א משנה כל כינויי נזירות כאשר אדם מקבל על עצמו נזירות לא באמירת המלה "נזיר" אלא באחד הכינויים המנויים בדברי חכמים — הרי זה כקבלת נזירות בלשון "נזיר", וחל נדר הנזירות עליו. וכן חלה עליו נזירות אם משתמש לקבלת נזירות ב"ידות" נזירות, שאומר דיבור סתום או בלתי מושלם, ומתוך ההקשר מבינים שכוונתו לנזירות.

ולכן, האומר "אהא" ולא פירש מה — הרי זה נזיר, או שאומר "אהא נאה" — הריהו נזיר, וכאשר יבוארו הדברים לדיוקם בגמרא. וכינויי נזירות: האומר "הריני נזיק", או "הריני נזיח", או "הריני פזיח" — הרי זה נזיר. אם אומר "הריני כזה" או "הריני מסלסל", או "הריני מכלכל", או "הרי עלי לשלח פרע", בכל אלה — הרי זה נזיר.

האומר "הרי עלי ציפורים" — ר' מאיר אומר: הריהו נזיר, שכוונתו לנדר נזירות, אף כי השתמש בלשון עקיפה כדי לומר זאת. וחכמים אומרים: אינו נזיר.

ב גמרא תחילה מבררים מה מקומה של המסכת בסדר נשים שבששה סדרי משנה. מכדי [הלא] התנא בסדר נשים קאי [עומד, נמצא], ואם כן מאי טעמא תני [מה טעם שנה] את מסכת נזיר כאן, בסדר נשים? שהרי, לכאורה, אין עניינה כלל לסדר זה!

ומשיבים: התנא אקרא קאי [על הכתוב עומד, נמצא], שהוא מתייחס למה שנאמר בענין גירושי אשה: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א). והכי קאמר [וכך אמר], כלומר, זו כוונת הדברים: מי גרם לה לעבירה של האשה ("ערות דבר") — יין, וקאמר [ואמר] החכם: כל הרואה סוטה בקלקולה (בחטאה ובעונשה) יזיר עצמו מן היין, ומשום כך קבע התנא את מסכת נזיר סמוך למסכת סוטה, שהן קשורות למסכת גירושין, וכל אלה שייכות לסדר נשים.

ג לאחר מכן מבררים את סדר הדברים במשנה, שאינו ברור כל כך, שהרי התנא פתח בכינויין שאמר שכל כינויי נזירות כנזירות, ומפרש כדוגמא ללשונות אלה מייד לאחר מכן לא כינויי נזירות, אלא ידות, כלומר, ביטויים מקוצרים שאין בהם הזכרת שם נזירות מפורשת, אך אפשר ללמוד מהם ענין זה (כמו ידית של כלי שאינה הכלי עצמו אבל על ידה מחזיקים בכלי).

אמר רבא ואיתימא כדי [ויש אומרים שמועה זו סתם] בלי ציון שמו של חכם מסויים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה בלשונה וכך היא שנויה], כך יש להבין אותה: כל כינויי נזירות כנזירות, וכן כל ידות נזירות כנזירות, ואלו הן ידות: האומר "אהא" — הרי זה נזיר.

ושואלים: גם אם נאמר שיש לשנות במשנה ענין ידות, מכל מקום ולפרוש כינויי ברישא [ויפרש התנא דינם של כינויים בתחילה] ואחר כך יפרש את דין הידות, שהרי זהו סדר הדברים בראשית המשנה! ומשיבים: התנא מההוא דסליק [מאותו דבר שבו הוא סיים] — ההוא [אותו] הוא מפרש ברישא [בתחילה] כשהוא מפרט את הדברים. כדתנן [כפי ששנינו] במשנה במסכת שבת, שפותחת: "במה מדליקין נר שבת ובמה אין מדליקין", ומפרש את הפרטים של "אין מדליקין" ברישא [בתחילה].

וכן מתחיל התנא משנה אחרת במסכת שבת: "במה טומנין את האוכל בשבת ובמה אין טומנין", ומפרש "אין טומנין" ברישא [בתחילה].

וכן במשנה "במה אשה יוצאה בשבת לרשות הרבים ובמה אינה יוצאה" ומפרש "לא תצא אשה" ומפרט את כל הדברים האסורים ברישא [בתחילה]. ומקשים: האם דבר זה הוא כלל קבוע?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: "במה בהמה יוצאה לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה" ומפרש "יוצא גמל" ברישא [בתחילה].

וכן שנה במשנה בבבא בתרא: "יש נוחלין (יורשים) ומנחילין (מורישים), נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין", ואחר כך מפרט אותם, ומפרש "אלו נוחלין ומנחילין" ברישא [בתחילה]. ואם כן אין זה סדר קבוע במשנה שמפרט התנא קודם את הכלל האחרון!

אלא, לעולם יש לפרש כי תני הכי ותני הכי [שנה כך ושנה כך], שפעמים מתחיל לפרט את הכלל הראשון, ופעמים את הכלל האחרון.

אלא שיש טעם לשינויים אלה בסדר, התם [שם] במשניות "במה מדליקין", "במה טומנין" ו"במה אשה יוצאה", דאיסורא דנפשיה [שאיסור שחל על האדם עצמו] הוא — מפרש איסורא דנפשיה ברישא [את האיסור שחל על עצמו בתחילה] מפני חומרתו, ואילו גבי [אצל] בהמה ("במה בהמה יוצאה") דאיסורא איידי [שהאיסור על ידי] בהמה הוא דאתי [שבא] ואינו חל על האדם עצמו — מפרש את היתירא ברישא [ההיתר בתחילה].