על כל לאפוקי רחוקים. דלא ליטמא: מת לאפוקי קרובים: נפשות. שאם יצאת רביעית דם מב' מתים אינו מטמא להם: מתני' נצל. מפרש בגמרא: ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי. דהיינו כדי שיכול לחיות ולהבריא אף על פי שאין עליהן בשר כזית: חצי לוג דם. שתי רביעיות: על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. אבל לא על אהילו: גמ' קנטרנין. טירטוריו''ש: לקפחני. לנצחני: כעס רבי יהודה. ואמר זו אינו משנה:

מלאחיו דנזיר כדקאמר הש''ס מה לי כ''ג לחודיה מה לי כ''ג ונזיר לכך נראה דהתם נמי בפ' טבול יום אית ליה צריכותא לגבי כ''ג אלא סבר כיון דגלי לן תרוייהו בכ''ג דאין חילוק בין זה לזה בין אב לאם כי אם גילוי מילתא בעלמא הוא ויליף נזיר מיניה הלכך דריש תרוייהו גבי נזיר סתם מיהו צריך לומר דסוגיא דהכא חלוקה דמצריך גם לגבי נזיר תרוייהו לכך לא דריש מלאמו כהן הדיוט והוא נזיר כי התם ועוד יש לישב גם הך דהכא דסברה כי ההיא דטבול יום דדוחק הוא לפלוגי סוגיא דשמעתין אההיא דפ' טבול יום דהא אידי ואידי ר''ע היא ואין סברא לומר דתרי תנאי נינהו אליבא דר''ע מדלא קאמר הש''ס בהדיא ואף על גב דסוגיא דידן עביד צריכותא מאביו ומאמו והתם דריש תרתי מאביו ומאמו נאמר דמקרא דכ''ג עביד צריכותא ' ולגלויי מילתא בעלמא אנזיר הוא ומעתה גם בנזיר שוין ואייתר לן בנזיר תרוייהו לדרשא כדדריש התם וא''ת א''כ אמאי דריש הכא מלאביו ולאמו דנזיר תרוייהו למת מצוה לר''ע הא בחדא סגי וי''ל דאין הכי נמי דהכא נמי נימא לאביו לחודיה למת מצוה ולאמו משום כהן הדיוט והוא נזיר כדדריש התם ומיהו לא חש לפרושי כל הדרשות הכא משום דסמיך אסוגיא דהתם דפרק טבול יום וכן דרך הש''ס שמקצר במקום אחד ומאריך במקום אחר וא''ת א''כ למה הזכיר לר''ע כאן דרשא דכ''ג ונזיר כדדרשינן. בסמוך נמי אסוגיא דהתם כמו שסומך בדרשא דכהן הדיוט ונזיר דדרשינן מלאמו שלא הביאה כאן לאותה הדרשא ויש לומר היינו משום דאיצטריך ליה להביא דרשא דכהן גדול ונזיר מלאחיו ולמימר למה לי כ''ג ונזיר כו' כדי לאפנויי ההוא לאביו ולאמו דכ''ג לגזירה שוה ומה שנכתבו שניהם אביו ואמו היינו משום הצריכותא שביניהם וגם מיניה מקשינן לר' ישמעאל כ''ג ונזיר עליה ולאחותו נמי מפרש לר''ע דכתיב בתר לאחיו הואיל והתחיל לדרוש לאחיו כדפרישית שצריך לו לגמור הפסוק עד סופו אי נמי משום דלר''ע איצטריך טפי לאחותו יותר מלרבי ישמעאל משום (דאית) ליה לר''ע מה לי חד לאו כו' כל זה לשון מהר''ף: על כל לאפוקי רחוקים. הנך לאפוקי הוי פירושא כמו נפקא ליה מהאי קרא כלומר שמפסוק זה יוצאה הדרשא שלהם משמע דמעל כל לחודיה דריש רחוקים מדדריש בסמוך נפשות לרביעית דם הבאה משני מתים ודוחק הוא דהא גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש ואפ''ה לא דריש מיניה רחוקים כי אם מנפש לכך נראה דהכא נמי דריש רחוקים מעל כל נפשות ומ''מ דריש נמי מיניה רביעית דם משני מתים מדכתיב נפשות לשון רבים ולא נפש ויש לתמוה למה ליה לר''ע גבי כ''ג קרא דרחוקים תיפוק ליה מק''ו