אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: אם עד שלא גילח נודע לו שנטמא — בין כך ובין כך סותר. ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] מתי בדיוק נודעה לו הטומאה? אי דאיתידע ליה [אם שנודע לו] הדבר בתוך מלאת — צריכא למימר [צריך לומר] שסותר? הרי לא השלים את נזירותו! אלא לאו [האם לא] מדובר במקרה שנודע לו לאחר מלאת, שמע מינה [למד מכאן] שאפילו נודע לו לאחר מלאת סותר.

ומבררים עוד: ועדיין תיבעי [תישאל] לך: האם את כל זמן נזירותו כולו סותר או רק שבעה ימים סותר? ושואלים: למאן [לשיטת מי] נשאלה שאלה זו? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים] — פשיטא [פשוט] שכולו הוא סותר, שהרי לשיטתם אף אחר מלאת סותר שלושים. ואי [ואם] לשיטת ר' אליעזר — הלא ידועה שיטתו: כל אחר מלאת — רק שבעה ימים סותר!

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך השואל: הני מילי [דברים אלה] שסותר רק שבעה לדעת ר' אליעזר, אמורים כי [כאשר] נטמא אחר מלאת, והאי [וזה] לפני מלאת הוא שנטמא, ולפי זה צריך לסתור הכל. ומצד שני או דילמא שאני הכא [שמא שונה כאן] שהידיעה אחר מלאת היא?

ומשיבים: ומינה [וממנה, מן המשנה עצמה] נוכיח: הלא קתני [שנה] אם עד שלא גילח נודע לו בין כך ובין כך סותר, ולא קמיפלגי [מחלקים] בזה בין לפני מלאת ובין לאחר מלאת. מכאן משמע שבכל מקרה סותר רק שבעה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: המוצא מת מוטל לרחבה של דרך, באופן שכל מי שעבר בדרך לא ידע על כך בשעתו, כגון שהמת היה מכוסה, הרי לעניין אכילה ונגיעה בתרומה, כל מי שעבר בדרך זו — טמא ואסור באכילתה, ובנזיר ובעושה פסח — טהור, שהרי זו טומאת התהום. במה דברים אמורים שטמא לתרומה — שאין לו לאדם העובר באותה דרך מקום אחר לעבור בו, אלא רק מעל המת, שהיה המת ממלא את כל רוחב הדרך ולא ייתכן שלא עבר מעליו,

אבל יש לו מקום לעבור — אף לתרומה טהור, שספק טומאה ברשות הרבים — טהור.

ועוד, במה דברים אמורים שטמא לתרומה — שמצאו את המת שלם, אבל היה משובר או מפורק, אפילו אין מקום לעבור חיישינן [חוששים אנו] שמא בין פרקין השבורים עבר, ולא האהיל על המת, ואין מטמאים אותו. ואם היה המת בקבר, אפילו משובר ומפורק — טמא, מפני שהקבר מצרפו ונטמא מחמת הקבר.

במה דברים אמורים שבמת מפורק אין נטמאים מספק — במהלך ברגליו. אבל אם היה העובר בדרך טעון משא, או רכוב כשעבר את הדרך הזו — טמא. לפי שמי שמהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע בעצם, ושלא יסיט (יזיז) חלק מן המת, ושלא יאהיל עליו. אבל טעון או רכוב — אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל.

במה דברים אמורים — בטומאת התהום. אבל טומאה ידועה — שלשתן טמאים, בין אוכלי תרומה, בין נזיר, בין עושי פסח.

ואיזו היא טומאת התהום — כל שאין מכירה אף אחד אפילו בסוף העולם. היה מכירה אחד בסוף העולם — אין זו טומאת התהום.

ודוגמא לדבר: היה טמון המת בתבן או בצרורות — הרי זו טומאת התהום, שהעין אינה מגיעה לשם, שהרי מכוסים הם. אבל אם היה בימים ובאפילה ובנקיקי (חורי) הסלעים — אין זו טומאת התהום, שהרי העין מגיעה לשם.

ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד, אבל בטומאות אחרות אין חילוק בין טומאה ידועה וטומאה שאינה ידועה.

ב נאמר במשנה: כיצד? ירד למערה ומצא מת צף על פי המערה — טמא. ומעירים: טומאה צפה אינה מטמאה לענין שרץ. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ספק טומאה כשיש ספק אם נגע בדבר הטמא, אם היתה הטומאה צפה בין בכלים בין בקרקע — טהורה. ר' שמעון אומר: אם היתה צפה במים שבכלים — טמאה, במים שבקרקע — טהורה.