דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שבתגלחת טומאה מדובר, וכי מצורע בסוף ימי חלוטו מי לא בעי [האם אינו צריך] תגלחת? שהרי בסוף ימי חלוטו, כשנרפא הנגע, מתגלח המצורע, ואם כן אף בו יש תגלחת טומאה. ואיך אפשר לומר בו שאינו ראוי לתגלחת? אלא בוודאי מדובר בתגלחת טהרה. ודוחים: לא, מכאן אין ראיה, כי אין מדובר פה בתגלחת של צרעת, אלא תגלחת של נזירות קתני [שנה]. שהמצורע צריך קודם להתגלח לצרעתו, ואינו ראוי לתגלחת נזיר.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על הכתוב "וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו" (במדבר ו, ט), ונאמר שם בדרך מדרש הלכה: בנזיר טהור שנטמא הכתוב מדבר, שהוא טעון (חייב) העברת שער (גילוח) והבאת ציפרין ("וביום השמיני יביא שתי תורים". במדבר ו, י), ובא הדבר לפטור את הנזיר שנזר בקבר (בבית הקברות), כלומר, במקום טומאה — שאין טעון העברת שער והבאת ציפרין.

שהיה מקום לטעון כנגד זה: והלא לכאורה דברים אלו שאתה משמיענו לפטור, יש ללומדם לחייבו בדרך קל וחומר: ומה נזיר טהור מתחילה שנטמא הריהו טעון העברת שער והבאת ציפרין, מי שהיה טמא מתחלה כאשר קיבל עליו נזירותו — אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין?

תלמוד לומר: "וטמא ראש נזרו", דווקא במי שהיה נזיר טהור ונטמא אחר כך הכתוב מדבר, שהוא מטמא עכשיו את השיער שהקדיש לנזירות, שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין, ובא הלימוד בכתוב לפטור את הנזיר בקבר שהוא מתחילתו טמא. שמע מינה [למד מכאן] תשובה לשאלה, שנזיר טמא מעיקרו אינו צריך לגלח.

א בעיה זו נפתרה, אלא שבאים מעתה לברר דינים אחרים הנוגעים לטמא שנזר. ושואלים: מאן תנא הא [מי שנה זו] שהובאה מקודם, דתנו רבנן [ששנו חכמים] במהלך הדיון: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא שטמא שנזר — שביעי שלו (של ימי טהרתו מן המת) עולה לו מן המנין של ימי נזירות הטהרה שעליו למנות מחדש, ונזיר טהור שנטמא — אין שביעי שלו עולה לו מן המנין, ונזירות טהרתו נמנית מיום המחרת?

אמר רב חסדא: זו שיטת רבי היא, שאמר רבי: אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני, כלומר, יום אחד לאחר שנטהר הנזיר מטומאתו. דאי תימא [שאם תאמר] ששיטת ר' יוסי בר' יהודה היא — האמר [הרי אמר] נזירות של טהרה משביעי הוא דחיילא [שחלה].

ומסבירים: מאי [מה היא] שיטת רבי, ומאי [ומה היא] שיטת ר' יוסי בר' יהודה שהזכיר רב חסדא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בנזיר שנטמא ונטהר "וקדש את ראשו ביום ההוא" (במדבר ו, יא) — והכוונה היא: ביום הבאת קרבנותיו שהוא ביום השמיני לטהרתו, מקדש מחדש את ראשו בנזירות, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: ביום תגלחתו שהוא היום השביעי לטהרתו הוא מקדש ראשו בנזירות.

ב ובאותו ענין מביאים עוד: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה]: נזיר שנטמא טומאות הרבה רצופות, זו אחר זו — אינו מביא אלא קרבן אחד, מאן תנא [מי שנה] ברייתא זו? אמר רב חסדא: דעת ר' יוסי בר' יהודה היא, דאמר [שאומר]: נזירות טהרה מיום שביעי חיילא [חלה] ולפיכך משכחת לה [יכול אתה למצוא אותה] הלכה של טומאות רבות רצופות שנזיר נטמא בהן כגון שנטמא בשביעי, וחזר ונטמא בשביעי. ומני [וכשיטת מי היא] שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שלדעתו כיון שלא יצא (הגיעה) עדיין שעה הראויה להביא קרבן (שהרי מביא קרבנו רק ביום השמיני), אם חזר ונטמא — אינו חייב אלא קרבן אחד.

דאי תימא [שאם תאמר] ששיטת רבי היא, כיצד נעמיד הלכה זו: אי [אם] מדובר כאן שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי — הרי לשיטת רבי חלה עליו נזירות שניה רק מן היום השמיני והלאה, ואם כן כולהו [כל הטומאות כולן] טומאה אחת אריכתא [ארוכה] היא, שהרי עדיין לא יצא מכלל טומאה שבה, ואין כאן טומאות הרבה. ואי [ואם] מדובר שנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני — הרי ביום השמיני כבר יצתה (יצאה) שעה שראויה להביא בה קרבן, שביום השמיני כבר חל עליו החיוב להביא קרבן נזיר, ואם נטמא אז — צריך להביא קרבן אחר.

ושואלים לעיקר הדברים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי שמונה מן היום השמיני? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ועשה הכהן (תור) אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא), והדר [וחזר] ואמר מיד אחר כך "וקדש את ראשו", ומכאן שאין נזירות טהרה מתחילה אלא לאחר שהביא קרבנותיו. ור' יוסי בר' יהודה אומר על כך: אם כן, אם זו כוונת הכתוב, שנזירותו מתחילה רק ביום השמיני — לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "וקדש את ראשו", ולא יוסיף דבר, שהרי אותו פסוק מדבר בהבאת הקרבנות, שהיא ביום השמיני.