ממשמע שנאמר "לא יקום עד באיש" איני יודע שהוא עד אחד? הלא לשון יחיד היא! אם כן מה תלמוד לומר "אחד"? אלא זה בנה אב (מקור ראשון), ללמוד ממנו הלכה כללית: כל מקום שנאמר בתורה "עד" סתם — הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב "אחד".

ואמר רחמנא [ואמרה תורה] לגבי סוטה "ועד אין בה", והכוונה לפי זה: תרי לית [שנים אין] בה אלא עד חד [אחד] בלבד, והמשך הכתוב "והיא לא נתפשה" (במדבר ה, יג), כלומר, לא נאנסה, הרי היא אסורה.

על נימוק זה שהבאנו מקשים: אלא טעמא [הטעם, דווקא] משום דכתיב [שנאמר] במפורש "לא יקום עד אחד באיש", ומשם למדנו שסתם "עד" האמור בתורה — משמעו שנים, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא כך הייתי אומר] ש"עד" הכתוב בסוטה חד [אחד] הוא. אולם אם מפרשים כך, נמצא שפירוש הכתוב הוא שאף אם אין עד כלל הריהי נאסרת. ואי [ואם] אפילו עד חד ליכא [אחד אין בה] אלא במאי מיתסרא [במה היא נאסרת], הרי אין בה כל עדות?

ומשיבים: איצטריך [נצרך] הלימוד של "לא יקום עד באיש" להיאמר, שאם לא כן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי "עד אין בה" כוונתו — אין נאמן בה, שלמרות שיש בה עד — אין עד אחד נאמן לגבי סוטה.

ותוהים: אין נאמן בה?! ואלא מאי בעי [מה צריך] כדי לאסור סוטה —

עד דאיכא תרי [שיש שנים]? לישתוק קרא מיניה [שישתוק הכתוב ממנו]. שאם עד אחד אינו נאמן, אין צורך שיזכירנו הכתוב אלא מעצמנו נדע, דאתיא [שהרי באה, נלמדת] עדות בעריות דווקא בשני עדים, בגזירה שווה מן המילים "דבר" "דבר" מממון (מדיני ממונות), שבדיני עריות נאמר "כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א) ובדיני ממונות נאמר "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים יט, טו), ואנא ידענא [ואני יודע] שזהו הדין גם בסוטה מידי דהוה אכל [כמו שהוא בכל] עדיות שבתורה שצריך שיעידו שני עדים!

ומשיבים: איצטריך [צריך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי סוטה שאני [שונה] מכל עדויות, ויכולים היינו לחשוב שיהיה נאמן בה גם עד אחד, ומדוע? לפי שרגלים לדבר, כלומר, יש בסיס להאמין לעדות זו, שהרי לפני כן קינא לה בעלה מאיש זה ואחרי כן נסתרה איתו, ומשום כך ליתהימן [שיהא נאמן] בה אפילו עד אחד, לכן השמיע לנו הכתוב שאין עד אחד נאמן לאוסרה.

וממשיכים להקשות על סברה זו: ומי מצית אמרת [והאם יכול היית לומר] שהכוונה בפסוק היא שאין עד אחד נאמן בה ושריא [ומותרת]!? והא מדכתיב [והרי ממה שנאמר] בהמשך הפסוק "והיא לא נתפשה" (נאנסה) — מכלל הדברים אתה יכול להבין שהפסוק עוסק במקרה בו היא אסורה!

ומשיבים: בכל זאת איצטריך [נצרך] הדבר להיאמר ש"עד" כוונתו בכל מקום שני עדים, שכן סלקא דעתך אמינא [עולה היה על דעתך לומר] ולפרש את הפסוק כך: עד אחד אין נאמן בה — כוונתו עד דאיכא תרי [שיש שני] עדים והם אוסרים אותה, ובתרי נמי [ובשנים גם כן] היא דווקא כשלא נתפשה (נאנסה), על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] הברייתא ש"עד" בכל מקום פירושו שנים, וממילא גם הפסוק הנאמר בסוטה "ועד אין בה" כוונתו לשנים, אבל אם היה אחד היה נאמן.

