אין קרבנו בדלות, שבכל אחד מאלה יש קרבן קצוב ואין פוחתים ממנו בגלל דלותו של החייב בקרבן, תאמר במצורע שקרבנו בא גם בדלות, שאם דל הוא מביא תורים במקום כבשים (ויקרא יד, כא-כב). וכיון שמצאנו שהיקל בו הכתוב בהשוואה לנזיר ולווים, שמא היקל בו גם לענין גילוח, שלא להצריכו דווקא תער! ואם כן אין מקור להוכיח שתגלחת במצורע היא בתער דווקא.

בהמשך לדיונים אלה אמר ליה [לו] רבא בר משרשיא לרבא: האי תנא [תנא זה], מעיקרא [מתחילה] אמר לענין נזיר שתגלחתו בתער (לעיל נזיר לט, ב): ללמדו ממצורע אי אפשר, משום שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, ומכאן משמע שפשוט לו הדבר שתגלחת מצורע עצמו היא בתער. והדר [וחזר] ואמר שנילף מדינא [נלמד מן הדין] בבנין אב שתגלחת מצורע היא בתער דווקא, ולבסוף מדינא נמי [מן הדין גם כן] לא יליף [למד] כפי הפירכה של רבא מברניש. ואם כן מה מקור ההלכה הזו במצורע?

אמר ליה [לו]: ההוא [אותה] ברייתא שאמרה שאין ללמוד ממצורע, ומשמע ממנה שפשוט שמצורע מגלח בתער, היא אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] הלמדים תגלחת מצורע מאיסור השחתת זקן. הא [זה] — אליבא [על פי שיטת] ר' אליעזר שאינו למד תגלחת מצורע מאיסור השחתת זקן, ולפיכך נזקק הוא ללמוד דבר זה מן הדין. דתנן [שכן שנינו במשנה]: וכל אדם אינו חייב על השחתת זקנו עד שילקטנו (יטלנו, יגלחנו) בתער. ר' אליעזר אומר: אפילו ליקטו במלקט (מלקחיים קטנים), או ברהיטני (מעין מקצוע) — חייב. שאינו סבור שאיסור השחתת זקן הוא בתער דווקא.

ומסבירים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים], כיצד למדים הם מכאן שתגלחת מצורע צריכה להיות בתער דווקא? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בתגלחת המצורע "יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו" (ויקרא יד, ט) וכיון שנאמר תחילה "כל שערו", "זקנו" מה תלמוד לומר? אלא לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) יכול אפילו מצורע כן, שאם היה כהן מצורע ובא להתגלח, שיהא אסור לו לגלח את זקנו — תלמוד לומר: "זקנו". שחזר הכתוב והדגיש, שלמרות האיסור הכללי בכהן לגלח זקן, בכל זאת חייב המצורע לגלחו.

ומנלן [ומנין לנו] שגילוח זה שלמדנו ממנו למצורע הוא דווקא בתער — דתניא [שכן שנינו בברייתא] לגבי איסור גילוח הזקן לכהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה), יכול אפילו גילחו את הזקן במספרים יהא חייב — תלמוד לומר באיסור הכללי לכל ישראל: "ולא תשחית את פאת זקנך"(ויקרא יט, כז), ללמד שאין חייב אלא בדרך השחתה, כשמשחית את זקנו עד שרשיו, מה שאין כן במספריים.

יכול ליקטו במלקט וברהיטני שיש בו השחתה יהא חייב — תלמוד לומר: "ופאת זקנם לא יגלחו", שאין חייב על השחתת זקן אלא בדרך גילוח. הא [הרי] כיצד? איזהו האופן של גילוח שיש בו השחתה — הוי אומר זה תער. ומכאן למדים חכמים לתגלחת מצורע, שמה שנאסר בכהן — בתער, מצוה לעשותו בתגלחת המצורע.

ומקשים: ממאי [ממה] אתה מסיק שמצות גילוח במצורע היא דווקא בתער? דילמא [שמא] לעולם תאמר אפילו ליקטו במלקט או ברהיטני נמי [גם כן] מצוה קעביד [הוא עושה] ויוצא ידי חובה, והא קאתי לאשמועינן [ודבר זה בא להשמיענו] שאפילו גילח בתער לא מיחייב עליה [אינו חייב עליו] משום השחתה. אבל אין מכאן הוכחה שחובת הגילוח היא בתער דווקא!

אמרי [אומרים] כתשובה לזה: אי סלקא דעתך כי עביד נמי [אם עולה על דעתך שכאשר עושה גם כן] במלקט או ברהיטני שפיר דמי [יפה הדבר], אם כן לישתוק קרא מיניה [שישתוק הכתוב ממנו מן הייתור של "זקנו"] ולא יאמר דבר בענין זה, ואנא אמינא [ואני מעצמי אומר כך]: ומה גבי [אצל] נזיר דאיסורא קא עביד [שאיסור הוא עושה] כאשר מגלח את שערו בתוך ימי הנזירות, אפילו הכי [כך] הוא מחייב [מתחייב] גם על העברת שיער שלא בתער, הכא [כאן] במצורע שמצוה היא, כל שכן שיהיה מותר לגלח בכל דבר?