נטמא למת בימי צרעתו, שימי הצרעת עצמם אינם סותרים את ימי הנזירות להצריכו למנות מחדש נזירות שלימה, אבל גם אינם נמנים עמהם — ר' יוחנן אמר: סותר את הימים הקודמים שנהג בהם נזירות קודם שנצטרע, ולאחר שיטהר מצרעתו עליו למנות מחדש נזירות שלימה שנדר. ריש לקיש אמר: אינו סותר, ואין עליו אלא להשלים את ימי נזירותו לאחר שיטהר מצרעתו.

ומסבירים את השיטות, ר' יוחנן אמר: סותר, דהא [שהרי] בנזירות קאי [הוא עומד, נמצא], אף כשהוא מצורע, שכן צרעתו אינה סותרת את נזירותו. ריש לקיש אמר: אינו סותר כי לדעתו צרעת לחוד ונזירות לחוד, שהרי ימי הצרעת אינם נחשבים במנין ימי הנזירות.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] מחלוקת זו להיאמר בשני המקרים, דאי איתמר בהך קמייתא [שאילו היה נאמר רק בזו הראשונה], שנטמא בימי הנזירות על הולדת בנו, היינו אומרים: דווקא בההיא אמר ר' יוחנן שסותר גם את ימי נזירותו כי שם נזירות אחת היא, אף כי מקורה בשני נדרים שונים. אבל בהא [בזו] בנצטרע ונטמא למת אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לריש לקיש שאינו סותר את נזירותו, שכן נזיר לחוד וצרעת לחוד.

ומן הצד השני: ואי איתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו], בנטמא בימי צרעתו, היינו אומרים דווקא בהא קאמר [בזו אמר] ריש לקיש שאינו סותר את נזירותו, אבל בהך [בזו] שנטמא בימי בנו אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לר' יוחנן שסותר, שהרי שם נזירות אחד הוא, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת ביניהם בשני המקרים.

בעקבות מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש נדונה השאלה הבאה: נטמא ביום גידול שער, כגון שנצטרע בימי נזירותו, ונטהר מצרעתו וגילח תגלחת המצורע, ואחר כך צריך להמתין עוד שלושים יום עד שיגדל שערו כדי שיוכל לגלח לנזירותו, ובמשך ימים אלה שנוספו על ימי נזירותו, בהם עליו להשלים גידול שערו — נטמא. רב אמר: אינו סותר את הימים שמנה קודם לכן לנזירותו. ומסבירים: אפילו לדעת ר' יוחנן דאמר [שאומר] שאם נטמא בימי נזירות בנו סותר הכל — הני מילי היכא דקאי [דברים אלה אמורים דווקא היכן שהוא עומד] עדיין בנזירות, אבל זמן גידול שער מישלם [השלמת] נזירות הוא ואינו חלק מן הנזירות עצמה.

ושמואל אמר: סותר. ומסבירים: ואפילו לדעת ריש לקיש דאמר [שאומר] שאם נטמא בימי נזירות בנו אין סותר את ימי נזירותו — התם [שם] מדובר דווקא בשתי נזירות (נזירויות) שונות, שלו ושל בנו, אבל הכא [כאן] חדא נזירותא [נזירות אחת] היא, שימי גידול השיער משלימים את נזירותו.

א אמר רב חסדא: הכל מודים שאם קדש שער בדם, שנזיר שהשלים ימי נזירותו והביא קרבנותיו, ונזרק הדם ועדיין לא גילח שערו, ונטמא — אין לו תקנה, שאינו יכול להיות מותר בשתיית יין ובגילוח. שכן לא הותר על ידי הקרבנות שהקריב — מאחר שנטמא, וקרבן אחר להתירו אינו יכול להביא — שהרי כבר הביא קרבנות על נזירותו זו, ואין מביאים פעמיים קרבנות על נזירות אחת.

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] אמר רב חסדא הלכה זו? אי אליבא [אם לשיטת] ר' אליעזר — אין הלכה כן, שהרי כיון דאמר [שאומר] ר' אליעזר שתגלחת מעכבת השלמת נזירותו, ואם כן טומאה של תוך מלאת היא בתוך זמן הנזירות, ומדוע אין לו תקנה? ולסתור [ושיסתור] ימי הנזירות וינהג נזירות נוספת במקומם, ואחר כך יגלח כדין! אלא תאמר אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] אמר רב חסדא הלכה זו — האמרי [הרי אומרים הם] תגלחת לא מעכבת, והרי זה כמי שנטמא לאחר ששלמה נזירותו! ומשיבים: לעולם תאמר שהוא אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], ומאי [ומה פירוש] "אין לו תקנה" — הכוונה אין לו תקנה למצות גילוח שאינו יכול לקיים מצוות גילוח בטהרה כדינה.

ב אמר ר' יוסי בר' חנינא: נזיר שכלו לו ימיו, כלומר, ימי נזירותו, ועדיין לא הביא את קרבנותיו — אם נטמא למתים הרי זה לוקה על הטומאה כדין כל נזיר שנטמא, אבל אינו לוקה על התגלחת אם התגלח ולא על היין אם שתה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] טומאה דלקי [שלוקה עליה] — שאמר קרא [הכתוב] "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא" (במדבר ו, ו), ולמדו מריבוי הלשון "כל" לרבות (להוסיף) ימים שלאחר מלאת השלמת הנזירות, כימים שלפני מלאת שאסור לו להיטמא בהם במת, ולוקה על כך.

אולם אי הכי [אם כך] על התגלחת נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] מלקות, דהא אמר רחמנא [שהרי אמרה תורה] "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה) וגם שם לשון "כל" באה לרבות, לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת! ותו [ועוד], גם לענין שתיית יין, הלוא נאמר "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל" (במדבר ו, ד), וריבוי זה של "כל" בא לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת לענין איסור שתיית יין, ואם כן מה טעם ההבדל בדין בין טומאה ובין תגלחת ושתיית יין?