בודק הימנו (ממנו) מאותו מקום ולהלן (והלאה) עשרים אמה, אם מצא עוד אחד בסוף עשרים אמה — בודק הימנו ולהלן עוד עשרים אמה. שרגלים לדבר שהיה שם בית קברות, והוא נתקל בבית קברות עתיק. ואז אין לפנות את המקום, אף שאילו תחילה מצאו אותו מת לבדו — נוטלו ואת תפוסתו ומוציאו משם.

א גמרא אמר רב יהודה ודייק מלשון המשנה: מצא שלושה הרי זו שכונת קברות, כוונתו — פרט למצוי, שאם היה יודע שקבור שם מת אחד לא היה צריך לחשוש לבית קברות, אף אם יש שם שלושה. וכן מה ששנינו מת — הרי זה בא להדגיש: פרט להרוג, שאם יש סימנים שנהרג אותו אדם, בודאי אין זה סימן לשכונת קברות. וכן מה ששנינו מושכב — פרט ליושב, משום שאין דרך לקבור אדם מישראל בישיבה. וכן מה ששנינו כדרכו — פרט לזה שראשו מונח בין ירכותיו, שאינו דרך קבורה של יהודים.

תני [שנה] עולא בר חנינא: מת שחסר אין לו לא תפוסה שאין צריך ליטול עמו את תפוסתו, ולא שכונת קברות, שאינו מצטרף עם שנים אחרים לענין זה. ושואלים: וכל הני [אלה] שאמרנו, יושב או ראשו מונח בין ירכותיו, מאי טעמא [מה טעם] לא יחשבו? ומשיבים: אמרינן [אומרים אנו] דילמא [שמא] גוי הוא, שאין דרך ישראל לקבור כך, ואם הוא קבור כך — שמא גוי הוא.

ועוד נאמר בברייתא: מצא שנים (שני מתים) ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה — אין להן לא תפוסה ולא שכונת קברות, שאין דרך לקבור אנשים מישראל באופן זה, שכן בבית קברות קוברים את כל המתים באותו כיוון. מצא שלשה מתים, האחד היה ידוע קודם לכן, שידעו שהיה שם קבר, ושנים תחילה שגילה אותם זה עתה. או שנים תחילה ושנים ידועים — אין להם תפוסה, ואין להם שכונת קברות. שאין דנים את כולם כאחד.

מעשה בר' ישבב שבדק ומצא שנים ידועין ואחד תחילה, וביקש לעשותן את כל אלה שכונת קברות. אמר לו ר' עקיבא: כל שיגעת — לריק יגעת. לא אמרו שכונת קברות אלא לשלשה מתים ידועין שנקברו במקום, או לשלשה שמצא אותם בתחילה. אבל אם היו חלק כך וחלק כך — אינם מצטרפים יחד.

ב שנינו במשנה "נוטלן ואת תפוסתן" ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] תפוסה? אמר רב יהודה: אמר קרא [הכתוב] שציווה יעקב את יוסף שיעבירנו אחר מותו לארץ "ונשאתני ממצרים" (בראשית מז, ל) וכוונתו — טול עמי גם "ממצרים" — חלק מאדמת מצרים, שהיא ליד המת.

ושואלים: וכמה שיעור תפוסה? פירש ר' אלעזר (ברבי צדוק): נוטל עפר תיחוח (רך) הסמוך למת, שיש לשער שהוא רך מפני שיש בו מדמו וליחתו, וחופר בקרקע בתולה (שלא נעבדה מעולם) שלש אצבעות שעד לעומק זה יש לחשוש שנספג מן הדם.

מיתיבי [מקשים] על כך מברייתא אחרת: וכמה שיעור תפוסה? פירש ר' אלעזר בר' צדוק: נוטל את הקיסמין (עצים קטנים) הסמוכים למת שהיו אולי חלק מארונו. ואת הקססות (גושי אדמה) שמא נספגו בהם דם וליחה מן המת,

וזורק את הוודאין מה שברור לו שאינו חלק מן המת (כגון אבנים) ומניח את הספיקות ואינו צריך ליטלם עם המת, והשאר כל מה שנראה שהוא מן המת מצטרף לרוב בנינו של מת, ולרובע עצמות, למלא תרווד רקב. שמצרפים כל אלה לענין טומאה. ולענייננו ברור שהוא מגדיר תפוסת המת בדרך אחרת.

ומשיבים: הוא ר' אלעזר שאמר הסתמך על מקור אחר והוא כי האי תנא [כשיטת תנא זה] בן עזאי, דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: וכמה שיעור תפוסה? אמר ר' יוחנן משום בן עזאי: נוטל עפר תיחוח, וחופר בבתולה שלש אצבעות.

ג שנינו במשנה: בודק הימנו ולהלן עשרים אמה.