וכהן גדול מרובה בגדים (שלובש בגדי כהן גדול ובזה הוא מתמנה לכהונתו, אבל לא נמשח בשמן המשחה) — משוח בשמן המשחה עדיף [יתר], והטעם הוא — שאילו כהן גדול משוח בשמן המשחה מביא פר הבא על כל המצות, שאם טעה והורה היתר בעבירה חמורה (שהדיוט מביא על שגגתה חטאת) — מביא פר לחטאתו, ואילו מרובה בגדים אין מביא.

משוח שנתמנה למלא את מקומו של הכהן הגדול שנבצר ממנו למלא את תפקידו בשל טומאה ומשנטהר הראשון וחזר לשמש בכהונה גדולה עבר השני מכהונתו הגדולה, ומרובה בגדים — מרובה בגדים עדיף [יתר], לפי שמרובה בגדים עדיין עביד [עובד] עבודה ואילו משוח שעבר לאו [לא] עוד בר [בן] עבודה הוא.

כהן משוח שעבר מחמת קירויו (מחמת שהוא עכשיו בעל קרי) והוא טמא לפי שעה, וכהן שעבר מחמת מומו — עבר מחמת קירויו עדיף [יתר], שאילו האי חזי [זה שעבר מחמת קריו ראוי] לעבודה למחר, ואילו עבר מחמת מומו לא חזי [ראוי] עוד לעבודה כלל.

כל אלה הם מקרים שיש להם פתרון ברור, והובאו בהקדמה לשאלות הבאות, שאין להן מענה פשוט. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: משוח מלחמה, כהן שמתמנה לצאת עם העם למלחמה, ונמשח לשם כך בשמן המשחה (ראה דברים כ, ב), וסגן כהן גדול, הי מינייהו עדיף [איזה מהם יתר]? וצדדי השאלה: האם נאמר שמשוח מלחמה עדיף [יתר], כיון דחזי [שראוי] הוא למלחמה, או דלמא [שמא] סגן עדיף [יתר], דחזי [שראוי] לעבודה בבית המקדש, למלא מקום הכהן הגדול?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה — יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: משוח מלחמה קודם במעלתו לסגן! אמר מר זוטרא: אין זו קושיה: לענין החיותו להוציאו מן השבי, או להצילו מסכנת מוות — משוח מלחמה עדיף [יתר], מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דתלו ביה [שתלויים בו] רבים בזמן המלחמה, ואולם

לענין טומאה — סגן עדיף [יתר]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: למה תקנו סגן לכהן גדול — שאם אירע בו פסול בכהן הגדול — הרי נכנס הסגן ומשמש תחתיו.

א לגופה של ההלכה שבמשנתנו אומרים: עד כאן לא פליגי [נחלקו] ר' אליעזר וחכמים במשנתנו אלא בכהן גדול ונזיר כי קא אזלי בהדי הדדי [כאשר הם הולכים יחד] בדרך ופגשו במת מצוה מי מהם צריך להיטמא, אבל חד חד לחודיה בר איטמויי אינון [כל אחד ואחד לעצמו בני טומאה הם]. מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שלמרות שאסורים כהן גדול ונזיר להיטמא לכל אדם ואף לקרוביהם הם, צריכים להיטמא למת מצוה?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בכהן גדול "ו על כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקרא כא, יא) ונברר: במה (במי) הכתוב "על כל נפשות מת" מדבר? אי [אם] ברחוקים שאינם קרוביו — קל וחומר הוא; ומה כהן הדיוט שאף שהוא מיטמא לבני משפחתו הקרובים — אינו מיטמא לרחוקים, כהן גדול שאינו מיטמא אפילו לקרובים, אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים? אלא בקרובים הכתוב מדבר ונאסר איפוא הכהן הגדול להיטמא לכל אדם, אף לקרוביו. ואם כן, מה צורך בהמשך הדברים בפסוק הזה: "לאביו ולאמו לא יטמא"? אלא שכל אחד מהדברים הללו בא ללמד הלכה נוספת.

מה שנאמר "לאביו" בא למעט: ולאביו הוא שאינו מיטמא, הא [הרי] מיטמא הוא למת מצוה.