יצא גוי שאין לו טומאה, שאינו נטמא אף אם נגע במת, שאינו בכלל נזירות. ושואלים: מנלן דלית להו [מניין לנו שאין להם לגויים] טומאה? — שאמר קרא [הכתוב] בדינו של הנכנס למקדש כשהוא טמא "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל" (במדבר יט, כ) ומכאן למדים שדין טומאה נוהג רק במי שיש לו קהל, יצא זה הגוי שאין לו קהל, שהרי איננו שייך לקהל ישראל.

ושואלים: ממאי [ממה, מניין] יודע אתה מהכתוב הזה שאין בו דין טומאה כלל? דלמא [שמא] כרת הוא שלא מיחייב [מתחייב] על כניסתו למקדש כשהוא טמא, אבל איטמויי מיטמו [להיטמא נטמאים הם]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "והזה הטהר על הטמא" (במדבר יט, יט), לומר: כל שיש לו אפשרות של טהרה מטומאתו על ידי מי חטאת — יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה — אין לו טומאה.

ומקשים, ואימא [ואמור]: טהרה הוא דלא הויא ליה [שאין לו] אבל טומאה הויא ליה [יש לו]! ומשיבים: לכן אמר קרא [הכתוב] "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא" (במדבר יט, כ) — ללמד ששני הדברים תלויים זה בזה, ומי שאין לו טהרה במי החטאת, אף אין לו דין טומאה.

רב אחא בר יעקב אמר הסבר אחר לכך שאף שבנזיר, כמו בערכין, נאמר "איש" והיה מקום לרבות גוי לנזירות, אין הוא בכלל נזירות. שאני הכא [שונה כאן] בדין נזירות, שנאמר בו איסור טומאה לאביו ולאמו, ובענין זה אין הגוי שייך, משום שאמר קרא [הכתוב] "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו) לומר:

כל מי שיש לו בנים לענין ירושת נחלה שיכול להוריש לבניו כל סוגי ירושה, ובכלל זה עבדים, יש לו דין אבהות ביחס לאותם בנים אף לענין טומאה, וכל שאין לו נחלה — אין לו דין אב לענין טומאה, ולכן הגוי שאינו בכלל האפשרות לרשת עבדים מאביו — אף אינו בכלל טומאה לאביו, ולכן אין הוא גם בכלל נזירות, שנאמר בה "לאביו ולאמו לא יטמא". ומקשים: אי הכי [אם כך] עבדים נמי [גם כן] לא יהיה להם דין טומאה, וממילא גם דין נזירות, שהרי אין להם נחלה וירושה!

אלא אמר רבא: יש לחזור ולפתור את השאלה, במה שונה דין הגויים בנזירות מערכין, למרות שבשניהם נאמר "איש", באופן אחר. בשלמא גבי [נניח אצל] דין ערכין שנאמר בפרשת ערכין בתורה "דבר אל בני ישראל" (ויקרא כז, ב) אנו למדים: בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין, יכול לא יהו נערכין — תלמוד לומר: "איש (איש)" (ויקרא כז, ב).

אבל הכא [כאן] בענין נזירות, אם רוצה אתה לומר שגויים בכלל נזירות, איך תדרוש בדרך זו? מ"בני ישראל" תלמד כי בני ישראל נוזרין ומביאין קרבן ואין הגוים נוזרין ומביאין קרבן. ומן המלה "איש" תאמר: יכול אף לא יהו נזירין כלל — תלמוד לומר "איש" לרבות?

הרי אמרי [אומרים] בתשובה על כך: אי [אם] משום קרבן לאו מהכא נפקא ליה [לא מכאן יוצא, נובע, לו הדבר], אלא מהתם [משם] מכתוב אחר, שנאמר "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעלה" (ויקרא כב, יח) — פרט לקרבן נזירות שאין הגוי מקריב, אלו דברי ר' יוסי הגלילי! ואם כן מה שנאמר "בני ישראל" בנזירות לא למעט קרבן בא שהרי כבר נתמעטו מכך הגויים, אלא למעט כל עיקרה של הנזירות.

ושואלים: עדיין ניתן ללמוד שגוי שייך בנזירות, אימא [אמור] ודרוש כך את הכתובים: הכתוב "דבר אל בני ישראל" (במדבר ו, ב), מלמד שבני ישראל נוזרין נזירות עולם — ואין הגוים נוזרים נזירות עולם, יכול לא יהו נזירים כלל — תלמוד לומר: "איש" (במדבר ו, ב)! אמר ר' יוחנן: מי כתיב [האם נאמר] בכתוב "נזיר עולם"? "נזיר" סתם נאמר, והכתוב ממעט גויים מכל דין נזירות, וכל סוג.

ומקשים עוד, אימא [אמור] כך את דרשת הכתוב: בני ישראל מיוחדים בנזירות לפי שהם מדירין בניהם הקטנים בנזיר, ואין הגוים מדירין בניהם בנזיר, יכול לא יהו נזירים בעצמם — תלמוד לומר: "איש"! ומשיבים, האמר [הרי אמר] ר' יוחנן: הלכה למשה מסיני היא בנזיר שהאב מדיר את בנו, ואינו כתוב במקרא, ובודאי לא בא הכתוב למעט אותו.

ומקשים עוד, אימא [אמור] כך: בני ישראל יש להם דין מיוחד בנזירות שהם מגלחין על קרבנות נזירות אביהן ואין הגוים מגלחין על נזירות אביהן.