"על כל" — לאפוקי [להוציא, למעט] רחוקים, שלא ייטמא להם, "מת" — לאפוקי [להוציא] קרובים, "נפשת" — לאפוקי [להוציא] רביעית דם שיצא משני מתים ("נפשות") שגם הוא מטמא באהל, שנאמר: "ועל כל נפשת מת לא יבא" (במדבר כא יא) — אפילו דם של שתי נפשות מצטרף יחד לשיעור טומאה.

א משנה על אלו טומאות הנזיר מגלח אם נטמא בהן: על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל (ליחה היוצאת מן המת), ועל מלא תרווד (כף גדולה) של רקב מן המת. על השדרה, ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו על אחד מהם בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות מת, ועל חצי לוג דם.

ומגלח הנזיר בכל אלו על מגען ועל משאן ועל אהילן אם מאהיל עליהם, או נכנס לאוהל שהם מצויים בו. ועל עצם מן המת שגודלה כשעורה מיטמא על מגעו ועל משאו, אבל אין לו טומאת אוהל.

על כל אלו הנזיר מגלח, ומזה ביום השלישי וביום השביעי להיטהר מטומאת המת, וסותר את כל הימים הקודמין שכבר מנה לנזירותו, ואינו מתחיל למנות לנזירות חדשה אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אחר פטירתו של ר' מאיר אמר להן ר' יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן לבית המדרש, מפני שקנתרנין (מרגיזים) הן, ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני (להציק לי, לנצח אותי) בהלכות הן באין. בכל זאת דחק סומכוס תלמידו של ר' מאיר ונכנס.

וכאשר עסקו באותו ענין אמר להם: כך שנה לי רבי, ר' מאיר (כפי שהוא במשנתנו): על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת ועל כזית מן המת. כעס ר' יהודה ואמר להן, לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן? שהרי מה שאמר בשם ר' מאיר "על המת" אין לו צורך לאומרו, שהרי אם על כזית מן המת מגלח — על המת כולו לא כל שכן?!