א מעירים: לא כי האי תנא [כמו, כשיטת תנא זה היא], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: האומר "הריני נזיר מן הגרוגרות", בית שמאי אומרים: הריהו גם נדור, אסור בנדר מן הגרוגרות, וגם נזיר כשאר נזירים. ובית הלל אומרים: נדור, שהנדר מן הגרוגרות חל עליו ואין הוא נעשה בכך נזיר. ולפי שיטה זו בית שמאי סברי לה [סבורים] כשיטת ר' מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכן כיון שאמר "הריני נזיר" — חלה עליו נזירות ממש, ולכל דבריו היתה משמעות, וכדעת ר' יהודה הסבור שכיון שהזכיר איסור גרוגרות חל עליו נדר, ואסור בהן. ובית הלל סברי לה [סבורים] כשיטת ר' יוסי שבגמר דבריו אדם נתפס, ואם מביאים בחשבון את גמר דבריו הרי היה כאן נדר מן הגרוגרות.

לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת, נוסח אחר, אומרים אותה ברייתא] כך: ר' נתן אומר, בית שמאי אומרים: הריהו נדור בכך ואינו נזיר, ובית הלל אומרים: הריהו לא נדור ולא נזיר. ולפי שיטה זו בית שמאי כשיטת ר' יהודה במשנתנו, ובית הלל כשיטת ר' שמעון, שהנודר דבר שלא כדרך המתנדבים — אינו נדר כלל.

ב ודנים עתה בדברים שמקצתם הוזכרו מקודם (דעת ר' שמעון). תנן התם [שנינו שם במשנה]: האומר "הרי עלי מנחה להביא מן השעורים" בעוד שאין מביאים מנחת נדבה אלא מן החיטים — יביא מנחה מן החיטים. האומר "הרי עלי מנחה מן הקמח" וסתם מנחה היא סולת — יביא סולת. אמר "הרי עלי מנחה שלא בשמן ולבונה" — יביאנה בשמן ולבונה, כדינה. האומר "הרי עלי מנחה חצי עשרון" של סולת — יביא עשרון שלם (עשירית האיפה), שאין מנחה פחותה מעשרון. האומר "עשרון ומחצה" — יביא שנים, שיש פה נדר של עשרון כדינו, ועוד נדר של חצי עשרון, שאמרנו שצריך להביא עשרון שלם. ר' שמעון פוטר בכל אלה, כיון שלא התנדב כדרך המתנדבים והנדר לא חל כלל.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור דכי אמר [שכאשר הנודר אומר] "הרי עלי מנחה מן השעורים" מביא מנחה מן החיטים? אמר חזקיה: הלכה זו במחלוקת תנאים היא שנויה, ובשיטת בית שמאי היא. ומסביר: לאו אמרי [האם לא אמרו] בית שמאי כי אמר [שכאשר הוא אומר] "הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה" הוי [הריהו] נזיר, משמע שאנו תופסים את תחילת דבריו, ואין אנו מתחשבים בתנאי המיוחד שהתנה, הכי נמי [כך גם כן] כי אמר [כאשר הוא אומר] "הרי עלי מנחה מן השעורין" — מביא מן החיטים, וכן בשאר הדברים המוזכרים במשנה זו.

ור' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שדעת חכמים החולקים על ר' שמעון במשנה זו כדברי הכל, ואף כדברי בית הלל — יש לפרש שמדובר שם באומר אחרי כן ומפרש את דבריו "אילו הייתי יודע שאין נודרין כך, כלומר, שאי אפשר להתנדב מנחה מן השעורים, לא נדרתי כך אלא כך", כלומר, מן החיטים. שבעצם לא היה כאן תנאי אלא טעות היתה בידו, ובעצם התכוון להביא מנחה כדין. ובמקרה זה, אף בית הלל שסבורים במשנתנו שאינו נדור כלל, חייבוהו במנחה.