א שנינו במשנה ש ר' יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהושע? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "והיא נטמאה ועד אין בה" (במדבר ה, יג), וכפי שהוכחנו לעיל הכוונה היא שלענין עדות טומאה די בעד אחד, ויש לדייק: "בה" בטומאה דווקא יש דין זה ולא בקינוי, "בה" — ולא בסתירה, שבאלה צריך שתהיה עדות גמורה, של שנים.

ור' אליעזר אומר: "בה" כוונתו למעט: בה — ולא בקינוי בלבד.

ושואלים לשיטת ר' אליעזר: ואימא [ואמור] שנלמד מן הדיוק להיפך: "בה" — ולא בסתירה! ומשיבים: אי אפשר לומר כן, כי סתירה איתקש [הוקשה, הושוותה] בכתוב לטומאה, דכתיב [שנאמר] "ונסתרה והיא נטמאה" (במדבר ה, יג).

ומקשים: קינוי נמי איתקש [גם כן הוקש] לטומאה, דכתיב [שנאמר] "וקנא את אשתו והיא נטמאה" (במדבר ה, יד)! ומשיבים: הא [הרי] מיעט רחמנא [הכתוב] על ידי המלה "בה", לומר שבדבר אחר דרושים שני עדים.

ושואלים: ומה ראית לומר שמיעוט זה מתייחס דווקא לענין קינוי, שמא מתייחס הוא לענין סתירה, שהרי שניהם הוקשו לטומאה? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שסתירה עדיפא [עדיפה] שלא יהא צריך בה שני עדים, שכן עדות על סתירה אוסרתה על בעלה כעדות על טומאה ממש, וכשם שבטומאה מספיק עד אחד כך גם בסתירה.

ודוחים: אדרבה (להיפך), קינוי עדיף, שכן הוא העיקר שגרם לה. שהרי ללא הקדמת הקינוי לא היתה נאסרת בסתירה!

ודוחים: אי לאו [אם לא] היתה סתירה — קינוי מי איכא [האם ישנו]? שהרי אם אין סתירה אין משמעות הלכתית לקינוי. ומקשים: אולם אפשר לומר גם מצד שני: ואי לאו [ואם לא] היה קינוי — סתירה מאי אהני [מה הועילה]? והלא בלא קינוי לא נאסרה!

ומשיבים: אפילו הכי [כך] סתירה עדיפא [עדיפה] על קינוי משום שבכל זאת אתחלתא [תחילתה] של טומאה היא, ולכן מסתבר שאותה ממעט הכתוב המדבר בטומאה.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה] שיש לו שיטה אחרת בדברי ר' אליעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר משום (בשם) ר' אליעזר: המקנא לאשתו — מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו, ומשקה לה על פי שנים. וממשיכה הברייתא, השיבו חכמים: לדברי ר' יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף, שכיון שאין צורך בעדים לגבי הקינוי — אין לדבר גבול, שאם במקרה תתייחד אשתו לתומה עם אחר יוכל בעלה להשקותה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי בר' יהודה? אמר קרא [הכתוב] "בה", וכוונתו: בה בטומאה — ולא בסתירה, שלהעיד על טומאה מספיק עד אחד אבל לא בסתירה.

ושואלים: ואימא [ואמור] שכך הדיוק: "בה" — ולא בקינוי? ומשיבים: אי אפשר לומר כן, כי קינוי איתקש [הוקש, הושווה] לטומאה, דכתיב [שנאמר] "וקנא את אשתו והיא נטמאה" (במדבר ה, יג).

ומקשים: סתירה נמי איתקש [גם כן הוקשה, הושוותה] לטומאה, דכתיב [שנאמר]: "ונסתרה והיא נטמאה" (במדבר ה, יג)?! ומשיבים: הכתוב ההוא, המקיש סתירה לטומאה בא להסביר לכמה שיעור סתירה — כדי טומאה, הוא דאתא [שבא] ולא להשוואה אחרת ביניהם.

