שאין מתכוין לכך: גחלת של מתכת. שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא ומדרבנן אסורה והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות: אבל לא של עץ. דאיסורא דאורייתא היא וחייב סקילה: אפילו של עץ נמי. דהא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכל כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושי פחמין או מהבהבי פתילה: הלכך. כיון דאמרת לא גזרו שבות דכיבוי מתכת במקום נזקא דרבים: קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מד' אמות. עד שיסלקנו לצידי רשות הרבים דאיסורא דרבנן הוא: ובכרמלית. דטלטול דידיה דרבנן: אפילו טובא. יעבירנו בעקירה אחת: חמין לתוך צונן. דקסבר תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין: ולא צונן לתוך חמין. שהתחתונים מרתיחים את העליונים דתתאה גבר: בכוס. דלשתיה קבעי להו ולא ניחא ליה שיחומו הרבה ועוד דכלי שני הוא: אוסר. אפילו חמין לתוך צונן: ספל הרי הוא כאמבטי'. ואף על גב דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתיה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיחמו הרבה וגזרינן: אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא. בתמיה דהא לרבי שמעון אפילו חמין לתוך צונן אסור לא משכחת חמין שהוחמו ואפילו מע''ש שלא יהיו צריכין להפיג רתיחתן ואם כן לא ירחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו בחמין: מי סברת ר' שמעון אסיפא קאי. דלא שרי ת''ק אלא חמין לתוך . צונן. ואתא איהו ואסר אף חמין לתוך צונן: ארישא קאי. לשתיה וצונן לתוך חמין דקשרו ב''ה קאסר: מתני' שהעבירן. מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל:

אפילו של עץ נמי. ואם תאמר ומאי ס''ד דמקשה וכי משום דסבר שמואל כרבי שמעון באין מתכוין יסבור כמותו במלאכה שאינו צריך לגופה וי''ל דס''ד דמקשה דודאי הא בהא תליא משום דסבר רבי יהודה דמלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה היכא דמתכוין בשאין מתכוין נמי החמירו חכמים אבל לרבי שמעון דפטור עליה מן התורה אף במתכוין לא חש לאסור מדרבנן כשאין מתכוין כיון דמתכוין עצמו ליכא אלא איסורא דרבנן ומיהו לפי האמת לאו הא בהא תליא דשמואל אע''ג דבמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר כרבי יהודה דחייב [מתיר] באין מתכוין ולרבי יהודה נמי אסור אין מתכוין אפילו בגרירה דמתכוין עצמו לא אסיר אלא מדרבנן כדאמרי' לקמן ובשילהי כל התדיר (זבחים דף צא: ושם) דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו ע''ג האשים ופריך והא קא מכבה ומשני דסבר דבר שאין מתכוין מותר ופריך כי הכא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת אבל לא של עץ והשתא אומר רשב''א דפריך מכ''ש דכיון דסבר שמואל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א''כ סבירא ליה נמי בשבת דבר שאין מתכוין אסור דסבר המקשה דהתם דהא בהא תליא כמו מקשה דהכא וכיון דבשבת אסור אין מתכוין כ''ש בעלמא אך הקשה דמשמע דאי הוי סבר שמואל מלאכה שאינה צריכה לו פטור עליה הוה אתי שפיר ואמאי והא מלאכה שאינה צריכה לגופה בשאר איסורים דלאו שבת חייב עליה וכיון דסבירא ליה דהא בהא תליא א''כ אמאי קאמר התם דבר שאין מתכוין מותר: נותן אדם חמין לתוך צונן. אפי' בכלי ראשון דחמין לתוך צונן אינו מבשל כמו שאפרש ולא צונן לתוך חמין אפילו בכלי שני דגזרי ב''ש כלי שני אטו כלי ראשון וב''ה דפליגי ושרו צונן לתוך חמין היינו דוקא בכלי שני כדקתני בד''א בכוס משמע דבכלי ראשון מודו ב''ה ולא משום דסברה הך ברייתא דתתאה גבר כדפירש בקונטרס דאם כן יקשה מהכא למ''ד עילאה גבר ולמאן דאמר תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בע''ה אלא נראה כמו שאומר ר''ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין של מטה מרובים שדרך ליתן המועט במרובה ולכך אין מבשלים החמין המועטים כלל לפי שמתערבין בצוננין המרובין ומתבטל חמימותן ולא צונן לתוך חמין שהחמין של מטה מרובין ומתערבין בהן הצוננין המועטין ומתבשלין: אבל באמבטי כו'. נראה דהאי אמבטי איירי כגון שהוא כלי שני ולא הוי כההוא אמבטי דלעיל דקאמר בקשתי להניח פך באמבטי מדקאמר ספל אינו כאמבטי והאי ספל ע''כ כלי שני דאי כלי ראשון אמאי אינו כאמבטי ודכוותיה אמבטי הוי כלי שני ועוד דאי באמבטי שהוא כלי ראשון איירי לא הוה ליה למינקט אמבטי אלא מיחם שהוא לשתיה דומיא דכוס ומדנקט אמבטי משמע דבכלי שני איירי ואתא לפלוגי בכלי שני בין כוס שהוא לשתיה לאמבטי לפי שחמין הרבה ואיכא למיגזר דהרואה אותן חמין כל כך סבור דכלי ראשון הוא ובמתני' דנקט במיחם שהוא ראשון לא יתן לתוכו מים הוה מצי למימר באמבטי שהוא שני לא יתן לתוכו מים אלא דמתני' מיירי בשתיה ומפליג בין מיחם לכוס: מי סברת ר''ש בן מנסיא אסיפא קאי ארישא קאי. היינו דוקא למאי דס''ד לרב יוסף מעיקרא אבל למאי דמסקי' דספל אינו כאמבטי קאי אסיפא בכוס וסבר שפיר ר''ש בן מנסיא כב''ה דאפילו צונן לתוך חמין מותר ואתיא מתני' דשריא לתוך הכוס אליבא דהלכתא דהלכה כר''ש בן מנסיא וא''ת למאי דסלקא דעתך דארישא קאי ואסר בכוס צונן לתוך חמין מאי קמ''ל רב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי כוס נמי הרי הוא כאמבטי לר''ש בן מנסיא דהלכתא כוותיה וי''ל דרב יוסף לב''ה אתא לאשמעינן דשרו בכוס: נותן אדם קיתון של מים. וא''ת ואמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דספל אינו כאמבטי ואמאי איצטריך נמי רבי חייא למיתני תרוייהו וי''ל דהשתא קמ''ל בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין דההיא דספל אינו כאמבטי ה''א דקאי אר''ש בן מנסיא דאסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן ועליה קאמר דספל אינו כאמבטי ושרי חמין לתוך צונן אבל צונן לתוך חמין ה''א דאסור ואפשר ההיא דלעיל היינו הך דהכא אלא שקיצרה ונקט לישנא דרב יוסף דמייתי עלה: שאני התם דמפסיק כלי. וא''ת דאמר לעיל (דף מ:) טול בכלי שני ותן אבל בכלי ראשון לא אע''ג דמפסיק מנא וי''ל דהתם בכלי ראשון והכא דבכלי שני שאני:

פי' צירוף הכלי בעת שיתחמם נעשה כגחלת וכשמביאו בשעת גמר מלאכתו בצונן מחזקתו ולוטש פניו ונמצא לו כמו צירוף רב אמר שיעור לצרף אסור ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף נמי מותר ואוקמה שמואל כר"ש ורב אדא בר מתנה כר' שמעון ודאביי נמי בבא דרישא (נמי) קאי כשמואל וסוגינא כשמואל אליבא דר"ש [ור' אדא] ואקשינן למימרא דשמואל כר' שמעון (ורב אדא) והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל גחלת של עץ לא ואילו ר"ש סבר אפילו של עץ מותר לפי שאין מתכוון לכבות אלא כדי שלא יוזק וכי האי גוונא פטר ר' שמעון ואסיק' לעולם כר' יהוד' סבירא לי' דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה מיהו דבר שיש בו היזק לרבים כגון צידת נחש וכבוי גחלת של מתכת בזמן שהיא חמה והיא שחורה והרואה אותה דומה שהיא צוננת לפי שאין בה אדמומית כגחלת לוחשת ונמצאו בני אדם ניזוקין בו לפיכך מותר אבל הגחלת של עץ אם תסיר אדמומיתה נכבת כבר ואינה מזקת ואם אדמומיתה בה כל הרואה אותה מתרחק ממנה ומכל פנים אין אדם ניזוק שהשחורה כבר כבתה והאדומה מתרחקין ממנה לפיכך המכבה אותה חייב ולפיכך היה שמואל אוסר בגחלת של עץ.

(ומדוקיה) אמר רבינא קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד' אמות ואע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי בהא קיי"ל כשמואל דאמר במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש ומדרב אחא ורבינא שמע מינייהו דהלכתא כר' שמעון:

פיסקא אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן.

ת"ר לא יתן אדם חמין לתוך צונן [ולא צונן] לתוך חמין וב"ה מתירין כו'. ואוקימנא להא דר"ש בן מנסיא שאוסר כלומר לא נחלקו ב"ש וב"ה אלא אפילו ב"ה אוסרין ואע"ג דאמר רב נחמן הלכתא כר' שמעון בן מנסיא כיון דאמר רב הונא חזינא לרבא דלא קפיד זימנין עביד כמר וזמנין עביד כמר מדתני ר' חייא דתני ר' חייא נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל כו' ורב אשי מתרץ לה לרב הונא ואמר ליה מערה תניא כלומר מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין קיי"ל כוותייהו דאינון בתראי ומעשה רב ולא דמו ספל לאמבטי וכוס למיחם דאוקימנא ליה שאסור לתת בתוכו צונן מועטין בהיות חמין בו כדי שיחמו אלא מרובין כדי להפשיר כי המיחם הוא עצמו מייחם אבל ספל ואמבטי וכוס מתחממין בכלי אחד ומערין בתוך חללו לפיכך מותר שנמצאו כלי שני וקיי"ל כלי שני מותר:

מכבין גחלת של מתכת. פרש"י ז"ל, דלא שייך כיבוי בהכי מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסור והיכי דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות ואפשר שכל צירוף דרבנן ואפשר שלא אמרו כן אלא בגחלת דלא שייך צירוף אלא בכלים או ברוצה לעשות כלי משום דהוה מתקן אבל בגחלת לאו מתקן הוא ומדאוריית' שרי. והא דאמרי' במס' יומא פ' א"ל הממונה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ה"נ קאמר דצירוף עששיות דרבנן דהא לאו לתקוני כלי הוא עושה ואפי' לר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור הכא לאו תיקון הוא כלל אלא בכלי וכיוצא בו ודמי' למאי דאמרי' לא יקטמנו לחצוץ בו שיניו ואם קטם חייב חטאת ואם לא קטם לחצוץ בו שיניו פטור אפי' לר"י דכל משום תקוני מנא הוא מאן דלא מתקן פטור. אבל בה"ג מצאתי גבי גחלת של עץ לית בה היזק רבים מ"ט כמה דלא כביא אית בה סומקא וקא חזו לה ולא איתזק בה אבל גחלת של מתכת אע"ג דאזיל סומקא קליא ולא חזו לה ואתו לאיתזוקי בה ור"י לית לי' היזק דרבים ושמואל במידי דאית בי' היזק רבים פליג עלי' ואע"ג דבעלמ' מלאכה שאצ"ל כותי' ס"ל בגחלת של מתכת דאית בה היזק רבים פליג עלי' וכן בצידת נחש דאיכא היזק שרי שמואל וכ"כ ר"ת כדבריו. ותימה הוא, איך אנו מתירים מלאכה גמור' משום היזק שלא במקום סכנת נפשות ושמא כל היזק של רבים כסכנת נפשות חשיב לי' שמואל אבל אינו נכון שא"כ מנ"ל דר"י גופי' לא מודה בהא וי"ל עקרב שלא תשוך היזק דרבים הוא מ"מ מדבריהם למדנו שצירוף דאוריית' וקשיא ההוא דיומא ואפשר שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצרפין לגמרי אלא במים צוננין ואי קשי' הא דאמרי' בפר"א דמילה ממתקן את החרדל בגחלת ואוקימנ' בשל מתכת אלמא ליכא צירוף גמור במתכת א"ל שאני חרדל שאינו מצרף ואין צירוף אלא במים:

אבל נותן לתוך הכוס כדי להפשירן. למאי דס"ד מעיקר' דספל כאמבטי דאע"פ שהוא כלי שני מבשל הוא במים דוקא כדי להפשירן הוא דמותר אפי' בכוס ולמאי דקאמרי' השתא דספלי מותר דכל כלי שני אינו מבשל כדי להפשירן דקתני משום דכל כלי שני אינו כהפשר א"נ משום מיחם קתני הכי. ומשמע בגמ' דבמסקנ' ספל אינו כאמבטי ובין צונן לתוך חמין ובין חמין לתוך צונן מותר וכן בכל כלי שני אבל אמבטי בין צונן לתוך חמין או חמין לתוך צונן אסור כדא"ר נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא סיפא כפשטא קאי. אבל רבינו ור"ח ז"ל אמרו דר"ש בן מנסיא ארישא פליג, ולית הלכתא כוותי' מדרבא דהוא בתרא ומעשה רב ואינו מחוור לי דהא למאי דס"ד מעיקרא איתמר אלא שהם ז"ל סבורין דכיון דאמרי' בגמ' מי סברת אסיפא פליג כמתמיה ש"מ בסברא דקושטא איתמר דארישא קאי. דכ"ע הא דשרי במיחס כדי הפשר ובאמבטי אסור לעולם דסתמא קתני צונן לתוך חמין אסור משום דסתם אמבטי לחמם הוא והוא הטעם לספל למאי דס"ד ספל הרי הוא כאמבטי ולהכי נמי קתני אמבטי (אלא) [ולא] קתני כלי ראשון דהתם להפשיר מיהת מותר:

גחלת של מתכת אבל לא של עץ וכו'. ואסיקנא במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה, והאי מתכוין לכבות הוא אלא שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם תאמר אם כן אפילו גחלת של מתכת ליתסר. כבר פירש רש"י ז"ל דבההיא לא שייך כבוי דאורייתא אלא דרבנן, והיכא דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות.
ואם תאמר כיון דשמואל כרבי יהודה אמרה לשמעתיה, אכתי גחלת של מתכת היכי מכבה והלא מצרף. לא היא, דעד כאן לא אוקימנא לה כרבי יהודה אלא משום דאסר לכבות גחלת של עץ ובהא הוא דאמר כרבי יהודה, אבל מאי דשרי לכבות גחלת של מתכת ולא חייש לצרוף דלא כרבי יהודה אלא כרבי שמעון, דהא דבר שאין מתכוין הוא ובדבר שאין מתכוין כרבי שמעון סבירא ליה. ואי נמי צירוף לרבי יהודה מדרבנן היא ולא גזרו בה רבנן משום נזקא, וכדאמרינן במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לד, ב) אבל הכא צירוף [דרבנן] הוא. ושמא בכל צירוף קאמר ואפילו דכלים.
ואם תאמר היכי מסקינן הכא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה סבירא ליה ואפילו במקום הזיקא לא שרינן ליה במלאכה דאורייתא, והא אמר שמואל (לקמן שבת קז, א. ומובא לעיל שבת ג, א) כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וחדא מינייהו צידת נחש, וההיא כרבי שמעון היא וכדאמרינן בפרק שמנה שרצים גמרא הצדן שלא לצורך פטור (לקמן שבת קז, ב) איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת וכו' מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. איכא למימר דשמואל בההיא לאו כרבי שמעון סבירא ליה, והא דחשיב לה בהדי פטור ומותר הכי קאמר, למאן דפטר בהו לאו פטור ואסור הוא אלא מותר לכתחלה, וכדדייק לה שמואל בפרק רבי אליעזר דאורג (לקמן שבת קז, א) מלישנא דמתניתין.
אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב דרבי יהודה אפילו במקום הזיקא אסר, אלא דשמואל לא סבירא ליה כוותיה במקום דאיכא הזיקא, ומשום הכי התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת, אבל גחלת של עץ אסור לכבותה. ומה הפרש ביניהן, שגחלת של עץ אדמדמת היא וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואין באין לידי היזק, אבל גחלת של מתכת אף על פי שכבתה כיון שהיא חמה שורפת היא [ומכוה] ואינה נראית ומזקת. אלו דברי הגאון רבנו האי ז"ל. וכן כתבו הרב בעל ההלכות ז"ל ור"ח ז"ל.
ומן התימה הוא, היאך התיר שמואל צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום הזיקא. ויש לומר דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו דאם זה יזהר זה לא ישמר ממנו, משא"כ בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול להשמר ממנה, אבל רבי יהודה לעולם אסר ואפילו במקום נזק.
ומדבריהם למדנו דרבי יהודה אפילו במלאכה דרבנן לא שרי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו במקום הזיקא דרבים, שהם ז"ל כתבו בגחלת של מתכת קא שרי בה שמואל ופליג בה אדרבי יהודה, וכבוי גחלת של מתכת ודאי מדרבנן, וכדאמרינן פרק רבי אליעזר דמילה (לקמן שבת קלד, א) ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנא בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ משום דהא לאו דאורייתא והא דאורייתא.

בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. ומהא שמעינן דלאו הא בהא תלי, אלא שהמקשה היה סבור דמילתא דתליא הא בהא היא. ואי נמי יש לומר דקסבר דכיון דפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון היא ובדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון הכי נמי בפלוגתייהו דמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי שמעון, ואסיקנא דלא.

נותן אדם חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין. פירש רש"י ז"ל משום דתתאה גבר. ואינו מחוור דאם כן כיצד צולין (פסחים עו, א) דפליגי בהא מילתא רב ושמואל חד אמר תתאה גבר וחד אמר עילאה גבר, לותביה מהא למ"ד עילאה גבר. ועוד דהא אפילו למאן דאמר תתאה גבר מודה דכדי קליפה אסור, דאדמקרר ליה תתאה לעילאה מיבלע בלע, ואם כן אפילו חמין לתוך צונן הרי מבשל כדי קליפה וליתסר. אלא ודאי נראה דבמים שהן מתערבין אלו לתוך אלו ליכא למימר בהא תתאה ועילאה.
ובתוס' פירשו שדרך המערה שנותן המועט לתוך המרובה, והלכך חמין מועטין לתוך צונן מרובין אין בהם כח לבשל, אבל צוננין מועטין לתוך חמין מרובין מתבשלין. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהכא סתמא קתני לא שנא מרובין ולא שנא מועטין, ולתוך הכוס ואפילו לתוך המיחם רגילות הוא לתת צונן הרבה כדי להפשיר מפני שהן עשוין לשתיה ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין, והוה ליה למיתני הכי צונן לתוך חמין כדי שיחמו אסור וכדי להפשירן מותר, וכדתני במתניתין.
אלא נראה דכלים אלו בין כוס בין אמבטי וספל כולן כלי שני הם. וכן פירשו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. והכי נמי משמע מדאקשינן לקמן אלא לרב נחמן רחיצה בחמין מי ליכא, ואי איתא משכחת לה בכלי שני. ואע"ג דאמבטי דלעיל (שבת מ, ב) גבי עובדא דרבי משמע דכלי ראשון הוא מדאמר ליה טול בכלי שני ותן, אמבטי דהכא כלי שני הוא, דהא אמבטאות הרבה יש והכא דבר הלמד מענינו אמבטי דומיא דכוס. ומהתם נמי משמע לי דהכא אפילו בנותן מים מרובין ואפילו כדי מילואו של אמבטי ושל ספל קאמר, דאי לא הא משכחת לה בנותן מים מרובין כדי להפשירן, שהרי אין אדם רוחץ במים חמין שהוא מסלד בהן.
והכא הכי פירושא: נותן אדם חמין כל שהן לתוך הצונן, לפי שהן מתקררין בערוין ומתערבין ממש בתוך הצונן ואין כח בהן לבשל, ואפילו בבאין מכלי ראשון, דאפילו תמצא לומר בעלמא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי כגון שמערה על גבי תבלין וכיוצא בהן שאין חמין מתערבין בתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים הן מתערבין ממש בתוך הצונן ואין בהן כח לבשל אדרבא כל שהן נופלין הן מצטננין, וכל שכן הכא בכוס שהוא כלי שני שאינו מבשל. אבל צונן לתוך חמין אסור, משום דגזור בית שמאי כלי שני אטו כלי ראשון הואיל ואפשר דאתי בכלי ראשון לידי איסורא דאורייתא דכלי ראשון מבשל. ובית הלל מתירין אפילו בצונן לתוך חמין, דכלי שני אינו מבשל, ואפילו נתן לתוכן צוננין מועטין דאין באין לתוכן לידי בשול אלא לידי הפשר. והא דתנן במתניתין אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ומפרשינן עלה בגמרא אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, משום מיחם הוא דאמרינן אבל בכוס כל שהוא נותן לתוכו היינו להפשירן. אבל באמבטי שעומדין לרחיצת אדם מחממין הרבה, והלכך צונן לתוך חמין אסור לעולם שאי אפשר לבא לידי הפשר אלא לידי בישול ואפילו נתן באמבטי כדי מילואו, ואף על פי שהוא כלי שני ובעלמא אינו מבשל הכא שאני לפי שדרכן לחממן יותר מדאי. וספל כיוצא בו למאי דהוה סבירא ליה לרב יוסף מעיקרא, אבל במסקנא לא מדתני רבי חייא ספל אינו כאמבטי, דמים שבספל אינן חמין כל כך ואינו אלא ככוס, והואיל וכלי שני הוא לעולם מותר שאינו בא אלא לידי הפשר, ואפילו היו מים שהיד סולדת בהן לאחר שנתערבו צונן לתוכן, אינו מחמת הצונן שבו להיות יד סולדת אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו.

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא וכו'. מהא משמע דרב יוסף כרב נחמן סבירא ליה, דאי לא מאי קושיא, משכחת לה לרב יוסף בחמין לתוך צונן כבית הלל בין בספל בין באמבטי ולרב נחמן בספל, אלא משמע דכהדדי סבירא להו.
ואם תאמר אם כן למאי דמתרץ דרבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי, למה ליה לרב יוסף דאמר ספל הרי הוא כאמבטי, לימא הרי הוא ככוס דכולהו אסירי. ועוד לישתוק מינה לגמרי, דמי תיסק אדעתין דגרע טפי ספל מכוס. תירצו בתוס' דלאו אליבא דרבי שמעון בן מנסיא איצטריכא ליה למתנייה ולאו אליבא דהלכתא קאמר לה, אלא אליבא דבית הלל דשרי בכוס ואסרי באמבטי.
ולענין פסק הלכה איכא למימר דאמבטי אפילו חמין לתוך צונן אסור כרבי שמעון בן מנסיא וכרב נחמן דפסק הלכתא כוותיה, דהא דדחינן ומוקמינן לה לדרבי שמעון בן מנסיא ארישא היינו למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דספל כאמבטי כי היכי דנשכח רחיצה דשריא בשבת, אבל למסקנא דאסקינן דספל אינו כאמבטי תו לא צריכינן לאוקומה לדרבי שמעון ארישא אלא אסיפא, אבל ברישא דכוס מודה רבי שמעון דשרי וכמתניתין דתני אבל נותן הוא לתוך הכוס, ורבא דלא קפיד בספל לא פליג אדרב נחמן.

אבל הגאונים ז"ל לא פסקו כן, דסבירא להו דהא דרבי שמעון בן מנסיא לעולם ארישא קאי. ונראה דקא סברי מדקאמר מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי דאלמא קושטא דמלתא הכין, דאי לא לימא דלמא ארישא קאי. ועוד דמדאצטריך רב הונא בריה דרב יהושע למימר חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא משמע דאיכא מאן דפליג בה, והיינו דר"ש בן מנסיא ורב נחמן דסבירא ליה כותיה, דאי לא למה ליה למימר חזינא ליה דלא קפיד פשיטא, הלכך דרבי שמעון בן מנסיא ליתא, דאע"ג דפסק רב נחמן כותיה הא רבא דהוא בתרא דלא קפיד בה ועביד בה עובדא. וספל הרי הוא ככוס, ואע"ג דמערה לתוכו צונן לתוך חמין דלא מפסיק כלי שרי וכדתני רבי חייא, וכל שכן כוס וכסתמא דמתניתין דנותן לתוך הכוס, ואפילו באמבטי נמי כבית הלל בחמין לתוך צונן.

מתני': האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. פירש רש"י ז"ל: לתוך הקערה או לתוך התמחוי אחר שעירה לתוכן את החמין, אבל לתת לתוך הקערה ולערות עליהן מן האלפס לא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, ולפיכך אסור לערות מים מכלי ראשון על התרנגולת כדי למלגה מפני שהוא כמבשל הדם בתוכה. ולדבריו הא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז (עד, ב) נעוה ארתחו, אפילו בעירוי דכלי ראשון הוא, ולא בעי שירתיחו תחתיו. וכן פירש ר"ת ז"ל.
אבל ר"ח ז"ל פירש שם: ארתחו הרתיחוה באש, כלומר: נעוה של חרס רתחה מתחתיו באש. וכן פירש רבנו שמואל ז"ל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי ומערה עליהם דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון, דלא אשכח איסורא אלא בנותן בתוך הקדרה ובתוך האלפס דמשמע לתוך הקערה לעולם מותר, אלא דרישא דוקא וסיפא בין בנותן תבלין לתוכה ומערה עליהן בין במערה לתוך הקערה ואחר כך נותן את התבלין. ועוד מביא ראיה מדקיימא לן תתאה גבר, ואי אמרת ערוי מבשל אם כן עלאה גבר. ועוד דכיון דקיימא לן תתאה גבר היאך נתיר להגעיל בערוי דכלי ראשון כמו שפירשו הם בנעוה ארתחו, והא כוליה כלי בלע האיסור והערוי אינו מפליט אלא כדי קליפה, אלא ודאי אין הגעלת כלי שנתבשל בו איסור בערוי רותחין מכלי ראשון. ואולי הם ז"ל לא אמרו כן אלא ביין נסך שאין בליעתו אלא כדי קליפה.
ונשאלה שאלה לגאון ז"ל, והשיב דערוי דכלי ראשון אינו מבשל מהא דהאלפס והקדרה, מדלא מפליג בקערה עצמה. והא דאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (זבחים צה, ב) תנו רבנן אשר תבשל בו ישבר (ויקרא ו, כא) אין לי אלא שבשל בו, עירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר בו ישבר, אלמא דעירה לתוכו רותח חשיב בשול, לא היא, דהתם היינו טעמא משום שבלע כלי חטאת ואע"פ שלא נתבשל בו. ותדע לך דהתם קרי ליה לערוי בלוע בלא בשול, מדבעינן התם תלאו באויר תנור מהו, תא שמע אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, ומהדר בלוע בלא בשול לא קמבעיא לי כי קמבעיא לי בשול בלא בלוע, אלמא עירה לתוכו חשיב בלוע בלא בשול.
ור"ת ז"ל הביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי כאן (ה"ה) ובפרק קמא דמעשרות (ה"ד) דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון ומבשל, דגרסינן התם: מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליו מלמעלה, רבי יונה אמר אסור וערוי ככלי ראשון הוא ופליג עלה רבי יוסי, חיליה דרבי יונה מן הדא אחד שבשל ואחד שעירה לתוכו רותח וכה הוא [אמר הכין], אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין, התיב רבי יוסי בר' בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחשת בולע, פירוש התיב רבי יוסי בר' בון אי טעמא משום דכלי חרס קל לבלוע בפחות מכדי בשול סמנין, והתניא אף בכלי נחשת ויש לך לומר שכלי נחשת קל לבלוע ברתיחה מועטת של כלי שני, הא אינו אלא מפני שערוי ככלי ראשון והלכך אף בכלי נחשת כן, והוא הדין לתבלין שהן מתבשלין בערוי דכלי ראשון.
ומיהו אינה ראיה, דאדרבה יש ללמוד משם דאינו ככלי ראשון, מדמסיק התם מהו לערות עם הקלוח אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל מחלוקת דרבי יונה ורבי יוסי, רבי יצחק בן גרפתא בעא קומי רבי מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל, א"ל כיי דאמר רבי זעירא איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכה איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו, עד כאן בירושלמי. אלמא ערוי אינו ככלי ראשון ואינו מבשל, וכרבי יוסי דפליג עליה דרבי יונה ואע"ג דעירה לתוכו. [והא דאמרינן] אף בכלי נחשת כן וצריך מריקה ושטיפה, התם לאו משום בשול הוא אלא משום בלוע, וכדאיתא בגמרין בזבחים בפרק דם חטאת (זבחים צה, ב).

