דף נט - א
אמרי בני הישיבה לתרץ:
מעשר אינו חשוב איסורו על ידי קרקע, כי דיגון [מירוח] הוא דקא גרים ליה להתחייב במעשר. [1]
מתיב רמי בר חמא - לרבי ינאי שאמר לעיל נז ב "בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר", מפני שהגידולין מבטלין אותו - ממשנתנו:
האומר: קונם פירות האלו עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי, הרי זה אסור בחילופיהן ובגידוליהן; ואם אמר שאני אוכל ושאני טועם, מותר בחילופיהן ובגידוליהן - וכל זה רק בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה, אפילו גידולי גידולין אסורין, שהרי מעורב בו העיקר שהוא אסור.
הרי שבדבר שאין זרעו כלה אין בטל העיקר בתוך הגידולין, ותיקשי לרבי ינאי שאמר: גידולין מבטלין את העיקר!? [2]
אמר תירץ רבי אבא:
שאני קונמות, הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו [היות ואם ירצה הרי הוא נשאל עליהן], הוו להו כדבר שיש לו מתירין. ודבר שיש לו מתירים אין בטיל ברוב.
מקשה על כך הגמרא: והרי תרומה, דאי בעי מיתשיל עלה, ובכל זאת בטיל!? [3]
דהרי תנן במשנה בתרומות:
סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין, תרקב כל התערובת, [4] שהתרומה אינה עולה אלא באחד ומאה. [5]
הרי משמע: הא אם נפלה התרומה למאה של חולין תעלה התרומה.
ומוכח, שאף תרומה, שאפשר להשאל עליה, בטילה, ואינה בכלל דבר שיש לו מתירין!?
אמרי בני הישיבה לתרץ:
בתרומה ביד כהן עסקינן במשנה דתרומות, דלא מצי מי שהפרישה למיתשיל עלה כיון שהגיעה ליד כהן. [6]
תמהה הגמרא: אי הכי - שהתרומה היתה ביד כהן - אימא סיפא של המשנה:
אם היתה התרומה טהורה תמכר לכהן, הרי שאינה ביד כהן. [7]
אלא מיישבת הגמרא את המשנה בתרומות, דלא תיקשי הא דבר שיש לו מתירין הוא!
בישראל שנפלו לו תרומה מבית אבי אמו כהן, עסקינן במשנה במסכת תרומות, שכבר הגיעה התרומה ליד כהן, והורישה לנכדו ישראל. ואז אין יכול המפריש להשאל עליה, כיון שהגיעה ליד כהן. אבל עכשיו היא אינה של כהן, ולכן תימכר לכהן.
ומקשה הגמרא על זה: והא כך הוא דקתני באותה סיפא: תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה, והיינו משום שהמשנה עוסקת בתרומה שעדיין לא הגיעה ליד כהן, וצריך הוא לקיים בה מצות נתינה, ולכן תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה.
הרי מוכח שלא הגיעה התרומה עדיין ליד כהן, ותיקשי: הרי דבר שיש לו מתירין הוא!?
אלא מיישבת הגמרא באופן אחר:
אימא [כך תאמר]: בשלמא קונמות לכן הוו דבר שיש לו מתירין, משום דמצוה לאיתשולי עליהן, משום דרבי נתן.
דאמר רבי נתן: כל הנודר כאילו בנה במה בחוץ, בזמן איסור הבמות, והמקיימו בלי להשאל עליו, מעשהו חמור יותר, והרי הוא כאילו מקטיר עליה קרבן מחוץ למקדש!
אבל תרומה, מאי מצוה איכא לאיתשולי עלה [מה מצוה יש להשאל עליה]? ולכן אף שאפשר להישאל עליה, אין היא חשובה משום כך דבר שיש לו מתירין. [8]
גופא [הובא לעיל נז ב]: אמר רבי יוחנן:
ליטרא בצלים של טבל שתיקנה [הפריש תרומותיה ומעשרותיה], וזרעה [נטעה] בקרקע, וצמחו הבצלים והוסיפו.
הרי היא מתעשרת לפי כולה כלומר: נוטל אחד מעשר כנגד מה שגדל אחר הזריעה השניה, ואף כנגד העיקר שלא כלה וכבר נתקן.
ומשום שהגידולין שהן של טבל מבטלין את העיקר. [9]
יתיב רבה וקאמר להא שמעתא [רבה אמר את דברי רבי יוחנן לפני רב חסדא].
אמר ליה רב חסדא לרבה: מאן צאית לך ולרבי יוחנן רבך [מי ישמע לך ולרבי יוחנן רבך]!? וכי היתר שבהן להיכן הלך!?
כלומר, עד כאן לא שמענו אלא שהאיסור הוא זה שמתבטל בהיתר, כי נמצא כשטועם אינו טועם טעם האיסור כלל. [10] אבל פירות שהם מתוקנים, לא יתכן לומר שמשום ביטול ברוב יתבטל היתירם, ויתחדש עליהם איסור טבל.
אמר ליה רבה לרב חסדא:
מי לא תנן דכוותה [וכי לא שנינו במשנה דין דומה למה שאמר רבי יוחנן]!?
והתנן: בצלים של ששית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו -
הערות
[1] צריך ביאור: הרי אנו דנים שיתבטל ממנה שם מעשר ולא חיוב מעשר, ואם כן היה לגמרא לומר "מעשר קריאת שם הוא דקגרים לה"! ? ויש לומר: כיון שאפשר ליטול תרומת מעשר אף קודם שהפריש ממנה מעשר, כמבואר ברמב"ם, אם כן אין שייך לומר "מעשר קריאת שם הוא דקגרים לה", כיון שאנו דנים שיתבטל חיוב תרומת מעשר. ועוד יש לומר: אם משום קריאת שם, עדיין חשוב זה כאיסורו על ידי קרקע, כיון שכל מה שגדל מן הקרקע צריך לקרוא לו שם, והטעם שאין המעשר חשוב איסורו על ידי קרקע הוא משום שבלא מעשה של דיגון אינו חייב כלל לקרוא שם, ולכן אמרינן "מעשר דיגון הוא דקא גרים ליה"; וראה מה שיישב בזה ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח בסימן לה אות ג על פי שיטת רש"י.
[2] א. נתבאר על פי הר"ן שביאר, שהקושיא היא על רבי ינאי; ומה שלא כתב דהקושיא היא גם על רבי יוחנן שאמר לעיל נז ב: "ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה", הרי שהגידולין מבטלין את העיקר! ? יש לומר דגם לענין זה יש לומר כפי שהגמרא אומרת שם "לחומרא שאני". ב. לשיטת הר"ן קושיא זו של רמי בר חמא אינה על עיקר סוגייתנו, כי לפי שיטת הר"ן, הרי סוגייתנו אינה דנה כלל אם הגידולין מבטלין את העיקר, אלא אם הגידולין מותרין, ופשיטא לן שהגידולין מבטלין את העיקר אם אין לגידולין את דין העיקר. ג. הקשה הר"ן: למה לא הקשה רמי בר חמא מן הברייתא שהובאה בסוף עמוד ב: "ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה, והרי היא כעשר ליטרין, חייבת במעשר, ואותה ליטרא מעשר עליה לפי חשבון", הרי שאין הגידולין מעלין את העיקר! ? ותירץ, דממשנה עדיף להקשות, ועוד, שטבל לתרומת מעשר דבר פשוט הוא שהוא דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל.
[3] א. הגר"א מחק מילת "ברוב" שהרי תרומה אינה עולה אלא באחד ומאה. ב. הקשה הר"ן: למה לא הקשתה הגמרא על רבי ינאי עצמו, שעל תרומה הוא שאמר שהגידולין מעלין את העיקר, ותקשה הגמרא: אם כן, והרי אף תרומה היא דבר שיש לו מתירין, והאיך היא בטילה! ? ותירץ: אפשר לדחות שרבי ינאי דיבר בישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן, שאינו חשוב דבר שיש לו מתירין, כמבואר בהמשך הסוגיא; וראה ברש"ש שדקדק בדברי הר"ן, למה לא כתב שהתרומה ביד כהן, שזה אינו דבר שיש לו מתירין, כמבואר בהמשך הסוגיא, ראה שם.
[4] כי היות וטמאה היא התרומה אינה ראויה אף לכהן לאכילה, ואפילו להסיקה תחת תבשילו אסור, כי אנו חוששים לתקלה שמא יאכל ממנה, כמבואר בפסחים כ ב, ר"ן.
[5] לכך תנן "תרומה טמאה", כדי להשמיענו שאם היתה נופלת למאה של חולין היתה עולה אף שהיא טמאה, ר"ן.
[6] לשון הר"ן הוא: "דכיון דזכה בו כהן, שוב אינו יכול לישאל עליה", כלומר: אפילו הישראל שהפריש את התרומה כבר אינו יכול לישאל עליה. והרא"ש הוסיף: כיון דיצתה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה, תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה. ובנמוקי יוסף בבא בתרא פרק גט פשוט [הביאו בגליון מהרש"א], למד מסוגייתנו, שהקדש הבא ליד גזבר אינו בשאלה. ולמדנו מדברי כל הראשונים האלו, שאם היה יכול הישראל לישאל עליה היה זה חשוב דבר שיש לו מתירין, אף על פי שמי שהתרומה שלו אינו יכול לישאל עליה. והרא"ש הביא בשם רבי אליעזר ממיץ דמפרש, שהישראל יכול לישאל עליה, רק הכהן אינו יכול לישאל עליה, וראה מה שביאר בזה הרא"ש.
[7] יש מי שהקשה: ודילמא נפלה התרומה לחולין של ישראל, ולכן תמכר שהרי כל התערובת נמכרת.
[8] כתב הר"ן: הלכך, כיון שאין ההיתר בא מעצמו, וליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרי דבר שיש לו מתירין. והרא"ש כתב: בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו, הלכך נקרא דבר שיש לו מתירין דסתמייהו עומדים להשאל.
[9] ומה שאין הגידולין נמשכין אחר העיקר להיות פטורין מן המעשר, נתבאר בגמרא לעיל שאם בכל מקום הגדולין נמשכין אחר העיקר [כצד זה בספיקו של ישמעאל איש כפר ימא], אכן אין דברי יוחנן אלא חומרא בעלמא, ומעיקר הדין הכל מותר.
[10] נתבאר על פי לשון הר"ן; אלא שהלשון צריך ביאור, כי אם נתערב פרי של איסור ברוב של היתר, ונטל פרי אחד ואכלו, הרי אין שייך לומר את סברת הר"ן ; וראה לקמן בר"ן בעמוד ב בד"ה ועד, שכתב הר"ן: "היינו טעמא, משום דהיתירא לא בטיל, שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר".
גמ' בעי רמי בר חמא קונם פירות אלו (שלי) על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן גבי דידיה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אוסר גם כן דבר שלא בא לעולם עליו. פירוש דטעמא דאסר מתני' חילופין בדיעבד לאו משום דחליפין בכלל איסור הנאה ואפילו באיסור נדר אלא משום דאמרינן דדעתיה הוה עלייהו מעיקרא וכמאן דפריש דמי וכיון שכן גבי חבריה דלא מצי למיסר פירי דחבריה עליה לא מצי למיסר עליה פירי דיליה דלא אתו לעלמא או דלמא כיון דחילופיהן כגדולין דמו ול"ש הוא ול"ש חבירו פירוש דאיסורא דמתני' לאו משום דדעתיה עליהן אלא משום דהכי דינא בנדר שהוא איסור הבא מעצמו דליחול איסורא אפילו אחליפין:
ת"ש האומר לחברו קונם שאני מהנה לך לוה המודר ובעלי חוב באין ונפרעין מן המדיר מאי טעמא לאו משום דחלופיהן לאו כגדוליהן דמו פי' דההוא מידי דיזיף מבעלי חוב דהוי חליפי מאי דמפרעי מיניה דהאי מדיר לאו כגידולין דידיה דמו ולא גרסינן האומר לאשתו דהא לא מצי מדיר לה כיון דמשתעבד לה אלא א"כ הדירה כשהיא ארוסה ואית דגרסי האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך דאסר הנאתה עליו לוה הבעל ובעלי חוב באין ונפרעין מדעתיה מנכסים שיש לה שאין לבעל בהם שום זכות [והא] פשיטא דהא לא איתנהו בכלל איסור דנכסי דידה הוא דאסיר עליה וגירסא קמייתא מחוורתא טפי ופרקינן לכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי פי' דהתם כיון דההיא שעתא דאתהני המודר מנכסי המלוה לא הוו חליפי איסורי הנאה דהא לאו אפומא דהאי אוזיף וכי הדר אתי ומפרע מהאי כבר נתאכלו מעות המלוה לא חשיבי חליפין אבל להחליפן לכתחלה בעוד שאיסורי הנאה קיימין אימא לך דחלופין כגדולין וכן לשון רבינו ז"ל בהלכות ובגמרא אמרינן ת"ש המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ומדלא שני ליה דהתם מדאורייתא אבל (ג) אין מיבעיא לן אי הוו חליפין כגידולין מדרבנן. שמעינן דהכא מדאורייתא נמי איבעיא לן ופרקינן הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד:
ומסתברא דהכי פי' דאיהו סבר דכי היכא דמיבעיא ליה בחליפי (ד) איסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה ולא תפסי דמיהן שאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ושני לו דשאני התם הנאה דאורייתא לכולי עלמא אסירי ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינם דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסורי הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למכרו ולהחליפו לכתחלה דההיא שעתא מתהנו מיניה אבל אי עבד עבד וכי מתהני לאו מיניה מתהני וכמו שפירשו עליה בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והן מותרים לכל העולם אימא לך דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורים אימא לך דכל שאסור בהם אסור בחלופיהן ובדמיהן כשם שאסור בגידוליהן ובעיין לא איפשיטא ונקיטינן לחומרא ואגב אורחין שמעינן דאדם אוסר על עצמו פירות חבירו ודבר שלא בא לעולם אבל אינו אוסר על חבירו אלא פירות שלו שבאין לעולם אבל לא פירות חבירו ולא פירות שלו שלא באו לעולם והכי נמי איתא בפרק אע"פ [דף נט.] כדכתיבנא התם ושמעינן נמי דאע"ג דדמי איסורי הנאה של תורה או של דבריהם מותרין לאחר שמכרן אבל לכתחלה אסור למכרן או להחליפן:
מתני' שאת עושה איני אוכל עד הפסח שאת עושה איני מתכסה עד הפסח. פירוש והאי עד הפסח אשאיני מתכסה ואיני אוכל קאי שלא אסר עליו מעשיה אלא עד הפסח וכן כל כיוצא בזה הלכך אפילו עשתה לפני הפסח מותר לאכול ולהתכסות לאחר הפסח:
שאת עושה עד הפסח איני אוכל שאת עושה עד הפסח איני מתכסה. פירוש דהשתא קבע זמן לעשייה אבל לא להנאה שלו אלא לעולם אסרן עליו הלכך עשתה לפני הפסח אסור לאכול ולהתכסות אף לאחר הפסח:
קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג. פי' שקיצר זמן האסור והאריך זמן התנאי והוה ליה כההיא דקונס עיני בשינה היום אם אישן למחר הלכה לפני הפסח אסור בהנאתו עד הפסח:
ובפרקא תנינא דמכלתין [דף טו.] אקשינן מינה לרב יהודה דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר דבתנאה לא זהיר והא הכא דקתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו הלכה אין לא הלכה לא אלמא לא אסרינן לה מעיקרא דלמא לא זהיר בתנאה ופריק דאין הכי נמי דכי לא הלכה אסורה אלא דליכא מלקות וה"ק הלכה לפני הפסח כבר נאסרה עליו ואם נהנה ממנה לוקה אבל לא הלכה ליכא מלקות דדלמא זהירה בתנאה אבל איסורא איכא:
ולאחר הפסח בבל יחל דברו. אוקימנא דה"ק דאי אתהני לפני הפסח שלא כדין עבד וצריך לאזהורי שלא יחל דברו:
שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח. פירוש קיצר התנאי והאריך האיסור הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג הא נמי פרישנא ברישא הלכה אסורה בהנאתו ולוקה לא הלכה אסורה היא דאיידי דקתני שהיא אסורה לילך עד הפסח נקט לאחר הפסח מותרת אבל ברישא ליכא למתני הכי דהא כל היכא דאתהני מינה קודם הפסח אסורה לילך אחר הפסח כדי שלא יחל דברו למפרע. כתב רבינו ז"ל תריצנא למתני' בפ"ב הכי הלכה וכו' וכבר פירשתי דבריו במשנתנו ואתא מרן ז"ל לאשמעינן בההיא אוקימתא דאוקימנא אליבא דרב יהודה הלכתא היא למימרא דהלכתא כוותיה וכדכתיבנא התם. ובהכי סליק פרקא ברחמי שמיא:
ותירץ שאני מעשר שלא הקרקע גרם חיובו אלא דיגונו כשמרחה בכרי ונמצא מה שאתה בא להקל לחלק גידוליו מן העיקר על ידי אדם:
וחזר והקשה מקנם שבמשנתנו שבדבר שאין זרעו כלה אסור אף בגידולי גידולין ונמצא שאין גידולין מבטלין העיקר אפילו גדולי גדולין ואם בנדרים החמירו כל כך היאך היקלו בשביעית להתיר אף העקר ופרשוה משום דבר שיש לו מתירין הואיל ויכול לישאל עליהן ומה שאמרו בתרומה שאם נפלה סאה לפחות ממאה לא תעלה הא למאה תעלה אף על פי שיש לה מתירין הואיל ויכול לישאל עליהן ואי אפשר לפרשה בתרומה שבאה ליד כהן שהרי אמרו בסופה שאם היתה טהורה תמכר לכהן וכן אי אפשר לפרשה בתרומה שבאה לו מאבי אמו כהן שהרי אמרו בה תמכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה ואם נפלה לו מבית אבי אמו אף הסאה עצמה יכול למכור אלא שפרשו שקונם הוא דבר שיש לו מתירין מפני שיש צד מצוה בשאלתו ממה שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן אבל תרומה הואיל ואין צד מצוה בשאלתה דבר שאין לו מתירין הוא כמו שכתבנו למעלה ואע"פ שההקדש אין צד מצוה בשאלתה הקדש מצד נדבתו בא ושמא טעה והקדש טעות אינו הקדש אבל תרומה מתורת חיוב היא באה ואין הטעות מצוי בה ואע"פ שמכל מקום יש בה שאלה וכגון שימצא בה פתח על דרך הזרות כגון שיאמר לא נתכונתי לתרום מכרי זה ואלו ידעתי כן לא הייתי תורם מכל מקום אין הפתח מצוי בה כל כך שתהא קרויה מצדו דבר שיש לו מתירין ואין לומר שתהא נתרת בחרטה לבד ששאלת הקדש ותרומה אינה אלא מצד טעות:
אמרי מעשר דיגון קא גרים לה. הא דאמרת דמעשר איסורו על ידי קרקע הא ליתא דתבואה הזרועה אינה חוזרת לטיבלה עד שתמרח בכרי הלכך אין איסורו על ידי קרקע ואינו בטל נמי על ידי קרקע דהעיקר והגידולין שלו חיובן בשעת המירוח והיינו על ידי אדם:
קונם פירות האלו. מפורש למעלה:
אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין. אלמא אין גידולי היתר מעלין את האיסור דאי מעלין אמאי אסור בגדולין הרי לא אסר עצמו אלא בגוף הפרי ולא בגדולים וניתו גידוליו [ויבטלו] העיקר אלא שמע מינה דלא מבטלי גידולין לעיקר הלכך טעם העיקר מתפשט בגידולין והכל אסור ונהי דלא דמי לשביעית לגמרי דאיסורייהו תלוי בקרקע מכל מקום תערובתו היא ממילא דעל ידי גידוליו מתערבין יחד מעצמן ולא דמי למעשר דאין איסורו כלל כשמחובר לקרקע אלא עד שעת דיגון:
הוה ליה כדבר שיש לו מתירין ואינובטל ברוב. דאפילו באלף לא בטיל:
והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה. אף על גב דאי מתשיל עלה הדרא לטבלה מכל מקום מכלל תרומה יצאה ע"י שאלה:
ובטלה ברובא דתנן סאה תרומה. מברייתא דלעיל הוה מצי לאתויי דקרי בהדיא לתרומה אין לה מתירין אלא דניחא ליה לאיתויי ממתני':
שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב. אין זה לשון המשנה ודרך הש"ס לקצר לשון המשנה ומביא מה שהוא צריך ממנה והא דלא אמרינן תשרף בירושלמי פריך לה אליבא דרבי יוחנן דאמר בפרק כל שעה דמדליקין בחטין של תרומה טמאה דלא חיישינן לתקלה ומשני דדמוע קיל להו לאינשי והכא חייש לתקלה דלמא אתי למיכל מיניה:
הא למאה תעלה. דאפילו תרומה טהורה עולה באחד ומאה כדיליף לה בספרי מקל וחומר הא דמהדר לאקשויי ולא מקשי מכמה [משניות] ששנו בהם בפירוש שתרומה עולה באחד ומאה משום דכולהו איכא לאוקמינהו בתרומה ביד כהן אבל הכא אסיפא קסמיך דעל כרחך לא ביד כהן הוא:
בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשיל עלה. כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה והרב רבי אליעזר ממיץ פירש דלא מצי למיתשיל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשיל עלה וצריך לומר לפירושו דאף על גב דיכול הישראל להחזירה לחולין הוי ליה דבר שאין לו מתירין דלא שכיח כלל שישאל עליה אבל כל זמן שהיא ביד ישראל זימנין דלית ליה תבואה לאכול ומתשיל עלה ומתקן לה ואכיל לה:
אימא סיפא אם היתה טהורה תמכר לכהן. אלמא אכתי לאו ביד כהן הוא:
תמכר לכהן. חוץ מדמי אותה סאה ואם נפלה לו מבית אבי אמו כהן אפילו דמי אותה סאה יכול ליקח דשלו היא:
אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו. הלכך נקרא דבר שיש לו מתירין דסתמייהו עומדים לישאל:
היתר שבהן להיכן הלך. ולית ליה דגידולין מבטלין את העיקר:
מותיב רמב"ח קונם פירות האל. עלי כו' פי' מסיפא מקשה דתני שאני אוכל שאני טועם בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כל האפילו גידולי גידולי אסורין ודמי לאיסור הבא מאליו ואפ"ה גידוליהן אסורין בדבר שזרעו אינו כלה ומ"ש שביעית מקונמות ומשני שני קונמות הואיל ומצוה לאיתשולי עלייהו כדשיל"מ הוא והו"ל כמו טבל שיל"מ וגידוליו אסורין בדבר שאין זרעו כלה ואי בעי הוה מתרץ כמו שתירץ למעלה שאני שביעית דאיסורה ע"י קרקע אבל קונמות אין איסורין בדבר שאין זרעו כלה ואי בעי היא מתרץ כמו שתירץ למעלה שאני שביעית דאיסורה ע"י קרקע אבל קונמות אין איסורן ע"י קרקע אלא שאינו צריך לכך מפני שיש לו תירוץ יפה שהוא דשיל"מ:
דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה כו' האי דלא אייתי מאי דתנן בפ' תרומה עולה באחד ומאה משום דהוה מצי דחי לה בתרומה ביד עסיקי' מש"ה אייתי לה האי דלא מצי לאדחויי:
גופא א"רא יצחק א"ר יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה:
א"ל רב חסדא מאן דצאית לך ולר' יוחנן רבך היתר שבהן להיכן הלך פ'י דקסבר רב חסדא אין השרשין בטלין עג"ק:
א"ל מי לא דכוותה בצלים שירדו עליהן גשמים וצימחו כו' פי' אלמא דבטלי שרשין אצל הגידולין בין להחמיר בין להקל והם היכ נמי גבי מעשר וגבי ערלה וכלאי הכרם ופליגי ר' יצחק ור' אבהו אליב' דר' יוחנן ולקמן מקשה לי' מליטרא מעשר טבל למעשר עלי' ממקום אחר דאלמא לא בטלי שרשין:
אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון שומים ובצלים אפילו גידולי גידולין אסורין. אלמא שמעינן (מסי) ממתניתין דגידולי היתר אין מעלין את האיסור דאי מעלין אם כן בסיפא שאיני אוכל ושאיני טועם גידולין אמאי אסורין בדבר שאין זרעו כלה והא לא אסר עצמו אלא בגופיהו דפירות אבל לא אסר עצמו בגידולין ואם כן ניתו גידולין דאינון בהיתר שלא אסר עצמו בהם וליבטלו לעיקר. הריטב"א ז"ל.
והרי תרומה דאי בעי מתשיל עליה דההי (שתים) בתרם בטעות נשאל עליו לומר אין דעתי לתרום מדבר זו אלא מדבר אחרת דתרומה כי הקדש מה הקדש בטעות חוזר אף תרומה בטעות חוזר ואפילו הכי בטלה ברובה כלומר באותו שיעור שנתנו בו חכמים דהיינו באחר ומאה והאי דקאמר ברובה דמדאורייתא חד בתרי בטיל אלא רבנן הוא דהחמירו בהו הכי דתיבטל באחד ומאה. הכי גרסינן אלא בשלמא קונמות וכו' ככתוב בעמוד. ואית דגרסי הכי (לא נהירא הכי) ולא נהירא אלא הכי גרסינן ואי בעית אימא בשלמא קונמות כלומר ואי בעית אימא לא מוקימנא בתרומה ביר כהן משום דקא קשיא לרבי אמי ולא קשיא דתרומה אקונמות דבשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו. אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן כלומר גופא אמר רבי יצחק וכו'. פירוש.
גמרא סאה אלא אימא כצ"ל עלה גופא כצ"ל שתיקנה וזרעה כצ"ל:
רש"י קרקע הס"ד לרבי אמי הס"ד רבים הס"ד תרומה דאי הד"א דתנן וכו' הס"ד אלא ביד ישראל כצ"ל:
בד"ה אלא לעולם כו' עסקינן ומצי מתשיל ואפילו הכי כצ"ל:
בא"ד ה"ג כצ"ל ברוב הס"ד:
הרא"ש בד"ה אמרי כו' חוזרת לטיבלה כצ"ל למעלה הס"ד:
בד"ה אבל כו' והכל איסור כו' כצ"ל לא בטיל הס"ד מיניה הס"ד כהן הוא הס"ד ואכיל לה הס"ד דשלו היא הס"ד:
ר"ן מתירין הוא הס"ד בעיני הס"ד תעלה הס"ד דפסחים הס"ד:
בד"ה בתרומה כו' אותה סאה כצ"ל והס"ד נדרים הס"ד:
בד"ה וכי כו' של איסור כצ"ל אע"פ שאיסור כצ"ל לעלמא שרי כצ"ל:
גמרא אלא בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן כו' והא קתני כו' חוץ מדמי אותה סאה כו'. ק"ל מדוע לא אוקמיה כגון שהפריש ישראל תרומה ומת. והיורש ודאי אינו יכול לאיתשולי עלה כיון דהוא לא הפריש. וכן פשיט ליה להרב בעל מנחת אהרן בסנהדרין (ס ב) דאפי' בן אינו נשאל על קרבן אביו שמת וצ"ע:
ר"ן ד"ה והרי תרומה. משום דמצי למדחייה דבישראל שנפלה לו מבית א"א כהן. לכאורה המ"ל בתרומה ביד כהן ומותר דקאמר ר"ל בימי טומאתו. ואולי משום דזה הוה דשיל"מ כשיטהר. והא דאמרינן ביבמות (פב) על הא דר"א אי לכהן מישרא שרי ולא משני כשנטמא. דחטאת שאני דאפשר שתבוא לידי נותר טרם שיטהר:
ר"ן ד"ה סאה. נקט תרומה טמאה לאשמועינן רבותא כו'. תימה דהא איצטריך לגופיה לאשמעינן חילוק בין טמאה לטהורה דבטמאה תרקב (ולא תשרף כדינה משום דדמוע קיל וחיישינן לתקלה כמ"ש הרא"ש) ובטהורה תמכר כו'. ואולי כוונתו על הגמרא דנקטא להקשות מטמאה ולא מקשה מכמה משניות כו' כמש"כ הרא"ש:
רא"ש ד"ה בתרומה ביד כהן. אבל כ"ז שהיא ביד ישראל זימנין דל"ל תבואה לאכול ומיתשל עלה כו'. ע"כ צ"ל דהחולין שנתקנו ע"י תרומה זו נשרפו או שנאבדו. דאי כשאכלן א"כ כשיתשל עלה אכל טבל למפרע. עי' רמ"א ביו"ד ר"ס שכ"ג ובש"ך שם סק"ו. וצ"ע למה לא מוקי הש"ס בכה"ג דכבר אכל החולין דתו ל"מ למיתשל:
[ודע דק"ל על הרמ"א דאפילו קיימת העיסה מ"מ אי איתשל עלה נמצא דעבר למפרע על לא תשא בהברכה שברך על הפרשתה. וכן קשה בגמרא דקאמר והרי תרומה דאי בעי מיתשל עלה (וכ"ה בכ"ד) והרי יעבור על לא תשא למפרע. ולפמש"כ התוס' בתענית () וכן הרא"ש שם סי' י"ז לענין תפלת עננו דאפי' אכל אח"כ לא מקרי שקרן כיון דאז היה בדעתו להתענות א"כ י"ל ה"ה לענין ברכה לבטלה ועי' לשון הר"ן בפ"ב דשבת בזה. והא ל"ק מש"כ התוס' בכריתות (יג ב) ד"ה ארבע. שנשחטו ונזרקו דמים כהלכתא ליתא בשאלה. ותיפוק ליה דאפי' בנשחטו לחוד. משום דיעבור למפרע על שחיטת חולין בעזרה. דש"ה שינצל ע"י זה מאיסורים חמורים טומאה. נותר. מעילה. והי' נ"ל מזה דכשיפריש עתה מחדש לא יצטרך לברך דיוצא בהברכה שברך בהפרשה ראשונה. אע"ג דלא עשה המצוה אז. מ"מ חשב לעשות והוה כהתחלת מצוה. ואף שעסק אח"כ בענינים אחרים ואפי' שהה איזה ימים בינתיים (דכ"מ מלשון הרמ"א ומהגמרא) מ"מ דומה למפסיק באמצע המצוה דאינו חוזר ומברך. וכמו בסוכה דאיכא למ"ד בסוכה (מה ב) דאינו מברך אלא יום ראשון וסגי לכל שבעת הימים. ובזה יש ליישב דעת השל"ה שהביא המ"א בסי' קס"ז ס"ק ט"ז ממה שהעלה עליו המ"א בצ"ע:
ואגב עיוני ראיתי בפ"ת ביו"ד שם שכתב בשם שאילת יעב"ץ דדייק מלשון רמ"א שכתב ואם חזרה ונתערבה בעיסה ולא קאמר בעיסתה. דדוקא שנפלה בעיסה אחרת הוא דבטלה אבל באותה עיסה שהופרשה ממנה אינה בטלה. והנה מהש"ך שם נראה להדיא שלא הבין כן בדברי הרמ"א שהרי כתב ואע"ג דהשתא כו' אכל למפרע חלה כו' ע"ש. וכ"מ מהא דירושלמי שמסמיך שיעור ביטול דתרומה במאה אקרא דאת מקדשו ממנו דבר שאתה תורם ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו והיינו משום דליכא אלא צ"ט הא במאה בטל. ודע עוד מש"כ הש"ך שם סק"ה בשם הד"מ שהביא ממהרי"ו בעיסה שנתבשלה בלא הפרשת חלה שיטול אח"כ חלה מועטת שיהיה בהעיסה מאה נגדה וגם הד"מ לא חלק עליו אלא בחלת חו"ל דמדרבנן לא מחמרינן שתאסר למפרע כו' ע"ש. אנכי תמה דאפי' חלה דאורייתא הלא אינה קדושה אלא משעת הפרשה אבל לא למפרע. והלא תרומת יין דמפריש אחד מחמשים ול"א דמדמע למפרע. ועי' בר"ש פ"ז דדמאי מ"ה שהביא מהירושלמי מה אנן קיימין אם באומר מכבר. משקה מעורב הוא. אם באומר לכשאשתה כו' ע"ש. משמע דכשאומר לכשאשתה ליכא חשש עירוב] :
גמ' תרומה מאי מצוה. עי' ב"מ נג ע"א תוס' ד"ה הו"ל וצע"ק:
שם היתר שבהן להיכן הלך. עי' בר"נ ע"ז דף שס"ו ע"א:
גמ' מתיב רמב"ח קונם כו' ופירש הרא"ש ז"ל דלכ"ע פריך דנדרים תערובתן ג"כ ממילא ולא דמי למעשר ואפ"ה לא מבטלי גידולין את העיקר דהא גידולין היתר הם דלא נדר אלא מגוף הפירי ומשני דהוי דבר שיל"מ ואין העיקר בטל. וגם הגדולין אסורים דטעם העיקר מתפשט בהם ויש לדקדק דתיפשוט מהא דבשאני אוכל אסור ביוצא מהן דאל"ה אכתי אמאי אסור בגידולין דבטעם העיקר הבלוע בהם לא נאסר כמו בכל טעם היוצא מהם:
וצ"ל דהכא עדיפא וחשוב כגוף העיקר מעורב בהם ולעיל בריש שמעתין גבי בצל של שביעית משמע מד מדברי הרא"ש ז"ל דאפילו אי לא מבטלי גידולין לעיקר מ"מ הגידולין מותרים וצ"ל כמש"כ לעיל דיש חילוק בגידולין דאיכא דמינכרי לעצמן והן מותרים ואיכא דלא מינכרי כל כך וגם הגדולין אסורים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל לקמן בשמעתין:
והר"ן ז"ל פי' דרמב"ח לר' ינאי הוא דמתיב דס"ל בכל האיסורין גידולין מבטלי לעיקר אפילו אין איסורן ע"י קרקע כמו בבצל של תרומה וכתב דהוי מצי למיפרך עליה מהא דליטרא מעשר אלא דמתניתין אלימא ליה ולפי הנ"ל ממתניתין דטבל גידולי גידולין אסורין נמי הוי מצי לאקשויי לר' ינאי ולפמש"כ דמעשר פשיטא ליה דהוי דבר שילמ"ת גם זה א"ש:
ויש לדקדק מאי פריך רמב"ח ממתניתין לר' ינאי הא לדידיה נמי תיקשי אמאי אסור בגידולי גידוליהן הא אפשר לדוכן ולכ"ע בטלי וי"ל דלכתחלה אסור לדוכן וכמש"כ לעיל בדברי הרא"ש ז"ל:
בתרומה ביד כהן ופי' ז"ל דתו אינו יכול לשאול עליה אחר שנתנה והר"א ממיץ פי' דאכהן קאי ע"ש בפי' הרא"ש ז"ל ולהאי פירושא דאתרומה שנתנה לכהן אין הישראל שואל עליו קשה מאי פריך מסיפא דילמא מיירי דאיערב ביד ישראל תרומה שכבר נתנה לכהן אבל לפירוש הר"א ז"ל אתי שפיר:
ובעיקר הך סברא דאין יכול לשאול על תרומה שבא ליד כהן צ"ע טובא כיון דהוי הקדש טעות אפי' בא ליד כהן מאי הוי וכבר הקשה כן הש"ך ז"ל בח"מ בסי' ש"ן. וכתב הש"ך ז"ל דהטעם הוא דלא אתי דיבור דהתרתו ומבטל מעשה הנתינה לכהן. כי היכי דאמרינן בקדושין דלא אתי דיבור ומבטל נתינת המעות לאשה בקדושין הראשונים דהוי מעשה ואין זה מוכרח דהכא שאני כיון דעושה אותה הקדש טעות הנתינה ממילא בטל ואין לכהן זכות בה ועוד דהכא לאו דיבור הוא אלא טעות בנדרו ועוד דלפ"ז לא יועיל שאלה בחטאות ואשמות לאחר שנתנם ליד כהן להקריב וזה ודאי אינו דאפי' לאחר שעשה בה מעשה לשחוט בחוץ אמרינן דישנה בשאלה וכן אפי' הקריבה בפנים ועשה בה מעשה עבודתה ג"כ איתא בשאלה כדמוכח בשבועות גבי הא דיש אוכל אכילה אחת ע"ש ונהי דיש לחלק דנתינת הקרבנות לא חשיבא נתינה דכהנים משולחן גבוה קזכו מ"מ נתינה לגבוה ג"כ נתינה היא. ועוד דשחיטה ושאר עבודות גם כן מעשה הוי ואפ"ה יכול לבטל הכל בדיבורו על ידי שאלה:
ובנודע ביהודה כתב בזה דאינו יכול להוציא מידו של כהן דהכהן יאמר לו דאינו מאמין לו על החרטה וגם זה לא אבין דמ"מ האיך יאכלנה הכהן שמא חרטה גמורה היא והרי זו טבל ביד כהן ועוד הכא גבי תרומה טמאה שנתערבה גם לכהן ניחא ליה דישאל עליה ולהתירה ואכתי הוי דבר שיל"מ:
ועוד יש להשיב לדברי הש"ך ז"ל והנודע ביהודה ז"ל מהא דאיתא בירושלמי בכתובות וקדושין בכנסה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת ופליגי התם ואיכא מ"ד דלא תינשא לאחר שמא תשאל על נדרה ונמצא בניה מן השני ממזרים והשתא לדברי הש"ך ז"ל היכי אתי דיבור ומבטל מעשה הקדושין השניים ואמאי הוי בניה ממזרים ולדברי הנודע ביהודה ג"כ אמאי נאמנת להפקיע עצמה מבעלה השני הלא יכול לומר איני מאמינה והתרתה לאו התרה היא אלא ודאי כל שהיא אומרת פתחה וב"ד שרו לה ודחי היתר גמור:
ולדברי הש"ך ז"ל י"ל דהכא שאני דהנדר הוא מילתא אחריתי ונדר לחוד וקדושין לחוד ולא שייך בזה דיבור מבטל מעשה משא"כ הכא דהדיבור והמעשה הכל אחד וסותרין זא"ז. ומ"מ אין לזה טעם ברור וכנ"ל ופירוש הר"א ממיץ הוא יותר נכון:
והנה לשיטת הר"ן ז"ל סלקא שמעתא דבשביעית דאיסורה ע"י קרקע לכ"ע בטלו גידולין את עיקרו וכדמוכח מהא דהמנכש אבל בדבר שאין איסורו ע"י קרקע לר' יוחנן ולר' יונתן לא בטלי גידולין את עיקרו ומשמע דמה"ת לא בטיל דהגידולין נמשכין אחר העיקר ולדידהו אתיא מתניתין כפשטא דאסור בגידולי גידולין ואין אנו צריכין לטעם דבר שיל"מ ונפ"מ דאם אכל הגידולין אפשר דלקי עלייהו כיון דלא בטיל העיקר מה"ת והם אזלי בתריה:
אבל לר' ינאי דס"ל גבי תרומה ג"כ דמבטלי גידולין את עיקרו אע"ג דאין איסורו ע"י קרקע ע"כ צ"ל דטעמא דמתניתין הוא משום דהוי דבר שיל"מ ולפ"ז אינו לוקה אגידולי גידולין ולא על העיקר כיון דמה"ת בטיל:
אבל הרא"ש ז"ל כתב דמתניתין לכ"ע טעמא משום דהוי דבר שיל"מ משום דזה דמי טפי לשביעית דאיסורו הוי ממילא וכן תערובתו ממילא היא ולא דמי למעשר דתערובתו נמי ע"י אדם ע"י מירוח וא"כ גם לר"י ור"י תיקשי ממתניתין אמאי לא בטלי גידולין את עיקרו כמו בשביעית וע"כ צ"ל משום דהוי דבר שיל"מ אבל במעשר וערלה וכלאים לא מבטלי גידולין לעיקר מה"ת גם לדעת הרא"ש ז"ל כמ"ש בד"ה ואותה ליטרא כנ"ל ע"ש ולשיטתו גם ר' ינאי בבצל של תרומה לא פליג עם ר"י ור"י דבצל של תרומה ג"כ תערובתו ממילא היא קונמות דמתניתין ומ"ש אם האיסור הוא משום קונם או משום תרומה והוי דומיא דשביעית דמבטלי את עיקרו אלא בזה צ"ע דלשיטתו משמע דערלה וכלאים ג"כ מה"ת מבטלי גידולין את העיקר ואין בזה אלא חומרא דרבנן משום דדמי למבטל איסור בידים ומאי שנא דגבי ליטרא מעשר כנ"ל כתב דמדאורייתא לא מבטלי גידולין את העיקר:
ועוד לפמ"ש דנדרים הוי דומיא דשביעית כיון דתערובתו ממילא א"כ מאי פריך במנחות על הא דמיבעיא ליה התם לענין חדש אי אזלינן בתר תוספת או בתר עיקר מהא דר"י ור"י גבי ערלה וכלאים דאזלינן בתר העיקר דילמא חדש שאני דתערובתו ממילא ג"כ כמו בנדרים ותרומה ואדרבה ליפשוט משביעית איפכא דאזלינן בתר תוספת והעיקר בטיל ובשיטת הרמב"ם ז"ל יתבאר עוד בזה:
גמ' אמר ליה ר"ח מאן ציית לך כו' היתר שבו להיכן הלך ופירש הרא"ש ז"ל דרב חסדא לא ס"ל דגדולין מבטלי לעיקר ואמר ליה רבה מי לא תנן בצלים כו' שחורים אסורים ומשמע דגם העיקר אסור ולא אמרינן היתר שבו להיכן הלך ולפ"ז תרווייהו רבה ורב חסדא לא ס"ל לחלק בין שביעית לאיסורים אחרים וכתב הרא"ש ז"ל דרבה הוי מצי לאתויי מהא דהמנכש דהגידולין מבטלי לעיקר וצ"ע דלא ס"ל ג"כ הא דאמרינן לעיל לחומרא שאני דלפ"ז לא הוי פריך רב חסדא היתר שבו להיכן הלך כיון דאינו אלא חומרא בעלמא אלא ס"ל דמה"ד צריך לעשר לפי כולה ורב חסדא ג"כ הוי מצי לאותובי לרבה מהא דליטרא מעשר דצריך לעשר על אותה ליטרא בפ"ע ולא מבטלי גידולין לעיקר:
ושני ליה ר"ח לרבה דהא דתנן שחורין אסורין היינו התוספת אבל העיקר עצמו היתר הוא אם ניכר או לענין תערובות ופריך ליה רבה א"כ מאי אתא רשב"ג לאשמעינן הא ת"ק נמי הכי ס"ל ופירש הרא"ש ז"ל דהיינו רשב"ג דאמר גבי אילן שמקצתו עומד בארץ ומקצתו עומד בח"ל דגדל בחיוב חייב וגדל בפטור פטור ות"ק לאו דוקא ולא הבנתי פי' ז"ל דמה ענין רשב"ג דאילן להכא. דהתם במפסיק צונמא פליגי ורשב"ג ס"ל דאוירא לא מבלבל זרעא ומה ענין זה לגידולין ועיקר דודאי יונקין זה מזה ועוד דרבי נמי לא קאמר אלא טבל וחולין מעורבים זה בזה אבל לא קאמר דהוי כוליה טבל וא"כ תיקשי גם מרבי אמאי הוי הכא כוליה שביעית וטבל אלא ודאי גידולין ועיקר שאני והנכון דרשב"ג עלה קאי וכמו שפירש רש"י ז"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל דלא שייך בשביעית לשון חיוב ופטור עיין בר"ה דף ט"ו דאתמר התם גבי שביעית חיוב ופטור ומסיק דת"ק נמי רשב"ג וכוליה רשב"ג היא ולפירוש הרא"ש ז"ל פליגי רבה ורב חסדא בפלוגתא דרבי ורשב"ג רב חסדא כרשב"ג ורבה כרבי וא"כ מאי מתמה רב חסדא וכי היתר שבהן להיכן הלך:
ועד כאן לא שמעת ליה לרשב"ג גם בזה פירש הרא"ש ז"ל לפי שיטתו דת"ק עדיף מרשב"ג דאפילו היכא דטרח ס"ל דלא מבטלי אהדדי כמו בבצלים ורשב"ג לא קאמר אלא גבי אילן דלא טרח אבל היכא דטרח מודה דבטל ברוב וגם זה קשה דא"כ ת"ק דלא כמאן. דלא כרבי ודלא כרשב"ג ועוד דמאי פריך מהא דליטרא מעשר טבל דלא בטיל אפילו טרח דלמא אתיא כתנא דבצלים דאפילו היכא דטרח לא בטיל. ע"כ פירוש הרא"ש ז"ל צ"ע:
והר"ן ז"ל פירש בזה דרב חסדא פריך וכי היתר שבהן להיכן הלך נהי דמודינא לך דגידולין מבטלי לעיקר היינו בתורת ביטול איסור אבל שיתהפך היתר להיות לאיסור לחייבו במעשר לא ולפ"ז לא תיקשי מהא דהמנכש דרב חסדא נמי מודה דגידולין מבטלי לעיקר כמו האסורין דבטלין ברוב ואמר ליה רבה מי לא תנן שחורים אסורים ומדתני סתמא אסורים משמע דהכל אסור לגמרי לתפוס פדיונו כשביעית עצמה ולא אמרינן היתר שבו להיכן הלך אלמא דהעיקר משתנה ונעשה כגידולין וגם לשיטת הר"ן ז"ל משמע דלא ס"ל לרבה ורב חסדא לחלק בין שביעית לשאר איסורין ורב חסדא מודה דבתורת ביטול איסור מבטלי גידולין לעיקר אבל לא שישתנה להיות כגידולין ורבה ס"ל דהרי הוא כגידולין ממש ומוכח הכי ממתניתין דשחורים אסורים ואמר ליה רב חסדא דאסור אתוספת קאי והעיקר באמת אין לו דין שביעית לתפוס פדיונו ומ"מ אסור הכל משום תערובות ורשב"ג נמי הכי קאמר דגדל בפטור פטור היינו דאינו מתהפך לאיסור אבל מ"מ אסור הכל הואיל ורוב איסור אלא דלא משמע כן בדברי הר"ן ז"ל לקמן כמו שיבואר וסלקא מסקנא הכי אליבא דרב חסדא דאין היתר מתהפך להיות איסור וכרשב"ג וליכא מאן דפליג עליה כיון דכוליה רשב"ג היא ורבה מתרץ שמעתיה אפילו לרשב"ג דע"כ לא קאמר רשב"ג דהיתר בעינו עומד אלא גבי בצלים שירדו עליהם גשמים דלא טרח אבל בליטרא בצל שתקנה וזרעה דקטרח גם רשב"ג מודה דהיתר נעשה איסור:
ודקדק הר"ן ז"ל למאי דמתיב בריש שמעתין דבזה ליכא ספיקא שיהיו הגידולין לחוד והעיקר לחוד אלא אם העיקר לא בטיל ומכש"כ גידולין וכן איפכא והיכי אמרינן הכא דגדל בפטור פטור וגדל בחיוב חייב. ותי' דהיתרא אין דרכו להתבטל ולא הבנתי כיון דביטול דהכא לאו ביטול איסורין דעלמא אלא להתהפך מהיתר לאיסור או מאיסור להיתר א"כ היכן מצינו חילוק בזה בין איסור להיתר דאיסור עביד דבטיל והיתרא לא עביד דבטיל הא גם איסור לא אשכחן דליבטיל ויתהפך להיתר ועוד דהא מוכח בגמרא דאפילו למה ליה לחלק בין היתר לאיסור עכ"פ סלקא מסקנא הכי דהיכא דטרח בטיל העיקר לגמרי ונעשה מהיתר איסור ומאיסור היתר לבד במעשר היכא דזרע באיסור לא בטיל האיסור דאיסורי לא זרעי אינשי אבל בשאר מילי נעשה מהיתר איסור כמו בליטרא בצלים שתקנה דחייב לעשר גם עליו ומאיסור היתר כמו בבצל שנטעו בשמינית והשתא א"ש הא דבצל שנטעו בכרם דאסור אפילו נעקר הכרם משום דהתם לא טרח אבל דר' יוחנן אדר' יוחנן תיקשי אמאי אסור בילדה שסיבכה בזקנה הא התם קטרח. ועוד למסקנא זו דהאיסור נעשה היתר א"כ תיקשי ממתני' אמאי אסור בגידולי גידוליהן כיון דהכל נעשה היתר וצ"ל דגם למסקנא זו החמירו בדבר שיש להן מתירין:
והר"י אדר"י נמי לא תיקשי דר"י ספוקי מספקא ליה אי גידולין נמשכין אחר העיקר או העיקר אחר הגידולין וכדאמרינן במנחות ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא אבל לרבה נראה דפשיטא ליה דאזלינן בתר גידולין וכדפריך עליו מהא דליטרא טבל וגבי זריעת איסור לחוד הוא דמסיק הש"ס דלא בטיל העיקר מקרא דעשר תעשר אפילו היכא דטרח:
והר"ן ז"ל הקשה היכי ילפינן מקרא דעשר תעשר הא לא אשכחן מעשר מה"ת בדבר שאין זרעו כלה ולהכי כתב דאסמכתא בעלמא היא ועיקר טעמא דאיסורין אין מבטלין זא"ז וכבר כתבתי דבביטול כהאי לא שייך האי כללא כיון דלאו ביטול תערובות הוא ועוד דהכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן ס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז וכמש"כ לעיל פ' הנודר מן המבושל:
ויותר נראה דהא דאמרינן איסורא לא זרעי אינשי היינו הך דאמרינן במנחות לחלק בין ליטרא בצלים שתקנה ובין שבולת שהביאה שליש דבבצלים היינו זריעתו ושבולת לאו דרך זריעה היא וה"נ באיסורא כיון דלאו דרך זריעה הוא לא בטיל והתוס' ז"ל כתבו דהך סברא דטרח ולא טרח היינו הך דמנחות דמחלק בין דרך זריעתו או לאו ולא הבנתי דהא בשבולת התם נמי טרח ואפ"ה כיון דלאו דרך זריעה הוא מספקא ליה לסבא אי בטיל עיקר בגידולין או אזלינן בתר עיקר:
וסלקא שמעתא דרבה ורב חסדא הכי דלרב חסדא לא מבטלי גידולין לעיקר לגמרי שיהיה מהיתר איסור או מאיסור היתר ומ"מ יכול להיות דלענין אכילה שפיר בטיל עיקר ברוב גידולין וכהא דהמנכש ורבה ס"ל דלגמרי בטל העיקר ומשתנה דרך גדילתו ודוקא היכא דטריח ובדבר דזרעי אינשי לענין מעשר ומודה רבה להא דבצל שנטעו בכרם דלא טרח אבל בילדה שסיבכה בזקנה ע"כ פליג וי"ל עוד דילדה שסיבכה בזקנה ג"כ הוי כלא טרח דהא בלא"ה הוי גדלי אפילו אם לא סיבכה בזקנה. אבל לחלק בין מעשר לשביעית לא ס"ל:
והנה בין למאי דמסיק רבה דהיכא דטרח בטל העיקר בגידולין בכל האיסורין ובין למאי דמסקינן לעיל דבדבר שאין איסורו ע"י קרקע לא בטיל העיקר בגידולין. נראה דאיפשטא בעיא דמנחות בשבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה וחזר וזרעה אחר העומר והוסיפה. לרבה פשיטא דצריך שימתין על עומר הבא כיון דטרח בטל העיקר בגידולין ובתר תוספת אזלינן ולמסקנא דלעיל הוי איפכא דחדש כיון דאין איסורו ע"י קרקע לא בטל העיקר בגידולין וסוגיא דמנחות נראה דאזלי כפי מסקנא דהכא דאין חילוק בין איסור ע"י קרקע או לא אלא בתר טרחא אזלינן וכדמיבעי לה התם רבה גופא לענין מעשר ומייתי הא דליטרא בצל שתיקנה דבטל העיקר בגידולין אלמא דגם במעשר דאין איסורו ע"י קרקע מבטלי גידולין לעיקר וכדמסיק רבה הכא ועיין תוס' התם דף ע' בד"ה ליטרא בצל שתיקנה שכתבו דצריך ליישב הא דליטרא מעשר טבל כו' והוא פלא דהא פריך הש"ס מינה ומשני דאיסורא לא זרעי אינשי ובדברי הרמב"ם ז"ל יתבאר עוד בזה בס"ד:
גמ' גופא אמר ר"ח כו' בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר ופריך עליה מהא דגידולי תרומה תרומה ומסיק דבגידולי גידולין קאמר אם רבו על עיקרן מותר ופריך ממתניתין דהטבל אפילו גידולי גידולין אסור בדבר שאין זרעו כלה וגרס הר"ן ז"ל התם דלא רבו גידוליו על עיקרו ור"ח מיירי ברבו משמע דטבל ג"כ מותר אי רבו גידוליו על עיקרו וקשה הא טבל דבר שיל"מ הוא ובדבר שיל"מ לכ"ע לא בטיל וכדמוכח ממתניתין דאסור בגידולין ועוד דבתרומה דגידולין עצמן אסירי איכא למימר דאיכא גידולי גידולין דלא רבו על עיקרן היינו הגידולין הראשונים אבל בטבל דגידוליו ג"כ מותרים ואין האיסור אלא מחמת העיקר דאין זרעו כלה א"כ פשיטא דבגידולי גידולין כבר רבו על העיקר ואמאי קאמר דאסור. תדע דלא משנינן הכי אמתניתין דמיירי בלא רבו גידולין משום דזה דבר שאינו וכנ"ל ע"כ נראה כנוסחא דילן ריבויא דרבו כו' קמ"ל ואתרומה לחוד קאי אבל בטבל אפילו רבו לא מהני דהוי דבר שיש לו מתירין. והכי משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' תרומות דלא כתב התם דאסור עד הגידולין החמשים כמבואר בירושלמי ובפ"ו מהלכות מעשר גבי טבל כתב דאסור עד הגידולין הרביעים ולא כתב הא דאם רבו גידוליו מותר והיינו משום דגבי טבל לא מהני ריבוי הגידולין כנ"ל ומשום הכי אסור עד הגידולין הרביעים אבל בתרומה דמהני ריבויי גידולין פשיטא דמותר אפילו גידולין שלישים דכבר רבו על הגידולים הראשונים שהם העיקר האסור ובגידולי גידולין הוא דיש חילוק בין רבו או לא:
והראב"ד ז"ל השיג שם על הרמב"ם ז"ל בהלכות תרומות וכתב דאפילו טבל שגידוליו מותרים בדבר שאין זרעו כלה הכל אסור וכ"ש תרומה. ונראה דס"ל כמסקנא דלעיל דדוקא גבי שביעית דאיסורו ע"י קרקע הוא דאמרינן דגידולין מבטלי לעיקר אבל לא בשאר איסורין וכדתנן גבי טבל ומ"מ הק"ו מטבל אינו מובן דטבל שאני דהוי דבר שיל"מ אבל בתרומה שפיר מהני ריבויא ודברי הכ"מ ז"ל שכתב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דקאי אגידולין שלישים לא הבנתי דודאי גם בגידולין שניים אם רבו על עיקרן מותר ועיין רש"י ז"ל ועיין תוי"ט ז"ל שכתבו כן דטעמא בטבל דאפילו גידולי גידולין אסורין הוא משום דהוי דבר שיל"מ ולפלא בעיני שלא הביא דברי הר"ן ז"ל והתוס' ז"ל שכתבו דגם בטבל אם רבו גידוליו מותר וכמשמעות פשטיה דשמעתין ואע"פ שהדבר מוכרח כן וכמ"ש. מ"מ לא הוי ליה לכתוב כן בפשיטות ודו"ק:
ועתה נבוא לביאור דברי הרמב"ם ז"ל בכל הלכות אלו כי דבריו ז"ל צריכין ביאור והנה בפ"ד מהל' שמטה כתב לדין בצל שנטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מותר משום דשביעית איסורה ע"י קרקע וגם בטילתה ע"י קרקע וכדמסיק הש"ס לעיל. וכתב נמי בפ"ו מהלכות נטע רבעי דילדה שסיבכה בזקינה אסור אפי' הוסיף מאתים משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור וכן כתב בפ"ה מהלכות כלאים לענין בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דהעיקר אסור משום דאין הגידולין מעלין אותו משמע דס"ל כדמסקינן לעיל דדוקא גבי שביעית הוא דמבטלי גידולין לעיקר אבל לא בשאר איסורין אלא דיש לדקדק בלשונו ז"ל דגבי ילדה שסיבכה בזקינה כתב דהפירות אסורין משמע דהכל אסור העיקר עם התוספת וגבי בצל שנטעו בכרם כתב דהעיקר אסור אבל הגידולין משמע דמותרים. וי"ל בזה כמש"כ לעיל בד' הרא"ש ז"ל דהיכא דהגידולין ניכרים מותרים הם דלא בטלי לעיקר וגבי ילדה שסיבכה בזקינה הכל אסור דאין הגידולין ניכרין ולהעלות העיקר בשניהם אין מעלין כיון דאין איסורן ע"י קרקע כמו שביעית אלא דלפ"ז צ"ע ממה שכתב בפ"ו מהל' מעשר ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשר לפי כולו ואמאי הא מעשר אין איסורו ע"י קרקע ולא יבטל העיקר וכ"ת דהיינו משום חומרא בעלמא וכדדחי הש"ס לעיל אבל באמת לא בטיל העיקר בגידולין הא לא משמע הכי מהא דמחלק הש"ס במנחות בין ליטרא בצל שתיקנה ובין שבולת שלא הביאה שליש משום דזה היינו זריעתו ואי נימא דאין בליטרא בצל אלא חומרא דרבנן א"כ לא שייך לחלק בין דרך זריעתו או לא. והיה נראה דמסוגיא דמנחות דבמעשר ודאי בטיל העיקר דרך זריעתו והיינו נמי כדילפינן הכא מקרא דעשר