והיה אדם אחד בא כנגדן, ואמר אחד מהמהלכים: "הריני נזיר שזה (אם זה) שהולך לקראתנו הוא פלוני", ואחד מהם אמר "הריני נזיר שאין זה (אם אין זה) פלוני", והיה שם שלישי שאמר להם: "הריני נזיר שאחד (אם אחד) מכם משניכם הוא נזיר" והיה אחד שאמר: "הריני נזיר שאין (אם אין) אחד מכם נזיר", והיה אחד שאמר: "הריני נזיר ששניכם נזירים", והיה עוד אחד שאמר "הריני נזיר שכולכם — כל אלה שדיברו קודם — נזירים". בית שמאי אומרים: כולם נזירים, שכיון שכל אחד מהם אמר "הריני נזיר" חל עליו נדר נזירות למרות שלא כיוון לאמת.

והא הכא [והרי כאן] הקדש בטעות ממש הוא, שהרי בוודאי אחדים מהם טעו, ובכל זאת קתני [שנה] לדעת בית שמאי: כולם נזירים! אמרי [אומרים]: באמת סברי [סבורים] בית שמאי שהקדש בטעות הוי [הריהו] הקדש בדרך כלל, ודבר זה אפשר ללמוד מן ההלכה לענין הנזירים, אבל הכא [כאן] במשנה שלנו, לענין שור שחור ולבן לא בזה מדובר, אלא כפי שפירשו רב פפא.

אביי אמר שיש להבין את המשנה בדרך אחרת: לא קא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר שמדובר דקאים בצפרא [שעמד, שקם, בבוקר] ואמר על דבר שיהיה (שיצא) בעתיד, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] דקאים בטיהרא [שעמד בצהרים] לאחר שכבר יצאו השוורים מן הבית, ואמר: שור שחור שיצא מביתי ראשון ליהוי [שיהיה] הקדש, שאינו מדבר על דבר העתיד לקרות, אלא על דבר שכבר היה. ואמרו ליה [לו]: שור לבן נפק [יצא] ראשון. ואמר להון [להם]: אי הוה ידענא [אם הייתי יודע] שלבן נפק [יצא] לא אמרי [הייתי אומר] שחור. ונמצא שהיה זה אכן הקדש בטעות.

ומקשים: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] שבמי דקאים בטיהרא עסיק [שעומד בצהרים אנו עוסקים] במשנה, שהמקדיש מדבר על מאורע שכבר היה? והקתני [והרי שנינו] בהמשך דינו של זה שאמר: "דינר של זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ", ומלשון זו ברור שהוא מדבר על דבר העתיד להיות! ומשיבים: תני [שנה, תקן] "דינר של זהב שעלה", בלשון עבר. ועוד שואלים: הרי שנינו: "חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש "בלשון עתיד! ומשיבים: תני [שנה] "חבית שעלתה", גם כן בלשון עבר.

א ואגב שהוזכרו במשנה שור שחור ולבן, מביאים מה שאמר רב חסדא: שור אוכמא בחיורא [שחור בין לבנים] — לקיא [ליקוי, חסרון, הוא] כי השוורים הלבנים הם המובחרים, חיורא באוכמא [כתם לבן בשור שחור] לקיא — [ליקוי, חסרון, הוא]. ודנים בדבר, תנן [שנינו במשנתנו]: "שחור שיצא מביתי ראשון הקדש" ויצא לבן. קא סלקא דעתין [עולה על דעתנו] בהנחה פשוטה לומר: כי [כאשר] אדם מקדיש דבר להקדש — בעין רעה הוא מקדיש, כלומר, המקדיש אינו מתכוון לתת את המובחר שיש לו, אלא דווקא את הפחות שבנכסיו, ובכל זאת אמרי [אומרים] בית שמאי כי הוי [הריהו] הקדש, שהשור הלבן נעשה הקדש, משמע שאין הלבן מובחר, ולא כדברי רב חסדא!

ומבררים את הנחת היסוד של הקושיה: ואלא מאי [מה] תאמר, שבית שמאי סבורים כי בעין יפה אדם מקדיש בדרך כלל, שמתכוון לתת את המובחר בנכסיו? והלא שנינו עוד במשנה: "דינר של זהב שיעלה בידי ראשון" ועלה כסף, בית שמאי אומרים: הקדש. משמע שאין כוונתו של מקדיש לתת דווקא את המובחר, שהרי כסף בוודאי שווה פחות מזהב!

ומקשים כנגד הנחת יסוד זו: ואלא מאי [מה] אתה אומר — בעין רעה מקדיש? הלא נאמר בהמשך המשנה "חבית של יין שתעלה בידי ראשון" ועלה של שמן, בית שמאי אומרים: הקדש. והא [והרי] שמן עדיף מיין ומדוע יהיה זה הקדש! ומשיבים: אי [אם] משום הא [זה] לא קשיא [אין זה קשה], בגלילא [בגליל] שנו משנה זו, דחמרא [שיין] עדיף ממשחא [משמן] בגליל, שהזיתים גדלים שם הרבה, והשמן זול מן היין. ואם כן אפשר לפרש כל האמור במשנה כשיטה שהמקדיש בעין רעה מקדיש.

ועל כל פנים רישא קשיא [מהתחלת המשנה קשה] לרב חסדא שלפי מה שאמרנו שמקדיש בעין רעה, נמצא ששור לבן פחות משחור! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב חסדא: כי אמרי [כאשר אמרתי] שלבן מעולה יותר — הרי זה דווקא בתורא דקרמנאי [בשור של הקרמונאים] ובמין זה של שוורים הלבנים הם המובחרים, אבל בשאר מקומות שוורים שחורים הם המובחרים, ובזה עוסקת המשנה.

ומביאים מה שאמר רב חסדא עוד בענין של שוורים: אוכמא [שור שחור] — טוב למשכיה [לעורו], סומקא [שור אדום] — לבשריה [לבשרו], חיורא [שור לבן] — לרדיא [לחרישה]. ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב חסדא: אוכמא בחיורא לקיא [שחור בין הלבנים ליקוי, חסרון, הוא], משמע שהשחור גרוע בכל דבר! ומשיבים: יכול רב חסדא לומר: כי אמרי בתורא דקרמונאי [כאשר אמרתי דבר זה דווקא בשור של קרמונאי], אבל באחרים לא.

ב משנה מי שנדר בנזיר (להיות נזיר) ואחר כך התחרט, ומאותה שעה לא נהג עוד מנהג נזירות בשתיית יין, ואחר כך נשאל לחכם, שביקש שהחכם יתיר לו את נדרו, ואסרו החכם, שלא מצא סיבה להתיר לו את הנדר — מונה את כל ימי נזירותו כפי שקיבל עליו משעה שנדר, ובכללם נמנים גם ימים שנהג בהם היתר. אם נשאל לחכם והתירו ובטל הנדר מעיקרו, הרי אם היתה לו כבר בהמה מופרשת לצורך קרבנות אותה נזירות שהתבטלה — תצא ותרעה בעדר כחולין גמורים.

על בסיס הלכה זו אמרו בית הלל לבית שמאי כהמשך למחלוקתם במשנה הקודמת: אי (אין) אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שבשל כך תצא ותרעה בעדר?! הרי שאף אתם מסכימים שהקדש טעות אינו חל! אמר (אמרו) להן בית שמאי: אי [וכי אין] אתם מודים במי שהיה מפריש מעשר בהמה מעדרו שמעביר את הבהמות לפניו אחת אחת, וכל בהמה עשירית שנמנית כשיוצאת מן הדיר מתקדשת בקדושת מעשר, שאם טעה וקרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "תשיעי" ולאחד עשר "עשירי" שהוא, כל אחד מהם, מקודש? הרי שחל הקדש גם בטעות!

אמרו להם בית הלל: לא השבט (השוט) קידשו, כלומר, לא כמו שאתם סבורים שבעל חיים זה מקודש משום שנגע בו השבט, ומשום שאמר שהוא "עשירי". כי לא כל טעות מקדשת את המעשר, וראיה לדבר: ומה אילו טעה והניח את השבט על שמיני ועל שנים עשר וקרא להם "עשירי" בטעות, שמא עשה כלום? אלא סיבה אחרת לדבר, אותו כתוב שקידש את העשירי — הוא שקידש גם את התשיעי.