וממשיכים לבאר את הברייתא, השיבו חכמים: לדברי ר' יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף. מאי ניהו [מה הוא] הדבר שאין לו סוף? ומשיבים: דזמנין דלא קני ואמר "קנאי" [שפעמים שלא קנא לאשתו ואומר מתוך כעסו "קנאתי"] ומביא עדים שנסתרה עם אדם אחר, ונאסרת.

ותוהים: הא [וכי] לשיטת משנתינו יש לדבר סוף? הלא גם לשיטת ר' אליעזר במשנתנו שמשקה על פי עצמו, זמנין [פעמים] שלא איסתתר [נסתרה] עם האיש ואמר "איסתתר" [והבעל אומר "נסתרה"] ואין לדבר סוף!

אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: הכוונה היא שאף לדברי ר' יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף. כלומר, רצו חכמים לומר שאף לשיטתו אין הדבר מגביל את האיש, ופעמים שהוא יכול לגרום לה לשתות ללא סיבה.

ומקשים: לפי פירוש זה, מורה סגנון הדברים כי אף לדברי ר' יוסי בר' יהודה ולא מיבעיא [נצרכה לומר] לשיטת ר' אליעזר במשנתינו שאין לדבר סוף, אך אדרבה (להיפך), למשנתינו לפחות איכא [יש] עיקר, חשש רציני שנטמאה, שהרי יש צורך לפחות בעדות לגבי הקינוי, ויש איפוא בסיס למה שאומר הבעל שראה שנסתרה. ואילו התם [שם] לדעת ר' יוסי בר' יהודה ליכא [אין] עיקר בסיס רציני לאסור, שהרי אין עדים שקינא לה בעלה!

אלא אי איתמר [אם נאמר הדבר] — הכי איתמר [כך נאמר], בלשון זו, אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: לדברי ר' יוסי בר' יהודה אף למשנתינו אין לדבר סוף. שרצה ר' יוסי בר' יהודה לומר שבעצם גם למשנתנו אפשר שלא יהיה הדבר בדוק היטב ויכול להעליל עליה שנסתרה.

אמר רב חנינא מסורא: לא לימא איניש לאיתתיה [יאמר אדם לאשתו] בזמן הזה "לא תיסתרי בהדי [עם] פלוני", ומדוע? דילמא קיימא לן [שמא מוחזק לנו להלכה] כדעת ר' יוסי בר' יהודה, שאמר קינוי על פי עצמו, ומיסתתרא [ונסתרת] האשה עם האיש, וליכא האידנא [ואין עכשיו] מי סוטה למיבדקה [לבדוק אותה], וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם [ונמצא אוסר אותה עליו איסור עולם].

ב אמר ריש לקיש: מה פירוש לשון "קינוי" — דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים. שאחרים אינם מבינים מדוע היא נמנעת מלהתחבר אליהם. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שקינוי עושה אדם על פי עצמו, וכולי עלמא לא ידעי דקני לה [והכל אינם יודעים שקינא לה בעלה] ומשום כך כועסים עליה ואמרי [ואומרים]: מאי דקמא דקא בדלא [מה זאת שלפנינו שמתבדלת מאיתנו], ואתו למיעבד [ובאים לעשות] קנאה בהדה [איתה], שמתקוטטים איתה על כך.

ורב יימר בר ר' שלמיא משמיה [משמו] של אביי אמר: קינוי הוא דבר המטיל קנאה (איבה, קטטה) בינו לבינה. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] קינוי על פי שנים עדים, וכיון שיש שני עדים הם מפרסמים את הדבר, וכולי עלמא ידעי דקני לה [והכל יודעים שקינא לה] ולכן אין הקינוי גורם לאיבה בינה לבין אחרים, ואיהו הוא דאתי למיעבד [והוא, בעלה, הוא שבא לעשות] קנאה בהדה [איתה].