אבא שאול אומר: אפילו לא סיפר שערו קודם הרגל — מותר לספר אחר הרגל, וטעמו: שכשם שמצות שלשה שאם נהג שלושה ימים של אבילות לפני החג מבטלת את גזירת שבעה ואינו צריך להשלים לשבעה ימי אבילות לאחר הרגל — כך מצות שבעה שנהג אבילות ביום השביעי מבטלת גזירת שלשים.

ומציעים: מאי טעמא [מה הטעם] של אבא שאול? — לאו [האם לא] משום דקסבר [שהוא סבור] שיום שביעי עולה לכאן ולכאן, שנחשב כסוף שבעה, והתחלת שלושים וכדברי רב? ודוחים: אין זו ראיה לשיטתו, שכן דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] אבא שאול שניתן להחשיב יום לכאן ולכאן אלא באבילות שבעה שחיובה הוא דרבנן [מדברי סופרים], אבל בנזיר שחיובו דאורייתא [מן התורה] — לא!

אלא רב שאמר — כשיטת ר' יוסי אמר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום, אשה שראתה דם יום אחד (או שניים) בימי זיבתה (שלא בזמן נידתה), ושומרת עצמה בטהרה יום שלאחר מכן, ואם לא תראה דם טובלת וטהורה, ששחטו וזרקו עליה (עבורה) דם קרבן פסח ביום שני שלה (יום ששמרה כטהרה)

ואחר כך ראתה דם — הרי זו אינה אוכלת את קרבן הפסח, שטמאה היא, ואולם פטורה היא מלעשות פסח שני (כדין מי שלא הקריב פסח ראשון), כיון שבזמן ששחטו את קרבן הפסח עליה טהורה היתה, אף שלאחר מכן נטמאה ולא היתה יכולה לאכול בפסח, מכל מקום קיימה את מצוות ההקרבה.

ונברר: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי, לאו [האם לא] משום דקסבר [שהוא סבור] שמקצת היום ככולו? שאותו חלק מן היום שהיתה טהורה בו נחשב כיום שלם, וכאילו היתה טהורה כל היום. ודוחים: ממאי [ממה, מנין] יודע אתה שזה טעמו? ודוחים: אין מכאן ראיה לשיטת רב, שכן ודלמא [ושמא] משום דקסבר [שר' יוסי סבור] מכאן ולהבא הוא מטמא, שכך הוא דין הזבה: שטומאתה ביום השני אינה מתחילה אלא מזמן שראתה דם, וקודם לכן אינה טמאה, ולכן באותו זמן ששחטו את הקרבן טהורה היתה.

על כך מקשים: ומי סבר [והאם סבור] ר' יוסי הכי [כך], שסיבת הדבר שפטורה מפסח שני הריהי משום שרק מכאן ולהבא היא מטמאת?

והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת], ר' יוסי אומר: זב בעל שתי ראיות, שלאחר שתי ראיות הוא מטמא, וצריך להמתין שבעה ימים נקיים עד שיטהר, ששחטו וזרקו עליו (עבורו) דם קרבן הפסח ביום השביעי לימים הנקיים, וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה (עבורה) את קרבן הפסח, ואחר כך ראו הזב — זוב, והאשה — דם נידה, אף על פי שמטמאין משכב ומושב למפרע — פטורין מלעשות פסח שני. הרי מפורש לדעת ר' יוסי שטומאה זו חלה למפרע, ולא מכאן ולהבא. ואם כן מוכרחים לומר שהטעם שפוטרם מקרבן פסח שני הוא מפני שמקצת היום ככולו, וחלק היום לפני שנטמאו, בו זרקו עליהם כהלכה את הדם, נחשב להם כיום שלם.

ודוחים: מאי [מה] שאמר ר' יוסי בברייתא שמטמאים למפרע — הוא רק מדרבנן [מדברי חכמים], ואולם לדעתו מדין תורה טומאתם היא רק מזמן הראיה ולהבא. ומעירים: הכי נמי מיסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר כדעת ר' יוסי, ומדוע, דאי סלקא דעתך מדאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטמאים למפרע מדין תורה] אמאי [מדוע] פטורין מלעשות פסח שני? הלא טמאים היו!

ומשיבים: אין מכאן ראיה, כי לעולם אימא [אומר] לך שטומאה זו למפרע דאורייתא [מן התורה] היא, אלא אפשר להסביר באופן אחר: טומאת תהום של זיבה התירו. שכן למדנו שבפסח הותרה טומאה בלתי ידועה ("טומאת תהום") של מת — שאם הביא אדם קרבן ולאחר מכן נודע שנטמא במת, בטומאה שלא היתה ידועה לאיש (כמו התהום, המכוסה מעין כל) אינו צריך להביא שוב קרבן פסח. ואפשר לומר שר' יוסי סבור שהוא הדין גם לטומאת זיבה, שכיון שבשעת ההקרבה היה המקריב טהור ואי אפשר היה לדעת שתבוא שוב זיבה ותטמאנו — הרי גם זה בגדר טומאת התהום, ולכן יצאו ידי חובתם.

א ומעירים: ואף ר' אושעיא סבר שלדעת ר' יוסי טומאת זוב למפרע מדרבנן [מדברי סופרים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אושעיא אמר: (אבל) הרואה זב (זיבה) בשביעי שלו, ביום השביעי משבעת הימים הנקיים שמנה — סותר את שבעת הימים הנקיים שמנה לפניו וצריך למנות שוב שבעה נקיים. ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא נסתור [יסתור] אלא יומו, שאינו צריך למנות אלא יום נקי אחד נוסף.

על דברי ר' יוחנן תוהים: מה נפשך [מה רצונך, דעתך, לומר] בענין זה? אי סתר [אם הוא סותר] על ידי ראיה זו, כדין זב שרואה ראיה בתוך שבעה נקיים, אם כן צריך להיות שכולהו סתר [את כל הימים כולם סותר], ולא יום זה בלבד. אי לא סתר [אם אינו סותר] שאין זה נחשב כראיית זוב בתוך שבעה נקיים, אלא כראיה ראשונה של זיבה חדשה — לא נסתור [יסתור] כלל וגם לא את יומו! ומה טעם לדברי ר' יוחנן שיסתור רק יום אחד? אלא אימא [אמור], תקן את דברי ר' יוחנן, שכך אמר: לא נסתור [יסתור] כלל ואף לא את יומו, שתיחשב לו ראיה זו כראיה ראשונה של זוב אחר.