ובהלכה זו הוסיף ואמר חזקיה: לא שנו שצריך להביא מנחה מן החיטים אלא בזמן שאמר "הרי עלי מנחה מן השעורים", אבל אם אמר שהוא מתנדב מנחה מן העדשים — לא מייתי [אינו מביא] ולא כלום, כי במקדש היתה גם מנחת שעורים (מנחת העומר, מנחת סוטה) ולכן אם אמר "מן השעורים" יש מקום לומר שהתכוון למנחת נדבה כתיקונה, אלא שטעה וחשב שאף מנחת נדבה תוכל להיות מן השעורים. אבל האומר "מן העדשים" הרי הכל יודעים שאין מנחה מן העדשים, ודבריו מוכיחים שאינו מתכוון כלל להביא מנחה.

ושואלים: מכדי [הרי] חזקיה כמאן מוקים לה למתניתין [כשיטת מי מעמיד, מפרש, את דעת חכמים במשנתנו במנחות] — כדעת בית שמאי, והא [והרי] עדשים לגבי מנחה, כגרוגרות לגבי נזיר דמו [הן נחשבות], שאף כאן הכל יודעים שאין נזירות מן התאנים, ובכל זאת קאמרי [אומרים] בית שמאי כי הוי [הריהו] נזיר! ואם כן מדוע האומר "הרי עלי מנחה מן העדשים" לא יחשב כנודר מנחה? ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] חזקיה מדבריו, וסבור שאין משנה זו במנחות כבית שמאי.

ושואלים: ובאמת אמאי הדר ביה [מדוע חזר בו]? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו זו היתה קשה לו] ומתוך שהתקשה בה, הבין שאין פירושו נכון. ומדוע, כי אם כשיטת בית שמאי בנזיר היא, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] דתני [ששונה] דין זה באומר "הרי עלי מנחה מן השעורים"? ליתני [שישנה] מקרה שיש בו חידוש גדול יותר — "הרי עלי מנחה מן העדשים" שחייב בכל זאת מנחה מן החיטים! אלא סבר חזקיה: כי קאמרי [שכאשר אמרו] בית שמאי התם [שם במשנתנו] לגבי נזיר, היתה דעתם כדעת ר' יהודה שיש כאן נדר מגרוגרות — משום שעל כל פנים יש משמעות מסויימת לדבריו, שהרי נודרים בכגון זה. אבל גם הם מסכימים שלגבי דבר שאין לו משמעות כלל, כמנחה מן העדשים — לא אמר כלום.

ור' יוחנן אמר: אפילו האומר "הרי עלי מנחה מן העדשים" — הרי עליו להביא מנחה מן החיטים. ושואלים: והא [והרי] ר' יוחנן הוא שאמר שיש להעמיד משנה זו באומר "אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא נדרתי כך אלא כך" ובוודאי אדם יודע שאין מביאים מנחה מן העדשים, ולא היה מקום לטעות כזו! ומשיבים: לדבריו של חזקיה הוא דקאמר [שאמר], שאין הוא אומר זאת כסברת עצמו, אלא על פי שיטתו של חזקיה.

וכך הוא אומר: את מאי טעמא קא הדרת [אתה, מה טעם חוזר אתה] בך מפירושך הקודם, שמשנה זאת היא לשיטת בית שמאי — משום שלא קתני [שנה] "מן העדשים". אולם זו אינה קושיה ניצחת, דלמא [שמא] בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה הוא אומר], כלומר, צריך להבין את הדברים בסגנון הבא: לא מיבעיא [נצרכה] לומר כי אמר [כאשר הוא אומר] "הרי עלי מנחה מעדשים" — דמייתי [שמביא] מנחה מעלייתא [מעולה] של חיטים, דאיכא למימר מיהדר הוא דהדר ביה [שיש לומר שחזר בו] בדבריו "מן העדשים" מכוונתו הראשונה ורצה לבטל את נדרו, ואף על פי כן אומרים בית שמאי: תפוס לשון ראשון שאמר "הרי עלי מנחה", ומה שאחר כך הוסיף דברים, הריהו כשאלה בהקדש, שאינה חלה לדעת בית שמאי. אלא אפילו כי אמר [כאשר הוא אומר] "הרי עלי מנחה מן השעורין", שיש מקום לפרש ודאי דהכי קאמר [שכך אמר]: אי קדשה [אם תקדש] המנחה הזו שהוא מתנדב מן השעורים כמנחת העומר,