דף ח - ב

דרבנן אדרבנן, נמי לא קשיא.

הסתירה שהקשנו בדעת רבנן גם כן אינה קשה. שרבנן, אף שהם חוששין להרהור, ולכך סוברים שהאשה אינה נסקלת עירומה.

מכל מקום, הכא טעמא מאי - הטעם שקורעים בגדיה הוא משום שאמרה תורה "ונוסרו כל הנשים", שרצתה תורה שתתבייש, וילמדו כל הנשים להיות צנועות.

התם, לגבי הנסקלת, אין צריך להפשיטה, שגם בלי זה אין לך ייסור גדול מזה, שרואות הנשים כיצד היא נסקלת.

וכי תימא - ואם תקשה שעדיין גם לגבי נסקלת נאמר שיסקלוה עירומה, ולעביד בה תרתי, ונגרום לרואים להזהר מחטא ע"י שמלבד שרואים שנהרגת רואים גם בבזיונה.

אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה:

אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך" - ברור לו מיתה יפה!

גם כאשר הוא חייב מיתה עשה זאת בדרך מכובדת, שלא יתבזה. ולכך אין עושים את שני הדברים, שמלבד שתיסקל גם תהא עירומה, אף שלגבי סוטה מגלים אותה עד לבה.

ומקשינן - לימא דרב נחמן, תנאי היא!?

לכאורה, לפי המתבאר, נמצא שרבי יהודה האומר סוקלין את האשה עירומה, אינו סובר את דרשת רבי נחמן "ברור לו מיתה יפה", וא"כ נמצא שדרשת רבי נחמן תלויה במחלוקת רבי יהודה ורבנן.

ומשנינן - לא. דינו של רב נחמן אינו שנוי במחלוקת, אלא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן, מסכימים עם דרשתו.

והכא, שמצינו מחלוקת בין רבי יהודה ורבנן האם נסקלת עירומה, בהא קמיפלגי, מחלוקתם היא בכך:

מר סבר, בזיונה עדיף ליה טפי מצערא דגופיה, ^[6] ומר סבר, צערא דגופיה עדיף ליה טפי מביזיוניה.

רבי יהודה סובר שמעדיפה האשה למות בבזיון אבל ביתר מהירות וקלות, ולכך הדרשה של "ברור לו מיתה יפה" מחייבת לסוקלה עירומה בכדי שתמות מהר.

ורבנן סוברים, שבושתה של האשה חשובה לה יותר, ולכן ברירת המיתה היפה היא ע"י כך שלא תתגלה בשעת סקילה, אף שתמות יותר לאט.

היתה מכוסה לבנים מכסה בשחורים:

תניא - אם היו בגדים שחורים נאים לה, מכסין אותה בבגדים מכוערים. כיון שאין טעם המשנה אלא בכדי לגנותה.

היו עליה כל זהב וכו' - מעבירין ממנה כדי לנוולה.

מקשינן - פשיטא, השתא נווולי מנוויל לה, הני מבעייא!? אחר שאמרה המשנה שסותרין את שערה ומנוולים אותה, וכי צריך עוד לומר שמסירים ממנה את התכשיטים, הרי דבר פשוט הוא ומובן מאליו.

ומשנינן - מהו דתימא היה מקום לומר, שלא נסיר את התכשיטים משום שבהני אית לה בזיון טפי, שכאשר לבושה בצורה פרועה ועירומה עד לבה ושערה סתור, הרי בלבישת תכשיטים יש תוספת בזיון.

כדאמרי אינשי, כפי שמתלוצצים האנשים על שליח ערטיל, ומסיים מסאני. אדם ערום שהולך עם נעלים, שיש תוספת בזיון שהולך עם מנעלים כשהוא ערום מאשר בלעדיהם.

קא משמע לן, לזה באה המשנה להדגיש, שמסירים את תכשיטיה, וזהו בזיון יותר גדול. ואח"כ מביא חבל המצרי וכו'.

בעא מיניה רבי אבא מרב הונא: חבל המצרי ששנינו במשנה שקושר למעלה מדדיה, מהו שיעכב בסוטה? האם צריכים להביא דוקא חבל מצרי, או שכל חבל מספיק, ואין צריך חבל מצרי דוקא.

ושורש הספק הוא - האם הטעם לקשירת החבל משום שלא יישמטו בגדיה מעליה הוא, ובצלצול קטן, בחבל קטן, אך יפה ומכובד, נמי סגי גם כן מספיק.

או דילמא שהטעם לחבל מצרי הוא משום דאמר מר, ששנינו לקמן בגמרא לגבי מדה כנגד מדה - היא חגרה לו בצלצול, הסוטה חגרה לעצמה בחגור יפה כדי לפתות את זה שעמו נסתרה - לפיכך כהן מביא לה חבל המצרי, וקושר לה למעלה מדדיה, שהוא חבל מגונה.

ולפי טעם זה צריך להביא דוקא חבל מצרי, ולא די בחבל רגיל

אמר ליה - תניתוה, שנינו להדיא בברייתא את הטעם לקשירת החבל.

וכך אומרת הברייתא: ואח"כ מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא יישמטו בגדיה מעליה. ^[7]

ונמצא שטעם הקשירה הוא כדי שלא יפלו בגדיה, וא"כ אף שלכתחילה מביא חבל מצרי בכדי לגנותה, אין זה עיקר הטעם, ואין זה מעכב.

וכל הרוצה לראות בא ורואה.

מקשינן - הא גופא קשיא, דברי המשנה קשים ונסתרים מעצמם. שבתחילה אמרת: כל הרוצה לראות בה, רואה. אלמא - משתמע מכך לא שנא גברי ולא שנא נשי, שבין נשים ובין גברים רשאים לראות.

והדר תני, בהמשך המשנה נאמר: כל הנשים מותרות לראותה, ומשתמע מכך שנשים, אין, אנשים, לא.

ורק נשים רשאיות לבוא ולראות.

ומשנינן - אמר אביי: תרגמא, תבאר את דברי המשנה ברישא שכתוב "כל הרוצה", אנשים, שכוונת המשנה לנשים הרוצות לראות. אמר ליה רבא: והא כל הרוצה לראות בא ורואה קתני. והרי לשון המשנה מוכיח שגם גברים רשאים, וזהו הלשון "כל" הרוצה.

ואם כן אין לבאר את הרישא בנשים דוקא.

אלא, אמר רבא: הרישא שכתוב בה כל הרוצה לראות בא ורואה, לא שנא גברי ולא שנא נשי, בין גברים ובין נשים. והסיפא מתייחסת אמנם רק לנשים.

אך כוונת המשנה - ונשים חייבות לראותה, שלגבי הנשים זוהי חובה ולא רק רשות, וכפי שהמשנה מביאה פסוק על כך, שנאמר "ונוסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזמתכנה".

מתניתין:

במדה שאדם מודד בה, באותה מידה מודדים לו מן השמים. וכך גם לגבי סוטה, היא נענשת באופן של מידה כנגד מידה.

היא קישטה את עצמה לעבירה כדי לחטוא, וכנגד זה, המקום - נוולה!

ציווה הקב"ה בתורה, לסתור את שערה, כדי לנוולה.

היא גילתה את עצמה - את גופה לעבירה, וכנגד זה, המקום - גילה עליה - שמגלין את גופה עד לבה.

בירך התחילה בעבירה תחילה, ואח"כ הבטן - שהרי תחילה הירך נהנית מקירוב בשר, לפיכך גם כשנענשת, תילקה הירך תחילה, ואח"כ הבטן.

ושאר כל הגוף, שאף הוא נהנה מן העבירה - לא פלט, לא ניצל מהעונש אלא גם הוא לוקה, כשמתה.

גמרא:

אמר רב יוסף: אע"ג דמידה בטילה, העונש עצמו של מיתות ב"ד בטל, מכל מקום, במידה - העונש משמים באופן הדומה לעונש ב"ד, לא בטל.

דאמר רב יוסף, וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אע"פ שבטלה סנהדרין המענישין וממיתים, מכל מקום, ארבע מיתות בי"ד לא בטלו.

ומקשינן - והא בטלו מיתות בית דין, ואיך אמר רבי חייא שלא בטלו!? ומשנינן: אלא "דין" ד' מיתות לא בטלו. שהקב"ה מענישם באותו סוג עונש.

מי שנתחייב סקילה, עונשו יהא -

או שנופל מהגג ומת.

או חיה רעה דורסתו, ^[8] ומת.

ששניהם דומים לסקילה, שאף הם מפילים את הנהרג על הארץ וממיתים אותו.

מי שנתחייב שריפה -

או נופל בדליקה, או נחש מכישו, וע"י הארס ששורפו מבפנים - מת.

מי שנתחייב הריגה בסייף -

או נמסר למלכות, או ליסטים באים עליו, וממיתים אותו בחרב.

מי שנתחייב חניקה -

או מת בנהר, שטובע בו, ומת מחוסר אויר.

או מת בסרונכי, חולי בגרון, שנחנקים ממנו. תניא. היה רבי [מאיר] אומר: מנין שבמידה שאדם מודד - מודדין לו מן השמים? -

שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה". כלומר, באותה סאה עצמה - באותה מידה של העבירה, אזי תריבנה - תענישנה, ותשלחנה לאבדון. והיינו מידה כנגד מידה.

אין לי אלא סאה, איני יודע מפסוק זה אלא שבעבירה גדולה מענישין מידה כנגד מידה [שסאה היא מידה גדולה]. אבל מנין לרבות תרקב, דהיינו עבירה קטנה [תרקב הוא חצי סאה], וחצי תרקב, קב, וחצי קב, רובע וחצי רובע, תומן ועוכלא [כל המידות הללו קטנות הן זו מזו], מנין שגם בהם הקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, והיינו שגם בעבירות קלות קיימת הנהגה זו.

תלמוד לומר "כי כל סאון סואן ברעש".

כלומר, גם סאון - עבירה קטנה, סואן ברעש - נענש גם עליה [סאון, כמו אישון, והיינו סאה קטנה ומידה פחותה. ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, ואף אם לא נענש בתחילה אין זה משום שויתרו לו אלא שמצרפים הכל לעונש אחד גדול.

תלמוד לומר "אחת אחת למצוא חשבון".

והיינו, שאחדים קטנים מצטרפים לחשבון גדול.

וכן מצינו בסוטה, שבמידה שמדדה בה - מדדו לה.

היא עמדה על פתח ביתה בכדי ליראות לו לזה שעמו חטאה, לפיכך כהן מעמידה על שער ניקנור, ומראה את קלונה לכל. היא פרשה לו, לזה שחטאה עמו, סודרים נאים על ראשה, בכדי לפתותו, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומגלה את שערה [כפה = צעיף על הראש], ומניחו את הכפה תחת רגליה.

היא קשטה לו פניה.