גחלת של מתכת הנמצאת ברשות הרבים מותר לכבותה הואיל ואין כבויה כיבוי גמור אלא מדברי סופרים במקום נזק רבים לא גזרו אבל גחלת של עץ הואיל וכבויה מן התורה אסור אף במקום נזק ואע"פ שאין מתכוין לגוף הכיבוי מ"מ מתכוין לכיבוי הוא מאיזה טעם שיתכוין לו ומה שהקשו כאן ואם איתא דסבר לה כר' שמעון אפי' של עץ נמי הוא מפני שהיה סובר שכל שאין מתכוין ומלאכה שאין צריך לגופה בחדא מחתא נינהו הואיל ואינו מתכוין לגופה של מלאכה והודיעו שאינו כן אלא דבר שאינו מתכוין לחוד ומלאכה שאין צריך לגופה לחוד והכיבוי בין בשל עץ בין בשל מתכת מתכוין לכיבוי הוא אלא שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ומתוך כך בכיבוי גחלת של מתכת שהוא מדברי סופרים במקום נזק התירו בשל עץ שהוא מן התורה לא התירו אף במקום נזק ואע"פ שבנחשים ושאר מזיקים הותרה צידתן אפשר שצידה כזו אינה אלא מדברי סופרים והראיה שהרי לא התירו להרוג אלא ברצים אחריו או דריסה לפי תומו שאינו מתכוין להרוג ולדעת זה מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה כדעת גדולי המחברים ובהלכות גדולות ראיתי שגחלת של עץ אין בה היזק רבים שכל שהיא שורפת אדומה היא ומכירים הם בה מתוך אדמימותה ואם עבר אדמימותה אין כאן היזק אבל של מתכת אף משעבר אדמימותה שורפת ולדעת זה אף בשל תורה כל שיש שם נזק רבים ואינו צריך לגופה מותר ולשיטה זו מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה כדעת גדולי הפוסקים:

המוצא קוץ ברשות הרבים מוליכה פחות פחות מד' אמות עד שיסלקנו ממקום שאין רגל אדם עוברת שם ובכרמלית מותר אפי' בכמה וא"ת לדעת האומר במלאכה שאינה צריכה לגופה שפטור עליה יהא מותר אף ברשות הרבים אפשר שבאיסור תורה ולכתחלה כל שאיפשר לו לשנות ישנה:

מאחר שביארנו שכלי שני אינו מבשל כל שיש מים בכלי שני כגון כוסות וקערות נותן בהם מים מצד אחר בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין בין לשתיה בין לרחיצת פניו ידיו ורגליו ואפי' בספל שהספל אינו כאמבטי אלא ככלי שני אבל בכלי ראשון אסור על הצדדים שביארנו במיחם:

המשנה הרביעית המיחם שפנהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן אלפס וקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר אמר הר"ם פי' אינו רוצה באמרו פנהו שלא הניח בו כלל מן המים אבל ר"ל שחסר מן המים והניח שם מים חמין ולפיכך אסור לו להוסיף על אותן המים מעט מים כדי שיהיו הכל חמין אבל יכול להוסיף עליהם מים מרובין עד שיהיו הכל פושרין וזהו ענין אמרם אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן והאלפס והקדרה הכלים שמשימין בהם התבשיל להתבשל אבל אם נתן התבשיל בקערה ואע"פ שהוא רותח מותר לתת בה התבלין לפי שהתבשיל כשהוא בקערה חסר חמימותו ואינו מבשל מה שמשימין בו ר' יהודה אומר כי מותר לתת התבלין בקדרה רותחת אלא אם יש בתוכה קדרה חומץ או ציר לפי שהם ממהרים הבשול וכל זה בתבלין אבל מלח הכל מודים שמותר לתתו בקדרה רותחת כי עד שישלוט האש עליו ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין ר"ל שסלקה מעל האש בין השמשות או משחשכה ועדיין היא רותחת לא יתן לתוכה תבלין שכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל הוא ואין צ"ל כשהוא על הכירה אבל אם נתן תבשיל לתוך הקערה או לתוך התמחוי הואיל ובכלי שני הוא נותן הוא לתוכו תבלין שכלי שני אינו מבשל רבי יהודה אומר שאף בכלי ראשון נותן הוא תבלין אא"כ יש בתבשיל חומץ או ציר של דגים שהם ממהרים לבשל בריתוחן כל הנוגע בהם ואין הלכה כר' יהודה אלא אף בכל תבשיל אסור ופי' בגמ' שמלח מיהא מותר ליתן לתוך הקדירה ואפי' בעודה על האש שבשולה קשה וכמו שאמרו צריכה מילחא בשולא כבשרא דתורא ואע"פ שאנו רואים אותה נימוחה אף בכלי שני מיחויו אינו בישול שאף בצוננת אתה רואה כן אלא אינו בישול עד שישתנה טעמה מפני הבשול וכלי שני זה שהתרנו פי' גדולי הרבנים דוקא כשהוציא התבשיל מכלי ראשון ונתנו בכלי שני שכבר נצטנן ומותר ליתן בתוכו תבלין אבל אם נתן מתחילה תבלין בקערה ועירה עליהן התבשיל מכלי ראשון הרי זה מבשל עירוי ככלי ראשון הוא ומ"מ מגדוליהם באו אחריהם והתירו ובירושלמי אמרו בהדיא עירוי אינו ככלי ראשון ואע"פ שאמרו בזבחים וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר לרבות את המערה ר"ל שאם עירה דבר רותח של חטאת בכלי טעון שבירה אינו משום בישול אלא משום בליעה ומ"מ יראה מכאן שלענין בליעה ופליטה דיו בעירוי ומכאן אסרו קצת מפרשים המליגה על ידי עירוי כמו שיתבאר במסכת חולין פרק כל הבשר וכן יראה לדונה לענין הגעלה ככלי ראשון אע"פ שיש חולקין בה כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו אלא שלמדת שאם נתן תבלים בקערה ונתן לתוכה רותחין על ידי הכף או שנתן רותחין בקערה ואח"כ נתן לתוכה תבלין או שנתן תבלין בקערה ועירה מן התבשיל עליהם לדעת האומר עירוי ככלי שני אסור להחזירה אח"כ לתוך קדרה רותחת אע"פ שכבר נתחממו בקערה שכלי שני אינו מבשל והפשרו לא זהו בישולו יש מי שאוסר להוציא מן התבשיל שבקדירה בעוד שהיא על הכירה בכף מפני שהוא מגיס בהוצאתו והרי מבשל בהגסתו כשמערבו ואף גדולי המחברים כתבו אסור להכניס מגריפה לקדירה והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס והוא מצרכי הבשול כמ"ש בקדשים זר שהפך בצינורא חייב מיתה ויש מתירין בהוצאה אלא שאוסרין בהגסה אפי' בסלקה מעל האש כמו שכתבנו ביורה עקורה בסוף פרק ראשון וכבר כתבנו שם דעתינו להיתר:

בד"ה אפי' של כו' גחלת של כו' דשמואל אע"ג דבמלאכה שאינה צ"ל סבר כר"י דחייב מתיר באין מתכוין כו' עכ"ל כצ"ל מספר מדויק:

בא"ד וכיון דבשבת אסור אין מתכוין כ"ש בעלמא כו' עכ"ל ואע"ג דאין שבות במקדש היינו באיסורי שבת אבל בשאר איסורים כההיא דאיירי התם מביאו ומזלפו ע"ג אישים ליכא לפלוגי בין מקדש ובין גבולין וליכא למימר בהא דדיו לבא מן הדין שאר איסורין כנדון כאיסור שבת דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא לאסור אין מתכוין ובשאר איסורין ודאי דליכא לפלוגי ודו"ק:

בד"ה מי סברת כו' וי"ל דרב יוסף לב"ה אתא לאשמעי' דשרו בכוס עכ"ל ויש לדקדק כיון דלפי זה רב יוסף לאו אליבא דר"ש בן מנסיא אתא לאשמעי' אלא אליבא דתנא קמא דמתיר בכוס לב"ה בכל גוונא א"כ מי הכריח לתלמודא למימר לרב יוסף דר"ש בן מנסיא ארישא קאי אימא דקאי ר"ש בן מנסיא שפיר אסיפא אלא דרב יוסף אליביה דת"ק לב"ה דמתיר בכוס בכל גוונא קאמר דספל הרי הוא כאמבטי ואינו מותר אלא בחמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין ור' חייא דתני ספל אינו כאמבטי אליביה דר"ש בן מנסיא קאמר דאמבטי אסור בכל גוונא וספל אינו כן דאינו אסור אלא בצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן מותר כמ"ש התוס' לקמן דהכי מתפרש הך ברייתא דספל אינו כאמבטי אי לאו אידך ברייתא דרבי חייא דמייתי לקמן דמתיר בכל גוונא בספל וי"ל דלא ניחא ליה למימר דעיקר לישנא דרב יוסף ספל כאמבטי לאו אליבא דהלכתא קאמר אליבא דת"ק משא"כ השתא דר"ש בן מנסיא ארישא קאי נהי דלא איצטריך ליה למימר ספל הרי הוא כאמבטי לר"ש בן מנסיא אלא לת"ק מ"מ לישנא דקאמר ספל הרי הוא כאמבטי ניחא גם לר"ש בן מנסיא ודו"ק:

בתוס' ד"ה נותן אדם חמין לתוך צונן וכו' דא"כ יקשה מהכא למ"ד עילאה גבר וכו' ואע"ג דהא דקתני נותן אדם חמין לתוך צונן וכו' דברי ב"ש הן מ"מ ע"כ לא פליגי ב"ה אלא בכלי שני אבל בכלי ראשון מודים לב"ש וא"כ אם איתא דטעמא הוי משום דתתאי גבר יקשה למ"ד עילאה גבר בין מדברי ב"ש ובין מדברי ב"ה ועיין בהר"ן:

ד"ה מי סברת ר"ש בן מנסיא וכו' וי"ל דרב יוסף לב"ה אתי לאשמעינן פי' הנפקא מינה דהא אליבא דב"ה לפי מאי דסבר רב יוסף דספל הוי כאמבטי אליבא דכ"ע הוה כאמבטי לכל תנא כדאית ליה ואי הוה ס"ל לר"ש בן מנסיא דאמבטי אפי' חמין לתוך צונן א"כ בספל הוה נמי אוסר אפי' חמין לתוך צונן ולכך פריך לעיל בגמ' ולמאי דס"ד מעיקרא וכו' אלא רחיצה בשבת בחמין ליכא וק"ל:

ד"ה נותן אדם קיתון וכו' ואפשר ההיא דלעיל היינו הך דהכא וכו' ע"כ צריך לומר דלאו תרי שינויי הן דא"כ לפי התירוץ הראשון של התוס' יקשה דליתני הך דהכא לחוד ול"ל למתני גם ההיא דלעיל אלא ודאי הכל תירוץ אחד הוא ולא היו התוס' יכולין לתרץ השני קושיות שהקשו בקצרה ולומר דהכל היא ברייתא אחת וההיא דלעיל היינו הך דהכא אלא דלעיל קיצרה וא"כ לא יקשה לך למה לא מייתי ההיא דלעיל דהיא היא וגם לא יקשה לך ג"כ הקושיא השניה דמאי איצטריך ר' חייא למתני תרווייהו דהא אינן אלא אחת דעדיין תקשה לך ולמה לא שנה ר' חייא באמת בקצרה כמו דמייתו לה לעיל או למה לא מייתי לה גמ' הכא בלשון דמייתי לה לעיל לכך הוצרכו התוס' לכתוב דהשתא קמ"ל בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין וכו' לכך איצטריך למתני כלישנא דהך דהכא ועל קושיא השניה ואמאי הא איצטריך למתני תרווייהו תירצו ואפשר ההיא דלעיל היינו הך דהכא ודו"ק:

רש"י בד"ה גחלת כו' לחון פסולת של כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה נותן אדם כו' שאמר ר"ת דחמין לתוך צונן כו'. נ"ב והר"ן כתב מאחר שמתערבין בעירויין אין בהם כח לבשלן כו' ע"ש:

גמרא והא"ש מכבין גחלת של מתכת כו' אבל לא של עץ. ואס"ד כו'. הגרע"א הקשה למש"כ הר"ן בפ' חבית דכבוי אף במקום שאצ"ל החמירו בה מבשאר איסור דרבנן (אפילו על ידי נכרי) אם כן מאי פריך הכא דילמא דוקא של מתכת דלית בה איסור כבוי כלל שרי משא"כ ש"ע כו' ע"ש. ולי לק"מ דעי' בר"ן כאן שכתב בשם בעה"ל דאפי' בשל מתכת איכא איסורא דאורייתא. והחילוק הוא מט"א ע"ש. ולשיטתו ע"כ דפריך הכא מסברא כיון דלא הוה אלא מדרבנן הל"ל למשריה א"כ אנן לדידן נמי מפרש כן [ועוד דע"כ צ"ל דפירכת הגמרא מסברא דהא בשל מתכת הוה שבות דשבות ובשל עץ אינו אלא שבות אחד] :

תד"ה נותן (הא'). דא"כ יקשה מהכא למ"ד עלאה גבר ולמ"ד תתאה כו' כצ"ל:

תד"ה מי. קאי אסיפא ובכוס סבר שפיר כו' כצ"ל:

ד"ה מרותחין. בה"ש. עי' מ"א סי' רנ"ג סקי"ח:

