והא דקתני הרי את עלי כאימא. משום דהויא ערוה דשייכא בביאה נקט הכי והוא הדין באומר כעבודת כוכבים או כערלה ושאר איסורין וכדתניא בהדיא במתניתא:
גמ' מנא הני מילי. פי' דתולה בדבר האסור לאו נדר הוא:
אמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור ופרכינן אי הכי דדרשי' כפילא אפי' בדבר האסור נמי דהא כתיב [במדבר ל] לאסור איסר עד שידור בדבר האסור. ההוא וכו' דהאי לאסור איסר מיבעיא ליה לכדתניא איזהו איסר האמור בתורה וכו' עד אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום כלומר שאסר עליו בקונם מתחילה אותו יום שמת בו אביו לעולם שלא יאכל בו בשר ולא ישתה יין דהשתא כי אמר יום זה עליו כיום שמת בו אביו תולה אותו בדבר הנדור ובאסורא דחפצא ודאי מתפיס שהרי יום שמת בו אביו אסור הוא עליו לעולם ולאפוקי מאוקמתא קמייתא דאמר בפרקא קמא דמכילתין [דף יב.] אמר שמואל והוא שנדור מאותו יום כלומר שלא היה אסור עליו אלא אותו חד בשבא ממש שמת אביו או רבו ושאר חד בשבא מותרין ואי אמרת דכשאמר יום זה עלי כיום שמת בו אביו אסור שמעת מינה במאן דתלי נדריה במידי דאיסורא והיתרא דבאיסורא קא מתפיס דהכא חד בשבא שמת אביו היה אסור ואידך מותרים וקאמרינן דכשאמר על יום אחד שיהא כיום שמת בו אביו שהוא אסור אלמא כוונתו על היום האחד עצמו שמת בו אביו והכי אתינן למיפשטה מינה בפרקא קמא [שם] דבעי רמי בר חמא היכא דמחית בשר חולין קמיה ומחית קמיה נמי בשר זבחי שלמים שנזרק דמו והותר ואמר בשר זה עלי כזה מהו בהיתרא קא מתפיס שכוונתו לומר שהוא בשר חולין כמות שהוא עכשיו בשר זבחי שלמים שהוא מותר ולאו מידי קאמר או באיסורא קא מתפיס שכוונתו לומר שיהא בשר זה כמו שהיה בשר זבחי שלמים קודם זריקת דמים שהיה אסור מחמת נדר ואתינן למיפשטה מהא דתניא איזהו איסר וכו' עד ואמר שמואל והוא שנדור באותו היום אלמא באיסורא מתפיס ודחינן דהכא כולה איסורא הוא דהכי אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום [ואילך] שהיום שמת אביו או רבו או שנהרג גדליה בן אחיקם אסור עליו לעולם: והא דנקיטינן הכא והתם בפרק שבועות בתרא האי לישנא בתרא דשמואל לאו משום דקים לן דהכי הוא ותפשוט בעיין דפרקא קמא דמכילתין דהא לאו הכי בהיתרא מתפיס דהא ליתא אלא דהכא והתם בשבועות נקטינן האי לישנא בתרא לרווחא דמילתא דלאו אהא שקלי' וטרינן אי באיסורא מתפיס או בהיתרא מתפיס ודכוותה טובא בתלמוד ובלישנא בתרא דשמואל אם איתא * אשמועינן דדוקא בשנדור ובא מאותו יום אסור אבל נדור באותו יום לחוד מותר דבהיתרא מתפיס ובלישנא קמא אשמעינן דדוקא שהיה נדור עליו דתולה נדרו בדבר הנדור הא אילו לא היה נדור עליו אע"ג דהוה אסיר ביה בבשר בעוד שמתו מוטל לפניו וביום גדליה בן אחיקם מפני התענית לא אמר כלום דתלי נדריה בדבר האסור ואשמעינן נמי דכי האי גוונא באיסורא מתפיס ובעיין דרמי בר חמא לא איפשיטא:
כתב רבינו ז"ל הא דמייתי גמרין האי ברייתא איזהו איסר האמור בתורה. פירוש דש"מ דבכי ה"ג הוי איסר של תורה האמור בנדר ובשבועה על ידי התפסה לפום ריהטא הוא דגריס לה כדמשכח לה אבל בפ' שבועות שתים בתרא מידחי האי לישנא דגרסי' התם ת"ר מבטא שבועה וכו' עד אמר אביי ה"ק מבטא שבועה איסר מתפיס בשבועה הפי' הנכון כמו שפי' ר"ח ז"ל דהכי קאמר מבטא האמורה בתורה שבועה עצמה היא שכל שנשבע שבועת ביטוי שאמר שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי קרי קרא מבטא ואיסר שאמרה תורה הוא המתפיס בשבועה כגון שנשבע על ככר ראשון שלא יאכלנו ואח"כ אמר על השני זה כזה דאיסר לשון קישור הוא שמקשר שני דברים לעשותם דבר אחד וקרא אשמעינן דמתפיס בשבועה חזר כשבועה עצמה ומתפיסין עליו ככר שלישי וכן רביעי בשלישי עד לאין סוף וכלן בראשון:
והיינו דקאמר איסר איסר. כלומר שהתפיס שלישי על השני הנתפס ואמר זה כזה אם אתה אומר כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור נראה מדברי רבינו ז"ל דס"ל דמאן דסבר דמתפיס בנדר או בשבועה לאו כמוציא נדר או שבועה מפיו דמי לא חיילא שבועה ולא נדר כלל ושרי בה ואפילו משום ידות לא מיחייב דכיון דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי הא לא אמר כלום. ואביי הכי קאמר אם אתה אומר דמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי הא חיילא ביה שבועה בככר שני ונתפס בו השלישי ואם אינו כמוציא שבועה מפיו לא חיילא ביה שבועה בשני ולא מתפיס ביה שלישי דהא בהיתרא תלי ליה ורבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי הככר השני מותר גמור וכ"ש השלישי. ותימא מאי אתא תנא למימר שאם אומרים דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי דפטור על השלישי. פשיטא דכיון דלא חיילא שבועה בשני לא מיתסר שלישי דאיתלי ביה ואפילו במפרש ואומר ככר ג' זה אסור עלי כב':
עוד כתב רבינו ז"ל דרבא לא פליג בהכי לאביי אלא בשבועה דלית בה התפסה משום דשבועה איסור גברא ואינהו גופייהו לא אסירי ולא שייך למימר בהו זה כזה אבל בנדר דאיסור חפצא מודה הוא דמיתפיס בנדר כמוציא נדר מפיו דמי והיינו דלא פליג אלא בשבועה ורבא הכי תריץ מתניתא איזהו איסור נדר כלומר קישור נדר דהיינו התפסת נדר שאע"פ שאינו נדר מפורש דינו כנדר עצמו האומר יום זה כיום שמת בו אביו אבל הא לא מיקרי איסר בתורה עד שיאמר דהיינו נמי איסר האמור גבי שבועה ומוכח מינה כדמוכח אביי דאיסר בכל מקום היינו התפסה אלא תנא דמתניתין לא איירי בלשון איסר של תורה אלא דיני נדר קא מפרש שיש דבר שהוא כנדר ואינו נדר עצמו והיינו מתפיס משא"כ בשבועה דלית בה התפסה כלל:
ועלה קאמרינן התם מאי איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כלומר דמכי אתפסיה בדבר הנדור חשיב כנדר אע"פ שלא הזכיר בו שום נדר ולא יד נדר:
וכתב רבינו ז"ל בזה כמה ראיות דמודה רבא דמתפיס בנדר שהוא כנדר כמו שכתוב בהלכות:
ואנו בעניותנו לא ירדנו לסוף דעתו ז"ל ואית לן על האי סברא פירכי טובא חדא דכל כה"ג דאמר תלמודא בהדיא לאביי לא שני ליה בין התפסת נדר לשבועה אם איתא דרבא מפליג בינייהו הוה ליה לפרושי ותו היכי אמר רבינו ז"ל דלמאן דאמר דמתפיס בנדר או מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה ונדר מפיו לא חיילא שבועה כלל ואמאי לא מיחייב משום ידות כאומר איני אוכל לך וכאומר אהא בשהיה נזיר עובר לפניו ונימא דכשאמר זה כזה יד מוכיח הוא דזה אסור כזה קאמר ואי משום דאמר רבא לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אדרבה מדנקיט האי לישנא איהו ואביי ולא אמרו חיילא שבועה או לא חיילא משמע דלכולי עלמא חיילא משום ידות אלא דאביי מוסיף בה חומר לומר שהוא כשבועה ממש והשלישי נתפס בו כשם שנתפס שני בראשון שהרי חזר כמוהו ורבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו הוא אלא ידות בעלמא ולפיכך אין שלישי נתפס בו שאין התפסה אלא בנדר גמור והשתא אתי שפיר לישנא דאביי דקאמר אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי והשני חשוב מושבע גמור תופס בו ג' וחייב עליו ואם אינו כמוציא שבועה מפיו אלא שאסור משום ידות אין הג' נתפס בו וקמ"ל אביי דאין התפסה אלא בדבר הנדור ומושבע גמור ותו תיקשי לן למאי דפריש רבינו ז"ל דרבא פריש מתניתא דאיזהו איסור נדר בהתפסה מאי האי דאתמהינן עליה התם בשבועות פשיטא ופרקינן גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה ומאי פשיטא ולמה לן לתרוצי הכי נימא דהא קמ"ל דיש התפסה בנדר אע"פ שאינו בשבועה ודלא כאביי:
ותו קשיא לן הא דדרשינן טעמא דמתניתין מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור מאי עד שידור ותו דהא האי קרא מיבעיא לן למאי דאמר לעיל [דף יד.] תולה קונמו בדבר האסור דבעינן עד שידור בדבר הנדור וכי תימא תרוייהו ש"מ הא לא חזינן הכי ותו דהוה ליה למכרע ולתרוצי בגמרא הכי אלא ודאי רבא לא בהתפסה מוקים מתני' אלא בנדר גמור שאומר יום זה אסור עלי כיום שהוא נדור ובא עליו שלא אוכל בו בשר ולא אשתה בו יין ותנא במתני' לישנא קלילא נקט ואין השנוי כאן לשון הנודר אלא לשון התנא אבל הנודר יום זה אסור עלי כיום פלוני קאמר וכדפירש רבינו ז"ל לפירושו דיום זה כזה קאמר ואף אנן מתרצינן לה הכי ודכוותה בתלמודא:
ולפום האי פירושא לא אשמעינן תנא אלא דדוקא שהיה יום שמת בו אביו נדור עליו אבל אם לא היה נדור אלא אסור לא מהני דהוי כתולה בנבלה וחזיר דלא מהני ועלה בעינן התם כדבעינן לעיל מ"ט בעינן בדבר הנדור לא בדבר האסור ופשטינן לה כדלעיל מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור אלמא דא ודא אחת היא דאע"ג שיש בתלמוד לשונות שעניינם מתחלף לא אמרינן הכי אלא מתוך הדחק אבל בכאן לישנא דעד שידור ועניינא מוכח דתרוייהו חדא דרשא נינהו דאייתי תלמודא בתרי מסכתי כארחיה בתלמודא והשתא מתמהינן שפיר פשיטא דכיון דלא אשמעינן תנא אלא דתולה בדבר האסור לא אמר כלום למה ליה כולי האי הא תנן הכי במתני' דנדרים וכולי עלמא בקיאי במתני' טפי ממתניתא. ותו לישני כלישנא דמתני' בהדיא כבשר חזיר כנבלה אמאי נקט יום זה אסור כיום שמת בו אביו או רבו וכו'. ומהדרינן דגדליה בן אחיקם איצטריך ליה דסלקא דעתך אמינא לא חייל עליה נדר דהא בלא נדר שאסרו עליו אסור מעצמו משום תענית איסור גברא וכשתולה בו דעתו על איסור שיש לו מעצמו והוי תולה בדבר האסור ולא אמר כלום קמ"ל דכיון דאיסור עצמו אינו אלא מדרבנן אין דעתו אלא על איסור נדר שבו שהוא מדאורייתא ותולה בדבר הנדור משא"כ במי שאסר עליו אכילה ביום הכפורים בנדר ואח"כ אמר יום זה עלי כיום הכפורים דודאי דעתיה אאיסור יום הכפורים עצמו דחמור שהוא בכרת ולא אאיסור נדר והוי תולה בו כתולה בדבר האסור שלא אמר כלום:
הילכך נראין הדברים דבין לאביי בין לרבא לא שני בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה ואביי סבר דהוי כנדר וכשבועה גמורים ונתפס בהם שלישי ורביעי בשלישי וכן כמה ואם התרו בכל אחד מהם משום שבועה עצמה לוקה ורבא סובר דל"ש בנדר ול"ש בשבועות ליכא בהתפסה להיות נדון כנשבע ממש אלא דמיחייב עלה משום ידות ואין שלישי תופס בו כלל ואי פריש בשני מידי להקל שיש במשמעותו שומעין לו דומיא דידות ומתני' הכי קתני מבטא שבועה שהאומר מבטא שלא אוכל ככר זה או איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל ככר זה דאיסר שאמרה תורה היינו שבועה ראשונה או נדר ראשון עצמו ואיסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דכתיב (במדבר ל׳:י״א) ואם בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבועה לומר לך הוציאו בלשון נדר שאמר ככר זה עלי איסר הוי נדר וחייל על המצות משא"כ באומר שבועה ככר זה עלי דלא מיחייב בה אלא משום ידות שבועה ולא חייל אמצות. ואם הוציאו בלשון שבועה שאומר איסר ככר זה הוי שבועה גמורה ולא חיילא אמצות מה שאין כן באומר קונם שלא אוכל ככר זה שאינו אלא ידות דנדר וחייל על מצוה:
ואותבינן מדתניא איזהו איסר האמור בתורה וכו' אלמא איסר האמור בנדר בתורה מתפיס הוא וה"ה לאיסר האמור בשבועה ומאי שנא:
ואיסר של תורה דכולי עלמא דינו כנדר או שבועה ממש וכיון דאשמועינן תנא דאיסר היינו מתפיס שמעינן דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה שבועה ורבא דחי לה דמתפיס לאו שבועה גמורה היא אלא ידות ואיסר שאמרה תורה בנדר ושבועה אינו מתפיס בשבועה אלא שבועה שאמרה בלשון איסר או נדר גמור שאמרו בלשון איסר ומתני' לאו פירוש דאיסר אתא לאשמועינן אלא איסור נדר עצמו שהוא כשתולה אותו בדבר האסור. וגדליה בן אחיקם איצטריך ליה והא דקתני הרי עלי שלא אוכל בשר ולא אשתה יין לאו לישנא דנודר הוא דכל כי האי גוונא אינו עיקר נדר אלא ידות אלא לישנא דתנא הוא וקיצר בו דלאו הא קמ"ל אלא דין תולה בדבר הנדור ולישנא דנדור הכי הוי הרי עלי בשר ויין אסורין שלא אוכל בשר ולא אשתה יין (א) ביום הכפורים וכו' שהוא נדור עליו:
ומה שהביא רבינו ז"ל לראיה דמתפיס בנדר נדר מדתנן [לעיל דף י:] כאימרא כדירים לאו ראיה היא דההיא באומר דבר זה עלי אסור כאימרא כדירים דלאו מתפיס הוא שהרי פירש איסורו ותלה אותו באימרא וקמ"ל דסתם נדרים להחמיר ועל כבש תמיד קאמר ואפילו תאמר שלא אמר אלא ככר זה כאימרא משום (ב) הוא הוא דמיחייב ולא הוי כמוציא נדר מפיו וכן אתה אומר בההיא דקרבן כקרבן וכן בבעיא דרמי בר חמא בשאמר בפירוש בשר זה אסור עלי כזבחי שלמים (אלא) דלא חשיב מתפיס אלא איסור גמור:
ומאי דאמרינן עלה באיסורא מתפיס או בהיתרא מתפיס לאו דוקא מתפיס גמור אלא אם תולה נדרו בהיתרא או באיסורא. ואי נמי הוי מתפיס ממש היינו לאחיובי משום ידות וההיא דהריני כשמשון כבעל דלילה דילמא כשאמר הריני נזיר ואפילו לא אמר אלא הריני הוי ידות ועדיף מהא דנזיר עובר לפניו דהוה יד מוכיח כדאמר (ג) פ"ק דמכילתין ופ"ק דקדושין. וכן ההיא דתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכו' הא פירשו טעמא כשהתפיסו כלן תוך כדי דבור דחשיב נזירות גמורה כאילו פירש כל אחד מהם ואני נזיר כמותך ולא חשיבא התפסה אלא שתלה נזירותו בו שכשיהא מותר הוא יהיו הם מותרים וכדאמרינן הותר הראשון הותרו כולן אבל לאחר כדי דבור לא מהני משום דליכא התפסה ולא הוי נמי יד כלל דילמא ואני שותה יין כל היום קאמר עד שיאמר ואני כמותך דהוי יד לנזירות. והאומר פי כפיו ושערי כשערו ידות הם ולא התפסה בנדר וההיא דמניא נמי התם האשה שנדרה בנזיר וכו' כלן ידות נזירות הם ולא נזירות עצמה ומשום הא מיקרו מיתפיס כדכתיבנא לעיל מיהו גרעא מנזיר דכולי עלמא דאמרינן באידך מתני' שאם הותר הראשון הותרו כלם משום דהתם הותר ע"י חכם ועוקר מעיקרו כמאן דלא הוה מעולם ואיגלאי מילתא למפרע שתלה נזירותו במי שלא היה נזיר אבל הכא דעל ידי הפרת בעל לא עוקר מעיקרו דבעל גאיז מיגז ואיהי ברישא תלתה נדרה עד דאמרה כמותך דאתפיסה לגמרי ומותרת בהתרתה וזה מבואר והשתא להאי שיטתא דבין לאביי בין לרבא ליכא הפרש בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה אתי שפיר דלא תנן גבי חומר שבין נדרים ושבועות שהנדרים יש בהן התפסה מה שאין כן בשבועות:
ומאי דכתב רבינו ז"ל דלהכי לא תאני לה משום דלאו קולא וחומרא הוא אלא דבנדר דאיסור חפצא שייכא התפסה שיהא זה כזה אבל בשבועה דהוי איסור גברא (ד) וחפצא ליכא איסור נדר וקדושה ולא מידי וכי אמר נמי זה כזה לאו כלום קאמר כדמפרש ואזיל בהלכות האי טעמא לא נהירא לן כל צרכא חדא דאם איתא דהיינו טעמא דרבא הוה ליה לפרושי הכי בגמרא ולמימר נמי לאביי היכי שייכא ליה התפסה בשבועה דהא לאו גזרת הכתוב הוא דהא מצי דריש קרא כרבא דאיסר היינו נדר או שבועה אלא ודאי דאביי סבר דיש התפססה בשבועה נמי ואיפשר בה וזהו איסר שאמרה תורה וכיון דאיכא פלוגתא במילתא ואפשר דשייכא התפסה בשבועה להיות תופסת שבועה שנשבע על הככר הראשונה על זה השני כאילו נשבע עליו בפירוש ויהא זה אסור לו כאיסור גברא בזה הוה ליה לתנא דמתני' אליבא דרבא למימני הא בחומר בנדרים משבועות [דן. טז.] תדע דהא מני שהנדרים אינם חלין על דבר שאין בו ממש משא"כ בשבועות והתם נמי איכא למימר טעמא רבא נדרים איסור חפצא הוא ובדבר שאין בו ממש ליכא מידי דמתסר ושבועות איסור גברא וחזי למיסר נפשיה מכל דבר בין שיש בו ממש בין אין בו ממש לעשות ושלא לעשות ולאו קולא וחומרא היא בגופייהו אלא משום דאתי מינה קולא להאי וחומרא להאי דהאי מיחייב והאי לא מיחייב קרי ליה חומר והכי נמי איכא למימר בהא:
הילכך קושטא דמילתא לפום עניות דעתין הוא דלרבא דקי"ל כוותיה לא שנא בנדר ולא שנא בשבועה מתפיס לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אלא ידות בעלמא הוא ולא תפיס ביה שלישי כלל אא"כ הוא תוך כדי דבור שהוא כדבור גמור דלאו מדין התפסה היא כההיא מתני' דהריני נזיר ושמע חבירו וכו' והכי אתאן שמעתתא ומתניתין ומתניתא שפיר וזו שיטת מורי הרב נר"ו והיא הנכונה בעיני מן הטעמים שכתבתי והאל ברחמיו יורנו דרך האמת ומה שלא חלקו אביי ורבא במתפיס בנדר ושבועה אלא בשבועה לחוד משום דקים ליה לתלמודא דכי הדדי נינהו ששם איסר כתוב בשניהם וכדאמרינן התם (שבועות דף כ.) מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה ונקט עיקר פלוגתייהו בשבועה משום כחו דאביי דאפילו בשבועה איכא התפסה וכמה יש בתלמוד כיוצא בזו כמו שלמדנו מרבינו ז"ל בכמה מקומות בפירושיו:
וכיון דמטינן להכא להגדיל תורה הדרינן לפרושי דברי רבינו ז"ל שצריך פירוש לפירושם כ' רבינו האי ז"ל ותו הא מילתא דרבוותא מעיקרא פריכא דאיסר דנדרא לאו מידי דתפיס הוא כי אמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שנדור בו אמאי מתפיס הוה ליה כמ"ד כיום אסור פירוש דהא לא תפיס ביה איסור הראשון ואיהו לא אסריה בפירוש אלא שאמר הרי עלי כיום זה לאו כלום קאמר ולא עדיף טפי היכא דתלי ליה ביום נדור מהיכא דתלי ליה ביום אסור ואי אמרת משום דכי נדור באותו יום ואמר הרי עלי שלא אוכל כאותו יום כמאן דאמר הרי עלי נדר שלא אוכל כמו שנדרתי באותו יום דמי פירוש דלאו משום התפסה הוא דאסור אלא דחשבינן ליה כאילו פירש הרי עלי יום זה נדור כיום פלוני שהוא נדור עלי דאילו אמר הכי הוי נדר גמור והשתא דלא פירש כל כך אלא דאמר הרי עלי חשיב ידות כאילו פירש הרי עלי נדור ואילו הוה תלי ליה בדבר האסור לא הוה מהני אבל השתא דתלי ליה ביום נדור מהני מדין נפשיה ולא משום התפסה. אי ס"ד הכי א"כ היכי קרו ליה בגמרא מתפיס הכא והתם פירוש א"כ דנדר הוא באנפיה נפשיה ולא מיתפיס הוא היכי קארי ליה בגמ' הכא במכילתין גבי בעיא דרמי בר חמא דמתפיס דאמרינן בהיתרא מתפיס והתם בשבועות גבי פלוגתא דאביי ורבא דהא אמרת דלא מתפיס ביה כלום אלא נדר הוא עד כאן פירוש דברי רבינו ז"ל שהשיב על דברי הרב ז"ל. ולאו קושיא דלעולם לרבא נדר גמור הוא שאמר הרי עלי יום זה אסור באכילת בשר ושתיית יין כיום פלוני שהוא נדור וכדפרישנא לעיל ולישנא דמתניתא לאו לישנא דנודר הוא אלא לישנא דתנא הוא איזהו נדר של תורה המקבל עליו שלא יאכל בשר ולא ישתה יין יום זה כיום שמת בו אביו והוא שנדור ובא מאותו היום ומאי דקרי ליה בגמ' מתפיס לשון משותף הוא ולא מתפיס ממש אלא תולה נדרו ביום נדור או בהיתרא או באיסורא דהא בבעיא דרמי בר חמא דמחית בשר חולין וזבחי שלמים ואתפסיה ביה דבעי בהיתרא מתפיס או באיסורא מתפיס לא נחית השתא לדין התפסה אלא לאיזה נתכוין אם לתלותו בזבחי שלמים כמו שהן עכשיו או כמות שהיו קודם זריקת דמים ולעולם כשפירש בשר זה עלי כזה דאיכא ידות דבשר זה אסור עלי כזה קאמר ואשכחן גבי מתני' דהאומר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכו' דקאמר תלמודא והוא שהתפיסו כלן תוך כדי דבור והתם לא בעיא התפסה כיון דתוך כדי דבור הוא כדפרישית לעיל אלא אורחא דתלמודא דקרי התפסה למי שתולה נדרו בדבר אחר:
כתב רבינו ז"ל ואיכא מאן דפליג לאידך גיסא וכו' ודברי רבינו ז"ל מפורשים וברורים בזה וכדין וכהלכה דחה דברי הרב דהא איסר דפליגי ביה אביי ורבא בפרשת נדרים הוא לגבי בל יחל הוא ולא לענין קרבן ואין צריך להאריך. כתב ז"ל ועוד שהרי לתלמודו הוא נדרש בספרי דתניא התם את שהסמיך את נדרו בדבר שאפשר לו וכו' פירשו בו תלמידי רבינו ז"ל בשמו שאם אמר קונם פירות עלי אם אוכל או לא אוכל בזה נדר שהרי תלה בדבר שאפשר לעשותו וכן הדין בנודר אם אכלתי אם לא אכלתי אבל אם אמר קונם פירות עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר שא"א והוא נמנע אינו נדר שלא נתכוין לאסור הפירות אלא לאמת דברו שכך ראה אבל בשבועות אם אמר שבועה שלא אוכל פירות עולם אם לא ראיתי גמל פורח באויר חיילא עליה שבועה למלקי עלה אשבועת שוא [והרמב"ן בחי' לשבועות בס"פ ש"ש בתרא לא פי' כן אלא דבשבועה אפילו הסמיכה לדבר שא"א שבועה הויא ולא לקי ומיירי במעמיד. המלי"ץ] ונפקא לן מייתורא דקרא דכתיב או השבע שבועה מכל מקום:
כתב רבינו ז"ל והיכא דמדיר ליה אינש לחבריה כגון דנדר חד מן מידי ואמר קונם מילתא פלונית עלי ואמר לחבריה ואת כלומר תוך כדי דבור ואמר אמן או כיוצא בו מילתא דמשמע קבלת דברים פי' דאי לא לא מיתסר עליה בעל כרחיה אם הוא דבר שאינו של מדיר אלא של אחרים שאין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו אלא מדעתו שיקבל עליו:
אי נמי והוא הנכון דהכא מיירין [דמידי] דמדיר הוא ואפ"ה בעי דליקבל עליה אידך משום דהאי מדיר לא בעי למיסריה בעל כרחיה מדא"ל ואת ולא א"ל ולך ודרך שאלה הוא דאמר ליה ואת תאסר כן על עצמך וכיון דהכי הוא אי לא קביל עליה לא מיתסר ולהכי כתב רבינו ז"ל דאי קביל עליה חייל עליה נדרא וכמאן דמוציא נדר מפיו דמי פי' והדין אמת אפילו לרבא ולאו משום מתפיס אלא משום דהא תוך כדי דבור הוא עכ"פ כדאמרינן גבי נזיר והוא שהתפיסו כלן תוך כדי דבור דלאחר כדי דבור ליכא הוכחה דאיסור ואפילו למאן דאית ליה התפסה בנדר כמו שכתב רבינו לעיל הילכך היכא דתוך כדי דבור בדבור מפורש מודה ביה רבא כי היכי דמודה בההיא דנזיר ומה לי אומר ואני או שאמר לו חברו ואת וקבל עליו הוא כל העונה אמן וכיוצא שהוא קבלת דברים הרי הוא כאומר כן בפירוש. נמצא דין רבינו ז"ל אמת ויציב:
וצריך את למידע דאביי דאית ליה מתפיס בנדר ובשבועה שהוא נדר או שבועה דוקא בשהיה ככר אסור או מושבע עליו מקודם ואמר על ד"א שיהא כמוהו וכן כל כיוצא בזה אבל אם לא היה עליו דבר נדור או מושבע אע"פ שאמר יהא ככר זה מותפס בנדר ובשבועה לא אמר כלום שהרי לא היה עליו נדר ושבועה מעולם ושלא כדעת רבים:
ואע"ג דלא קיימא לן כאביי נפקא מינה למאי דכתב רבינו ז"ל דאיכא האפסה בנדר לכולי עלמא דאע"ג דלא נחתנא לסבריה בהאי חובה עלן למיקם אמימריה ולמידק ביה ולפרושיה עוד אמר מורי נר"ו דכל הני דתנן במתני' כע"ז כנבלות כחזיר וכו' שלא אמר כלום מפני שתלה בדבר האסור ואפילו ידות לא הוי משום דהאי איסור גברא והאי איסור חפצא ודוקא בשנתכוין לנדר אבל נתכוין לשבועה אע"פ שאמר לשון נדר שאמר הרי עלי ידות (ה) כשבועה הוי שכן נדרים שאמר בלשון שבועה כגון שאמר איני אוכל ואיני טועם ונתכוין לנדר הוי יד לנדר וכן שבועה שאמר בלשון נדר נהי דלא הויא שבועה גמורה הוי יד לשבועה כשנתכוון לשבועה כגון שאמר שבועה עלי ככר זה ומהאי טעמא אלו בני אדם שנודרים כל היום שלא לעשות דבר או לעשות דמדין נדרי איסר לא הוי כלום דלית במילתא מידי דאיסורא דאסר עליה ולא על אחריני וליכא במילתא נמי מידי דמצוה כי היכי דליהוי נדר דהקדש מכל מקום יד לשבועה הוי דחיישינן שנתכוון לשבועה דעמי הארצות לא בקיאי במאי דאיכא בין נדר לשבועה הילכך דיינינן להו כידות דשבועה ופותחין להם פתח ממקום אחר. מפי מורי נר"ו:
גרסינן בפרקא קמא בעי רמי בר חמא וכו'. כבר פירשתיה לעיל וכתבינן נמי לעיל דמסוגיא דהכא ודשבועות ליכא ראיה למיפשט בעיין דתלמודא נקט בלאו דוכתיה לישנא רווחא כאורחיה הילכך נקטינן מילתא בספיקא ולחומרא ומילקא לא לקי ולא מיחייב קרבן:
