אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר לפי שיטת עולא? — אמר קרא [הכתוב] בנזיר טמא: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו" (במדבר ו, יב), והוא מפרש: מדוע יפלו הימים הראשונים — משום שבטומאה נזר, שכבר מתחילה היתה נזירותו בטומאה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא, שהלך בשיטת עולא, ממה ששנינו: האומר "הריני נזיר מאה יום" ונטמא מיד בתחלת מנין המאה, יכול יהא סותר נזירותו ומונה מחדש? תלמוד לומר: "והימים הראשנים יפלו" (במדבר ו, יב), לומר: עד שיהו לו ימים ראשונים, וזה אין לו ימים ראשונים.

נטמא בסוף מאה, כלומר, ביום המאה, יכול יהא סותר? תלמוד לומר: "והימים הראשנים יפלו" — מכלל שאמר "ראשונים" משמע דאיכא [שיש] ימים אחרים שהם אחרונים, וזה אין לו אחרונים, שהרי כבר השלים נזירותו. נטמא ביום מאה חסר אחת, יכול לא יהא סותר — תלמוד לומר: "והימים הראשנים יפלו" — מכלל דאיכא [שיש] אחרונים, וזה יש לו ראשונים ואחרונים.

והא [ודבר זה] ששנו בברייתא, בטמא שנזר לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר], מדקתני [ממה שהוא שונה] "הריני נזיר מאה" ונטמא בתחלת מאה, הרי מדובר במי שהחל בנזירות ואחר כך נטמא, וקתני [ושנה] "עד שיהו לו ימים ראשונים" ומכאן שלדעת ר' אליעזר נאמר דין זה אפילו בנזיר טהור שנטמא, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לעולא ונדחו דבריו.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: הלין [אותם] ימים דקאמרינן [שאמרנו] לשיטת ר' אליעזר, שצריך שיהו ימים ראשונים בטהרה, האם הכוונה היא דנפק חד ומתחילין תרין [שיוצא, שנגמר, יום אחד, ומתחילים שניים] ואם נטמא ביום השני סותר, או דלמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא [שמא שיוצאים, נגמרים, שניים ומתחילים שלושה], שרק אם נטמא לאחר שהחל היום השלישי סותר? לא הוה בידיה [היתה בידו] של אביי תשובה, אתא שייליה [הלך רב פפא ושאל] את רבא. אמר ליה [לו]: "יפלו" כתיב [נאמר] לשון רבים, ומיעוט רבים שניים.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "ימים" ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "יפלו", דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "ימים" ולא כתב [היתה כותבת] "יפלו", הוה אמינא [הייתי אומר]: עד דנפקין תרין ועיילין תלתא [שיוצאים שניים ונכנסים שלושה], לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] "יפלו". ואי כתב [ואם היתה התורה כותבת] רק "יפלו" ולא כתב [היתה כותבת] "ימים", הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו יום חד [אחד], כלומר, אפילו אם נטמא ביום הראשון, לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] "ימים", שמיעוט רבים שניים, שדי ביום אחד ומקצת השני בלבד.

א משנה מי שהיה בחוצה לארץ, ונזר נזירות הרבה, כלומר, יותר משלושים יום. והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ (ארץ ישראל) להביא קרבנותיו ולסיים את נזירותו, בית שמאי אומרים: אף שנהג נזירות בחוץ לארץ כפי שנדר, מכל מקום הוא צריך להיות נזיר שלשים יום בארץ ישראל כדי שתהיה לו נזירות בטהרת ארץ ישראל, ובית הילל אומרים: הריהו צריך להיות נזיר בתחלה, כלומר, צריך להתחיל את כל ימי נזירותו מתחילתה.

ומסופר בענין זה: מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום — אהא נזירה שבע שנים. ובא בנה מן המלחמה, והיתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל כשיטתם שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות. ובסוף שבע שנים אלה נטמאת ונהגה עוד שבע שנים של נזירות, כדין נזיר שנטמא — שסותר ומונה מחדש את נזירותו. ונמצאת שהיתה נזירה עשרים ואחת שנה. אמר ר' יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה ולא עשרים ואחת.

ב גמרא קתני רישא [שנה בראשה] של המשנה: בית שמאי אומרים: נזיר שלשים יום, ובית הלל אומרים: נזיר בתחלה. ומציעים הסבר לשיטותיהם: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבבעיה זו הם חלוקים] שבית שמאי סברי [סבורים] בענין ארץ העמים שגזרו עליה חכמים טומאה, שמשום גושה גזרו עליה, כלומר, העפר של ארץ העמים הוא טמא, אבל האויר, החלל, של ארץ העמים אינו טמא. ואם כן טומאת ארץ העמים אינה טומאה חמורה, ולכן אין לומר שיהא הנזיר שנהג נזירות בחוץ לארץ נחשב כטמא ממש ולהצריכו בשל כך לנהוג מחדש את כל ימי נזירותו.