מכהן הדיוט כמו לתנא דריש פרקין או משום איסור שהיה עליו בהדיוטותו להיכא אזל כדפרישית לעיל דזה עיקר הטעם לעיל ופי' בתוס' לעבור עליו בשני לאוין ותימה קצת דהש''ס לא הזכירו כלל וצריך עיון לשון מהר''ף: מתני' על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת. בין במגע בין במשא בין באהל ומפרש בגמרא דהשתא על כזית מן המת מגלח על מת שלם לא כ''ש: נצל. מוהל מן המת כדמפרש בגמ': ועל מלא תרווד רקב. רקבון ועפרורית הבא מן המת ובגמרא מפרש שיעורא. תרווד כף: ועל השדרה ועל הגולגולת. ואע''פ שאין עליה בשר כלל ובגמ' בעי אי על תרוייהו או על חדא מנהון: ועל אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכח:) מפרש שזהו בשר שיוכל האבר לחיות ממנו אם היה מחובר לאדם חי שיוכל להעלות ארוכה ואע''פ שאין בו כזית בשר: ועל חצי קב עצמות. ומיירי שבאו מרוב מניינו או מרוב בניינו כגון. שיש בקב עצמות שנשתברו וחצי קב עצמות זה מהן מעט מכל עצם ועצם והיינו מרוב מניינו ורוב בניינו מפרש לקמן שני שוקים וירך אחד או איפכא ואע''פ שמטמא באהל ברובע הקב כדאיתא בהדיא במתניתין. בפ''ק דאהלות אלו מטמאין באהל וקחשיב רובע עצמות הבא מרוב מניינו או מרוב בניינו מ''מ הלכה הוא דאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וליכא לפרושי חצי קב משאר עצמות שאינו מרוב בניינו ולא מרוב מניינו דהא באהל נמי לא מטמא מדלא קתני להו בפ''ק דאהלות בהדי הנך דמטמא באהל: ועל חצי לוג דם. ואע''פ שמטמא באהל ברביעית כדאיתא במתניתין דאהלות מ''מ אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג ושיעורין הלכה למשה מסיני: על משאו ועל מגעו ועל אהילו. דכל הני דחשיב לעיל מטמא בין במגע בין במשא בין באהל ועצם כשעורה על מגעו ועל משאו מגלח אבל באהל אפילו טמויי לא מטמא: על אלו הנזיר מגלח. בגמ' מפרש על אלו דרישא ועל אלו דסיפא למעוטי מאי: ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין. דכתיב והימים הראשונים יפלו ואין מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר ול''ג במשנה ויביא קרבנותיו וכן מוכח בגמ' דאיבעיא מיבעיא ליה מתניתין מני דא''כ פשיטא דרבנן היא: אלא לקפחני בהלכות. לצערני: כך שנה לי רבי מאיר. במשנה על המת ועל כזית מן המת ורבי יהודה לא היה שונה על המת במשנתנו משום דכל שכן דמכזית מן המת וכו': עדיין. יכול להקשות ולומר על אבר ממנו מגלח כדתנן במתניתין ומיירי דאפילו אין עליו כזית בשר כדתנן פ''ק דאהלות שהאברים אין להם שיעור כל שכן על מת שלם ואכתי מאי קמשמע לן על המת: אלא כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. [ואית] בו כזית בשר ואבר מאותו נפל אינו מטמא באהל כיון שאין בו גידין דלא מיקרי אבר אלא עצם ובשר וגידין ועל כל המת מגלח אע''פ שאין לו עדיין גידין והא דקאמר הכא כדאמר ר' יוחנן פי' רבינו יצחק דאמתניתין דאהלות אמרה דקתני המת וכזית מן המת דמטמא באהל מוקי לה רבי יוחנן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין: