תנא דידן סבר [שלנו סבור]: כיון דאיזדריק עלה [שנזרק עליה] דם, לאלתר שריא בחמרא [מיד היא מותרת ביין] והא לית [והרי אין] לה ניוול, ולפיכך מאותה שעה שוב אין הבעל יכול להפר, שהרי אין לו טענה להפרתו זו. ור' עקיבא סבר: אפילו לא נזרק הדם, ואינה מותרת עדיין ביין, אם רק אישתחיטת [נשחטה] בהמה לקרבנה שוב הבעל אינו יכול להפר — משום הפסד קדשים, שהרי אם יפר לה, אינה צריכה עוד קרבנות אלו, ואין נוהגים בהם עוד כבקרבנות כשרים, ואסור להפסיד קדשים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: ואמאי [ומדוע] אומר אתה שיש בכך הפסד קדשים? יש פתרון לדבר: לזרוק [יזרוק] דמן שלא לשמן של קרבנות נזיר, ויתיר בכך את הבשר באכילה ולא ייפסלו הקדשים! מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא]: כבשי עצרת (שלמי ציבור שמביאים בחג השבועות) ששחטן שלא לשמן, לשם עצרת, או ששחטן לפני זמנן (בערב החג) או לאחר זמנן (לאחר החג) — הדם יזרק שלא לשמם (שהרי לשמם אינם ראויים) והבשר יאכל.

ואם היתה זו שבת — לא יזרק הדם, לפי שאין הבשר נאכל בשבת, ונמצא עושה כעין מלאכה שלא לצורך שבת. ואם זרק בכל זאת את הדם בשבת — הורצה נתקבל קרבן זה, וצריך להמתין ולהקטיר אימורין שלו לערב, לשרוף את איבריו הפנימיים על גבי המזבח רק במוצאי שבת. ומכל מקום למדנו מכאן שזורקים לכתחילה דם קרבנות שונים שלא לשמם כדי להתיר את בשרם לאחר שחיטתם!

אמרי [אומרים]: אי [אם] ששחט עבור האשה בקרבנות נזירותה עולה או שלמים בלבד — הכי נמי [כך גם כן] ודאי יכול לעשות כן, לזרוק את דמם שלא לשמם, ולא יהיה בכך הפסד קדשים, ובמקרה כזה אכן סבור ר' עקיבא שעדיין יכול הבעל להפר. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון ששחט חטאת ברישא [בראש, בתחילה] וחטאת שנזרק דמה שלא לשמה — פסולה. ואם כן יש כאן הפסד קדשים אם יפר לה בעלה.

ומניין שאין סדר מחייב לשחיטת קרבנות הנזיר, ואפשר גם להקריב את קרבן החטאת תחילה — כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: אם גילח על (לאחר שהקריב) אחת משלשתן, שלושת הקרבנות שנזיר חייב בהם: עולה, שלמים וחטאת — יצא.

א שנינו במשנה: במה דברים אמורים שאינו יכול להפר — בתגלחת טהרה, אבל בתגלחת טומאה — יפר הבעל אם ירצה, מפני שיכול לומר: אי אפשי (אין רצוני) באשה מנוולת, אשה שאינה יכולה לשתות יין. ור' מאיר אומר: אפילו בתגלחת טהרה יפר, מפני שיכול לומר: אי אפשי באשה מגלחת.

ומבררים את טענותיהם: ותנא קמא [הראשון] אמר [יכול היה לומר] לך כנגד טענתו של ר' מאיר: אפשר בפאה נכרית וכיון שלובשת האשה פאה נכרית אינה נראית מגולחת, ואין כאן ניוול בעיני הבעל, ואינו יכול להפר. ור' מאיר סבר [סבור]: בפאה נכרית, איידי דזוהמא [מתוך שהיא מזוהמת] לא ניחא ליה [נוח לו] ולכן רשאי להפר את נדרה.

ב משנה האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר, שיכול האב לגזור על בנו, אם עדיין לא הגיע לבגרות — שיהא נזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ופרטי הדינים של נזירות זו, כיצד? גילח הבן את שערו וגילה דעתו בכך שאינו חפץ בנזירות זו שהדירו אביו, או שגילחוהו קרוביו, וכן אם מיחה הבן ואמר שאינו רוצה בנזירות, או שמיחו קרוביו — בטלה נזירותו.

ואם היתה לו בהמה מופרשת לצורך קרבן נזירותו, הבהמה שהיתה מופרשת עבור החטאת — תמות, והעולה — תקרב עולה. ושלמים — יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד כשלמי נזיר, ולא לשני ימים כשלמים רגילים, ואינן טעונין לחם, חלות שבאות עם שלמי הנזיר.

היו לו מעות סתומין — יפלו כל המעות לצורך נדבה להקריב עולות ציבור על גבי המזבח. ואם היו מעות מופרשים לצורך קרבנותיו, דמי חטאת — ילכו לים המלח, לא נהנין בהם לכתחילה ואולם לא מועלין בהם, שאם נהנה מהם אינו מביא קרבן מעילה. דמי עולה — יביאו מהם עולה ואין נהנים מהם, ואם נהנה מהם — מועלין בהן, דמי שלמים — יביאו מהם שלמים ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם כבשלמי נזיר.

ג גמרא שנינו במשנה שהאיש מדיר את בנו בנזיר, ועוד שנינו כי איש — אין [כן] מדיר, אבל אשה — לא. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, כלומר, כך קיבלנו במסורת הלכה למשה מסיני. ור' יוסי בר' חנינא