, יח). את הכתוב הזה דורשים: וכי בן חצרון הוא כלב? הלא בן יפנה הוא! (כאמור במדבר יג, ו). ומסבירים: "בן יפונה" הוא כינוי — בן שפנה מעצת מרגלים.

ותוהים, ואכתי [ועדיין] קשה: הלא בן קנז הוא, דכתיב [שנאמר]: "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב" (שופטים א, יג), משמע שאביו של כלב שמו היה קנז! אמר רבא: בנו חורגו של קנז הוה [היה] כלב, ועתניאל היה אח חורג לו.