א משנה לאחר המשנה הקודמת בה נאמר כי יש צד של חומרה בנזירות של נשים על זו של עבדים, מוסיפים: חומר יש צד חמור בעבדים מבנשים והוא: שהוא, הבעל, מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו אף שיכול לכופו למנעו מלקיים בפועל את נדרו. וכן, אם הפר לאשתו נדר נזירות — הפר עולמית ואין הנדר חל עוד עליה גם אם נתגרשה או נתאלמנה. ואם הפר לעבדו הרי זה רק לזמן עבדותו, וכאשר יצא העבד לחירות ומשלים נזירותו.

ב גמרא במשנה הקודמת נאמר שהאדון כופה את עבדו, ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: למה רבו (אדוניו) של העבד כופו — לנזירות, אבל לא לנדרים ולערכין, ואנו מבינים מכאן שאינו יכול לכפות את עבדו שלא לקיים נדר שקיבל על עצמו.

ושואלים: מאי שנא גבי [במה שונה אצל] נזיר שאנו אומרים שיכול לכפות אותו — דאמר רחמנא [שאמרה תורה] "לאסר אסר על נפשו" (במדבר ל, ג) ואנו מדייקים: הכתוב מדבר דווקא במי שנפשו קנויה לו שאין לו בעלים — יצא עבד שאין נפשו קנויה לו שהרי הוא משועבד לאדוניו. אי הכי [אם כך] אם זה הטעם — אפילו גבי [אצל] נדרים נמי [גם כן] קיים טעם זה, ומדוע יכול העבד לנדור ואין אדוניו יכול לכופו שלא לקיים נדרו!

אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו ונזר ממנו. גבי [אצל] ענין נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני — לא מצי כפי ליה [שכאשר הוא נאסר באשכול זה — אינו נאסר באחרים — אינו יכול לכפות אותו] שאין סיבה שיכפה את עבדו לאכול אשכול זה דווקא.

גבי [אצל] נזירות דכי מיתסר בהאי איתסר בכולהו מצי כפי ליה [שכאשר הוא נאסר באשכול זה נאסר בכולם — יכול לכפות אותו], שאין העבד יכול להימנע מלאכול ולהיחלש על ידי כך, שהרי הוא רכושו של אדונו. ושואלים: וגבי [ואצל] נדרים, מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם במקרה דליכא [שאין] לפניו אלא האי [זה] האשכול והוא נודר ממנו, דאי [שאם] לא אכיל ליה [יאכל אותו], חליש, ומדוע נמנע מן האדון לכופו לאכול?

אלא אמר רבא: ההבדל בין נזירות לנדרים קיים במקרה כגון שהיה חרצן מונח לפניו, שאין זה דבר המזין, ונדר שלא לאוכלו, גבי [אצל] נדרים בהאי [שבזה] בלבד הוא דמיתסר [שנאסר] — לא מצי כפי ליה [אינו יכול לכפות אותו] לאוכלו, שהרי אינו נחלש בכך, גבי [אצל] נזיר דאיתסר נמי באחריני [שנאסר גם כן באחרים] — מצי כפי ליה [יכול לכפות אותו], שהרי נאסר בכל היוצא מן הגפן.

ושואלים: וגבי [ואצל] נדרים מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם במקרה דליכא [שאין] לפניו אלא האי [זה] החרצן בלבד, דאי [שאם] לא אכיל ליה [יאכל אותו], חליש [ייחלש]? ומדוע בנזירות יוכל לכפותו ובנדר רגיל לא?

אלא אמר אביי: יש לחזור מן התירוץ שתירצנו ולהבין בדרך שונה את הברייתא. אין הברייתא מסבירה במה רשאי לכוף את עבדו, אלא כך יש להבינה: למה רבו צריך לכפותו שצריך לומר לו במפורש שאינו מסכים שיקיים העבד נדר זה — דווקא לנדר נזירות. ואין צריך לכפותו לנדרים, ואינו צריך לכפותו לשבועה, אלא נדרים אלה אינם חלים עליו כלל.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שאמר קרא [הכתוב] בדיני שבועה: "נפש כי תשבע בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד) מה הטבה היא רשות — אף הרעה שאדם נשבע בה הוא רק בדבר רשות שנדר להרע לעצמו, כגון שלא ייהנה מדבר מסויים. יצא הנשבע או הנודר שיש בשבועתו להרע לאחרים — שאין הרשות בידו ולא חלה שבועתו. ואף כאן, כיון שהאדון מפסיד בזה שאין העבד אוכל הכל — אין לעבד רשות לקבל על עצמו נדר ושבועה.

ג משנה עבד זה שנדר בנזירות ומנעו אדוניו מלקיים נזירותו, אם עבר מכנגד פניו, כלומר, ברח העבד מאדוניו בלי להשתחרר, נחלקו חכמים, ר' מאיר אומר: לא ישתה יין, שכיון שבפועל הוא עתה חופשי — מיד חלה עליו נזירות, ור' יוסי אומר: ישתה שהרי עדיין לא השתחרר.

ד גמרא ומציעים: לימא [האם לומר] שבדברי שמואל קמיפלגי [הם חלוקים], שאמר שמואל: המפקיר עבדו יצא לחירות, ואין צריך גט (שטר) שיחרור. ומכאן שאם העבד משוחרר בפועל אינו צריך עוד שטר שיחרור, ונחשב מיד כבן חורין.

ונאמר: ר' מאיר אית ליה [יש לו, מקבל, את דברי] שמואל, ולכן מיד כשברח מבעליו מתחייב בנזירות ככל עבד משוחרר. ואילו ר' יוסי לית ליה [אין לו, איננו מקבל] את דברי שמואל?

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו [שכולם יש להם, מקבלים] את דברי שמואל. אלא, מדובר כאן במקרה שברח העבד, אבל האדון לא הפקירו, וסבור שימצא דרך להחזירו, ונמצא שעבד זה באמת אינו בן חורין כלל, אלא בכך נחלקו: מאן דאמר [מי שאומר, ר' יוסי] ישתה יין, סבר [סבור]: סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה [בסופו של דבר העבד יחזור ויבוא אליו אל אדוניו], אם כן לישתי חמרא כי היכי [מוטב שישתה יין כדי] שלא ליכחוש [ייחלש] עד שובו אל אדוניו. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר, ר' מאיר] לא ישתה, סבר [סבור הוא]: ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה [מוטב שיהיה לו לעבד צער בכך שאינו שותה יין כדי שיחזור אליו, אל אדוניו] שהרי כשהוא תחתיו שוב מותר בשתיית יין.