רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבנן [חכמים], ומכל מקום ניתן להבין מדוע אף לשיטתם יוצאת הבהמה לחולין; כי מקני [כאשר מקנה] לה בעל את קרבנותיה — הרי זה נמי [גם כן] במלתא דצריכא [בדבר שצריך] לה, אבל במילתא [בדבר] שלא צריכא [צריך] לה — לא מקני [מקנה] לה.

א שנינו במשנה: אם שלה היתה בהמתה, חטאת — תמות, ועולה — תקרב. ושואלים: היא האשה מנא [מנין] לה רכוש משלה? האמרת [הרי אומר אתה] ככלל: כל מה שקנתה אשה קנה בעלה! אמר רב פפא: כגון שקמצתה (חסכה אותה) מעיסתה שהיא עושה ומיעטה באכילה, ומכסף זה שהוא שלה קנתה בהמה. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: דאקני [שהיקנה] לה את הרכוש אדם אחר ואמר לה "הרי הן לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן", שבכגון זה אין לבעל זכות בנכסי אשתו.

ב שנינו במשנה: "העולה — תקרב, עולה והשלמים — תקרב" כו'. אמר ליה [לו] שמואל לחכם אבוה בר איהי: לא תיתיב על כרעיך [תשב על רגליך] עד דאמרת [שתאמר, תפרש] לי הדא מילתא [דבר זה] השנוי בברייתא: ואלו הן ארבעה אילים של קרבן נזיר שאינן טעונין קרבן לחם ככל איל נזיר: שלו, ושלה, ושלאחר המיתה, ושלאחר כפרה שכבר נתכפר הנזיר בקרבן אחר.

ומסבירים כל אחד ואחד: שלה — הא דאמרן [זו שאמרנו] כעת, בקרבנה של האשה שנדרה לשם נזירות והפרישה מרכושה לקרבנותיה, והיפר לה בעלה. שלו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האיש מדיר את בנו בנזיר, כלומר, שיכול להחיל על בנו הקטן נזירות, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ואולם, אף שהקטן נעשה נזיר על ידי אביו, מכל מקום אם אינו רוצה בכך (בין מחמת עצמו או מפני אחרים שאומרים לו זאת) — בטלה הנזירות. ולכן, אם גילח הילד את שערו בתוך זמן הנזירות, והוכיח בכך שאינו רוצה להיות נזיר, או שגילחוהו קרובים, ואף אם לא עשה מעשה כגון גילוח, אלא רק מיחה הילד, או שמיחוהו (גרמו לו למחות) קרובים — בטלה נזירותו.

ובמקרה זה, אם היו לו מעות סתומין שהוקדשו לצורך קרבנותיו של ילד זה, ולא נתפרש למה מיועד כל סכום כסף — יפלו כל הכספים לנדבה, להקריב בהם עולות על גבי המזבח. אם היו המעות הללו מפורשין, שאמר בפירוש למה מיועד כל מה שבכסף זה, דמי חטאת — ילכו לים המלח, דמי עולה — יביאו תמורתן עולה, ומועלין בהן. דמי שלמים — יביאו תמורתן שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם. הרי כאן איל "שלו" — של איש, שאין טעון לחם.

איל שלאחר מיתה מנלן [מנין לנו] שאינו טעון לחם — דתניא [שכן שנינו במשנה]: המפריש מעות לקרבנות נזירותו ולא פירש לצורך איזה קרבן הם — לא נהנין מהם, שאסור הדבר, ולא מועלין בהן, שאין חייבים קרבן מעילה אם נהנים מהם. ומדוע אין מועלים — מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים, ובשלמים אין דין מעילה אלא לאחר זריקת הדם.

מת המפריש, והיו לו מעות סתומים, שלא פירש לצורך איזה קרבן הם — יפלו כולם לנדבה. ואם היו מעות מפורשין, דמי חטאת — יוליך לים המלח, לא נהנין ולא מועלין בהם. דמי עולה — יביאו תמורתן עולה, ומועלין בהן. דמי שלמים — יביאו תמורתן שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. הרי איל שלאחר מיתה שאינו טעון לחם.

ובאשר לאיל שלאחר כפרה, שכבר נתכפר הנזיר בקרבן אחר — סברא הוא, אף שלא מצאנו דבר זה מפורש, שכן שלאחר המיתה מאי [מה] טעם אין מביאים לחם — לפי שלא חזיא [ראוי] קרבן זה לכפרה, שאין מכפרים על המת, ואם כן שלאחר כפרה נמי [גם כן] — הא לא חזיא [הרי אינו ראוי] עוד לכפרה שכבר נתכפר בקרבן אחר.

ושואלים: ותו ליכא [וכי אין עוד] קרבן שלמים של נזיר שאינו טעון לחם מלבד ארבעה אלו? והאיכא [והרי יש] מה ששנינו: ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן, כגון ששינה בבהמה ולא הביא איל בגיל הראוי — כשרים כקרבן ומותרים באכילה, אבל לא עולין לבעלים לשום (לשם) חובה וחייב להביא קרבן אחר, ואלו נאכלין ליום אחד כשלמי נזיר, ואינן טעונין לא לחם ולא זרוע כשלמי נזיר. הרי שיש דוגמה נוספת לשלמי נזיר בלא לחם!

ומשיבים: ברשימה זו ששנינו, רק קרבנות שהביא כמצותן קא חשיב [הוא מונה], אבל קרבנות שהביא שלא כמצותן לא קא חשיב [מונה].

ג שנינו לעיל, במי שהפריש מעות לנזירותו ומת: היו לו מעות סתומים — יפלו לנדבה