דף ח - ב

כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים, ומי יודע אם אין התרת הנידוי ה"דברים בטלים" של החלום הזה. ^[1]

אדם הנודר נדר, ומתחרט על נדרו, ומבקש מהחכם להתיר את נדרו - צריך שיבוא בעצמו בפני החכם, ואינו יכול לעשות שליח במקומו, שיבוא לחכם ויבקש עבורו את התרת נדרו.

רבינא ^[2] הוה ליה נדרא לדביתהו [לאשתו של רבינא היה נדר] שהיתה רוצה להתירו אצל חכם.

אתא בא רבינא לקמיה דרב אשי.

אמר ליה [שאל רבינא את רב אשי]:

בעל - מהו שייעשה שליח לחרטת אשתו?

האם יכול הבעל לייצג את אשתו, כאילו היא עצמה באה בפני החכם, מכח הכלל ש"אשתו של אדם היא כגופו", אן שהיא צריכה לבוא בעצמה לפני החכם? ^[3]

אמר ליה רב אשי לרבינא: אי מכנפין, אם מכונסים חכמי הבית הדין לצורך דיון בענין אחר, אין, אכן יכול הבעל לבוא אז בפניהם, ולבקש שיתירו את נדר אשתו.

אבל אי לא מכונסים חכמי הבית הדין, אלא שהוא רוצה לכנסם לצורך זה - לא!

והיינו, שלא הקילו לאפשר לבעל לייצג את אשתו, אם לא שהיו חכמי הבית מכונסים, היות ומן הראוי הוא שתבוא אשתו הנודרת עצמה בפני בית הדין.

שמע מינה מתשובתו של רב אשי - תלת, שלשה ענינים!

א. שמע מינה: בעל נעשה שליח לחרטת אשתו.

ב. ושמע מינה: לא יאלי [אין זה ראוי לחכם] למישרי נדרא באתריה דרביה [להתיר נדר במקום רבו, בגלל כבוד רבו]. שאם לא כן, למה לא התיר רבינא עצמו את נדרי אשתו, יחד עם שנים אחרים. ^[4]

ג. ושמע מינה: כי מכנפין - שפיר דמי [אם כבר מכונס בית הדין, יכול הבעל להיעשות שליח לחרטת אשתו]. ^[5]

וכך הוא ביאור ספקו של רבינא, והמענה של רב אשי -

מבחינה עקרונית יכול כל אדם להיעשות שליח עבור חברו, ולספר לבית הדין את הסיבות שבגללן יוכל בית הדין להתיר את הנדר.

אלא, שהסתפק רבינא, האם גם הבעל נאמן על כך, או שמא יש לחוש שהיות ונדרי אשתו קשין עליו, הוא יוסיף דברים, מדעתו, בנימוקי חרטתה.

וענה לו רב אשי: אם בית הדין כבר מכונס, שפיר דמי, כי היות ואין לבעל טירחא בדבר, לא חיישינן שמא יוסיף מעצמו דברים על חרטתה.

אבל אם טרח הבעל, וכינס בית דין לשם כך, מצטרף גורם הטירחה [שאינו רוצה ליגע לריק], אל הגורם שנדריה קשין אצלו, ומכח שני הגורמים הללו יש לנו לחוש שמא יוסיף מעצמו בחרטתה, ולכן אין מקבלין הימנו את חרטתה.

ואגב שהזכירה הגמרא את ההלכה שאין לחכם להתיר נדרים במקום רבו, מוסיפה על כך הגמרא הלכות נוספות:

ושמתא, נידוי - יכול החכם להתיר אפילו באתרא דרביה, במקום רבו.

ואגב דאיירי בשמתא, מוסיפה עוד הגמרא: ^[6]

ויחיד מומחה [חכם מובהק ובקי בהלכות] ^[7] שרי שמתא, מתיר הוא את הנידוי לבדו, ואין צריך בית דין. וכן מתיר יחיד מומחה את הנדר.

אמר רבי שמעון בר זביד, אמר רבי יצחק בר טבלא, אמר רבי חייא אריכא דבי רבי אחא, אמר רבי זירא, אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא, אמר רבי מיאשה משמיה דרבי יהודה בר אילעאי:

מאי מהו ביאור הכתוב דכתיב בספר מלאכי [פרק ג] "וזרחה לכם יראי שמי"? מי הם הללו שהכתוב קורא אותם "יראי שמי"? -

אלו בני אדם, שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה. ^[8]

ומאחר ששפירשה הגמרא את תחילת הפסוק, מוסיפה הגמרא לבאר את המשך הפסוק:

"שמש צדקה ומרפא" -

אמר אביי: שמע מינה חרגא דיומא מסי [אבק הנראה בקרני החמה החודרות דרך החלון, מרפא]. ^[9]

ופליגא הך דאביי, המפרש "שמש צדקה" על "חירגא דיומא" - על הא דאמר רבי שמעון בן לקיש.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעולם הבא! ^[10] לעתיד לבוא, לאחר תחיית המתים, לא יהיו אותם רשעים שנידונו "לחרפות לדראון עולם", ^[11] נידונין בגיהנם.

אלא בכך יהיו נידונין:

הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה - צדיקים מתרפאין בה.

ורשעים - נידונין בה, שמצטערים מחומה.

צדיקים מתרפאין בה -

שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

ולא עוד, אלא שהצדיקים מתעדנין בה.

שנאמר [סיום הפסוק הוא]: "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק". כעגלים הנכנסים ל"רבקה" להתפטם. ^[12]

ואילו הרשעים - נידונין נענשים בה!

שנאמר [בפסוק הסמוך לו מלפניו]: "הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, וליהט אותם היום הבא".