משנה ראשונה אומרת: אין הנזיר חייב מלקות עד שישתה רביעית יין. ר' עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף עם היין בשיעור כזית — חייב. ועוד, הנזיר חייב מלקות על היין בפני עצמו, שהוא מפורש בתורה לאיסור, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזגים בפני עצמן, שכל אחד מהם נאמר בו איסור מיוחד בתורה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אין חייב עד שיאכל שיעור כזית שיש בו לפחות שני חרצנים וזג אחד, כאמור בתורה באיסור אכילה של הנזיר "מחרצנים (בלשון רבים) עד זג" (במדבר ו, ד) ודנים עוד בביאור המילים:

אלו הן חרצנים ואלו הן זגים? החרצנים — אלו החיצונים, כלומר, קליפת העינב, הזגים — אלו הפנימים (הגרעינים), אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר ההיפך הוא הנכון, והסימן שלא תטעה: כזוג (פעמון) של בהמה, החלק החיצון נקרא זוג, וכמוהו זג של ענבים הוא קליפת הענב החיצונית, והפנימי הדבר שמקשקש בתוך הפעמון נקרא עינבל, וכמוהו בענב — הגרעינים.

א גמרא שנינו במשנתנו, ששלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. ואפשר לדייק כך מלשון המשנה: היוצא מן הגפן — אין [כן] הוא האסור באכילת נזיר. ומכאן נלמד כי גפן עצמו חלק אחר מעץ הגפן, שאינו מן הפירות — מותר. ומעירים: אם כן מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: אפילו עלין של גפן ולולבין (ענפים רכים) במשמע של האיסור לנזיר.

איכא דאמרי לה אסיפא [יש שאמרו אותה, את ההערה הזו, על סופה] של המשנה, ששנינו בה: אינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים כזית. ונדייק מכאן: מן הענבים — אין [כן], מהגפן עצמו — לא. אם כן מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' אלעזר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבין במשמע.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], מהו בסיס מחלוקתם? ומסבירים: ר' אלעזר דריש [דורש] את הכתובים בשיטת מדרש הלכה של ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים] ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים את הכתובים בשיטת כללים ופרטים]. ומפרטים: ר' אלעזר דריש רבויי ומיעוטי [דורש ריבויים ומיעוטים], וכך הוא דורש: מה שנאמר "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג) — הרי מיעט הכתוב ואמר שהאיסור הוא רק ביין ושיכר, ונאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין" (במדבר ו, ד) — ובכך ריבה הכתוב, הרי לנו בכתובים

מיעט וריבה, ולפי כללי המדרש: ריבה הכל. אם כן מאי [מה] ריבה — ריבה את כל מילי [הדברים] היוצאים מן הגפן, מאי [מה] מיעט? שהרי בכל זאת יש מיעוט בכתוב. לשיטה זו המיעוט בא למעט רק דבר אחד! — מיעט שבישתא [זמורות] של הגפן, שאם אכל מהן לא עבר.

ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים כללים ופרטים], וכך הם דורשים: נאמר "מיין ושכר יזיר" — הרי זה פרט, וכן נאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין" — הרי זה כלל, "מחרצנים ועד זג" — חזר ופרט, אם כן יש לנו פרט וכלל ופרט, ולפי שיטה זו אי [אין] אתה דן, למד, לרבות אלא לדברים אחרים שהם כעין כמו הפרט: מה הפרט המפורש בכתוב הוא פרי או פסולת פרי (חרצנים וזגים) — אף כל מה שנאסר מריבוי הכלל הכתוב הוא פרי ופסולת פרי (אבל לא עלים ולולבים, כפי שסבור ר' אלעזר).

ויש לשאול על כך: אי [אם כן] שמא נאמר: מה הפרט מפורש שהוא פרי גמור — אף כל פרי גמור, ולפי זה אף פרי בוסר אינו בכלל האיסור. אמרת (אומר אתה) כנגד זה: אם כן מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו שתצטרך ללומדו מדרשת הכתוב? ענבים לחים ויבשים — הא כתיבי [הרי הם כתובים] במפורש, יין וחומץ — הא כתיבי [הרי הם כתובים], ואם כן מה באה לשון הכלל בכתוב להוסיף? הא [הרי] אין עליך לדון כלשון אחרון שפרי בוסר אינו בכלל, אלא כלשון ראשון שפרי בוסר בכלל.

ויש לשאול: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר שהוא מעין הפרט, פרי ופסולת פרי, מה תלמוד לומר לאחר הכלל "מחרצנים ועד זג"? הרי זה בא לומר לך כלל במדרש ההלכה בכל התורה: כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל בלבד — אי [אין] אתה רשאי למשכו (להרחיבו) ולדונו כעין הפרט ולומר שהכלל הוא רק הרחבה והכללה של פרטים קודמים,

אלא נעשה כלל מוסף על הפרט וכולל בתוכו כל דבר (אף שאינו מעין הפרט), עד שיפרוט לך הכתוב ויוסיף פרט לאחר הכלל, כדרך שפרט לך בנזיר, שהוסיף לאחר "מכל אשר ייעשה" — "מחרצנים ועד זג", ואז למדים במדת הדרשה של פרט וכלל ופרט, שאף ההכללה באה להוסיף רק מעין הפרט, וכפי שלמדנו אצלנו שאין עלים ולולבים בכלל זה. ומעתה דנים בפרטי מדרש זה.

אמר מר [החכם]: מה הפרט מפורש בכתוב שהוא פרי ופסולת פרי — אף כל פרי ופסולת פרי אסור לנזיר. ומסבירים: פרי המפורש בכתוב הוא עינבי [ענבים], פסולת פרי המפורשת בכתוב מאי [מה] היא — חומץ ("חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה". במדבר ו׳:ג׳).

"אף כל פרי" שמוסיף מדרש זה מאי היא [מה הוא] — גוהרקי [בוסר, ענבים שלא הגיעו לכלל בישולם]. ויש לשאול: "אף כל" שהוסיף לגבי פסולת פרי, מאי [מה] היא איזו פסולת פרי בא להוסיף על מה שמפורש בכתוב? אמר רב כהנא: לאיתויי עינבי דכרין [להביא, להוסיף, ענבים שהתליעו]. ועל מה שנאמר "מחרצנים ועד זג", אמר רבינא: לשון זו באה לאיתויי [להביא] את חלק הפרי שהוא בין הבינים שנמצא בין החרצנים והזג.

וממשיכים לדון בפרטי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא: [אי [אם] ] מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור — אמרת: אם כן מה הניח הכתוב במשמעו שלא אמרו? ענבים לחים ויבשים — הא כתיבי [הרי הם כתובים], יין וחומץ — הא כתיבי [הרי הם כתובים], הא [הרי] אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון. ומאחר שסופינו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר "מחרצנים ועד זג" — לומר לך: כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי [אין] אתה רשאי למושכו לדונו כעין הפרט דווקא, אלא נעשה כלל מוסף על הפרט ומוסיף אף דברים שאינם כעין הפרט, עד שיפרוט לך הכתוב