תעשר את כל תבואת זרעך וכמו שכתב הרא"ש ז"ל ומש"ה מתעשר לפי כולו ונראה יותר דאפי' רוב גידולין לא צריך וכדמשמע מבעיא דרבה במנחות שבולת כו' שזרעה והוסיפה ולא הוזכר תוספת ברוב. וכן בדברי הרמב"ם ז"ל לא הוזכר דבעינן רובא תוספת אלא כל שזרעה והוסיפה מה נתחייב כולה במעשר וא"ש לפ"ז הא דליטרא מעשר טבל שזרעה והשביחה דחייבת במעשר ושביעית משום דשביעית ומעשר בתרווייהו אזלינן בתר תוספת והעיקר בטל ואותה סאה צריך לעשר עליה משום דאיסורא לא זרעי ולא בטיל לענין זה ויותר מזה בירושלמי שביעית שם במתניתין דבצלים שירדו כו' שחורים אסורים דמייתי התם תרי אמוראי אליבא דר"י בבצל שזרעה ר' אסי אמר בשם ר"י בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ור"ח בשם ר"י מכיון שהשריש מתעשר לפי כולו אלמא דאיכא מ"ד דאפילו בהשרשה לחוד בטל הוא ונתחייב כולו במעשר והיינו דרבה ורב חסדא לא הזכירו במחלוקתן אלא הני תרתי שביעית ומעשר ומעשר עדיף משביעית דבשביעית בעינן דווקא רוב גידולין ובמעשר לא בעינן רובא וכדמשמע התם בירושלמי ג"כ דבשביעית בעינן שירבה עליהם החדש אלא דיש לי מקום עיון בלשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ו הלכה ו' שכתב זרעונים שהביאו שליש כו' ה"ז ספק אם חייבים במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו כו' ויש לדקדק בה תרתי. חדא הא התוספת אמרינן התם באת"ל דבעי עשורי וכל היכא דאמרינן את"ל פשיטותא היא לשיטתו ז"ל וא"כ אמאי לא כתב דהתוספת וודאי בעי עשורי ועוד דמה זה שכתב אם חייבין במעשר מדבריהם משמע דמה"ת וודאי לא בעי עשורי ומנ"ל הא ואין לומר דזרעונין עיקר מעשר שלהם מדרבנן הוא דא"כ מאי אריא דכתבינן הכא הא כבר כתב דמעשר ירק וזרעונין מדרבנן הוא ועוד דהא בגמרא מיבעי לן בשבולת דהוי מעשר תורה גם מש"כ התם ואין אלו דומין לבצלים שהבצלים אין דרכן להזרע והפי' הפשוט הוא איפכא דבצלים היינו זרעונין ושבולת לאו היינו זריעתה וכן פירשו התוס' ז"ל שם והוא ז"ל כתב איפכא והכ"מ לא עמד ע"ז ויפלא בעיני והמשל"מ ז"ל בפי"א מהלכות תרומות התחיל לבאר דברים אלו אבל באמת חבל על דאבדין כי דבריו ז"ל מאירים עינים:
ותו מיבעי לן התם במנחות בהביאה שליש בעציץ שאינו נקוב וחזר ונקבו מאי ופירש רש"י ז"ל דהתוספת ודאי חייב במעשר אלא העיקר אם בטל לגביה ויכול לעשר מן העיקר על התוספת או לא בטיל א"ל היינו הך בעיא דרבה לעיל בשבולת. א"ל הכא חדא זריעה היא התם שתי זריעות נינהו. משמע דהא דרבה עדיפא כיון דשתי זריעות הן מסתבר טפי שיבטל העיקר לתוספת ולחייב את כולו אבל הכא חדא זריעה היא אפשר לא בטיל העיקר והוא פטור והתוספת חייב וכן משמע מפירש"י ז"ל וא"כ לא איפשיטא והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תרומות כתב דפטורה לגמרי כאילו לא ניקבה. וגם זה קשה הא התוספת עכ"פ חיובי מחייב ומ"ש הכ"מ ז"ל שם דבירושלמי סוף מעשרות איפשיטא מהא דאמר ליה התם עכשיו נקב אין דבריו מוכרחים די"ל דלחומרא איפשיטא כיון דעכשיו נקב חיובי מחייב ובאמת קשה מ"ש מלקח מגוי אחר שהביא שליש דהתוספת חייב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות הלכה י"ב. וע"כ לא מיבעי ליה אלא בניקב העציץ דיש לומר דהוי כזריעה חדשה והעיקר ג"כ בטיל וחיובי חייב אבל התוספת וודאי חייב והדברים עתיקים בזה:
ובהא דאיבעי לן לענין חדש אם הביא שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה אי אסור משום חדש בשביל התוספת או כיון דהעיקר כבר הותר ע"י העומר גם התוספת מותר דבתר עיקר אזלינן וסליק התם בתיקו וכך כתב הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות דספק הוא וכבר כתבתי לעיל דלמאי דאמרינן דדוקא בשביעית בטל העיקר דאיסורו ע"י קרקע א"כ הכא בחדש ודאי לא בטיל העיקר ואיפשיטא לן דאזלינן בתר העיקר כי היכי דאזלי ר"י ור"י בתר עיקר לחומרא ה"נ אזלינן לקולא דאין לומר דס"ל כדדחי הש"ס התם דלר"י ור"י ספוקי מספקא להו אי אזלינן בתר עיקר אי בתר תוספת והכא לחומרא והכא לחומרא דא"כ אמאי לא כתב גבי דינא דר"י ור"י דספק איסורא הוא וכתב בפשיטות שאין גידולי היתר מעלין את האיסור משמע דפשיטא לן הכי וי"ל דלמאי דאמרינן הכא דטעמייהו דר"י ור"י הוא משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור משמע דפשיטא לן הכי. וי"ל דלמאי דאמרינן הכא דטעמייהו דר"י ור"י הוא משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור משמע דלא אזלינן בתר עיקר אלא הגידולין היתר הם אלא דאין מעלין את העיקר ושפיר איכא למיבעי לענין חדש אי אסור משום תוספת דהגידולין לעצמן והעיקר לעצמו או דילמא אזלינן בתר עיקר לגמרי והכל מותר:
ודרך אגב יש לי לדקדק בהך בעיא דמנחות בהא דאמרינן שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר ופירש"י ז"ל דבעינן שתביא שליש קודם לעומר דאל"ה לא שריא עומר כשחת בעלמא ועקרה גם קודם לעומר כמו שפירש רש"י ז"ל שם וקשה מאי אריא דהביאה שליש קודם לעומר אפילו הביאה שליש לאחר העומר ועקרה כבר שריא עומר דהא אפילו השרישה לחוד קודם העומר העומר מתיר וכי עקרה ושתלה אחר כך איכא למיבעי אי התוספת צריכה עומר הבא אי לא. והיה נראה דדוקא היכא דהביאה שליש ועקרה קודם לעומר הוא דמיבעי לן אי התוספת אסור דהוי כזריעה חדשה וכל הנזרע אחר העומר אסור משום חדש אבל אם הביאה שליש ועקרה אחר העומר וחזר וזרעה ודאי הכל מותר והוי כאילו לא עקרה כלל כי היכי דאמר רחמנא דכל שהשרישה קודם לעומר העומר מתיר אפילו הגידולין שאחר העומר וא"כ אפי' עקרה וחזר וזרעה בהיתר הוא אבל כי עקרה קודם לעומר ובשעת העומר לא היתה זרועה כי חזר וזרעה הוי כזריעה חדשה ומה שכתב רש"י ז"ל דאי לא הביאה שליש קודם לעומר לא שריא לה עומר לא ידענא טעמא מאי כיון דאפי' בהשרשה לחוד העומר מתיר ונראה דהבאת שליש איצטריך דאל"ה אינו יכול לזרעה אח"כ כי לא תצמיח וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל דצד היתר הוא מפני שהשרישה קודם לעומר עיי"ש ועי' בחי' למנחות שם:
ובאותו ענין ראיתי בדברי הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל שפי' גבי בעיא דחטים שזרען בקרקע דהא דאמרינן דחצדינהו וזרעינהו היינו תבואה שהשרשתן הראשונה היה אחר העומר העבר משמע דאם השרישה לפני העומר וחצדינהו וזרען קודם לעומר השני וחליף עלייהו העומר השני ונקטינהו ודאי מותרין דנהי דהעומר השני לא התירן מ"מ מותרין הן מהעומר שעבר וע"ז השיג הראב"ד ז"ל ומפרש דוקא שהשרישה קודם לעומר ע"ש ובלח"מ ובמל"מ ז"ל ובשיטה מקובצת בב"מ ראיתי שהביאו בשם הראב"ד ז"ל עצמו לפרש דוקא שהשרישה אחר העומר וכשיטת הרמב"ם ז"ל אבל אם השרישה קודם לעומר פשיטא דמותר וצ"ע:
ואי קשיא הא קשיא בדברי הרמב"ם ז"ל מה שפסק כהא דר' ינאי בגידולי תרומה דמבטלי לעיקר ובשמעתין משמע דר' ינאי פליג עם ר' יוחנן ור' יונתן ומ"ט בערלה וכלאים לא מבטלי גידולין לעיקר ובתרומה מבטלי ואולי יש לומר דלמסקנא דר' ינאי מיירי בגידולי גידולין ובכה"ג בכל האיסורין מן הדין היה שיבטלו גידולין לעיקר ור' יוחנן ור' יונתן מיירי בגידולין ראשונים ולא פליגי אהדדי וא"ש נמי בזה מש"כ בהל' נדרים דטעמא דמתניתין דלא מבטלי גידולין לעיקר משום דהוי דבר שיש לו מתירין דלכאורה לא צריך לזה דהא אין איסור זה ע"י קרקע ובלא"ה לא מבטלי גידולין לעיקר ולפי הנ"ל ניחא דאגידולי גידולין איצטריך האי טעמא תדע דהא אפי' למאן דאסר אין הגידולין אסורין לעולם אלא עד הרביעים או החמשים וכמבואר נמי בירושלמי בשמעתין לענין נדרים ג"כ וי"ל עוד דלענין נדרים איצטריך לן לטעמא דיש לו מתירין לכ"ע משום דלגבי נדרים כיון דלא אסר עצמו אלא מאכילת פירות אלו לא נאסר אלא כ"ז ששמן עליהן וכיון דרובא גידולין מן הדין היה שיבטל העיקר אלא משום דהוי דבר שיש לו מתירין. והר"ן ז"ל כתב במתניתין דחומרא דגידולי גידולין גם ברישא בפירות אלו עלי הוא דוקא בדבר שאין זרעו כלה והתם ודאי לא איצטריך לן לטעמא דדבר שיש לו מתירין כיון דגידולין הראשונים אסורין מן הדין וכדאמרינן לעיל אדם אוסר על עצמו דבר שלבל"ע. וא"כ בלא"ה אין הגידולין מבטלין לעיקר:
והנה בירושלמי פי"א דתרומה ובביכורים מבואר להדיא דכל הני דתנן התם דגידוליו מותרין כמו שביעית והקדש ומעשר שני כולן אינן מותרין אלא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין והרמב"ם ז"ל לא כתב להאי דינא אלא גבי טבל ותרומה וגבי שביעית כתב סתמא דהגידולין מותרין וגבי מע"ש כתב ג"כ בהדיא דאפי' בדבר שאין זרעו כלה הגידולין מותרין אלא שחילק שם אם זרע אחר שנכנס לירושלים הגידולין מע"ש זרעו קודם שיכנס הגידולין חולין. וחילוק זה נובע מהירושלמי בכורים דרמי אהדדי מתניתין דתרומות פ"ט דתנן דגידולי מע"ש וביכורים חולין ובבכורים פ"ב תנן גידוליהן אסורין ומשני לה דמתניתין דבכורים מיירי בירושלים דהוי דבר שיש לו מתירין דחזי לכהנים גבי בכורים מש"ה אסור לזרים וכן מע"ש אסור לבהמה כיון דחזי בירושלים לאדם והא דתנן גידוליהן חולין היינו חוץ לירושלים וכ"כ בפ"ד מהל' בכורים לענין בכורים וקשה לי הא בדבר שאין זרעו כלה בכל גוונא אסורין הגידולין וכדמשני התם בירושלמי גופא אמע"ש ועוד אי בדבר שיש לו מתירין אסור אפי' בגידולין של דבר שזרעו כלה א"כ אמאי מותר הכא בגידולין בדבר שזרעו כלה הא נדרים הוי דבר שיל"מ וכן בטבל הגידולין מותרין בדבר שזרעו כלה ואמאי הא טבל הוי דבר שיש לו מתירין ולזה י"ל דלא מחמרינן בגידולי דבר שזרעו כלה אלא בדבר שיש לו מתירין כגון בכורים ומע"ש בירושלים דהמתיר קרוב אבל בשאר דבר שיל"מ לא מחמרינן תדע דהא מע"ש חשוב דבר שיל"מ אפי' חוץ לירושלים הואיל ויכול לפדותו וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל בשמעתין אלא דלדברי הרמב"ם ז"ל צ"ל דחוץ לירושלים אינו חשוב דבר שיש לו מתירין וכמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מהל' מע"ש דחוץ לירושלים בטל ברובו וצ"ע מ"ש הקדש דחשיב דבר שיל"מ משום דיש לו פדיה וכמו שכתב בפט"ו מהל' מאכלות אסורות ומע"ש לא חשיב דבר שיל"מ אלא בירושלים ועיין במל"מ ז"ל שתמה שם דמדבריו ז"ל שם בסוף הפרק משמע דמע"ש הוי דבר שיל"מ אפי' חוץ לירושלים משום דיש לו פדיון וציין בספר פר"ח ואינו בידי לעיין בו עכ"פ לענין גידולי דבר שזרעו כלה ודאי יש לומר דלא החמירו אלא היכא שהמתיר קרוב. ולא תיקשי נמי מהא דלעיל קאמר ר"ש דמע"ש הוי דבר שיל"מ ומשמע דלענין גדולין נמי מחמיר מהאי טעמא וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל בטעמא דשביעית אוסרת בכ"ש לענין ביעור ובבכורים שם מתיר ר"ש גידולי מעשר. והיינו משום דהתם בדבר שזרעו כלה מיירי ואין שום תערובות איסור בעין. מ"מ קצת איסור רבע עלייהו מדמצריך לפדות בזמן זרען אלמא דיש בהן קדושה וכדאיתא התם בירושלמי ולהכי מחמרי רבנן בירושלים ולפ"ז א"ש נמי מה שלא כתב הרמב"ם ז"ל לחלק גבי מעשר שני והקדש בין דבר שזרעו כלה או לא משום דבאמת ליכא נפ"מ כיון דאפי' זרעו כלה מ"מ צריך פדיה לפי זרעו ה"ה דבאין זרעו כלה אין צריך יותר ואע"ג דבירושלמי איתא דבהקדש בדבר שאין זרעו כלה צריך לפדות כל האוצר י"ל דהירושלמי ס"ל דהגידולין נמי הקדש הם ושדינן להו בתר העיקר דאינו כלה אבל למאי דקיי"ל דהגידולין היתר הם גם בדבר שאין זרעו כלה אין צריך לפדות אלא כשעת זרען ומה שכתוב בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מעילה בשעת זרען צ"ל כשעת זרען. וקודם פדיה איכא איסור בגידוליהן של הקדש ומע"ש בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה:
אלא דאכתי קשה הא דכתב סתם דחוץ לירושלים הגידולין חולין במע"ש וכן בבכורים פ"ד מהל' בכורים ובזה ודאי יש חילוק בין דבר שזרעו כלה לאין זרעו כלה דבאין זרעו כלה הגידולין אסורין כמו בתרומה ושארי איסורים והרע"ב כתב בפ"ט מתרומות דמע"ש והקדש גידוליהן חולין אפי' בדבר שאין זרעו כלה והיינו דמפרש דאפי' בדבר שזרעו כלה צריך פדיה והא דקאמר דהגידולין חולין היינו לאחר פדיה כשעת זרען א"כ דבאין זרעו כלה סגי בהכי ויש לפרש כן גם דברי הרמב"ם ז"ל לענין מע"ש אבל מבכורים תיקשי שכתב דחוץ לירושלים גידוליהן חולין וזה ודאי אינו אלא בדבר שזרעו כלה וצריך עוד להעמיק בסוגית הירושלמי בפ"ב דבכורים הארכתי קצת בשמעתין ועדיין אין הדברים מבוררין אצלי וצ"ע יותר ועיין בירושלמי פרק הנודר מן המבושל דמספקא ליה התם הא דגידולי גידולין אסורין ולא מבטלי לעיקר אי דוקא בדבר שיל"מ או משום דחומר הוא בגידולין ומייתי התם הא דבצל שנטעו בכרם ע"ש:
ולענין קושית הראב"ד ז"ל באיסורי גידולין הא הוי זה וזה גורם כבר כתבתי בזה בריש שמעתין דבדבר שאין זרעו כלה לא שייך זה וזה גורם כיון דגוף האיסור מעורב ודבר שזרעו כלה באמת בכל האיסורין הגידולין מותרין אפילו באיסור הנאה כמו הקדש וערלה וכלאים ואיסור הגידולין הכא בקונם סתם הוא משום דדעתו לאסור גם הגידולין וכמש"כ לעיל ומש"כ הכ"מ ז"ל לתרץ דבדבר שיל"מ לא שייך זו"ז גורם אין שום שורש לסברא זו דהא עבודת כוכבים נמי אוסרת בכ"ש ואפ"ה אמרינן זו"ז גורם וכן מצינו סברא דזה וזה גורם לענין הקדש ג"כ ועיין בתוס' ז"ל במתניתין שהקשה מטבל דגידוליה מותרין. ולדברי הכ"מ הי אטבל דבר שיל"מ הוא ואפי' זו"ז גורם אסור ואין כאן קושיא דבדבר שאינו אסור אלא באכילה לא שייך בזה גורם איסור בגידוליה. וכמש"כ התוס' במס' ע"ג כמו שהבאתי לעיל בריש שמעתין וכ"כ הוא ז"ל בעצמו בתרומות:
ודרך אגב ראיתי בנו"ב מה"ת שאלה נ"ג שהקשה לו אחד משמעתין לדברי מהרש"ל דלא מיקרי דבר שיל"מ אלא האסור לכ"א והרי בשמעתין אמרינן דנדרים הוי דבר שיל"מ אע"ג דאינו אסור אלא לנידר. ותירץ דלשיטת הר"ן ז"ל לר' ינאי הוא דפריך רמב"ח ולר"י הוא דמשנינן הכי משום דמצינן למימר דס"ל כרב אשי דתרומה הוי דבר שיל"מ ומה יאמר לשיטת הרא"ש ז"ל דלכ"ע איצטריך לשנויי דהוי דבר שיל"מ ובלא"ה הא מסקינן הא דרב אשי בדותא היא וי"ל דזה שייך במחלוקת הרא"ש והר"ן ז"ל בפי' הירושלמי שהבאתי לעיל פרק הנודר מן המבושל דלהרא"ש ז"ל כיון דהזקן עוקר הנדר מעיקרו לאו דבר שיל"מ הוא כיון דלא נאסר כלל למפרע ולפ"ז כל שהאיסור קל לא מיקרי דבר שיל"מ. ולהר"ן ז"ל הוי איפכא דכל שהאיסור קל הוא מיקרי יותר דבר שיל"מ. אבל באמת מוכח מהירושלמי דנדרים הוי דבר שיל"מ ומטעם אחר הוא דמספקינן התם בזה וכמו שכתבתי לעיל בפרק הנודר מן המבושל:
ויש לדקדק עוד בביטול הגידולין לעיקר דשמעתין דקשה מזה לשיטת ר' משולם גבי יבמה שרקקה דם דדבר המעורב מעיקרו אינו בטל כלל ולא שייך ביטול אלא באיסור הנופל לתוך היתר דא"כ הכא היכי מבטלי גידולין לעיקר דלכאורה כ"ש הוא כיון דבטל קודם ואח"כ בא המבטל בתערובות עם האיסור יחד ובתשובה הנ"ל שם ראיתי שכתב דלר' משולם ג"כ בטל בס' ולא הבנתי כיון דבכה"ג לא כתב רחמנא אחרי רבים לדברי הר"ר משולם א"כ מה לי בס' או פחות אפילו באלף לא בטיל ואין כאן מקומן של דברים אלו להאריך בהן:
פרק שמיני
עיין פרש"י ז"ל במתניתין וכבר הקשה הר"ן ז"ל על פירושו ולדידי קשיא עוד הא דאמרינן בגמ' דבחדש להבא קמ"ל דאסור אפי' בחדש חסר עיין ברא"ש ז"ל שם ולפי הנ"ל אכתי תיקשי מאי קמ"ל הא אפי' לא קרו ליה ריש ירחא אסור בו כי היכי דאסור בשבת שהוא עומד בו אע"ג דהשבת לשעבר וק"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שאני קונמות הואיל ואי בעי מיתשל עלייהו הוו להו כדבר שי"ל מתירין ואין בטל ברוב. ע' ניבי"ת חי"ד סי' נ"ג ובנועם ירושלמי תרומות פ"ח ובעונג יו"ט סי' פ"ו.
והרי תרומה דאי בעי מיתשל עליה ובטלי ברוב דתנן כו' אמרי בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשל עלה. ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' צ"ב וסי' קכ"ד ובעמק יהושע סי' י"ז ובחזקה רבה חאה"ע סי' קי"ט ובעונג יו"ט סי' צ"א ובת' באר יצחק חי"ד סי' כ"ח.
בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עליהן משום דר' נתן כו' תרומה מאי מצוה לאיתשולי עלה. ע' בר"ן לעיל נ"ח ע"א ד"ה וכל דבר שאין מתירין ובת' הגרע"א סי' ס"ה ובנועם ירושלמי חלה פ"ג ובס' שאילת שלום סי' ז' ובעונג י"ט סי' צ"ה בהגה"ה.
רא"ש ד"ה והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה. אע"ג דאי מתשיל עלה הדרא לטבלה מ"מ מכלל תרומה יצאה ע"י שאלה ע' בס' שאילת שלום סי' ד'.
רא"ש ד"ה בתרומה ביד כהן דלא מצי מיתשל עלה. והר"ר אליעזר ממיץ פי' כו' דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשל עלה כו' ע' מה שהאריך בזה בנוב"י מ"ת חי"ד סי' קמ"ט וסי' קנ"ד.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תריץ מעשר. תרומת מעשר דיגון הוא [דקא גרים]. ליה דלא מחייב בתרומת מעשר עד דמידגן והאי מאשתקד נידגנה הלכך מעשר עליה משל אשתקד ולא הוי איסורו על ידי קרקע הלכך לא הוי בטילתו ע''י קרקע: אפילו גידולי גידולין אסורין. אלמא דאין גידולי היתר מעלין את האיסור וקשיא לרבי אמי: ואין בטיל ברוב. כלומר ברוב מדתו בגדוליו רבים: הרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה. שאם היה בדעתו להפריש תרומה ומעשר על פירותיו מפירות קופה זו וטעה ונתן מקופה אחרת יכול לשאל עליה לפני חכם ולומר לו לא היה בדעתי ליתן מקופה זו אלא מזו ולא הויא תרומה ואפילו הכי בטלה ברובא דתנן וכו': תירקב. הכל שאין לה תקנה לא לכהן ולא לישראל: הא אם נפל למאה. תעלה סאה אחת ושאר מותר אלמא דבטלה ברוב דידיה כמו האי דהיינו במאה ואכתי קשיא לרבי אמי מתני' דנדרים: [ומשני] הא תרומה בתרומה ביד כהן עסקינן. דמאחר שזכה בה כהן לא מצי מיתשיל עלה אינש ולא דמי לקונמות: תימכר לכהן. הרי ביד כהן היא ואין צריך לו למוכרה: אלא ביד ישראל עסקינן שנפלו וכו'. דלא מצי איהו מיתשיל עלה שכבר זכה בה כהן: והא קתני סיפא אם היתה טהורה תימכר לכהן. שהרי ביד ישראל היא חוץ מדמי אותה סאה אם נפלה לו מבית אבי אמו כהן אמאי אמר חוץ מדמי אותה סאה אפילו אותה סאה נמי תימכר הואיל ובאתה לו בירושה: אלא. לעולם בתרומה ביד ישראל עסקינן ומצי מתשיל [עליה] ואפילו הכי בטלה ברובא והדרא קושיא לדוכתיה תריץ הכי גרסינן אלא גבי קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו וכמאן דאיתשיל עלייהו דמי והוה ליה דבר שיש לו מתירין ואין בטל ברוב: אבל תרומה מאי מצוה איכא לאיתשולי עלה. וכיון דלאו מצוה היא לא אתי לאיתשולי עלה וכדבר שאין לו מתירין דמי להכי בטיל ברובא: וזרעה מתעשרת לפי כולה. אפילו מן הליטרא של עיקר: היתר שבהן. אותה ליטרא של עיקר שהיתה מתוקנת: היכן הלך. הואיל ואיתיה בעין אין צריך לעשרם: בצלים. של ששית וכו' לימא היתר שבהן העיקר שגדלו בששית להיכן הלך ותשתרי העיקר:
מתיב רמי בר חמא קונם פירות הללו עלי קונם כו'. דכיון דאמר קונם סתמא אסרם עליו בהנאה בין בחליפין בין בגידולין: קונם שאני אוכל. לא אסר עצמו אלא בגופם והלכך בדבר שזרעו כלה הגידולין מותרין אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אלמא גידולי היתר אינם מעלים את האיסור דאי מעלים גידולין אמאי אסורין הרי לא אסר עצמו אלא בגוף הפירות ולא אסר בגידולין וליתו גידולי היתר וליבטלו לעיקר אלא שמע מינה דגידולין לא מבטלין לעיקר הלכך העיקר מתפשט בגידולין ואסורין מטעם עיקר ועיקר חשוב ואינו בטל ונהי דודאי אינו מתיר ע''י קרקע כמו שביעית מכל מקום דמי לעל ידי קרקע התירו ולא שייך לשנויי דיגון הוא דקא גרים ליה: א''ר [אבא] שאני קונמות הואיל ואי בעי מיתשל עלייהו והוי כדבר שיש לו מתירין ולא בטיל. ולכך לא מבטלי גידולי לעיקר והא דתנן לעיל (דף נב.) קונם יין ונפל לתבשיל אם יש בו טעם יין אסור ואם אין בו טעם יין מותר דבטל היינו משום דהוי מין בשאינו מינו דהאי דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו מין במינו והא דמסיק רב אשי פרק בתרא דביצה (דף לט.) דמים ומלח לא בטילי בעיסה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואע''ג דלא הוי מין במינו יש לומר דהתם משום דאיכא נתינת טעם ולא בטלי: והרי תרומה כו' דתנן. ה''ה דהוי מצי למיפרך למאן דאמר תרומה אין לה מתירין: סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה תרקב. דאינה בטלה בפחות מק' ואסמכוה רבנן [אקרא דכתיב] תרימו ממנו מה שאתה מרים ממנו שנפל לתוכו מקדשו: א''ה. דמוקי להו ביד כהן אם כן איירי שהדימוע אירע בבית הכהן [אימא סיפא אם היתה טהורה] תמכר לכהן והא דידיה הוא אלא מיירי שהיא ביד ישראל וא''ה בישראל שנפלו לו תרומה מבית אבי אמו כהן דהשתא הוי דידיה: תמכר לכהן חוץ מדמי סאה. והא דידיה הוא אי מיירי שהן ביד הישראל ושפיר מצי מזבין לה אלא שמע מינה דמיירי בתרומה שהפריש ישראל ליתן לכהן: הכי גרסינן אלא בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו והוי דבר שיש לו מתירין: גופא כו' היתר שבהם להיכן הלכה. כלומר היתר שהיה בליטרא שעישר היכן הלך דסבירא להו דלא קאמר גידולי היתר מעלין את האיסור מצי לאוכוחי דגידולי היתר מעלין את האיסור מההיא דמנכש דלעיל:
ר"ן
מעשר דיגון הוא דקא גרים ליה. שעל ידי דיגון מתחייב במעשר ולא ע''י קרקע: מתיב רמי בר חמא קונם פירות האלו עלי וכו'. לר' ינאי פריך דאמר לעיל בצל של תרומה שרבו גידוליו על עיקרו מותר דאלמא סבירא ליה דכולהו גידולין אע''פ שאין איסורן ע''י קרקע מעלין את העיקר ומשום הכי פריך ליה מקונמות דאין מעלין והא דלא פריך לי' מברייתא דליטרא מעשר טבל דתניא לעיל בסמוך משום דממתני' אלימא ליה לאקשויי ועוד דמעשר פשיטא ליה דדבר שיש לו מתירין הוא: והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה. על ידי פתח או חרטה כשאר נדרים והא דלא פריך ליה אי הכי בבצל של תרומה נמי אמאי א''ר ינאי דגידולין מעלין אותו אי בעי מתשיל עליה והוי דבר שיש לו מתירין משום דמצי למדחייה דבישראל שנפלה לו מבית אבי אמו כהן עסקינן ומשום הכי פריך לי' מהך מתניתין דליכא למדחייה בהכי כך נראה בעיני: סאה תרומה טמאה. נקט תרומה טמאה לאשמועינן רבותא דדיוקא דהא למאה אע''ג דטמאה היא תעלה: תירקב. דכיון דטמאה היא לא חזיא לכהן לאכילה ובהיסק נמי לא שריא דחיישינן לתקלה כדאיתא פרק קמא דפסחים (דף כ:): בתרומה ביד כהן. דכיון דזכה בה כהן שוב אינו יכול לישאל עליה: והא קתני סיפא תמכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה. ואי דנפלו לו מבית אבי אמו כהן אמאי אינו מוכר אפילו אותה סאה: אלא קונמות מצוה לאתשולי עלייהו. וכיון שכן כאילו אתשיל עלייהו דמי: כל הנודר כאילו בנה במה. פירשתיו בפ' ד' נדרים (לעיל דף כב.): תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה איכא. הלכך כיון שאין ההיתר בא מעצמו וליכא מצוה למעבד הכי לא מיקרי דבר שיש לו מתירין והקדש דקא מני לעיל בדבר שיש לו מתירין בהקדש בדק הבית עסקינן דעל כרחין לפדייה קאי: גופא ליטרא בצלים שתקנה וזרעה. כלומר שהפריש כל מעשרותיה מתעשרת לפי כולה ולא לפי גידולין בלבד דאתו גידולים ומבטלי עיקר לגמרי: וכי היתר שבהן להיכן הלך. נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא דגידולין של היתר מבטלים עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דכיון שרבו גידוליו על עיקרו נמצא שכשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל הלכך אף על פי שאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזל ליה לעלמא שרי אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייביה רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהן להיכן הלך: