בדחטי [בשל חיטים] או בדשערי [בשל שעורים], שזו של חיטים מחליקה מן הידים, ושיעור הוצאתה מהסל ארוך יותר. ברכיכא [בככר רכה] או באקושא [בקשה]? לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד, יעמדו] במקומן.

אמר רב יצחק בר רב יוסף אמר ר' יוחנן: כל אחד ואחד מן החכמים הללו שחלקו מהו שיעור זמן העראה — בעצמו מתוך נסיונו שלו שיער (העריך) את הזמן. ושואלים: והאיכא [והרי יש] בין חכמים אלה בן עזאי שלא נסיב [נשא אשה] וכיצד שיער בעצמו?

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: נסיב ופירש הוה [שנשא אשה ופרש ממנה היה] ולכן ידע מעצמו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מרביה שמיע ליה [מרבו נשמע לו הדבר], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה, יד) ויודעים הם אפילו דברים שלא התנסו בהם בעצמם.

א כיון שהוזכרה דרשת החכם פלימו על הכתוב "כי בעד אשה זונה וכו'" (משלי ו, כו), מביאים דרשה אחרת על אותו פסוק. דרש רב עוירא, זמנין אמר לה [פעמים אמר אותה, את השמועה הזו] משמיה [משמו] של ר' אמי, וזמנין אמר לה משמיה [ופעמים אמר אותה משמו] של ר' אסי: כל האוכל לחם בלא נטילת ידים — הרי זה עוון חמור ונחשב לו כאילו בא על אשה זונה. שנאמר "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם".

אמר רבא: האי [כתוב זה] "בעד אשה זונה עד ככר לחם" הרי אינו מבטא כלל רעיון זה, שאם כן בסדר הפוך: "בעד ככר לחם עד אשה זונה" מיבעי ליה [צריך היה לו] שיאמר! אלא אמר רבא, כך צריך לדרוש את הכתוב: כל הבא על אשה זונה — לסוף מגיע לידי עניות והוא מבקש מן הבריות ככר לחם.

ובענין נטילת ידיים, אמר ר' זריקא אמר ר' אלעזר: כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מים ראשונים כשנוטל את ידיו לפני האכילה — צריך שיגביה ידיו למעלה לאחר מכן שלא יחזרו המים לידיו, וכשנוטל מים אחרונים בסוף הסעודה — צריך שישפיל ידיו למטה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנוטל ידיו לסעודה — צריך שיגביה ידיו למעלה לאחר הנטילה, שמא יצאו המים בשעת נטילה חוץ לפרק על חלק היד שלא תקנו חכמים נטילה עליו, ואם אינו מגביה ידיו יש לחשוש שמא יחזרו המים האלו, ויטמאו את הידים.

אמר ר' אבהו: כל האוכל פת בלא ניגוב ידים לאחר נטילה, וממאיס הוא בכך את הפת — כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר על אכילת לחם מאוס: "ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים

ב כיון שדרשו את הכתוב "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" שואלים: ומאי [ומה פירוש] המשך הפסוק "ואשת איש נפש יקרה תצוד"? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאוה) — לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר "ואשת איש נפש יקרה תצוד".

אמר רבא: האי [ביטוי זה] "נפש יקרה" אינו מתאים לפירוש זה, אלא "נפש גבוהה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שזה הוא הביטוי הראוי עבור גאוה. ועוד: "היא תצוד" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר "נפש יקרה היא תצוד אשת איש"! אלא אמר רבא, כך יש לדרוש את הכתוב: כל הבא על אשת איש, אפילו למד תורה, דכתיב [שנאמר] בה "יקרה היא מפנינים" (יחזקאל ג, טו), ופירשו חכמים כי יקרה וחשובה התורה עד שהלומדה נחשב יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים ("פנינים") — היא עבירה זו באשת איש תצודנו לדינה של גיהנם ולא תועיל לו התורה שלמד.

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח — כאילו עובד עבודה זרה. והראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן] "תועבת ה' כל גבה לב" (יחזקאל טז, ה) וכתיב התם [ונאמר שם] בכתובים המדברים על השמדת עבודה זרה: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו).

ור' יוחנן דידיה [משל עצמו] אמר: מי שיש בו גסות הרוח כאילו כפר בעיקר, שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יד).

ר' חמא בר חנינא אמר: מי שמתגאה כאילו בא על כל העריות, והראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן] "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם [ונאמר שם] בסיום פרשת העריות "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ

"(ויקרא יח, כז). עולא אמר: המתגאה כאילו בנה במה לעבודה זרה, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" (ישעיה ב, כב) בזה שמרגיש ומדגיש את מציאותו ("אשר נשמה באפו") — אל תיקרי [תקרא] "במה" אלא "במה של עבודה זרה נחשב הוא".

כיון שדרשו את הכתוב "תועבת ה' כל גבה לב" שואלים לגבי המשכו של פסוק זה: מאי [מה] פירוש "יד ליד לא ינקה"? אמר רב: כל הבא על אשת איש, אפילו הקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "הרימתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ" (בראשית יד, כב) שידו דומה מבחינה זו לידו של אברהם אבינו ("יד ליד") — לא ינקה מדינה של גיהנם.

קשיא להו [היה קשה להם] לדבי [לחכמים בבית מדרשו] של ר' שילא: האי [זה] הביטוי "יד ליד לא ינקה" אינו מתאים לדרשה זו, אלא "ידי" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] אם הוא מרמז לדברי אברהם אבינו!

אלא אמרי דבי [אומרים החכמים מבית מדרשו] של ר' שילא: אפילו קיבל תורה מידיו של הקדוש ברוך הוא כמשה רבינו, דכתיב ביה [שנאמר בו] "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), שכביכול נתן ה' את התורה מימינו שלו לידו של משה — לא ינקה מדינה של גיהנם.

קשיא ליה [קשה לו] לר' יוחנן על פירוש זה: האי [ביטוי זה] "יד ליד" אינו מתאים, אלא "יד מיד" מיבעיא ליה [נצרכה לו] לומר!

אלא אמר ר' יוחנן: