ור' עקיבא מה הוא אומר על כך — אם כן שבא הכתוב למעט שאינו מיטמא לאברים, ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לנפש לא יטמא בעמיו כי אם... לה" ולישתוק [ושישתוק] הכתוב ולא יכתוב עוד, "יטמא" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שהכוונה היא שיש חובה להיטמא.

ור' ישמעאל מה הוא אומר על כך — איידי [מתוך] שכתב "לה" — כתב נמי [גם כן] "יטמא". לכדתני דבי [לכפי ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונישנית — לא נישנית אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בה, ואין צורך שבכל מלה יהיה חידוש.

וכן "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו) רשות הוא, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חובה.

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — איידי דכתיב [מתוך שנאמר] בכנענים "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז), איצטריך נמי למיכתב [צריך היה גם כן לכתוב] "לעלם בהם תעבדו" למישרי [להתיר] אחד מכל האומות שאינו כנעני שבא על הכנענית והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו את הבן ולקיימו כעבד, ואיננו בכלל "לא תחיה" האמור בכנענים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה). שבא הכתוב להתיר לקנות עבדים מאלה שבאו מרחוק ונתיישבו בארץ.

יכול אף הכנעני שבא על אחת מן האומות והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "אשר הולידו בארצכם" (ויקרא כה, מה), לומר: מן הנולדים בארצכם שאינם תושבי הארץ הקבועים, רק נולדו כאן, ולא מן הגרים כבר בארצכם, שהם כנענים. ולכן בן הכנעני אסור לקיימו.

ור' עקיבא סבור כי מ"מהם תקנו" נפקא [יוצא, נלמד] הדין שמותר לקנות ולקיים דווקא מבני שאר האומות, ואם כן "לעלם בהם תעבדו" למה לי — לחובה.

ור' ישמעאל סבור: מה שנאמר "לעולם בהם תעבודו" בא למעט — בהם ולא באחיכם, שבישראל אסור לעבוד עבודת עבד ולשעבדם לעולם.

ור' עקיבא אומר: איסור עבודה באחיכם — מסיפא דקרא נפקא [מסופו של הכתוב יוצא], שנאמר במפורש "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה, מו).

ור' ישמעאל סבור: איידי דכתיב [מתוך שנאמר] "ובאחיכם" שאסור לעבוד בישראל, כתיב נמי [נאמר גם כן] בכנענים "לעולם בהם תעבודו". וזהו לכדתני דבי [לכפי ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל. דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונישנית — לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

א אגב דברי ההלכה שנאמרו עד כאן מביאים כמה עניינים באגדה השייכים לנושא הכללי של הסוטה. אמר רב חסדא: זנותא בביתא כי קריא לשומשמא [זנות בבית מזיקה כמו תולעת לשומשומים], שכשם שהתולעת מכלה את השומשומים, כך הזנות הורסת את הבית. ואמר רב חסדא: תוקפא בביתא [כעס בבית] כי קריא לשומשמא [כמו תולעת לשומשומים] שהורסת את הבית. ומעירים: אידי ואידי [זה וזה] זנות וכעס שהורסים את הבית, נאמרו באיתתא [באשה] אבל — בגברא לית לן [באיש אין לנו] בה, משום שכעסו וזנותו אינם משפיעים כל כך על הבית כולו.

ואמר רב חסדא: בתחילה, קודם שחטאו ישראל, היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד מישראל, שנאמר: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך" (דברים כג, טו). כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו), שמפני החטא ("ערות דבר") מסתלקת השכינה ("ושב מאחריך").

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה — מקדמתו אותה מצוה והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח). וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה — מלפפתו (נצמדת אליו) העבירה והולכת לפניו עד ליום הדין, שנאמר: "ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו" (איוב ו, יח).

ר' אלעזר אומר: העבירה קשורה בו ומלווה אותו ככלב, שנאמר: "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה" (בראשית לט, י), והכוונה היא: אם יקיים "לשכב אצלה" בעולם הזה הרי סופו "להיות עמה" גם לעולם הבא.

ב תנן התם [שנינו שם] לענין נאמנות עד אחד בטומאה: שהיה אפשר ללמוד בדין (בקל וחומר):

ומה עדות הראשונה של סתירה שאין אוסרתה איסור עולם, שאם תיבדק במי סוטה ותימצא כשירה — מותרת לבעלה, אינה מתקיימת בפחות משנים, שלשיטת המשנה שם עדות סתירה היא בשני עדים דווקא, עדות האחרונה של טומאה שאוסרתה איסור עולם — אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים?

על כן תלמוד לומר: "והיא נטמאה ועד אין בה" (במדבר ה, יג), לומר שכל עדות טומאה שיש בה אוסרתה.

ומעירים, בדרך זאת אפשר ללמוד להיפך: וקל וחומר לעדות הראשונה מעתה: ומה עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם — מתקיימת בעד אחד, עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם — אינו דין שתתקיים בעד אחד?

תלמוד לומר: "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א), ולהלן בדיני ממונות הוא אומר "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (במדבר יט, טו), מה "דבר" האמור להלן בממון על פי שנים עדים דווקא — אף כאן בעניינים שבעריות על פי שנים דווקא.

ושואלים: האי [דבר זה] מ"כי מצא בה ערות דבר" נפקא [יוצא, נלמד]? הלא ממה שנאמר לענין טומאה "ועד אין בה" נפקא [יוצא] הדבר, שעל כך דייקנו: בה (בטומאה) — ולא בקינוי, בה — ולא בסתירה מיבעי ליה [צריך היה לו] להביא כראיה לדבר שעל סתירה צריכים שניים!

ומשיבים, הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר] כך הכוונה: תלמוד לומר "בה", בה — ולא בקינוי, בה — ולא בסתירה.

אבל וטומאה בעלמא [בכלל] בלא קינוי ובלא סתירה, שלא מהימן [נאמן] עד אחד, מנלן [מניין לנו]? — נאמר כאן: "כי מצא בה ערות דבר" ונאמר להלן: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר", מה "דבר" האמור להלן — עדים שנים, אף כאן — עדים שנים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אי זו היא עדות הראשונה — זו עדות סתירה, עדות אחרונה — זו עדות טומאה.