דברי חנן היא במחלוקת המבוארת להלן, שהפורע חוב עבור אדם אחר, אין לו זכות תביעה עליו שישיב לו את כספו ואינו אלא כמסיר ממנו נזק.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שהלכה זו של מודר הנאה היא כדברי הכל באותה מחלוקת, אולם נאמר הדבר גבי [אצל] מודר הנאה דיהיב [שנתן] לו המלווה למודר את הכסף על מנת שלא לפרוע. כלומר, התנה עימו שלא יוכל לכוף את פריעת החוב, אלא אם ירצה הלווה — ישלם לו. ובמקרה כזה לא סילק ממנו המדיר התחייבות ממונית ממש.

ושואלים: מאי [מה] היא אותה דעה של חנן שהזכרנו? ומשיבים: דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהלך למדינת הים (חוץ לארץ) ועמד אדם אחד מרצונו ופירנס את אשתו, ולאחר שחזר הבעל תובע ממנו המפרנס את הכסף שנתן לאשתו. חנן אמר: איבד הנותן את מעותיו, ואין כאן מקום לתביעה, כיון שהבעל לא התחייב לתת לו דבר, והנותן עשה זאת מרצונו.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע הנותן כמה הוציא, ויטול. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם של בני כהנים גדולים. אמר ר' יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, שבכל מקרה כזה הניח מעותיו על קרן הצבי. כלומר, סיכן את כספו בדבר שאין בו שום בטחון.

ומסבירים את טעם המחלוקת בין רבא ורב הושעיא בפירוש המשנה: רבא לא אמר כרב הושעיא וסבר שפירושו עדיף משום דקא מוקים לה למתניתין [שמעמיד אותה, מסביר את משנתנו] כדברי הכל, ועדיף להסבירה כך מאשר להסבירה כדעת חכם אחד. ומצד שני רב הושעיא לא אמר כרבא משום שיש מקום לגזור גזירה ולאסור לפרוע עבור המודר מלוה שניתן על מנת שלא ליפרע משום מלוה שניתן על מנת שיוכל לכפותו ליפרע. ולכן הוא מסביר את המשנה דווקא כשיטת חנן שפריעת חוב של אחר אינה אלא מניעת נזק לו.

א שנינו במשנה: מחזיר לו את אבידתו. פליגי בה [נחלקו בכך] ר' אמי ור' אסי, חד [אחד] מהם אמר: לא שנו אלא בשנכסי המחזיר אסורין על בעל האבידה, דכי מהדר ליה [שכאשר הוא מחזיר לו] — מידעם דנפשיה קא מהדר ליה [דבר משל עצמו הוא מחזיר לו]. שהרי אין האיש שנאסר בנדר נהנה כלל מחבירו, ורק את רכושו שלו הוא מקבל בחזרה. אבל אם היה להיפך שנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר — לא קא מהדר ליה [אינו מחזיר לו] מפני שאז מתברר דקא מהני ליה [שמהנה אותו] בעל האבידה את המחזיר בעקיפין, שהוא מרוויח על ידי כך פרוטה של רב יוסף. שאמר רב יוסף ששומר אבידה נחשב כשומר שכר כי העוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת באותה שעה, ונמצא פטור מלתת פרוטה של צדקה לעני. ומכאן שלמשיב האבידה יש רווח מסויים מן האבידה, ואסור לו הדבר משום שהוא מודר הנאה מבעל האבידה.

וחד [ואחד] מהם אמר: אפילו כשהיו נכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר — מהדר ליה [מחזיר לו], ומה שאמרת שיש בכך הנאה למחזיר משום פרוטה של רב יוסף — הרי דבר זה לא שכיח [מצוי] שיזדמן לו עני בדיוק בשעה שדואג לאבידה, ולכן אין לומר שהשבת אבידה יש בה רווח כלשהו.