גמ' א"ל ר"ה (לרב אשי). נ"ב ר״ה טובא הוו:

גמרא, וה"א שמואל מכבין גחלים של מתכת [דבמתכות לא שייך ביה כיבוי מדאורייתא ומשום נזקא לרבים לא גזרו על השבות] אבל לא של עץ, ואי ס"ד סבר לה כר"ש [דכל כבוי חוץ מפחמין משאצ"ל היא] אפילו של עץ נמי.
קשה לי למ"ש הר"ן פרק חבית דמה שאין אומרים לנכרי כבה אף דהוי משאצ"ל והוי שבות דשבות במקום פסידא, משום דגוף הכיבוי במקום שצריך לגופו הוא דאורייתא וחמור טפי ולא שרו בה רבנן, א"כ טובא יש לחלק, דבגחלים של מתכות דאין בו כיבוי דאורייתא כלל בזה התירו משום ניזקא דרבים, משא"כ בגחלים של עץ אף דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ כיון דאם עושה אותה לפחמין הוי מלאכה דאורייתא חמור הוא ולא שרו בי' רבנן, ומכאן הוי תיובתא לסברת הר"ן:

גמרא, ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן, [דמסתמא אותן שלמטה מרובין שדרך ליתן המועט במרובה], דברי ב"ש וב"ה אומרים דגם צונן לתוך חמין מותר, בד"א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין, ורשב"מ אוסר, ואר"נ הלכה כרשב"מ, פירשו בתוס' דרשב"מ אסיפא קאי אבל בכוס דרישא סבר רשב"מ כב"ה דאפילו צונן לתוך חמין מותר, ואתי שפיר מתני' דשרי לתוך הכוס אליבא דהלכתא דהלכה כרשב"מ.
קשה לי מאי אתי שפיר, הא אדרבא אם רשב"מ ארישא קאי דאף בכוס אסור בצונן מועטים א"ש טפי דקתני במתני' [המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו (מים מרובים) או לתוך הכוס] כדי להפשירן, דמשמע דקאי אדסמוך לי' דלתוך הכוס דמותר רק כדי להפשירן, אכן אם רשב"מ אסיפא קאי אבל בכוס בכל ענין שרי, צריך לדחוקי דכדי להפשירן קאי רק על לתוך מיחם, וכמ"ש הר"ן, אבל מ"מ אם רשב"מ ארישא קאי א"ש טפי.
גם קשה לי איך רצו דמתני' אתי' כהלכתא הא רשב"מ דאוסר באמבטי אפילו צונן מרובים משום שהם חמין כ"כ סבר דכלי ראשון הוא א"כ מכ"ש דכ"ר ממש דאסור אפילו צונן מרובים, וכמ"ש תוס' (ד"ה אבל) דסבר דהוא כלי ראשון וכו', ובמתני' דקתני מיחם הומ"ל באמבטי הרי דס"ל לתוס' דאמבטי לא גרע ממיחם ודלא כדעת הרשב"א והר"ן, ואיך קתני במתני' במיחם שהוא כ"ר דמותר ליתן לתוכו מים:

בר"ן ד"ה ת"ר נותן אדם חמין, הא מודה דכ"ק מיהו אסורה, ק"ל מאי ראיה הא י"ל דמבלע בלע אבל אינו מבשל דכה"ג כתב הר"ן בסמוך בשם ירושלמי לחלק בין בליעה לבישול:

חמין לתוך צונן. מה שהקשו תוס' אפי' רש"י דהא עכ"פ מבשל כדי קליפה היינו לשיטת הסוברים דאדמיקר לי' בלע כדי קליפה ומבשל נמי ובעי ס' נגד הקליפה אבל רש"י ס"ל שאינו אלא משום חומרא בעלמא ועכ"פ איננו אלא מבליע ולא מבשל ועיין טו"ז יו"ד סי' צ"א סק"ד וש"ך סי' ק"ח ולק"מ קו' תוס'. ושיטת תוס' צל"ע דלדידהו ולרוב הפוסקים לא תלי' הכא בעילאה ותתאה כלל רק בריבוי ומיעוט ואורחא דמלתא נקט חמין לתוך צונן א"כ תקשי לישנא דנקט רבא לא קפיד אמנא. מה ענין מנא לכאן הא לאו בכלי עילאה ותתאה תלי' מילתא אלא בריבוי ומיעוט. ועיין ט"ז או"ח סי' שי"ח סוף ס"ק י"ח מ"ש ביישוב דברי הטור דוקא לר"מ אמרינן דהבריית' מיירי בריבוי ומיעוט מים אבל לשמואל דתתאה גבר מפרשי' כפשוטו דהכל תלוי בעילאה ותתאה א"כ א"ש דרבא לא קפיד אמנא למאי דקי"ל כשמואל אבל אין הסברא נותן כך דמסתמא כי היכי דלרב לא גביר עילאה על תתאי בדברים המתערבים ה"ה לשמואל בתתאה דבהך סברא לא פליגי וכן דעת כל הפוסקים ולישנא דלא קפיד אמנא צ"ע:

מי סברת ר"ש בן מנסיא אסיפא קאי וכו' לשיטת תוס' לא קאי הכי במסקנא אלא רב יוסף הוה ס"ל הכי ולהרי"ף והפוסקים קושטא הכי הוא מדלא קאמר קסבר רב יוסף וקאמר מי סברת. ופלוגתא כזו ממש בין תוס' והרי"ף תמצא במס' ב"מ ל"ה ע"ב מי סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני ע"ש. מיהו בשמעתין צל"ע שיטת התוס' דהא משמע דבאמבטי לא פליגי ב"ש וב"ה דלת"ק בין לב"ש ובין לב"ה חמין לתוך צונן מותר ולא גזרינן אטו בהיפוך ומ"מ גזר ב"ש כוס אטו אמבטי לאסור צונן לתוך חמין ש"מ טפי איכא למיגזר כ"ש אטו כ"ר ממאי דאיכא למיגזר חמין לתוך צונן אטו צונן לתוך חמין ולר"ש בן מנסיא יהי' בהיפוך ופליגי בסברות הפוכים ולרי"ף דמי סברת קאי לקושטא דמילתא א"ש וק"ל:

האילפס והקדרה שהעבירו מרותחין וכו'. עיין היטב בס' הישר לר"ת במס' שבת סי' קצ"ד וסי' ר"ג דמישך שייכי אהדדי הני תרי סימנים ונדפסו בטעות רבות והגהתי הכל בעה"י והארכתי בקונטרס שיחדתי על הני שמעתתא דעירוי עם כל המסתעף. ועכ"פ המתבאר שם דרבינו שלמה מייתי מדיוקא דסיפא דעירוי מבשל ורבינו שמואל דחי דיש למידק מדיוקא דרישא איפכא להקל וסיפא לא לדיוקא מידי אתי אלא אומר שלא יתן התבלין לתוך הכלי ראשון אלפס וקדרה אלא יתנם בתוך התמחוי ואה"נ יערה עליהם אח"כ מכלי ראשון. ובשיטת ר' שלמה צ"ל דס"ל א"כ סיפא למאי אתי כלל אי איירי שנותן לתוך תמחוי רקניות. וע"כ לתמחוי מלאה וקמ"ל לאפוקי משאר מאכלים דאין נותנים אפי' לכלי שני כמ"ש תוס' לעיל ל"ט ע"א ד"ה כל וכו' וקמ"ל דתבלין מותר לתוך כ"ש. והשתא אי ס"ד אפי' לערות עליו מותר ליתנא להדיא אבל מערה עליו. ומ"מ לא חייש רבינו שלמה לדיוקא דרישא דס"ל לאשמועינן כחה דהיתר' דר' יהודה דאפי' בתוך כלי ראשון מותר ליתן אם אין כאן חומץ וציר דכח דהיתרא עדיף אפי' שלא כהלכת' כדמוכח ריש מס' ביצה דאפי' כוחה דב"ש במקום ב"ה עדיף כשהוא כח דהיתרא ע"ש. ונ"ל רשב"ם לטעמי' בפ' ע"פ ק"ב ע"א ד"ה להודיעך וכו' ע"ש וה"נ מסברא אין בישול דאוריי' אלא שהאור מהלך תחתיו כדאי' בירושלמי דשמעתין וכ"כ הב"י ביו"ד סי' ק"ה וז"ל דסתם בישול לא משמע להו לאינשי אלא בעוד הכלי על האור א"נ אחר שנסתלק מן האור ועדיין מעלה רתיחות כעין שהי' מעלה על האור. אבל אחר שפסקו רתיחותיו אין לו בישול אתיא לאשמעינן דליתא וכו' ע"ש. וא"כ מכ"ש חידושא רבה שאפי' עירוי יהי' ככ"ר שהוא חידוש גדול לענין זה הוה כח דאיסור' עדיף וא"ש שיטת רשב"ם. ולפ"ז אין דיוקו של רשב"ם אלא ממתני' דשמעתין אבל ממתני' דמס' מעשרות פ"ק משנה ז' ליכא לדיוקא דהתם שפיר י"ל כח דהיתרא דר' יהודה עדיף דוקא לענין בישול דאוריי' דשבת הסברא חיצונה שלא יהיה חייב חטאת אעירוי בעלמא וה"ל כח דאיסור' טפי עדיף אבל לענין קביעת מעשר אין חידוש כ"כ אם אפי' עירוי חשיב קביעות והתם בודאי אין להוכיח מדיוקא דרישא די"ל לאשמועינן כחה דהיתרא עדיף. ובזה הבנתי מ"ש ר"ת דאין לדייק ממשנתינו כלל דאיכא למימר איידי דתנא ברישא המיחם שפינהו לא יתן וכו' אבל ניתן וכו' תני נמי הכא לא יתן אבל נותן. וקשה תינח במשנתינו אבל משנה דמס' מעשר מאי איכא למימר דהתם לא עסיק ובא בולא יתן אבל נותן. ולהנ"ל ניחא דהתם בלא"ה ליכא שום דיוקא דאיכא למימר כח דהיתר' עדיף:

והנה במ"ש ר"ת דאיידי דתני גבי מיחם לא יתן אבל נותן תני נמי בהך לא יתן אבל נותן הא ניחא לאוקמתא דמיחם שפינה ממנו מים דלא סגי דלא תנן התם לא יתן אבל נותן אך למ"ד שפינהו תנן א"כ התם גופי' קשי' אי ס"ד עירוי ככ"ר לתני לא יערה ממיחם לצונני' אבל מערה ממנו ומן הכוס להפשירן ודוחק לומר דאתי' לדיוקא אבל מיחם שפינה מים לא משום מצרף דזהו דוחק כיון דעיקר מתני' מדיני בישול מים איירי ועירוי הוה רבותא טפי אך קלקל התנא ב' המשניו' משום מיחם ומשום אילפס משום דיוקא בצירוף שהיא דיוק בעלמא ולא אייתי מיני' מתני' כלל וא"כ שפיר רשב"ם אליבא דאביי דס"ל מיחם שפינהו קתני. ומיושב מה שהק' ר"ת בספר הישר לרשב"ם אי ס"ד דדיוקא דרישא דוקא הוא תיקשה מיני' לרב דס"ל עילאה גבר והשתא י"ל לרב לא תיקשה משום דרב ס"ל כרב אדא בר אהבא דמיחם שפינה ממנו מים קתני' עיין פירש"י לעיל מ"א ע"ב ד"ה אלא שיעור וכו' דרב ס"ל הכי וא"כ ליכא למידק מרישא דעירוי ככ"ש דאיכא למימר איידי דתני שם לא יתן אבל נותן תני נמי במשנתינו כן אבל לאביי דייק רשב"ם שפיר מרישא. מיהו תוס' שם ד"ה לא שנו אלא להפשיר וכו' ס"ל דרב נמי כאביי ס"ל ע"ש:

ולהמעיין בדברי ר"ת בס' הישר סי' ר"ג יראה בתחלת דבריו רוצה לומר עירוי אינו מבושל אלא כדי קליפה והא דנעוה ארתחי' תי' ר"ת דע"י בישול כדי קליפה ניתך הזפת שבנעוה וע"י זה הוכשרה ע"ש. ומ"מ בסוף דבריו העלה דעירוי שלא נפסק הקלוח מבשל כלו וכלי שבלע ע"י בישול יכול להגעילו ע"י עירוי והיינו הא דנעוה ארתיח'. וסוגי' דפ' כ"צ בנפסק הקלוח דאז אינו מבשל כלל אך מבליע כ"ק וכבר נתבאר כל זה בקונטרסי על דיני עירוי. עיין מג"א סי' שי"ח ס"ק כ"ח נראה דמפרש יד שולטת דבירושלמי כמו יד סולדת. ודלא כש"ך י"ד סי' ק"ה וכן השיב בתשו' בית יעקב סי' כ' להש"ך מדברי הערוך ערך סלד ע"ש. מיהו מצאתי חי' רמב"ן סוף ע"ז דמפרש הירושלמי כמו שפי' הש"ך ע"ש:

בגמרא למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והאמר שמואל מכבין גחלת כו' ואי ס"ד ס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי והקשו בתוס' מאי ס"ד דמקשה וכי משום דס"ל כר"ש בדשא"מ יסבור נמי כר"ש במלאכה שאצ"ל כו' ועלתה להם בקושיא מהך סוגיא דפרק כל התדיר. ולע"ד לא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצ"ל דשפיר סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דודאי הא בהא תליא אב"א קרא אב"א סברא אב"א קרא קס"ד דהא דסבר ר"ש בכל התורה דשא"מ מותר היינו משום דיליף לה מק"ו משבת דחמירא ואפ"ה כתיב בה מלאכת מחשבת דמינה ממעטינן מלאכה שאצ"ל ומתעסק כדאיתא בחגיגה ובכריתות א"כ כ"ש דיש למעט מהאי קרא דמלאכת מחשבת דשא"מ דהכי משמע לשון מחשבת היינו מחשבה היינו מתכוין אלמא דבכוונה תליא מילתא וכדאמרינן להדיא בפסחים (דף כה ע"ב) בלישנא בתרא אליבא דאביי דר"ש אזיל בתר כוונה בין לקולא בין לחומרא ולרבא לקולא דוקא ע"ש. וא"כ נראה לכאורה היינו מה"ט גופא דילפינן משבת דתליא רחמנא בכוונה כל זה היה סברת המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דמדאשכחן לשמואל דסבר משאצ"ל חייב וכרבי יהודה וע"כ היינו משום דלא משמע ליה הך דרשא משום דהאי במשכן כתיבא ולא איירי לענין איסור שבת כלל וא"כ מה"ט גופא משמע דסבר שמואל דדבר שא"מ אסור. ולכאורה לא מצינו בש"ס בשום דוכתא מהיכא פשיטא ליה לר"ש דדבר שא"מ מותר אי לאו מהאי קרא. מיהו התרצן משני דאף על גב דשמואל סבר כר"י במלאכה שאצ"ל ולא דריש מלאכת מחשבת אפ"ה לענין דשא"מ שפיר מצי סבר כר"ש מה"ט גופא דפשטא דלישנא דקרא מלאכת מחשבת היינו דבעינן כוונה או שנאמר דסבר התרצן אפילו את"ל דר"ש לא ס"ל כלל הך דרשא דמלאכת מחשבת אפ"ה פטור בדשא"מ מקרא אחרינא ונ"ל דהיינו מסוגיא דיבמות (דף ד' ע"ב) כיון דתרי קראי כתיבי לא תלבש שעטנז ולא יעלה עליך כלאים ואתא למעוטי דמוכרי כסות מותרים למכור כדרכן ופירש"י שם דהיינו כיון שלא נתכוין לחימום אלמא דבשא"מ מותר מיהו רבי יהודה מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה וע"ש בחידושי הרשב"א שכתב דהך מילתא תליא בסוגיא דפסחים לענין אפשר ולא קמיכוון. וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דהמקשן והתרצן דהכא ודפרק כל התדיר נחלקו בהך סברא גופא:

ואבע"א סברא דסבר המקשה דע"כ מהך מימרא דשמואל דאסור לכבות גחלת של עץ בר"ה ממילא מוכח דס"ל דשא"מ אסור דאי ס"ד דמותר אם כן אפילו גחלת של עץ נמי לישתרו דאע"ג דסבר משאצ"ל חייב אפ"ה הא לא מכוין כלל לכבות וכ"ש שלא מתכוין לעשות פחמין ואי משום דלענין כיבוי הוי פסיק רישא דמודה ר"ש אפ"ה איכא למימר דהמקשה דהכא ודפ' כל התדיר כאביי ס"ל דמקמי דהדר ביה בפרק ר"א דמילה הוי סבר דאפילו בפסיק רישא מתיר ר"ש ויותר נראה דאפילו את"ל דמודה ר"ש בפסיק רישא אפ"ה סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דבפסיק רישא נמי לא אסור אלא מדרבנן. וא"כ מקשה שפיר אפילו גחלת של עץ לישתרו דבמקום היזיקא דרבים לא חייש שמואל לאיסור דרבנן מדמתיר בגחלת של מתכת. ובלא"ה ע"כ כך הוא סברת המקשה דפרק כל התדיר דאל"כ אמאי אמר שמואל המתנדב יין מזלפן ע"ג האישים הא קמכבה והך כיבוי לכאורה הו"ל פסיק רישא וא"כ אפילו לר"ש אסור אע"כ בחד מהנך גווני דפרישית אי משום דלית ליה לשמואל הא דמודה ר"ש בפסיק רישא וכאביי מקמי דהדר ביה או שנאמר דהא דאמרינן בעלמא מודה ר"ש בפסיק רישא היינו לענין איסור דרבנן ומש"ה מותר לזלפו ע"ג אישים היינו משום דבמקום מצוה לא גזרו וא"כ מקשה הכא שפיר דאפילו בגחלת של עץ לישתרי משום נזקי דרבים כיון דליכא אלא איסורא דרבנן כדפרישית. מיהו התרצן דהכא שפיר מוקי ליה שמואל כר"ש לגמרי בדשא"מ דהא דאסר בגחלת של עץ היינו משום דהו"ל פסיק רישא וסובר דמודה ר"ש בפסיק רישא דאסור מדאורייתא והא דאמר שמואל בפרק כל התדיר מזלפן ע"ג אישים ע"כ מוקמינן לה בטיפות דקות בענין דלא הוי פסיק רישא כמ"ש התוס' לקמן בפרק הבונה (דף ק"ג ע"א ד"ה לא צריכא) ע"ש כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

שם והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכות בר"ה כו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דנהי דלא שייך כיבוי דאורייתא בגחלת של מתכת כמו שפי' רש"י ז"ל אכתי ליתסר משום דמצרף ותירץ שם לחד תירוץ דכל צירוף דר' יהודא אפילו צירוף דכלים לא הוי אלא מדרבנן וכבר כתבתי לעיל שכן נראה לי ג"כ בשיטת רש"י דלא שייך צירוף אלא כדרך הצורפין שמצרף כדי לעשות ממנו כלי אלא דמלשון הרשב"א ז"ל נראה דמיקל יותר דכל צירוף הוי מדרבנן אלא דאכתי קשה לפי' התוס' שכתבו לעיל וביומא דצירוף כה"ג הוי מדאורייתא היכא שמתכוין לכבות משא"כ בהאי דיומא אינו מתכוין א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי שרי שמואל לכבות גחלים של מתכות למאי דס"ד מעיקרא דשמואל סבר לגמרי כר"י אפילו בדשא"מ וכמ"ש התוספות דס"ד דהא בהא תליא דלר"י דלא בעינן מלאכת מחשבת כלל מש"ה אסור מדאורייתא אפילו בדשא"מ אפילו לענין שבת וא"כ למה התיר בגחלת של עץ דנהי דליכא כיבוי אפ"ה ליתסר משום מצרף ואפשר דלמאי דס"ד מעיקרא ע"כ הא דשרי שמואל לכבות גחלים של מתכות בר"ה היינו דוקא כשלא הגיע לצירוף:

אלא שראיתי להרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בשמעתין שכתבו בשם בה"ג ורבינו האי גאון ור"ח ז"ל דשמואל מתיר בגחלת של מתכת אפילו באיסור דאורייתא משום סכנה משא"כ בשל עץ דאסור משום דלא שייך ביה היזיקא דרבים שגחלת של עץ לפי שהאש בוערת בהם הכל מרגישין ונזהרין ממנו וכתב הר"ן ז"ל דע"כ לדבריהם הא דשייך איסור דאורייתא בגחלת של מתכת היינו משום צירוף דמסתמא ודאי הגיע לצירוף וע"ש שנדחק מאוד ליישב דברי הגאונים במה שהתירו איסור דאורייתא בכה"ג במאי דמשמע דליכא סכנה כ"כ:

אמנם לדעתי לולי דברי הרשב"א והר"ן ז"ל היה נ"ל ליישב דברי הגאונים בפשיטות שמעולם לא עלה על דעתם להתיר איסור דאוריית' בשביל היזיקא כי האי אלא דאינהו נמי סברי דבגחלת של מתכת ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ואי תיקשי א"כ למה הוצרך לפרש מה שאוסר שמואל בגחלת של עץ היינו משום דהכל מרגישין בו ותיפוק ליה דבלא"ה אסור למאי דמסקינן במלאכה שאצ"ל ס"ל כר"י ולענ"ד משום הא לא איריא משום דהגאונים אית לן למימר שפסקו כר"ש אפילו במלאכה שאצ"ל כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר"ש וכדמשמע לעיל בפרק במה מדליקין (דף ל"א ע"ב) דרבי יוחנן מוקי לדרבי יוסי כר"ש דפליג עליה דר"י א"כ משמע דטעמא דרבי יוחנן משום דכר"ש ס"ל ואמוראי בתראי נמי איירי התם במילתא דר' יוחנן אלמא הכי ס"ל ובלא"ה הביאו הפוסקים כמה ראיות דהלכה כר"ש אפילו במלאכה שאצ"ל. ואם כן לפ"ז מדלא אשכחן מאן דפליג אדשמואל במאי דקאמר אין מכבין בגחלת של עץ משמע להו להנך גאונים דבשל עץ טעמא אחרינא איכא אליבא דכ"ע כיון דליכא היזיקא דרבים והכל מרגישין בו:

והא דמקשה הש"ס הכא אי ס"ד כר"ש ס"ל אפילו של עץ נמי לישתרי אע"ג דלשיטתם בשל עץ ליכא היזיקא דרבים אפ"ה מקשה שפיר דלמאי דס"ד דמלאכה שאצ"ל ודשא"מ כולהו חדא מילתא היא ושוין לגמרי א"כ כי היכא דמתיר ר"ש אפילו לכתחילה בדשא"מ כה"ג יש להתיר לר"ש במלאכה שאצ"ל נמי לכתחילה. מיהו למאי דמסיק הש"ס לחלק בין משאצ"ל ובין דשא"מ א"כ הדרינן לסברא דנהי דבדשא"מ מתיר ר"ש אפילו לכתחילה אפ"ה במשאצ"ל מודה ר"ש דאסור מדרבנן כדמשמע בכל הש"ס כנ"ל נכון ליישב שיטת הגאונים ז"ל בלי שום גמגום. ולפ"ז יש לי מקום עיון על הטור שכתב בא"ח סי' של"ד דאפילו בגחלת של עץ מותר והיינו משום שסובר דקי"ל כר"ש כמ"ש הב"י והש"ע נמי הביא שני דיעות בזה דלהרמב"ם שפוסק כר"י אסור בגחלת של עץ ולמאי דפרישית בשיטת הגאונים נראה בעליל דבשל עץ אסור אפילו לשיטת הפוסקים שפסקו כר"ש כיון דליכא היזיקא דרבי וא"כ אף ע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל אפ"ה איכא איסורא דרבנן וצ"ע לדינא ודוק היטב:

פיסקא אבל נותן כו' ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן כו' ופירש"י דקסבר תתאה גבר כו' עכ"ל. נראה דאין כוונת רש"י בזה דשייך הך מילתא בהך פלוגתא דר"פ כיצד צולין דפליגי רב ושמואל בהכי רב סבר עילאה גבר ושמואל סבר תתאה גבר דהא ודאי ליתא דא"כ למאי דקאמר רב התם דצונן לתוך חמין עילאה גבר ושרי תיקשי ליה מתני' דהכא דאסרינן במיחם צונן לתוך חמין כדי שיחמו ואמאי לימא עילאה גבר וכ"ש למאי דמפרש"י לעיל בסמוך דרב מפרש המיחם שפינה ממנו החמין כרב אדא אלמא דאפילו בכה"ג אסור ליתן צונן לתוך חמין אפילו בחמימות של כלי לבד ולא אמרי' עילאה גבר והצונן מקרר את הכלי אע"כ דאין לדמות כלל איסור שבת דתליא בבישול דוקא לשארי איסור והיתר דאיירי בהו רב ושמואל התם דלאו בבישול לחוד תליא מילתא אלא בנתינת טעם ואפילו ע"י פליטה ובליעה אסור דבדבר שיש בו רוטב אסור לגמרי בנתינת טעם וכשאין בו רוטב צריך קליפה או נטילת מקום או הדחה כדאיתא שם בסוגיא וכל זה לא שייך לענין שבת. ועוד דבלאו הכי ע"כ צ"ל דלא אמר רב עילאה גבר אפילו באיסור והיתר דצונן לתוך תמין מותר אלא שקדם וסילק את הצונן מיד לאחר הנפילה אבל כשלא סילק ודאי שהצוננים עצמם חוזרים ומתחממים ומיקרי חמין לתוך חמין ותדע שכן הוא דהא ודאי לא פליג רב אמתני' דטיפת חלב שנפלה על הבשר ומסתמא איירי בחלב צונן ורב גופא נמי אמר התם דכזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת דהבשר אסור והחלב מותר ומוקמינן לה התם בשקידם וסילקו והיינו נמי מה"ט שהבשר צונן חוזר ומתחמם וא"כ מסתבר טובא דבכה"ג הא דאמר בצונן לתוך חמין עילאה גבר כגון שקדם וסילק הצונן לאלתר וכמדומה לי שראיתי כן בספר הראב"ן נמצא דלא דמי כלל למשנתינו וברייתא דהכא שלא סילק הצוננים מתוך החמין ובלא"ה נמי לא דמי איסור שבת לשאר איסורין כלל כדפרישית. ולפ"ז אפשר דלזה נתכוין רש"י בעצמו מ"ש דקסבר תתאה גבר דכוונתו דבכה"ג כ"ע מודו דתתאה גבר שהרי ב"ש וב"ה שוין לדבר זה כיון דבבישול תליא מילתא ואין דרך בישול בחמין לתוך צונן:

ומתוך כך נתיישב לי הא דאמרינן בפסחים (דף ל"ז ע"ב) דפליגי ב"ש וב"ה במעיסה והחליטה ומקשה הש"ס דלת"ק מ"ש מעיסה ומ"ש החליטה וכתבו התוספות דתימא לר"י דמאי קושיא נימא דמר סבר עילאה גבר ומ"ס תתאה גבר ותירץ בדוחק ע"ש. ולמאי דפרישית מקשה הש"ס התם שפיר דודאי ליכא למימר דב"ש וב"ה פליגי בעילאה גבר דהא אשכחן בברייתא דהכא דב"ש וב"ה שוין בדבר זה במידי דתליא בבישול והתם לענין חלה נמי בבישול תליא מילתא כדמוכח התם ע"ש כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה נותן אדם חמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון כו' אינו מבשל כמו שאפרש עכ"ל. ולכאורה לפי מה שקיצרו התוס' במובן בדיבור זה נראין דבריהם כסותרים שהרי כתבו דלמ"ד תתאה גבר עירוי מבשל כדי קליפה וא"כ משמע דאסור ואם נתכוונו למ"ש בסוף הדיבור דחמין לתוך צונן היינו שהצוננים מרובים ומש"ה פשיטא להו להתיר אפילו בכלי ראשון אלא דלפ"ז לשון דאינו מבשל לא שייך הכא מיהו יש ליישב דבריהם דבלא"ה מה שכתבו בסוף הדיבור דנראה כמו שאמר ר"ת לא פסיקא להו כ"כ דמה שהקשו על פירש"י מדלא מקשה מסוגיא דהכא אמ"ד עילאה גבר אין זו קושי' כ"כ דהא בלא"ה מייתי הש"ס בפרק כיצד צולין ברייתא דתניא כוותיה דשמואל דאיירי בהך מילתא גופא דפליגי רב ושמואל ועוד עכ"פ הוי מצי למימר דהא דלא מקשו התם מברייתא דהכא למ"ד עילאה גבר דהוי מצי למידחי ולפרש כפי' ר"ת משא"כ לפי האמת דקי"ל דתתאה גבר דתניא כוותיה ודאי יש לן לפרש הברייתא דהכא כפשטא דחמין לתוך צונן שרי בכל גווני משום דתתאה גבר ובאמת שכ"כ הב"י שכוונת הטור א"ח סי שי"ח שכתב הטעם דתתאה גבר ע"ש וממה שהקשו עוד על פירש"י דלמ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה נראה ג"כ דהך סברא לא פסיקא להו כ"כ דהא לקמן ע"ב כתבו התוס' עצמן מחלוקת הרשב"ם והר"י בזה אם עירוי דינו ככלי ראשון או ככלי שני והכריעו דאינו מבשל אלא כדי קליפה וכבר יש מקום לומר דאפילו כדי קליפה לאו משום בישול הוא אלא משום בלוע בלא בישול ולפ"ז שרי בשבת אלא דאפשר דמה שמפרש ר"ת בענין אחר לאו משום הך קושיא לחוד מפרש כך אלא דבלא"ה לא ניחא ליה לפרש כפירש"י דשייך עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבים זה בזה כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בשמעתין. נמצא לפ"ז דלא פסיקא להו להתוס' להכריע כ"כ בין הפירושים לטעמא דברייתא מש"ה סתמו וקיצרו כאן עכ"פ לכל הפירושים דמאן דשרי חמין לתוך צונן היינו אפילו בכלי ראשון כנ"ל בכוונת התוספות ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ואפילו למ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בעז"ה עכ"ל. מה שהוצרכו להביא ראיה על זה אע"ג דבהך ברייתא דפרק כיצד צולין גופא מבואר להדיא דחמין לתוך צונן קולף אלא דהתם איכא למימר דלאו משום דמבשל כדי קליפה אלא משום דמבליע כדי קליפה דלענין איסורין בליעה בלא בישול נמי אסור וא"כ אין זה דומה לאיסור שבת דלא תליא אלא בבישול דוקא לכך כתבו כמו שאפרש לקמן והיינו במה שהביאו ראיה מסוגיא דזבחים פ' דם חטאת דעירוי חשיב כמבשל כיון דמרבינן לה מאשר תבושל כנ"ל בכוונת התוספות וק"ל:

בא"ד אלא נראה כמו שאמר ר"ת כו' עס"ה. כבר כתבתי דנראה דלאו משום הך קושיא שהקשו התוס' על פירש"י הוצרך ר"ת לדחוק ולפרש דהברייתא דשרי חמין לתוך צונן איירי דוקא בצוננים מרובים וזה דוחק כמו שהקשו כל המפרשים על פי' ר"ת אלא משום דבלא"ה לא משמע ליה לר"ת לפרש כפירש"י משום דלא שייך הכא עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבין אלא דאכתי קשיא לי על מ"ש התוס' כאן דנראה להם לפרש כפי' ר"ת ומאי דוחקייהו לפרש כן דכיון שכבר כתבו דהאי דאסרו ב"ה צונן לתוך חמין באמבטי אפילו בכלי שני היינו משום דגזרינן אטו כלי ראשון דהיינו נמי טעמא דב"ש בכוס וא"כ בפשיטות מצינן לפרש דדוקא בצונן לתוך חמין שייך לגזור כלי שני אטו כלי ראשון כיון דעיקר תשמישו של כלי ראשון היינו צונן לתוך חמין ודרך בישול בכך משא"כ חמין לתוך צונן שאין זה דרך תשמישו של כלי ראשון ונראה ברור דלא שייך בישול דאורייתא בכה"ג דהא אפי' אי עירוי מבשל כדי קליפה אפילו הכי לא הוי בישול כיון שחוזרים ומתערבים ומתקררין למאי דקי"ל דתתאה גבר ומש"ה שרי ולענ"ד צ"ע על התוס' שלא פירשו כן. ובאמת נראה לי שזהו שיטת רש"י דמש"ה הוצרך לפרש טעמא דתתאה גבר כן נ"ל ודו"ק:

בגמ' סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי ופירש"י ואע"ג דכלי שני הוא כו' משמע לכאורה מל' רש"י דאמבטי היינו כלי ראשון וזה החילוק שבין אמבטי לכוס א"כ יש לדקדק על פירושו כמו שהקשו בתוס' דהו"ל למינקט מיחם:

אמנם לע"ד אין זה מוכרח בכוונת רש"י דשפיר אפשר לומר דאמבטי נמי הוי כלי שני אלא דעיקר החילוק שבין אמבטי לספל היינו משום דסתם אמבטי עומדת לרחיצת כל גופו כדאשכחן לעיל באמבטאי דרבי ובדוכתי טובא ואף ע"ג דרחיצת כל גופו אסורה בשבת היינו לאחר גזירה וא"כ אפשר דפלוגתא דב"ש וב"ה קודם גזירה ומש"ה מחמרינן בה משום דלרחיצת כל גופו צריך שיחמו הרבה כדי שיעמדו בחמימתן כל משך זמן רחיצה וכדי להזיע משא"כ בספל שאינה עומדת אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו מש"ה תנא ר' חייא דספל אינו כאמבטי אבל רב יוסף הוי סבר למימר דאפילו בספל שאינו אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו אפ"ה צריך לחמם הרבה יותר מכוס שהוא לשתייה:

ובזה היה נ"ל ליישב ל' הטור א"ח סימן שי"ח שהשמיט דין האמבטי ולא כתב אלא דין הספל והיינו משום דהאידנא לאחר שגזרו על רחיצת כל גופו ועל הזיעה א"כ לא שייך דין האמבטי כלל כי אם בחמי טבריא ונראה דבחמי טבריא לא שייך להחמיר כלל בכלי שני אפילו בצונן לתוך חמין כיון דליכא חשש איסור דאורייתא בחמי טבריא אפילו בבישול גמור. ובזה יש ליישב גם כן לשון הגמרא בסמוך דקאמר מי סברת ר"ש אסיפא קאי וכתב הרא"ש בכוונת הרי"ף ז"ל שדקדק בלשון מי סברת ע"ש. וא"כ הדקדוק במ"ע על הפוסקים שחולקים על הרי"ף (וכיוצא בזה דקדקתי גם אני לעיל (דף ל"ט ע"א) גבי מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי ע"ש) ולמאי דפרישית א"ש טובא דודאי שפיר קאמר הכא מי סברת ר"ש בן מנסיא אסיפא קאי והיינו משום דבלאו הכי לא משמע ליה כלל לומר דר"ש ב"מ אסיפא קאי כיון דר"ש ב"מ בימי רבי ולאחר גזירה דרחיצה וזיעה הוי וא"כ תו לא שייך הך דינא דאמבטי אע"כ ר"ש בן מנסיא ארישא קאי. ולפ"ז אפשר ליישב דברי הטור ג"כ במ"ש בדין הספל לחלק בין חמין לתוך צונן או איפכא וכבר הקשו עליו הב"י והט"ז שם שהוא נגד גמרא ערוכה דמשמע דספל שרי בכל גווני מפיסקא דרבא ולפמ"ש י"ל דהטור דקדק כן מלישנא דסתמא דתלמודא דקאמר מי סברת וכבר הארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך ויבואר בק"א:

בפרש"י בד"ה מי סברת כו' דלא שרי ת"ק כו' ואסר אף חמין לתוך צונן עכ"ל. ולכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית א"ש דרש"י ג"כ מדקדק מלשון מי סברת ומשום הכי מפרש דבלא"ה אין שום סברא לומר דרשב"מ אסיפא קאי ומחמיר אף בחמין לתוך צונן אפילו בכלי שני כיון שאין טעם לדבר כנ"ל:

בתוס' בד"ה מי סברת כו' וא"ת למאי דס"ד דארישא קאי כו' מאי קמ"ל רב יוסף כו' כוס הרי הוא נמי כאמבטי לר' שמעון בן מנסיא דהלכתא כוותיה כו' עס"ה. ותירוצם נראה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בענין אחר דבלאו הכי יש לדקדק אהא דמקשה בגמרא מדר"נ אדר"י למאי דס"ד מעיקרא ואטו גברא אגברא קא רמית ואפשר דלא שמיע ליה הא דר"נ או דלא ס"ל אלא ע"כ אפ"ה לא נראה להגמרא שום סברא לומר דר"י פליג אדר"נ מדלא מהדר ליה אביי ממימרא דר"נ. נמצא דלפ"ז שפיר קאמר בגמרא מי סברת אסיפא קאי וא"כ הלכה כמותו כדאמר ר"נ ולא אשכחן מאן דפליג עליה אלא ארישא קאי וא"כ שפיר אית לן למימר דר"י לית ליה דר"נ דאמר הלכה כר"ש ב"מ כיון דסתם מתניתין דמיחם הוי דלא כר"ש ב"מ ואפשר עוד לומר דר"נ ור"י במילתא דר"ש ב"מ גופא פליגי דר"נ סבר דאסיפא קאי ור"י הוי סבר דארישא קאי וא"כ אין הלכה כמותו כנ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן ודו"ק :

במשנה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. משמע דעיקר רבותא דאף לאחר שהעבירן מן האור אפ"ה דינן ככלי ראשון דמבשל ואף דלכאורה לאוקימתא דאביי לעיל דמפרש למתני' דמיחם שפינהו היינו שפינה מעל האור ואפ"ה אסור ליתן לתוכו מים מועטים א"כ ממילא שמעינן דאף לאחר שהעבירן מן האור הוי ככלי ראשון דהא בסיפא דהך מתני' דמיחם קתני להדיא אבל נותן הוא לתוך הכוס אלא אפ"ה איצטריך לאשמועינן הכא אפילו בתבלין שצריכין בישול יותר ממים אפ"ה אסור אף לאחר שהעבירן מן האור. ותדע שכן הוא דהא רבי יהודא פליג הכא בסיפא דמותר ליתן תבלין לאילפס וקדרה לאחר שהעבירן מן האור וברישא לענין מים לתוך המיחם משמע דמודה ר"י דאסור דהא אביי גופא מוקי להך מתני' דמיחם כר"י אלא ע"כ כדפרישית דיש לחלק בין תבלין לשאר דברים וכמ"ש התוס' להדיא לקמן בסמוך בד"ה לכל קדירות רותחות. אלא דקשיא לי דבפ' קמא דמעשרות פליגי נמי ר"י ורבנן וקאמר ר"י נמי לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר והתם אשמן קאי לענין מעשר דלת"ק כיון שנותן השמן לאילפס וקדירה הוי כבישול וקובע למעשרות ולר"י לא הוי כבישול א"כ משמע להדיא דאפי' בשמן דמשמע לעיל (דף ל' ע"ב) דהפשירו זהו בישולו לפי גירסת רש"י ואפ"ה קאמר ר"י דלא הוי כבישול א"כ קשיא דר"י אדר"י ונראה דוחק לומר דנהי דמסקינן בשמעתין דר"י אאילפס וקדרה דרישא פליג ואפ"ה בהך מתניתין דמעשרות לא קאי ר"י אאילפס וקדרה דסיפא אלא אתמחוי דרישא וזה דוחק ואפשר דיש לחלק בין בישול דשבת לבישול דמעשר דלענין מעשר בעינן בישול גמור יותר משבת אלא דהא נמי לא מיחוור אדרבה משמע איפכא דהא לענין מעשרות תנן בפ"ד משנה א' דאפי' מליחה קובע למעשר ולענין שבת מליחה לא הוי כבישול אלא במליחת עורות חייב משום מעבד כדאיתא להדיא בפרק כלל גדול. ועוד דבירושלמי דמעשרות בהך פלוגתא דר"י ורבנן גופא משמע להדיא דשבת ומעשרות שוין לענין זה ע"ש. ולפ"ז ע"כ צ"ל כפי' ראשון שכתבתי והיינו מה"ט גופא דלענין מעשר לא בעינן בישול גמור כמו בשבת ומש"ה סובר ר"י דבדבר שיש בו חומץ וציר אפילו כלי שני קובע למעשר ובמעשרות ארישא הוא דפליג כנ"ל ועדיין צ"ע:

גמ' למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והאמר שמואל וכו' כבר הקשו התוס' בד"ה אפילו של עץ. נמי וכו' דמה ס"ד דמקשה דמשום דסבר שמואל כר"ש בדבר שאינו מתכוין יסבור כמותו במשאצ"ל. ונלע"ד דהא כבר כתבתי לעיל דלשיטת הערוך דבפ"ר דלא ניחא לי' מותר לכתחילה נוכל לומר דצירוף שפיר הוה פ"ר ודלא כסברת התוס' לעיל ד"ה מיחם וכו'] והא דמשני ר"ש ואף דמודה בפ"ר מ"מ מיירי במאני דחבריה וכדברי הערוך אבל לר"י בפ"ר אף דלא ניחא ליה ודאי חייב אפילו חטאת כדמוכח מכיבה עליונות והובערו תחתונות שהביאו התוס' לעיל. והנה בהחילוק שיש בפסיק רישיה בין ניחא ללא ניחא כתבו התוס' לקמן דף ק"ג ד"ה בארעא דחבריה הטעם דהוי מלאכה שאצ"ל. וכן מורה לשונם בשמעתין בסוף ד"ה מיחם וכו' אבל ביומא פסחו על שתי סעיפים ומשמע שם בדבריהם שכתבו שם באמצע הדיבור (דף ל"ה ע"א) ולא דמי לחותה גחלים להתחמם וכו' ופטור לר"ש כיון שאינו נהנה כלל וכו' וא"כ בבירור לא נתכוין להבעיר אבל בההיא דהבונה כיון שהוא נהנה אנן סהדי שהוא מתכוין וכו' עיין שם בדבריהם ומשמע דלענין כוונה עצמה אף שעושה בלא מתכוין מ"מ במה דנהנה אנן סהדי שמתכוין אלא שהתוס' כתבו כל זה לר"ש בפסיק רישי' אבל במה דלא הוה פ"ר בכל גווני מותר לר"ש דהא דומיא דמודה בפ"ר פליג באינו פסיק רישיה ובפ"ר דמודה היינו בניחא ליה ממילא מאי דפליג ומתיר באינו פ"ר היינו אפי' בניחא ליה: ולפי זה יש לפנינו לומר לר"י דאוסר אינו מתכוין ובשום מקום לא מצינו שיאמר ר' יהודה בפירוש אינו מתכוין אסור אלא דמתוך דבריו אנו לומדים שאוסר בגרירה וכיוצא בו וא"כ יש לפנינו לומר דר"י פליג אדברי ר"ש דלדידי' שוה אינו פסיק רישיה לפסיק רישיה וכמו שהדין בפ"ר לדברי ר"ש כמו כן לר"י באינו פסיק רישיה ועד כאן לא אסר ר' יהודה אלא בניחא ליה ואף שאינו מתכוין להדיא מ"מ כיון דניחא ליה אנן סהדי שמתכוין אבל במידי דלא ניחא ליה מודה ר"י שמותר ובגרירה מיירי בארעא דידיה וניחא ליה דודאי שהחריץ שעושה הוא תיקון דאי הוה מקלקל לא הוה צריך הגמ' לומר דהוה חורש כלאחר יד ומעתה אם נאמר סברא זו להלכה דר' יהודה אינו אוסר דבר שאינו מתכוין אלא בארעא דידיה א"כ גם בצירוף יש לחלק לר"י בין מאני' דידיה ובין מאניה דחברי' וכל זה אי נימא שהקולא לא ניחא ליה הוא משום דניחא ליה מיקרי יותר מתכוין משום דאנן סהדי וא"כ גם לר"י י"ל סברא זו באינו פסיק רישי' אבל אם נימא עיקר החלוק בין ניחא ליה וכו' הוא משום מלאכה שאצ"ל א"כ תינח לר"ש אבל לר"י אין שום חילוק כלל ומינה דגם לר"ש אין לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה אלא באיסורי שבת אבל בכל התורה כולה דלא שייך משאצ"ל גם לר"ש אין חילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה: ומעתה נבין כוונת דברי הגמ' למימרא דשמואל כר"ש ס"ל וכו' דהא כיון דמוקמינן למתני' כר"ש ואף דצירוף הוה פ"ר כרב דהכא מיירי במתני' דחבריה והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכמוש"ל והי' סבור המקשה שעיקר קולא דר"ש בלא ניחא ליה היינו משום משאצ"ל וא"כ מכלל דשמואל סבר כר"ש אף במשאצ"ל ושפיר הקשה אפילו של עץ והתרצן דמשני בדבר שא"מ סבר כר"ש ובמשאצ"ל סבר כר"י ולכאורה מאי דאמר בדבר שא"מ סבר כר"ש הוא מיותר שכבר אמר בדברי המחשה ולא הוה לי' לשנות רק במשאצ"ל סבר כר"י ואי משום שרצה לומר שאף בזה סובר כר"ש אפ"ה בזה סובר כר"י ולאפוקי מדעת המקשה א"כ הוה לי' למימר בלשון הזה נהי דסובר כר"ש בדבר שאינו מתכוין אפ"ה במשאצ"ל סובר כר"י ולדידי ניחא בחד מתרי טעמי או שהחילוק בין המקשה להתרצן דלדעת המקשה הוה מצרף פסיק רישיה והי' סבור עיקר ההיתר בלא ניחא לי' הוא משום משאצ"ל והתרצן השיב לו דמצרף לא חשיב פ"ר וא"כ כך הם דברי התרצן לא כשעלה על דעתך דגם בפ"ר סובר כר"ש לא כן הוא בדבר שאינו מתכוין הוא דסבר כר"ש אבל לא בפ"ר וממילא במלאכה שאצ"ל פוסק כר"י. אי נמי שגם לדעת התרצן הוה מצרף פ"ר אלא שלדעת המקשה עיקר היתר לא ניחא לי' הוא משום דהוה משאצ"ל וניחא לי' הוה צריכא לגופא והתרצן סובר ההפרש בין ניחא ללא ניחא לי' הוא שלא ניחא מיקרי אינו מתכוין משא"כ ניחא לי' מיקרי מתכוין והכי משני לי' בדבר שאינו מתכוין דהיינו בלא ניחא לי' סבר כר"ש ולא כשעלה על דעתך שהטעם בזה הוא משום מלאכה שאצ"ל אלא הטעם בזה דמיקרי אינו מתכוין. ועל פי סברת הנ"ל עמדתי על עומק דברי הרא"ש שכל חקרי לב נלאו ולא מצאו ידיהם לעמוד על דבריו בפרק שמונה שרצים סימן ט' שכתב שם לענין לשתות משקין לרפואה והוא משקה המסרס וכתב הרא"ש ולא שייך דברי בעל הערוך דאומר לא אסר ר"ש פ"ר אלא בניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא לי' מדפריך הש"ס בפרק כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים והא קמכבה אע"ג דלא ניחא לי' כיבוי והקשה מהר"ל מפראג והלא מסיק שם בזבחים דלר"ש באמת שרי ועיין בבה"ז שהביא דבריו וכל שינויי דידיה דחוקים ועיין במג"א סימן ש"כ ס"ק כ'.

ולדידי דברי הרא"ש כראי מוצקים והנה זה פשוט שאין כוונת הרא"ש שבעל הערוך עצמו לא התיר רק בשבת ולא בשאר איסורים שבעל הערוך הביא כמה ראיות משאר איסורים ומסוגיא זו עצמה דזבחים הביא הערוך ראיה והרא"ש העתיק דברי הערוך בפרק הבונה. אבל כוונת הרא"ש לפי שהרא"ש דחה כל ראיות הערוך שם גם מה שהביא מדיני שבת ועכשיו קאמר הרא"ש כאן שאפילו אם נרצה לסמוך על דברי הערוך בדיני שבת אבל עכ"פ בשאר איסורים אי אפשר לסמוך על דבריו שהם נגד סוגיית הגמ' בפרק כל התדיר ומביא ראיה מהמקשה שהקשה והא קמכבה. והנה בודאי שקושית מהר"ל מפראג באמת קשה שהרי מסיק דלר"ש שרי אבל עיקר כוונת הרא"ש לפי דעתי דבר שכבר כתבתי שאם נימא הקולא בלא ניחא משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ממילא שייכא סברא זו רק לר"ש אבל לר"י לא שייכא קולא זו דלר"י אין חילוק אפי' בשבת בין צריך לגופי' או לא ומינה דגם לר"ש לא שייכא קולא זו רק בשבת אבל לא בשאר איסורים דבשאר איסורים גם לר"ש אין חילוק בין צריך לגופי' או לא. אבל אי נימא הקולא של לא ניחא ליה משום דזה הוה אינו מתכוין גמור משא"כ בניחא ליה זה מתכוין גמור דאנן סהדי דנהנה ומתכוין א"כ גם בשאר איסורים שייך חילוק זה לר"ש בפסיק רישיה ומינה דאף לר' יהודה אין לנו ראי' שאוסר אינו מתכוין באינו פסיק רישי' אף בלא ניחא ליה שהרי לא שמענו מר"י איסור אינו מתכוין מפורש רק ממה שאוסר גרירה דמטה וכסא וכיוצא והרי בידינו לומר דמיירי בארעא דידי' וא"כ המקשה שהקשה על שמואל והא קמכבה אף דלא סליק אדעתא דשמואל כר"ש והוה סבר דשמואל ס"ל כר' יהודה אכתי היא גופא מנ"ל דאוסר ר' יהודה דבר שאינו מתכוין אף בלא ניחא לי' דמכבה ודאי דלא ניחא ליה לכבות אלא ודאי דסובר המקשה דלר"י אין שום סברה לחלק בין ניחא וכו' כיון שאוסר מלאכה שאין צריך לגופה ומינה דגם לר"ש בשאר איסורים אין חילוק ואף דמתיר זילוף דשמואל שם לר"ש היינו משום דלא מיחשב פסיק רישיה כמו"ש רש"י ובמה דאינו פ"ר ודאי דמותר לר"ש אף בניחא ליה אבל בפ"ר דאוסר ר"ש אין שום חילוק בשאר איסורים בין ניחא ללא ניחא.

ואמנם לסברת הפוסקים דזילוף ע"ג גחלים מיקרי פ"ר ואפ"ה מתיר שמואל לר"ש וצריך לומר באמת הטעם משום דהוה פ"ר דלא ניחא ליה וזה אחת מראיות הערוך שהביא מדהתיר זילוף ע"ג גחלים וצריך לומר שגם בשאר איסורים הדין כן ולפ"ז נוכל לומר דגם ר"י אינו אוסר דבר שא"מ (בניחא) [צ"ל בלא ניחא] ליה א"כ קשה בשמעתין דקאמר לימא דשמואל כר"ש ס"ל והרי גם לר"י מותר וצריך לומר דצירוף מיקרי פ"ר לדברי המקשה ופ"ר ודאי דאסור לר"י אפי' בלא ניחא ליה ולכך מוכח דסובר כר"ש. ולפי זה רב דאמר שיעור לצרף אסור ולפרושי מתניתין קאתי ולא כמו"ש לעיל בתחילת הסוגיא דרב שמעתא באנפי נפשי' קאמר ועכשיו אני אומר דשטחית הלשון לא שנו משמע דלפרושי מתני' קאתי וקשה למה לא אחז לישנא דאביי ל"ש אלא פינוהו שהוא לשון יותר מורווח לפירוש המשנה דמזה מוכח שהמשנה אוסרת הצירוף וכמו"ש התוס' וצריך לומר כמו"ש לעיל דרב דפוסק כר' יהודה אין צריך שום הוכחה דפשיטא דמוקמינן מתני' כר"י כהלכה. אלא דקשה היא גופה מנ"ל דמשנתינו במאני' דידיה ודלמא מיירי במאני' דחברי' והוה לא ניחא ליה ואף לר"י מותר אם הצירוף אינו פ"ר וא"כ הוה לי' לרב למימר לישנא דאביי ל"ש אלא פינוהו ומזה הוה מוכח דמיירי במאני' דידיה אלא ודאי דרב סובר דלר' יהודה אין שום סברא לחלק בין מאני' דידיה או לא שהרי הוא אוסר מלאכה שאין צריך לגופה ומינה דלרב אוסר לזלף ע"ג גחלים משום מכבה אפילו לר"ש אם זילוף הוא פ"ר דבשאר איסור ר"ש במלאכה שאין צריך לגופה שוה כמו לר"י ובזה עמדתי על דברי הרמב"ם בפרק י"ו מה' מעה"ק הלכה י"ו שכתב וכיצד עושין ביין הבא בפ"ע נותן עליו מלח ומנסכו כולו ע"ג השיתין ככל הנסכים והנה תמהו עליו איך פסק דלא כשמואל שאמר בפרק כל התדיר דף צ"א ע"ג המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים והנה בכל הדברים שכתב מפרשי דבריו לא מצאתי דבר ברור דאיך יוכל הרמב"ם לדחות דברי שמואל מהלכה במקום שאין אמורא חולק עליו אבל לפמ"ג נראה דהרמב"ם סובר דזילוף מיקרי פסיק רישי' שודאי מכבה ושמואל סובר כדברי הערוך דאפילו בשאר איסורים מתיר ר"ש פ"ר דלא ניחא ליה ולפ"ז גם לר"י יש לומר כן במה שאינו פסיק רישיה וכמו שכתבתי וא"כ בצירוף במאני' דלאו דיליה מותר לר"י אף בשיעור לצרף ומי הכריחו לרב לאוקמי משנתינו במאני' דיליה לאסור בשיעור לצרף. ואם היה הוכחה מדאמר פינוהו וכדברי אביי הי' לו לומר בלשון שאמר אביי אלא ודאי דרב סובר שאין סברא לחלק לר"י בין ניחא ללא ניחא שהרי ר' יהודה מחייב במלאכה שאין צריך לגופה וכנ"ל וא"כ ממילא גם לר"ש בשאר איסורים אין לחלק ודלא כשמואל ולכן דחה הרמב"ם דברי שמואל בזילוף והמקשה שהקשה למימרא דשמואל כר"ש אף דלשמואל יש לומר דקאי גם לר"י ובמאני' דלאו דיליה מ"מ המקשה היה סובר דצירוף הוה פ"ר וא"כ ודאי דשמואל כר"ש והתרצן דחה לחלק בין דבר שאין מתכוין למלאכה שאין צריך לגופה,. עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם והוא כאשר נדקדק בסוגיא דזבחים דמסיק לא קשיא הא לר"י והא לר"ש ומעולם לא מצינו בש"ס על לשון אמורא שיאמר לשון זה הא כפלוני וכך הוה לי' למימר לא קשיא הא ר"י ושמואל דאמר כר"ש. ועוד כיון דמשני ברייתות הקשה הוה לי' למימר הני ר' יהודה לא למימר הא ר"י ועכ"פ הא ר"ש ודאי תמוה אם הי' הכוונה על דברי שמואל ולכן נלע"ד שכל זה מדברי המקשה שהמקשה ידע שיש בידו לדחות דהך ר' יהודה ושמואל סבר כר"ש ולכן הביא שני ברייתות. ברייתא חדא סתם ופסקינן כדברי ר"ע לספלים ולא הזכיר שום הוכחה לזה וברייתא שני' דתני ג"כ לספלים ומביא לזה הוכחה דאי לאישים הא כתיב לא יכבה וא"כ קשיין אהדדי דלמא ברייתא חדא אמרה הוכחה זו וברייתא אידך לא אמרה הוכחה ועל כרחין צריך לומר דלא קשיא הא ר"י ולר"י שפיר איכא והא ר"ש ולר"ש ליכא הוכחה ואעפ"כ עכ"פ לדינא סובר גם ר"ש שהוא לספלים וא"כ נסתרו דברי שמואל. ועל זה לא משני הגמ' מידי ונדחו דברי שמואל ולכך פסק הרמב"ם דלא כשמואל ומה דקאמר כאן בסוגיין למימרא דשמואל כר"ש ס"ל וכו' על המקשה קמתמה שהוצרך להביא שני ברייתות ולא סגי לי' בחדא משום דלא תימא הא מני ר"י היא ועל זה מקשה למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והאמר וכו' אבל לא של עץ וא"כ על כרחין כר' יהודה סבירא ליה [עד כאן מצאתי]:

גמ' ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא וכו' ואמר ר"נ וכו'. הא דהוצרך להקדים ואמר ר"נ הלכה כר"ש בן מנסיא ולא אמר בקיצור ולמאי דסליק אדעתא דספל הרי הוא כאמבטי. אם כן לר"ש ב"מ רחיצה בחמין ליכא משום דאיכא למימר אין הכי נמי דליכא וכל הנך ברייתות דלעיל דדף ל"ט ודף מ' ע"א דמבואר בהו בשבת רחיצה בחמין דלא כר"ש בן מנסיא אבל לר"נ דאמר הלכה כר' שב"מ ור"נ תלמיד רב ושמואל ורב ושמואל לעיל בדף מ' ע"ב תרווייהו התירו חמין שהוחמו מע"ש אלא דלרב אפילו כל גופו אבר אבר ולשמואל פניו וידיו ורגליו וא"כ לר"נ פריך שפיר ואלא רחיצה בשבת בחמין ליכא:

שם מי סברת ר' שמעון ב"מ אסיפא קאי ארישא קאי. והקשה מהרש"א בתוס' ד"ה מי סברת וכו' דמי הכריחו לומר דר' שמעון ארישא קאי ודלמא אסיפא קאי אלא דרב יוסף דאמר ספל הרי הוא כאמבטי אליבא דת"ק קאי דמתיר בכוס בכל גווני וקאמר דספל הרי הוא כאמבטי ואינו מותר אלא חמין יסוך צונן עיין שם במהרש"א ולדידי יפלא דספל הרי הוא כאמבטי משמע שהוא ממש כאמבטי וא"כ אין לחלק בין ת"ק לרשב"מ. ומה שהביא מהרש"א ראיה מדברי התוס' דלקמן בד"ה נותן אדם שכתבו דדברי ר"ח דספל אינו כאמבטי יש לפרש דקאי אר"ש בן מנסיא וכו' עיין שם אומר אני וכי לא יש הפרש בין לשון שלילה דספל אינו כאמבטי ללשון ספל הרי הוא כאמבטי דלשון שלילה די אם שלול ממנו אף לדבר א' כבר אינו כמוהו ושייך לומר שאינו כאמבטי אבל לשון ספל הרי הוא כאמבטי לגמרי מדמהו לאמבטי וכיון שהוא אומר זה מסברא א"כ מצד הסברא אומר שספל יש להחמיר בו כאמבטי אם כן לר"ש בן מנסיא יש להחמיר בו כאמבטי ולקמן בדברי התוס' נאריך יותר:

שם אמר ר"ה ברי' דר"י חזינא לרבא דלא קפיד אמנא מדתני ר"ה נותן אדם קיתון של מים וכו' וכתב הרי"ף דמסקנא דשמעתין דהלכתא כב"ה דקאמר ר"ה ברי' דר"י חזינא לרבא וכו'. וכתב הרא"ש דסבר הרי"ף אף למסקנא אכתי ר"ש ב"מ ארישא קאי וקאתי ר"ה לאפוקי מרב נחמן דפסק כרשב"מ [ופסק זה קולא הוא להקל באבמטי חמין לתוך צונן עיין ברא"ש] וכתב הרא"ש שאין הכרח לזה ומצינן לאוקמי פסק דרב נחמן גם למסקנא ולומר דלמסקנא ר"ש ב"מ אסיפא קאי דדוקא לפי ההוה אמינא של רב יוסף הוכרחנו לומר דארישא קאי אבל לרב חייא קאי אסיפא ורב הונא ברי' דר"י לאפוקי מרב יוסף אתי דאמר ספל הרי הוא כאמבטי וקאתי רב הונא לומר דרבא לא קפיד אספל והתיר בו כמו בכוס דלא כרב יוסף עיין ברא"ש. ואני אומר דשמעתין קשיתיה לרי"ף לפרש כן שאם אנו מפרשים דרב הונא לאפוקי מרשב"מ א"כ כשבא לדחות ולומר שאני התם דמפסיק כלי הוא שפיר דדחי ואומר לעולם הלכה כרשב"מ ואסור צונן לתוך חמין ושאני הכא דמפסיק כלי. אבל אם נפרש דאתא לאפוקי מרב יוסף א"כ רב אשי [צ"ל רב הונא] שבא לדחות דברי רב הונא ברי' דר"י הכי קאמר לעולם כרב יוסף דספל כאמבטי ושאני הכא דמפסיק כלי א"כ כיון דמקיים דברי רב יוסף דספל כאמבטי א"כ למה אמר ר' חייא קיתון של מים לתוך ספל של מים הוה לי' למימר רבותא יותר שאפילו לתוך אמבטי מותר בהפסק כלי שהרי אם מותר בספל מותר גם באמבטי לרב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי. אלא ודאי כפי' הרי"ף דרב הונא ורב אשי לא לדחות ולקיים דברי רב יוסף אתי אלא לדחות ולקיים דברי רב נחמן ורב אשי [צ"ל רב הונא] אתי לקיים דברי רב נחמן ושאני הכא דמפסיק כלי ולכן אפי' בספל מותר אפילו צונן לתוך חמין אבל בלא הפסק כלי אפי' כוס אסור צונן לתוך חמין ודוק. אמנם יש לדחות ולומר דלמסקנא [רשב"מ] אסיפא קאי ור"ה ורב אשי לדחות ולקיים דברי רב יוסף והא דלרב אשי אמר ר' חייא לתוך ספל ולא אמר רבותא יותר אפילו לאמבטי יש לומר דאף דמועיל הפסק כלי בספל מ"מ באמבטי ממש אינו מועיל ואף דלרב יוסף ספל הרי הוא כאמבטי ולא לגמרי כאמבטי קאמר לכל מילי וכסברת מהרש"א ותוס' הנ"ל אך למה שכתבתי דלשון דספל כאמבטי לגמרי משמע א"כ ניחא דעת הרי"ף ויבואר אחר זה בדברי התוס':

בתוס' ד"ה מי סברת וכו' היינו דוקא למה דס"ד וכו' וא"ת למה דס"ד דארישא קאי וכו' כוס נמי הרי הוא כאמבטי וכו' ולכאורה יפלא דקושיא זו היה להם להקדים בתחילת הדיבור קודם שפירשו דרשב"מ אסיפא קאי. ונראה דלכאורה אין מקום לקושיא זו דהרי רב יוסף היא גופה קמ"ל דר"ש ב"מ ארישא קאי והכי קאמר ספל הרי הוא כאמבטי ואם כן על כרחין רשב"מ ארישא קאי. אלא דקשה הרי מזה עדיין אין הוכחה דרשב"מ ארישא קאי אלא בצירוף דברי ר"נ דהלכה כרשב"מ וכולי האי הוא עפ"י קושיא דאל"כ רחיצה בחמין בשבת ליכא ועדיפא ה"ל לרב יוסף לומר כוס הרי הוא כאמבטי ואז ממילא שמעינן דרשב"מ ארישא קאי דאל"כ איך משכחת כוס כאמבטי לא לת"ק ולא לר"ש בן מנסיא אלא ודאי דארישא קאי וגם שמעינן דהלכה כרשב"מ דלת"ק כוס אינו כאמבטי אלא ודאי דלרב יוסף בספל גופה קמ"ל שהיא כאמבטי ושפיר הקשו דמאי קמ"ל והוכרחו לתרץ דלב"ה קמ"ל. אלא דאכתי יש לתרץ כמו שכתבתי דהיא גופה קמ"ל דרשב"מ ארישא קאי ומה שכתבתי דהוה ליה למימר כוס הרי הוא כאמבטי די"ל דאף דכוס הוא כאמבטי לרשב"מ דאסור צונן לתוך חמין כמו באמבטי אכתי יש הפרש דבאמבטי אסור צונן לתוך חמין אפילו בהפסק כלי משא"כ בכוס דאפילו לרשב"מ דאוסר צונן לתוך חמין מ"מ בהפסק כלי שרי אבל ספל לגמרי הרי הוא כאמבטי דאפילו הפסק כלי לא מהניא להכי קאמר ספל הרי הוא כאמבטי ולא קאמר כוס הרי הוא כאמבטי. אלא דלפי זה מוכרח הוא דלרב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי דאפילו הפסק כלי לא מהני א"כ קשיא במסקנא דשמעתין דקאמר ר"ה לרב אשי דלמא שאני התם דמפסיק כלי והנה למסקנא דשמעתין רבא דלא קפיד אמנא היינו לאפוקי מרב יוסף וכמו שכתב הרא"ש לדחות דברי הרי"ף וא"כ ר"ה דאמר לרב אשי שאני התם היינו לקיים דברי רב יוסף וא"כ איך קאמר שאני התם דמפסיק כלי והרי מוכח דלרב יוסף לא מהני בספל הפסק כלי. אלא ע"כ דגם לרב יוסף מהני בספל הפסק כלי והוה לי' לרב יוסף לומר כוס הרי הוא כאמבטי ושפיר הקשו התוס' לומר דמה קמ"ל רב יוסף בספל יוכל זה כשכבר הקדימו בריש הדיבור דלמסקנא ר' שמעון ב"מ אסיפא קאי אבל אי הוה אמרינן גם למסקנא ארישא קאי רשב"מ וא"כ רב הונא בריה דר"י ורב הונא דאמר לרב אשי לדחות ולקיים דברי רב נחמן קאי כפי' הרי"ף ולא לדחות ולקיים דברי רב יוסף וא"כ לרב יוסף שפיר י"ל דספל הוא כאמבטי ולא מהני הפסק כלי א"כ לא היה מקום לקושית התוס' ודו"ק: ומעתה הרי"ף לא ניחא לי' בתירוץ התוס' דרב יוסף לב"ה אתי לאשמועינן שהרי אין הלכה כב"ה ועל כרחין צריך לתרץ כפי שתירצתי דהיא גופה קמ"ל דארישא קאי ומוכרח לומר מדנקט ספל ולא נקט כוס דבספל לא מהני לרב יוסף הפסק כלי א"כ ממילא מוכח דדברי ר"י ברי' דרב יהושע לדחות דברי רב נחמן בא כפירוש הרי"ף ודו"ק:

בתוס' ד"ה נותן אדם וכ' וי"ל דהשתא קמ"ל בין חמין לתוך וכו' דההיא דספל אינו כאמבטי הוה אמינ' דקאי ארשב"מ וכו'. והנה יפלא אכתי הוה ליה למימר ספל הרי הוא ככוס ושפיר הוה ידעינן הכל [ואולי דגם בזה הוה אמינא לחצאין דספל הוא ככוס שאינו אסור חמין לתוך צונן דאמבטי אפי' חמין לתוך צונן אסור אבל אינו ככוס לגמרי להתיר אפילו צונן לתוך חמין ואולי מזה יש ראיה למהרש"א לעיל בדברי התוס' בד"ה מי סברת לחלק בדברי רב יוסף דספל כאמבטי אפ"ה אינו לגמרי כאמבטי רק לת"ק ולא לר"ש ב"מ] ועוד קשה תינח דלא סגי בהך מימרא דספל אינו כאמבטי לחוד אבל איפכא קשה דסגי ליה לר' חייא במה דתני נותן אדם קיתון של מים וכו' ולמה ליה לר' חייא למיתני כלל הך דספל אינו כאמבטי. ונראה דפלוגתא דר' חייא ורב יוסף הוא פלוגתא רחוקה בב' קצוות את אשר אסר ר' חייא התיר רב יוסף ואת אשר אסר רב יוסף התיר ר' חייא דלרב יוסף ספל כאמבטי א"כ רשב"מ ארישא קאי ויצא לנו לרב יוסף חומרא בכוס דאסור צונן לתוך חמין לרשב"מ דהילכתא כוותיה אבל באמבטי נשאר קולא דמותר חמין לתוך צונן דבאמבטי לא פליג רשב"מ כלל. ולרשב"מ שוים אמבטי וכוס ולר' חייא ספל אינו כאמבטי ור' שמעון בן מנסיא אסיפא קאי ויש לנו קולא בספל וכוס להתיר אפי' צונן לתוך חמין מה שאסר רב יוסף ונגד זה יש לנו חומרא לאסור אמבטי לגמרי אפילו חמין לתוך צונן מה שמתיר רב יוסף. ואי הוה אמר ר' חייא רק ספל הוא ככוס או הוה אמר רק מימרא שניה דנותן אדם קיתון וכו' אף דשפיר הוה ידעינן הקולא להתיר ספל וכוס אפילו צונן לתוך חמין אבל אכתי הוה אמינא דרשב"מ ארישא קאי ור' חייא דאמר נותן וכו' אי ספל הוא ככוס בא לפסוק הלכה כת"ק ודלא כרשב"מ וכאשר באמת כן הוא לרי"ף ולכן אמר ר' חייא מתחלה ספל אינו כאמבטי ושוב הראה שאין די לו בזה לחוד דאכתי איכא למימר דספל אינו כאמבטי דרשב"מ לאסור אפילו חמין לתוך צונן אבל חמין לתוך צונן אסור ולכך תני ברייתא שניה נותן אדם וכו' להתיר גם זה וממילא מוכח דרשב"מ ארישא קאי א"כ אין לנו באמבטי שום איסור לשום תנא רק צונן לתוך חמין ובאמרו ספל אינו כאמבטי על כרחין להתיר צונן לתוך חמין אתא א"כ מימרא שני' דנותן אדם קיתון וכו' מיותר אלא ש"מ דר' שמעון ב"מ אסיפא קאי. והרי"ף שפסק דרשב"מ ארישא קאי אולי סובר כתי' השני של התוס' דההיא דלעיל היינו הך דהכא שבזה מתורצים שני הקושיות של התוס' ודו"ק: