וקטליאות (תכשיטים), נזמים, וטבעות — מעבירין (מסירים) אותם ממנה, כדי לנוולה (לכערה ולבזותה). ואחר כך מביא חבל מצרי (עשוי מסיבי דקל) וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא יישמטו בגדיה לגמרי,

וכל הרוצה לראות את הדבר בא לראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה שאין באים לראותה, מפני שלבה גס בהן שמפני שרגילה בהם אינה מתביישת מהם ואף מתחזקת על ידם. וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר: "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה" (יחזקאל כג, מח).

א גמרא שואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו] שמביאים אותה לבית דין הגדול דווקא? אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בר' חנינא: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "תורה" "תורה": כתיב הכא [נאמר כאן] בפרשת סוטה "ועשה לה הכהן את כל התורה" (במדבר ה, ל), וכתיב התם [ונאמר שם] בענין זקן ממרא שיש ללכת אל המקום אשר יבחר ה', ולשאול מן השופט, ולברר את המשפט "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז, יא), מה להלן שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" כוונתו בבית דין של שבעים ואחד איש שהוא סנהדרין גדולה — אף כאן בסוטה המדובר הוא בבית דין של שבעים ואחד.

ב שנינו במשנה כי משדלים ומאיימין עליה שתודה על מנת שלא תשתה. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: כדרך שמאיימין עליה שלא תשתה — כך מאיימין עליה שתשתה. אומרים לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את — עמדי על בוריך (על בריאותך, על תוקפך) ושתי. ואין לך ממה לחשוש לפי שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, אם יש שם מכה (פצע) במקום — מחלחל הסם ויורד ומזיק, אין שם מכה — אינו מועיל (פועל) כלום. הרי שיש כאן גם איום שתשתה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמרנו שמאיימים עליה שלא תשתה לכתחילה — הרי זה קודם שנמחקה המגילה, כדי למנוע מחיקת השם. כאן שאמרנו שמשדלים אותה שתשתה — הרי זה לאחר שנמחקה המגילה, שאם תודה או תמנע עכשיו מלשתות נמצא שנמחקה המגילה לחינם.

ג שנינו במשנה: ואומר לפניה הדיין דברים שאינה ראויה לשמעם. כהסבר לכך מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: אומר לפניה דברים של הגדה, ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון הגדה זאת שדרשו על הפסוק "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם" (איוב טו, יח), שאף בזמן האבות היו שהודו בחטאם.

יהודה הודה בחטאו עם תמר ולא בוש, מה היה סופו — נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה בכך שבא על בלהה פילגש אביו ולא בוש, מה היה סופו — נחל חיי העולם הבא. ומה שכרן? ותוהים: מה שכרן?! כדקא אמרינן [כפי שאמרנו] שנחלו חיי העולם הבא! אלא הכוונה היתה: מה שכרן בעולם הזה, ועל כך נאמר "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם" (איוב טו, יט).

ודנים בברייתא זו. בשלמא [נניח] ביהודה אשכחן דאודי [מצאנו שהודה] על חטאו, דכתיב [שכן נאמר]: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (בראשית לח, כו), אלא ראובן מנלן דאודי [מניין לנו שהודה]?

ומשיבים: שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בברכת משה לשבטים בסוף ימיו "יחי ראובן ואל ימת" (דברים לג, ו) ומיד אחר כך נאמר "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו יד רב לו ועזר מצריו תהיה"(דברים לג, ז)? מה הקשר בין ברכת ראובן לברכת יהודה שבגללו היא מתחילה בוי"ו החיבור "וזאת ליהודה"?

ויש להסביר: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה שהעלו אותם בני ישראל ממצרים מגולגלין בארון, שהתפרקו העצמות שבשלד, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שהודה על חטאו — יהודה, "וזאת ליהודה", כלומר, האם זהו שכרו של יהודה שיהיו עצמותיו מגולגלות?!

מיד "שמע ה' קול יהודה" (דברים לג, ז). על איבריה לשפא [נכנסו איבריו למקומם] ונתחברו העצמות, ועדיין לא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא [היו מכניסים אותו לישיבה של מעלה ברקיע], ביקש עליו משה "ואל עמו תביאנו" (דברים לג, ז). הכניסוהו ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן [היה יודע לשאת ולתת בהלכה עם החכמים בישיבה שם], ביקש עליו "ידיו רב לו" (דברים לג, ז). לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא [היתה עולה לו השמועה לפי ההלכה], על כן ביקש עליו "ועזר מצריו תהיה" (דברים לג, ז).

ועוד שואלים בנושא זה: בשלמא [נניח] יהודה דאודי כי היכי [שהודה, עשה כן כדי] שלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי [לו שהודה]? והאמר [והרי אמר] רב ששת: חציף [חצוף] עלי, בעיני מאן דמפריט חטאיה [מי שמפרט את חטאו] ומודיעו לרבים. ומדוע הודה ראובן? די היה בכך שיעשה תשובה! ומשיבים: הסיבה לכך שהודה במעשה היתה כי היכי דלא ליחשדו אחוהי [כדי שלא ייחשדו אחיו] במעשה זה שהם עשאוהו.

ד שנינו במשנה: אם אמרה הסוטה "טמאה אני" — שוברת את כתובתה. ומעירים: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] מלשון המשנה "שוברת", כי כותבין שובר כהוכחה של פרעון שטר, ואין קורעים את שטר החוב, שדבר זה שנוי במחלוקת חכמים.

אמר אביי, תני [שנה]: מקרעת כתובתה. אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] "שוברת" קתני [שנה]! אלא אמר רבא: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן [עוסקים אנו], אלא סומכים על מה שתיקנו חכמים לתת כתובה כשמגרש את אשתו או כשמת. וכדי להוכיח שאין לבעל עוד התחייבות של כתובה חייבים לכתוב שובר.

ה שנינו במשנה: ואם אמרה "טהורה אני" מעלין אותה לשערי מזרח. ותוהים: מעלין אותה?!