אמר ליה [לו] רב המנונא לעולא: קדושה שבהן להיכן הלכה? הרי הנטיעות הללו קדושות הן, וכיצד אפשר לומר שייצאו לחולין בלי פדיון כלל? ומה אילו אמר לאשה בשעת קידושיה "היום את אשתי ולמחר אי (אין) את אשתי" מי נפקא [האם יוצאת] ממנו למחר בלא גט?! וכן במשנתנו, כיון שהקדיש את הנטיעות — כיצד קדושתן מתבטלת בלי פדיון?

אמר ליה [לו] רבא: מי קא מדמית [האם מדמה אתה] קדושת דמים (הקדשת דבר על מנת להשתמש בדמיו לצורך ההקדש) לקדושת הגוף? הלא קדושת דמים פקעה בכדי [פוקעת בסתם], שכיון שהיה הקדש זה על תנאי, כגון הקדשת האילנות עד שיקצצו, הרי כיון שהתקיים התנאי — בטלה הקדושה מהם, ואילו קדושת הגוף שמקדש גופו של דבר, כגון שמקדש את האשה — לא פקעה בכדי [פוקעת בסתם] וצריך לעשות מעשה כדי להפקיע אותה.

אמר ליה [לו] אביי: וכי קדושת הגוף לא פקעה בכדי [אינה פוקעת בסתם]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר "שור זה יהיה עולה כל שלשים יום, ולאחר שלשים יום יהיה שלמים" — כל שלשים יום הריהו עולה, ולאחר שלשים יום הריהו שלמים. ויש לשאול: אמאי [מדוע]? הרי קדושת הגוף נינהו [הם] שהקדישם לעולה, ופקעה בכדי [ופוקעת בסתם] לאחר שלושים יום, בלא מעשה!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון שאמר שמקדיש לדמי [לדמים]. שלא הקדיש את גוף הבהמה להיות קרבן עולה או לשלמים, אלא שאמר שדמיה יהיו עבור עולה או שלמים, ולא היתה בבהמה קדושת הגוף.

ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה] של אותה ברייתא: אם אמר "לאחר שלשים יום יהיה עולה, ומעכשיו עד שלושים יום יהא שלמים" — דבריו קיימים. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי פיסקה חדא [אחת] מדברת בקדושת הגוף, ופיסקה חדא [אחת] מדברת בקדושת דמים —