דלג לתוכן

נדרים ח ע"ב - טקסט הדף

כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי א''ל בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו א''ל אי מכנפין אין אי לא לא ש''מ תלת ש''מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו וש''מ לא שרי למישרי נדרא באתרא דרביה וש''מ כי מכנפין שפיר דמי ושמתא אפי' באתרא דרביה ויחיד מומחה שרי שמתא א''ר שמעון בר זביד א''ר יצחק בר טבלא א''ר חייא אריכא דבי ר' אחא א''ר זירא א''ר אלעזר א''ר חנינא א''ר מיאשה משמיה דרבי יהודה בר אילעאי מאי דכתיב {מלאכי ג-כ} וזרחה לכם יראי שמי (שמש צדקה וגו') אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה שמש צדקה ומרפא אמר אביי ש''מ חרגא דיומא מסי ופליגא דר''ש בן לקיש דאמר אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב''ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר {מלאכי ג-כ} ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק והרשעים נידונין בה שנא' {מלאכי ג-יט} הנה יום בא בוער כתנור וגו':
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים, ומי יודע אם אין התרת הנידוי ה"דברים בטלים" של החלום הזה. [1]

אדם הנודר נדר, ומתחרט על נדרו, ומבקש מהחכם להתיר את נדרו - צריך שיבוא בעצמו בפני החכם, ואינו יכול לעשות שליח במקומו, שיבוא לחכם ויבקש עבורו את התרת נדרו.

רבינא [2] הוה ליה נדרא לדביתהו [לאשתו של רבינא היה נדר] שהיתה רוצה להתירו אצל חכם.

אתא בא רבינא לקמיה דרב אשי.

אמר ליה [שאל רבינא את רב אשי]:

בעל - מהו שייעשה שליח לחרטת אשתו?

האם יכול הבעל לייצג את אשתו, כאילו היא עצמה באה בפני החכם, מכח הכלל ש"אשתו של אדם היא כגופו", אן שהיא צריכה לבוא בעצמה לפני החכם? [3]

אמר ליה רב אשי לרבינא: אי מכנפין, אם מכונסים חכמי הבית הדין לצורך דיון בענין אחר, אין, אכן יכול הבעל לבוא אז בפניהם, ולבקש שיתירו את נדר אשתו.

אבל אי לא מכונסים חכמי הבית הדין, אלא שהוא רוצה לכנסם לצורך זה - לא!

והיינו, שלא הקילו לאפשר לבעל לייצג את אשתו, אם לא שהיו חכמי הבית מכונסים, היות ומן הראוי הוא שתבוא אשתו הנודרת עצמה בפני בית הדין.

שמע מינה מתשובתו של רב אשי - תלת, שלשה ענינים!

א. שמע מינה: בעל נעשה שליח לחרטת אשתו.

ב. ושמע מינה: לא יאלי [אין זה ראוי לחכם] למישרי נדרא באתריה דרביה [להתיר נדר במקום רבו, בגלל כבוד רבו]. שאם לא כן, למה לא התיר רבינא עצמו את נדרי אשתו, יחד עם שנים אחרים. [4]

ג. ושמע מינה: כי מכנפין - שפיר דמי [אם כבר מכונס בית הדין, יכול הבעל להיעשות שליח לחרטת אשתו]. [5]

וכך הוא ביאור ספקו של רבינא, והמענה של רב אשי -

מבחינה עקרונית יכול כל אדם להיעשות שליח עבור חברו, ולספר לבית הדין את הסיבות שבגללן יוכל בית הדין להתיר את הנדר.

אלא, שהסתפק רבינא, האם גם הבעל נאמן על כך, או שמא יש לחוש שהיות ונדרי אשתו קשין עליו, הוא יוסיף דברים, מדעתו, בנימוקי חרטתה.

וענה לו רב אשי: אם בית הדין כבר מכונס, שפיר דמי, כי היות ואין לבעל טירחא בדבר, לא חיישינן שמא יוסיף מעצמו דברים על חרטתה.

אבל אם טרח הבעל, וכינס בית דין לשם כך, מצטרף גורם הטירחה [שאינו רוצה ליגע לריק], אל הגורם שנדריה קשין אצלו, ומכח שני הגורמים הללו יש לנו לחוש שמא יוסיף מעצמו בחרטתה, ולכן אין מקבלין הימנו את חרטתה.

ואגב שהזכירה הגמרא את ההלכה שאין לחכם להתיר נדרים במקום רבו, מוסיפה על כך הגמרא הלכות נוספות:

ושמתא, נידוי - יכול החכם להתיר אפילו באתרא דרביה, במקום רבו.

ואגב דאיירי בשמתא, מוסיפה עוד הגמרא: [6]

ויחיד מומחה [חכם מובהק ובקי בהלכות] [7] שרי שמתא, מתיר הוא את הנידוי לבדו, ואין צריך בית דין. וכן מתיר יחיד מומחה את הנדר.

אמר רבי שמעון בר זביד, אמר רבי יצחק בר טבלא, אמר רבי חייא אריכא דבי רבי אחא, אמר רבי זירא, אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא, אמר רבי מיאשה משמיה דרבי יהודה בר אילעאי:

מאי מהו ביאור הכתוב דכתיב בספר מלאכי [פרק ג] "וזרחה לכם יראי שמי"? מי הם הללו שהכתוב קורא אותם "יראי שמי"? -

אלו בני אדם, שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה. [8]

ומאחר ששפירשה הגמרא את תחילת הפסוק, מוסיפה הגמרא לבאר את המשך הפסוק:

"שמש צדקה ומרפא" -

אמר אביי: שמע מינה חרגא דיומא מסי [אבק הנראה בקרני החמה החודרות דרך החלון, מרפא]. [9]

ופליגא הך דאביי, המפרש "שמש צדקה" על "חירגא דיומא" - על הא דאמר רבי שמעון בן לקיש.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעולם הבא! [10] לעתיד לבוא, לאחר תחיית המתים, לא יהיו אותם רשעים שנידונו "לחרפות לדראון עולם", [11] נידונין בגיהנם.

אלא בכך יהיו נידונין:

הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה - צדיקים מתרפאין בה.

ורשעים - נידונין בה, שמצטערים מחומה.

צדיקים מתרפאין בה -

שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

ולא עוד, אלא שהצדיקים מתעדנין בה.

שנאמר [סיום הפסוק הוא]: "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק". כעגלים הנכנסים ל"רבקה" להתפטם. [12]

ואילו הרשעים - נידונין נענשים בה!

שנאמר [בפסוק הסמוך לו מלפניו]: "הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, וליהט אותם היום הבא".


הערות

[1] נסתפק הר"ן, אם מי שנידוהו בחלום צריך לנהוג בכל דיני מנודה. והוסיף הר"ן: "אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא צריך היתר, דהכא היינו טעמא משום דאיכא למימר שמן השמים נידוהו, מה שאין לומר כן בנדר, אלא שראיתי לרשב"א ז"ל בתשובה, שמעשה בא לפניו והצריכו היתר".

[2] השמועה מתבארת בפנים על פי שיטת הרמב"ם שהביא הר"ן, ובהערות תתבאר שיטת התוספות.

[3] אבל שליח אחר אינו יכול לבוא במקום האדם הנודר. כן היא שיטת הרמב"ם שהביא הר"ן, והביאו על זה ראיה מירושלמי כמבואר בר"ן. וב"קרן אורה" תמה מה המקור לזה! ? כתבו התוספות, שאותו נדר היה מן הנדרים שאין הבעל יכול להפר, או שכבר הקים רבינא את נדרה, וראה עוד שם.

[4] הוסיף הר"ן: ואפילו אם תמצי לומר, דהכא שאני משום ד"אשתו כגופו", ואינו יכול אפילו להצטרף עם אחרים, מכל מקום היה אומר לתלמידיו שיתירו לה.

[5] השמועה נתבארה על פי שיטת הרמב"ם שהביא הר"ן.

[6] תוספות.

[7] כתב הר"ן: יש מי שאומר, שדוקא "סמוך" [איש מפי איש עד משה רבינו] מתיר את הנדר או הנידוי. ולא נהירא. אלא כל שהוא חכם מובהק ובקי בהלכות נדרים, אף על פי שאינו סמוך הרי הוא מתיר נדר ונידוי, שהרי גבי התרת נדרים לא כתיב בפרשה "אלהים" דמשמע סמוכין, אלא "ראשי מטות" [וכמו שנאמר בתחלת פרשת מטות: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר]. והביא ראיות לזה. עוד כתב הר"ן: ויש מי שאומר, כמו ששלשה הדיוטות מתירין את הנדר במקום שאין מומחה, כך מתירים הם את הנדוי במקום שאין מומחה, שהנדוי אף הוא נדר, וכמו שמצינו בסנהדרין [סח א] גבי נידוי: "הותר הנדר". הרי מוכח שנדוי נמי "נדר" הוא קרוי. וכן דעת הרמב"ם בפרק ז מהלכות תלמוד תורה.

[8] ראה במהרש"א מה שביאר בזה.

[9] הקשה הרא"ש: למה לא אמר שהחמה עצמה מרפאת, וכמבואר בבבא בתרא טז ב "אמר רבי שמעון בן יוחי: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא. ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה. אמר אביי: היינו דאמרי אינשי: אידלי יומא [הוגבה היום, כשהחמה זורחת] - אידלי קצירא [מיקל החולי] ".

[10] כתב הר"ן: לא לאחר מיתה קאמר, כי ודאי איכא גיהנם לרשעים, אלא לעתיד לבוא, לאחר תחית המתים, קאמר.

[11] וכמו שנאמר בדניאל [יב ב]: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו [יחיו המתים, רש"י], אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם".

[12] רש"י

כך אי אפשר לחלום שיהיה בלא דברים בטלים, וייתכן איפוא שהנידוי היה בו ממש, אבל ההיתר היה מן הדברים הבטלים שבחלום, ולכן צריך הוא התרה נוספת.

מסופר: רבינא הוה [היה] לה נדרא לדביתהו [נדר לאשתו] שהוא עצמו לא הפר אותו כבעלה, והיא רצתה להתירו. אתא לקמיה [בא רבינא לפני] רב אשי, אמר ליה [לו]: בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו, האם יכול הבעל להיות שליח לומר שאשתו מתחרטת על הנדר, ויתירו לה חכמים את הנדר על ידי שליחות זו? אמר ליה [לו]: אי מכנפין [אם מכונסים] יחד שלושה אנשים שיכולים להתיר לה את נדרה — אין [כן], אי [אם] לא — לא יוכל להיות שליח להתיר את נדרה.

ומעירים: שמע מינה תלת [למד מכאן, מפסק זה, שלושה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] שבעל אכן נעשה שליח לחרטת אשתו, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי לא שרי למישרי נדרא באתרא דרביה [אין מותר לחכם להתיר נדרים במקום בו נמצא רבו], שאם לא כן היה רבינא עצמו שהיה חכם חשוב יכול להתיר לאשתו את נדרה. ושמע מינה [ולמד מכאן]: כי מכנפין — [כאשר מכונסים] שלושה שפיר דמי [הרי זה יפה, מספיק], כדי שיהיה הבעל שליח לחרטה. אך אם יש צורך לאסוף אנשים במיוחד לצורך כך, אין מתירים.

ומוסיפים: ושמתא [ונידוי] — אפילו באתרא דרביה [במקום בו נמצא רבו] יכול התלמיד להתיר כשמצרף לו עוד שניים, ודיין יחיד אם הוא מומחה שרי שמתא [הריהו מתיר חרם] לבדו.

א אמר ר' שמעון בר זביד, אמר ר' יצחק בר טבלא, אמר ר' חייא אריכא דבי [מבית] ר' אחא, אמר ר' זירא, אמר ר' אלעזר, אמר ר' חנינא, אמר ר' מיאשה משמיה [משמו] של ר' יהודה בר אילעאי, ומה מסרו בשלשלת חכמים זו: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וזרחה לכם יראי שמי" (שמש צדקה ומרפא בכנפיה ") (מלאכי ג, כ) "יראי שמי" — אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה — "שמש צדקה ומרפא" בשבילם. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי חרגא דיומא מסי [אבק של היום, הנראה בקרני השמש, מרפא], שכן נאמר "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' שמעון בן לקיש, שאמר: אין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, מן הכיסוי שהיא מצויה בו בזמן הזה ואינה מגולה, צדיקין מתרפאין בה באותה חמה ורשעים נידונין בה. צדיקים מתרפאים בה, שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא ". ולא עוד, לא רק שהם מתרפאים בה, אלא אף שמתעדנין בה, שנאמר: "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (מלאכי ג, כ).

והרשעים נידונין בה באותה שמש, שנאמר: "הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, וליהט אותם היום הבא" (מלאכי ג, יט). ומכאן שלדעת ר' שמעון בן לקיש אין השמש מרפאה, אלא לעתיד לבוא. ולא כדברי אביי המפרש את הפסוק על הזמן הזה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

so too, it is impossible to dream without idle matter. It is possible that the excommunication was real and the dissolution was not real, and he must have the ostracism dissolved by ten people.

The Gemara relates that Ravina’s wife had taken a vow that he had not immediately nullified as a husband is entitled to do, and she wished to have it dissolved. Ravina came before Rav Ashi and said to him: What is the halakha with regard to whether a husband can become an agent to express his wife’s regret to a court so that they can dissolve her vow? Rav Ashi said to him: If three people who can dissolve the vow were already assembled, yes; if they are not already assembled, no, a husband cannot serve as an agent to express his wife’s regret to the court.

The Gemara comments: Learn from this incident three halakhot: Learn from this that a husband can become an agent to express his wife’s regret. And learn from this that a Sage is not permitted to dissolve a vow in the location of his teacher, which is why Ravina, a distinguished Sage, did not dissolve the vow without consulting Rav Ashi. And learn from this that when three people were already assembled, it seems well for a husband to serve as an agent to express his wife’s regret, but if the three people were not yet assembled he cannot serve as her agent.

The Gemara adds: And one may dissolve excommunication even in the location of his teacher. And an individual Sage who is an expert can dissolve excommunication even without two other judges.

§ Rabbi Shimon bar Zevid said that Rabbi Yitzḥak bar Tavla said that Rabbi Ḥiyya Arikha, the tall, of the school of Rabbi Aḥa said that Rabbi Zeira said that Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said that Rabbi Meyasha said in the name of Rabbi Yehuda bar Elai: What is the meaning of that which is written: “But to you that fear My name shall the sun of righteousness arise with healing in its wings; and you shall go forth and leap as calves of the stall” (Malachi 3:20)? “You that fear My name”; these are people who are afraid to mention the name of Heaven in vain. The verse states that a sun of righteousness with healing will arise to heal them. Abaye said: Learn from this verse that the dust [ḥirga] that is illuminated by the rays of the sun during the day heals, as it states: “With healing in its wings.”

The Gemara comments: Abaye disagrees with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, who said: There is no Gehenna in the World-to-Come. Rather, the Holy One, Blessed be He, will remove the sun from its sheath [minartika], and the righteous will be healed by it and the wicked will be punished by it. The righteous will be healed by it, as it is stated: “But to you that fear My name shall the sun of righteousness arise with healing in its wings”; and moreover, not only will they be healed by it but they will even be rejuvenated by it, as it is stated: “And you shall go forth and leap as calves of the stall.”

And the wicked will be punished by the same sun, as it is stated: “For behold, the day is coming, it burns as a furnace; and all the proud, and all that work wickedness, shall be stubble; and the day that comes shall set them ablaze” (Malachi 3:19). Consequently, Rabbi Shimon ben Lakish holds that the sun heals only in the World-to-Come, whereas Abaye interprets the verse as referring to this world.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מהו שיעשה אדם שליח לחרטת אשתו. ואסיקנא דאי מיכנפי אין ואי לא מיכנפי לא, ופירשו בתוספות דדוקא לחרטת אשתו הוא דקא מיבעיה ליה, משום דשמא מתוך שקשה בעיניו שנדרה היא מוסיף מדעת על חרטה שאמרה לו, אבל אחר ודאי פשיטא ליה דנעשה שליח על חרטתה ועל חרטת חברו, שאין אנו חוששין שמא יוסיף אפילו לכנופינהו שפיר דמי. ואסיקנא דאפילו באשתו כי מיכנפי ולא טרח לאספם חוששין שמא יוסיף, אלא כשטרח לאספם חוששין שמא מתוך שטרח כבר יוסיף על חרטתה שאמרה היא.
והורה רבנו שמשון ז"ל שאפילו על ידי כתב יכול אדם לשלוח חרטתו לפני בית דין, והם מתירין לו שלא בפניו על ידי החרטה ששלח להם.
גרסינן בירושלמי (כאן פ"י ה"ח) דמכלתין בפרק נערה מאורסה מהו להתיר על ידי מתרגמן, נשמיעינה מן הדא ר' אבא בר זיטרא איתעביד תורגמיניה דר"י בחדא איתתא דלא הוה חכמה למשמע סוריסיטין.

ופליגא דרשב"ל. כלחומר דמפרש ליה בשמש של עולם הבא, וכן פירשו בתוס'.

הוזכר בסוגיא זו מעשה בדביתהו דרבינא דהוה לה נדרא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ואמר ליה אי מיכנפי אין אי לא מיכנפי לא ושמועה זו נתבלבלו הרבה מפרשים בענינה ועיקר הראוי אצלי לברור מכל מה שנאמר בה הוא שאשתו של רבינא היתה לה נדר שלא היה בעלה יכול להפר ביום שמעו כגון שלא היה מנדרי עינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה ומכל מקום יכול היה להתירו לה מתורת חכם כשאר חכמים וכמו שאמרו בשני של נגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואף לדעת רבי יהודה שחלק שם לומר אף נדרי אשתו שבינה לבין אחרים מכל מקום היה מוצא שלשה הדיוטות שילכו בביתו להתירה אלא שרב אשי היה במקומו והיה גדול ממנו ולא רצה להתיר נדר במקומו וכל שכן שלא רצה להתיר במקומו של זקן על ידי הדיוטות אלא אם כן ברשותו ובא לפניו לכונה שיתירהו לה ומצד שלא רצה שתהא אשתו באה לפניו ושתתבייש הימנו הלך הוא לפניו ושאלו אם הבעל יכול לעשות שליח בשביל אשתו לילך לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות ברשותו להודיע חרטתה ופתח המצוי לה להיתר נדרה ושיהא נאמן אצל החכם או ההדיוטות שלא להוסיף בפתח משלו מתוך שנדרי אשתו קשים לו ושיתירו את נדרה שלא בפניה על יד הפתח והחרטה שהודיע להם הבעל מצדה והיתה כונת רב אשי להשיבו שאיפשר לו ליעשות שליח ונאמן בכך כאלו המתיר או המתירים שומעים את הדברים מפיה וכל שהוא ניתר ביחיד מומחה אין צריך כלום אלא שלא רצה לפרוט לו בתשובתו היתר הבא על ידי יחיד מומחה שלא יראה כממציא עצמו להתיר ביחיד והשיבו בהיתר הבא על ידי שלשה הדיוטות ואמר לו שכל זמן שהוא מוצא את השלשה ביחד ואינו צריך לטרוח בקבוצם נעשה שליח ומתירין לה שלא בפניה על ידי דבריו ואין חושדין אותו שמא יוסיף אחר שהוא מוצאם מקבצים ואינו צריך לטרוח אבל כל שאינו מוצאם מקבצים חוששין שמא יחמול על מה שטרח שלא להיות טרחו בחנם ויאריך בפתחים וחרטות יותר מדאי:

ולמדנו מעניני שמועה זו הרבה דברים אחד שאין ראוי לאדם להתיר את הנדר במקום שיש גדול הימנו וכל שכן במקום רבו ומכל מקום שמתא ר"ל נדוי כל שנתפייס ובא להתירו רשאי המנדה להתירו אף במקום רבו והשני שהבעל בנדרי אשתו אע"פ שאינו יכול להפר כגון שאינו מנדרי עינוי נפש ולא מנדרים שבינו לבינה מכל מקום יכול הוא להתירו מתורת חכם וכל שכן להצטרף עם שלשה שהרי בבכורות אמרו שאין יכול להתיר בכורות של עצמו ואע"פ כן מצטרף לשלשה ובנדר מיהא אף ביחיד אם הוא מומחה ויראה שהדין כן בנדר שהיה להפרו ביום שמעו ולא היפר ועבר היום או שקיים שאע"פ שאינו יכול עוד להפר מכל מקום מותר הוא להזקק בהתירה מתורת חכם וכל שכן שיש לה היתר בשאר חכמים שאין קיומו עושה בנדרה אלא שעושהו כנדר אלמנה וגרושה אשר אין לה קצין שוטר ומושל להפר נדרה אלא שחכם יכול להתירה ויש חולקין לומר שכל שקיים הוא את נדרו אין לה היתר על ידי חכם מטעם כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואינו כלום כמו שביארנו בפרק השולח ומכל מקום יש חולקין לומר שאין הבעל מתיר בנדרי אשתו כלל מפני שהיא כגופו ונדרים של עצמו הן וראיה להם בתלמוד המערב ולא נראה כן כמו שיתבאר בפ' אחרון השלישי שיחיד מומחה מתיר בין נדר ושבועה בין נדוי בין שמתא הרביעי שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ואינה צריכה להיות היא לשם ואין חושדין אותו בתוספת דברים להמצאת פתח וחרטה ומכל מקום דוקא ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות שיהא מוצאם מתקבצים ביחד אבל אם הוא צריך לקבצם אין מתירין אותה על פי דבריו ומכל מקום דוקא בבעל אבל אדם אחר נעשה לה שליח אף כשצריך לקבצם וכן כל אדם לחבירו ואין חושדין אותו שמא יוסיף כלל וקצת אחרוני הרבנים הורו למעשה שאפילו על ידי כתב כן ר"ל שיכול אדם לשלוח בכתב פתחיו וחרטותיו לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות והם מתירים לו שלא בפניו על ידי החרטות והפתחים ששלח להם והביאו ראיה ממה שאמרו באחרון של קדושין בענין הפרת הבעל אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה אלמא בעל מיפר שלא בפניה ושלא בפני שליח וודאי הוא הדין לחכם ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שהיתר חכם אינו על ידי שליח אלא בפני הנודר ואף הבעל דוקא נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא להתיר נדרי אשתו ר"ל שמאחר שנתברר להם ענין הפתח צריך שתבא לפניהם ויתירוה ובתלמוד המערב שבמסכתא זו בפרק נערה אמרו מהו להתיר על ידי תורגמן נשמעינה מן הדא ר' אבא בר זוטרא איתעביד תורגמניה דר' יוחנן בחדא איתתא דלא הוה חכמא מישמע סורסיטון ר"ל שלא היתה מבינה לשון הרגיל אצלם ויראה מכאן שאם היתה במעמד ובושה לדבר עם הזקנים מגדת חרטתה לאחר בחשאי והוא מגיד ונעשה סרסור בינו ובינם:

יש מפרשים במה שאמרו אי מיכנפי אבל לכנופינהו לא מפני שכל שאנו רואין אותו מחזר אחר ההיתר חושדין אותו ולדעת זה אף כשהולך אצל היחיד אין מתירין לה אחר שהוא מחזר בכך אלא אם כן הוא מוצא את היחיד במקרה או ההדיוטות מקבצים מאליהם במקרה וגדולי הרבנים באים בה מתורת קנס וכן יש בה פירושין אחרים ומה שכתבנו הוא עיקר הדברים:

מקצת הרבנים קובעים עצמם לומר שאין הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ושואלים לעצמם אם שמועה זו נאמרת בנדר היאך נתגלגל מקומה בענין הנדוי ועוד אם בעל נעשה שליח לחרטת אשתו היאך אמרו במסכת גיטין בשמועת המוציא את אשתו משום שם רע אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והלא הוא יכול ליעשות שליח לחרטתה ועוד שלשון כנופי לא הוזכר בתלמוד אלא בעשרה ולא בשלשה ומתוך כך הם מפרשים שנדוי היה שנדהו בחלום והם גורסין הוה ליה נדויא וכן בעל מהו שיעשה שליח לאשתו ואין גורסין לחרטת אשתו ואמר ליה דלכנופי לא כדי שתטרח היא ותכנע ואין הדברים כלום וכבר דחו קצת חביריהם כל ראיותיהם שאם הוזכרה השמועה בתוך עניני הנדוי איפשר דנקט לה משום סיפא ללמד שהיחיד מתיר שמתא שהיא בכלל עניני הנדוי ואם מקושית אין אדם רוצה וכו' מצינו כיוצא בה בפרק אלמנה ניזונת אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין וכו' עד אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ואע"פ שאיפשר לה למכור על ידי שליח ואם ממה שכתבו שאין לשון כנופיא בפחות מעשרה הרי אמרו בפרק זה בורר בענין אודיתא מיכנפי ויתבי כתבינן כנפינהו איהו לא כתבינן ואין הענין אלא בשלשה:

בלא דברים בטלים. ושמא ההיתר דברים בטלים:

הוה ליה נדרא לדביתהו. וקיים לה הנדר או שמא לא היה נדר של ענוי נפש:

אתא לקמיה דרב אשי. ולא היה רוצה להתיר לה במקום רב אשי שהיה רבו והיה יכול להתיר לה כדתנן בפ"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואף לר' יהודה דאמר אף לא נדרי אשתו היה יכול להתיר בג' אחרים אלא לחלוק כבוד לרב אשי:

בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. דודאי אחר נעשה שליח לחרטת חברו אבל בעל מתוך שקשה בעיניו נדר אשתו אולי יש לחוש שמא יוסיף מדעתו על חרטת אשתו ויאמר דלדעת כן לא נדרה:

א"ל אי מכנפי אין ואי לא מכנפי לא. אם מצאן מכונסים ועומדים נעשה שליח אבל אי כנפינהו איהו לשם כך לא דאיכא למיחש מתוך שטרח לכנפם שיוסיף על החרטה שאמרה לו אשתו:

ש"מ תלת. ש"מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו וש"מ אי מכנפי אין ואי כנפינהו איהו לא וש"מ לא ליבעי למשריה באתרא דרביה:

ושמתא אפי' באתרא דרביה. דקיי"ל בפ' הדר עם העובד כוכבים (דף סג.) דתלמיד מנדה בפני הרב במקום שיש חלול השם וקאמר הכא דאפילו באתרא דרביה נמי שרי שמתא דלא מאחרים לטותא גביה עד דאזיל קמי רביה:

ויחיד מומחה שרי שמתא. פי' אם נדהו חכם ותיק וכיוצא בו יכול יחיד מומחה כיוצא בו להתירו ולא למעוטי נדר אתא דאמר לקמן בסוף נערה המאורסה ראשי המטות כתיב אפי' יחיד מומחה:

מאי דכתיב וזרחה לכם יראי שמי. אגב דאיירי לעיל בהוצאת ש"ש לבטלה נקטיה הכא:

חירגא דיומא. עפרורית שבזהרורית חמה כההיא דפ"ק דיומא (דף כ:) חירגא דיומא לא שמיה. תימה אמאי לא אמר חמה גופא מסיא כדאמרינן בב"ב (דף טז:) אדלי יומא אדלי קצירא בשביל אבן שהיתה לא"א ותלאה בכנפי החמה:

ופליגא דר"ל. הא דאמרן דבחמה דבזה"ז איירי קרא דאיהו מוקי לה בחמה דלעתיד:

רבינא הוה ליה נידרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' קשיא לי מה ענין זה אצל זה ומה חילוק יש בין מיכנפין ללא מיכנפין:

אי לא מיכנפי לא. דקנסינן לה אבל אם לא משום קנס לא היתה צריכה לבא דאפילו בלא ידיעתה אם התירו מותר אם הוא יודע שמתחרטת כדאמר בשילהי קידושין גבי בעלה אישה הפרם וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה וכו'. ולא מצינו חילוק בין התרת חכם להפרת בעל אלא שזה בהתרה וזה בהפרה. ויש מפרשים שהיא אמרה לבעלה להתיר נדרה והוא חלק כבוד לרב אשי והלך לפניו בלא ידיעת אשתו ושאל אם יכול להעשות שליח בלא ידיעתה דשמא אם היתה יודעת שהייתי בא לפניו לא היתה מתחרטת ונמצא שאין ההיתר כלום. ואמר ליה רב אשי אי מכנפי אם הם מכונפים ועומדים המתירים מאחר שאינו צריך להוציא קול לחזר אחריהם רוצה היא בהיתר. ואי לא דצריך לחזר אחריהם לא דמתביישת היא בהוצאת קול ולא ניחא לה בהיתר דעל דעת כן לא נתחרטה. והקשה רבינו שמואל ז"ל בפרק השולח גבי אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ותשלח שליח להתיר נדרה כי הכא ולא תתבזה. ומוחק לחרטת אשתו והגירסא לנדוי אשתו אבל נדר צריך לפני הנודר. ואמר לו רבינו תם אחיו שאפילו על ידי שליח איכא בזוי דהא אלמנה מוכרת שלא בבית דין מטעם דאין אדם רוצה שתתבזה אלמנתו בבית דין. ואמאי תמכור על ידי שליח. אלא ודאי אף על ידי שליח איכא ביזוי. ועוד נידוי אינו לשון תלמוד אלא שמתא. הרא"ם ז"ל.

הוה לה נדרה לדביתהו. וכגון שלא היו בו עינוי נפש דאלו בהיו בו ענוי נפש קיימא לן דהבעל מפר. ורבינא תלמיד רב אשי בא לפניו לשאול ממנו אם הוא יכול להיות שליח שילך להודיע לבית דין שהיא מתחרטת שיתירוה. או לא דבעינן שהיא עצמה תבא לבית דין ויראו בית דין דעתה וכוונתה. ורב אשי לא איזדקיק לה לפי שהיה צריך לקבץ שנים אחרים על דעת זו כדי להתיר ואף על גב דרב אשי יחיד מומחה היה מתוך ענותנותו לא רצה להתיר ביחיד. ואמר לו זיל אצל תלת שנתקבצו לצורך דבר אחר ומתוך שנקבצו לדבר אחר יוכלו לעשות זה ההיתר אבל לקבצם על דעת כן לא מאחר שהיא עצמה לא באה קנסינן לה.

באתרא דרביה. שהרי רבינא בעלה הוצרך לבא לפני רב אשי רביה להתירה והא ודאי לא גרע הוא מחכם אחר אלא לפי שהוא רבו נמנע מלהתיר נדר במקום רבו. וצריכין אנו לומר דזה אינו רבינא המוזכר סתמא עם רב אשי דההוא ודאי חבירו הוא ואיפשר נמי שהיה גדול מרב אשי בשנים או בחכמה שהרי הוא מוזכר תחילה כדאמרינן בכמה דוכתי רבינא ורב אשי. או איפשר לומר הכא כי זה רב אשי אחר גדול מרב אשי חבירו דרבינא.

ושמע מינה כי מכנפי ממילא שפיר דמי. ולא נאמר כי בכל ענין קנסינן לה ואפילו מיכנפי. ושמע מינה דבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. יש אומרים דהני מילי לחרטת הנדר אבל לשמתא לא עד דאתי איהו גופיה ויבקש מחילה. וכל שכן אם נידהו בפניו דאין להתיר אלא בפניו. וא"ת הכא אמרינן דאי מכנפי ממילא שפיר דמי אף על גב דאין נזקקין לכתחלה על כך. ולקמן פרק שני אמרינן השתא דאמרו רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקיק לא שפיר עבדי. ותירץ הרב ר' יוסף ן' פלט דשאני התם דהנזיר עבר על נזירותו אבל הכא לא עברה על נדרה. ואחרים אומרים דנדרי אשה שיש לה בעל מצוה להתירם כדי שלא יהיו עליה נדרים והוא מטיל שלום בינו ובינה. ואני אומר כי הקושיא מעיקרא ליתא כי הכא אפילו מעיקרא שריא לבי דינא ליזדקק לזה ובלבד שנתקבצו לדבר אחר. אבל לדבר זה לא מטעם קנסא ובזה לבד קנסוה.

ושמתא אפילו באתרא דרביה שרי. לפי שאמר לעיל דין חרטת נדר אמר כי השמתא אינה כן כי אפילו באתרא דרביה שרי. והטעם כדי שלא יכשלו בו בני אדם. ודוקא שהוא עצמו נידהו אז יוכל להתירו הוא עצמו אפילו באתרא דרביה אבל נדוהו אחרים לא. או איפשר דאפילו נדוהו אחרים מחמת חוצפא ואינן כאן להתירו והוא מתחרט שיכול להתיר זה אפילו באתרא דרביה.

ויחיד מומחה שרי שמתא. יש מי שפירש דמיירי כגון שמת החכם שנדהו אי נמי הוא חי ולא רצה להתירו וקאמר שאם המתיר הזה הוא גדול מן המנדה בחכמה יכול להתירו או אפילו שוה לו. ומביאים ראיה מההיא דמועד קטן מההוא צורבא מרבנן דשמתיה רב יהודה ואמרו ליה רבנן גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך. מכלל דאי איכא שפיר דמי. ובאתרא דרביה שמעינן מעובדא דריש לקיש דשמתיה לההוא גברא ואמר ליה ר' יוחנן זיל לגביה דלישרי לך. ורב אחאי גאון והרב יוסף אבן פלט פירשו אותו על שמתא דחלמא. אבל שמתא דבני אדם כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו או נשיא או ריש גולה כדאמרינן במועד קטן זיל לגבי נשיאה דלישרי לך. הרי"ץ ז"ל.

ויחיד מומחה שרי שמתא. אפילו שמתא ששמת חכם כיוצא בו ונתפייס עם אותו שעל ידו נשתמת יכול חכם כיוצא בו להתירו. ומשום שהיא קללה לא מאחרינן ליה. אפילו באתרא דרביה. נראה לי לפרש שאם נידה תלמיד בשמתא אדם אחר לכבודו דתלמיד יכול לנדות לכבודו אם נתפייס עמו יכול להתירו אפילו במקום רבו.

יראי שמי. אגב דאיירי לעיל בהוצאת שם שמים לבטלה נקטיה הכא.

חירגא. כעין עפרורית שרואין בזיהרורי חמה וחבירו ביומא דאמר האי חירגא דיומא לא שמיה ובדניאל וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. ופליגא אדר' שמעון בן לקיש דמוקי ליה לקרא לעתיד לבא. והא דאמר בבבא בתרא אידלי יומא אידלי קצירא בשביל אבן טובה של אברהם אבינו התלויה בה. הא והא איתא. הרא"ם ז"ל.

שמע מינה הדין חירגא דיומא. שנראה כאבק בזריחת שמש כשנכנס לבית דרך החלונות מסי לכולי עלמא בין לצדיקים בין לרשעים. ופליגא דריש לקיש דאמר דלא מסי אלא לצדיקים אבל רשעים ולהט אותם היום הבא ולהט אותם השמש לעתיד לבא. ואית דמפרשי הא דאמר דהאי קרא משתעי בעולם הזה פליגא דריש לקיש דאיהו דאמר דבעולם הבא משתעי קרא. וכראשון עיקר הלשון. פירוש.

ברא"ש חכם ותיק וכיוצא בו יכול יחיד כו' בכנפי החמה הס"ד. בר"ן לגביה דלשרייה לך הס"ד שליח מן השמים הס"ד. בסוף פרק עד כמה כו' דמשמע סמוכים אלא בראשי המטות כו' כצ"ל:

וזרחה לכם יראי שמי גו' אלו בני אדם שיראים להוציא ש"ש לבטלה כו'. מבואר כי שמו יתעלה הוא קיום ויסוד העולם בה"י בעה"ז וביו"ד העה"ב והמוציא ש"ש לבטלה ה"ז הורס בנינו של עולם מתיש כח בהנהגה של מעלה בעולם הגלגלים אשר ע"ז אמרו בפ' שבועת הדיינן שהעולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא גו' וע"כ הירא להוציא ש"ש לבטלה הוא מקיים הנהגת העולם בתנועת הגלגלים לפי טבע הבריאה לאדם וז"ש שמש צדקה ומרפא ומפרש לה חירגא דיומי מסי מפורש בפ"ק דיומא דחירגא הוא נסורת שמנסר גלגל החמה והוא כי החמה אין לה טבע החמום מצדה אלא מתנועת גלגל החמה כ"כ במרוצה בכ"ד שעות דעבע של כל תנועה שמתחמם ולהכי קרי ליה התם לא דכתיב כל דיירי ארעא כלא חשובין כי אין בחמה דבר ממש המביא חימום רק התנועה שאין בה ממש ולפי שרוב החולים צריכין לטבע החם כמאמרם אל תאכל צונן ואל תשכב כו' הנה לפי קירוב וריחוק תנועות גלגל חמה לנו באחד מד' עתי יום ושנה יעלה רפואות האדם וז"ש בפ"ק דב"ב כשמת אברהם אבינו תלה הקב"ה הרפואה בגלגל חמה ואדלי יומא אדלי קצירא כי בהיות אברהם חי ידע בסוד הרפואות דברים סגוליים והוא אבן טובה שהיה לו ומשנפטר נגנזה אותה החכמה ותלה הקב"ה רפואות האדם בגלגל חמה כפי קירוב וריחוק תנועתה כמ"ש וכמו שיבא מזה עוד במקומו שם ומעתה אין כאן מקום לתמיהת הרא"ש ע"ש ודו"ק:

גמרא ש"מ תלת ש"מ בעל נעשה כו' וש"מ כי מיכנפן כו' וש"מ לא שרי וכו'. כ"נ דצ"ל סדרן וכ"ה בפי' הרא"ש ובפסקיו:

ר"ן ד"ה בעל. דלא חכמה למישמע סיריסטון. נראה פירושו לשון סורסי דאיתא בב"ק (דף פג) וע"ש בתוס':

ר"ן ד"ה ש"מ לא יאלי. ומוכח בירושלמי דהלכה כר' יהודה. עי' לקמן (פא ב) בדבריו:

ר"ן ד"ה ושמתא. וה"נ מוכח בבכורות כו' ג' מתירין את הנדר במקום כו'. כצ"ל:

גמ' בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו כצ"ל:

שם אמר ר' ח״א אריכא אמר ר' אחא כצ"ל:

רש"י ד"ה ויחיד מומחה כו' דלא בעי עשרה. נ"ב שמא צ"ל שלשה דלא בעי עשרה אלא בנדוי דחלום:

ר"ן ד"ה כשם שא"א וכו' שמעשה בא לפניו והצריכו היתר. נ״ב טעמו משום דאין רואה אלא הרהורי לבו כדאיתא [בברכות פרק הרואה] א"כ כבר גמר בלבו וכתיב כל נדיב לב:

ד"ה בעל מהו וכו' דלא חכמה למשמע לשון סוריסטין. נ״ב לא היתה מכרת בלשון סורסי שהוא תרגום שבו היו מדברים החכמים בא״י שיתירו לה:

תוס' ד"ה ויחיד מומחה וכו' אגב דאיירי בשמתא כצ"ל:

תוס' ד"ה ויחיד מומחה כו' אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד גבי נדר שצריך כצ"ל:

ד"ה ופליגא דרשב"ל וכו' פליג אדרשב"ל כצ"ל:

גמ' ש"מ תלת. לעיל דף ז ע"ב ברכות כז ע"א פסחים ה ע"א:

בהר"ן ד"ה בעל מהו שיעשה שליח. עי' גיטין דף מו ע"א אין אדם רוצה שתתבזה אשתו ובחי' הר"ן שם:

ד"ה ש"מ כו' ומוכח בירושלמי. עי' לקמן פא ע"ב בהר"ן:

או אשר ישחט מחוץ למחנה וכו'. הטו"ז ביו"ד סימן שנ"ג מקשה היכי מיחייב אשחוטי חוץ הא הוה התראת ספק כיון דאיתא בשאלה יעויין שם. ונ"ל ע"פ סברת הר"ש הובא בר"ן נדרים דף ח' ע"ב שיכול ב"ד להתיר אפילו בלי ידיעתו בזה יכונו דברי ט"ז בי"ד סי' שכ"ג דבשחוטי חוץ אנן סהדי דניחא לבעליו להתיר נדרם שלא יתחייב חבירו על ידו וא"כ אפילו אין בעלים לפנינו לא משכחת שחוטי חוץ. ומ"ש בתשו' חו"י משכחת ליה בשמתו הבעלים י"ל בשלהי דבעי' מרבנן מקרא חטאת ליחייב בחוץ וחטאת שמתו בעליה אינה ראויה בפנים ולא מיחייב עליו בחוץ ואפי' חטאת העוף לרש"י בנזיר כ"א ע"ב סוף ד"ה היינו טעמא וכו'. מ"מ מודה רש"י דאינה ראויה בפנים אלא שאינה מתה כמבואר בגיטין כ"ח ע"ב וק"ל:

תוס' ד"ה נדהו בפניו וכו'. ז"ל א"נ בעי למימר דכיון שנדהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו וכו' עכ"ל.
דומה שכוונתם הוא שכשמתירין נידוי עליהם לפייס את המנודה ולרצותו, והפיוס צ"ל כמידת הבזיון. ומאחר שנידוהו וביזוהו בפניו חייבין לפייסו ולרצותו בפניו בשעת התרת הנידוי.
שם. גמ'. מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו'. עיין ברשימות שיעורים למס' שבועות (כ"ה:) ד"ה לא הנחתי, (כ"ז.) ד"ה נשבע לקיים את המצוה וכו' ושם (כז:) ד"ה בפר"ח וכו' ושם (כ:) ד"ה תוס' ד"ה דכי ושם (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ן בדין נדר לקיים דבר מצוה.
שם. דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה. לדעת הרמב"ם בפ' י"א מהל' שבועות (הל"ג) הרי זו רשות. ואילו אליבא דרש"י (מס' חגיגה דף י' ד"ה שנשבעין לקיים המצוה) מצוה היא. ומדברי הרמב"ן במלחמות ה' (ספ"ג מס' שבועות) וז"ל ולא אמרו נשבעין לקיים את המצוה אלא לומר דלא מיקרי מוציא שם שמים לבטלה אלא זריז ונשכר הוי דקא אחיל שם שמים עליה דמילתה לזרוזי בה נפשה כו' עכ"ל, עולה שהרמב"ן סובר שאין בכך חלות שבועה כלל כי אם זרוז בעלמא. (ועיין כאן בגליון הש"ס). מאידך לרמב"ם שיטה אחרת וכדמבואר להלן.
כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ז' וז"ל היא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע, ובבאור אמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע, רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה וכו' וכבר אמרו בתחלת תמורה (דף ג:) מנין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע עכ"ל. כבר ביארנו בענין נדרי גבוה שבניגוד לשבועת ביטוי ולנדר איסור בעלמא שאין בהם מצות עשה, כי עיקר חלות דין של שבועת ביטוי היא האזהרה והאיסור לא לשקר בה, יש בנדרי גבוה קיום מצוה. הוא הדין לפי הרמב"ם במי שנשבע לקיים מצוה שהוא מקיים מצוה מיוחדת ובשמו תשבע המהוה מצוה לעצמה. וכן משמעות דברי הרמב"ם במשנה תורה (פי"א מהל' שבועות הל"א-ג') וז"ל כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו וכו' ומותר לאדם להשבע על המצות לעשותה כדי לזרז את עצמו ואע"פ שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך עכ"ל. יוצא איפוא שמצות "ובשמו תשבע" מתקיימת אליבא דהרמב"ם בשני אופנים: א) שבועת הדיינים; ב) שבועה כדי לזרז את עצמו לקיים מצוה.
פשטות דקרא (דברים י, כ) "את ה' אלקיך תירא אותו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע" מורה שמצות "ובשמו תשבע" קשורה למצוות יראת ד', עבודת ד', ודבקות בד'. והשיג הרמב"ן בסה"מ (שם) על הרמב"ם וטען שאין "ובשמו תשבע" מצוה בפני עצמה אך אזהרה היא לא לישבע בשם ע"ז או יתכן שרשות היא לישבע בשם כדי לזרז את עצמו במצוות. אליבא דהרמב"ן מהוה היא קיום במצות "ובו תדבק" להדבק בשכינה, שכן ניתן לקיים מצות דביקות בד' בהרבה דרכים (כמו בהתדבקות לחכמים) ואף ע"י שבועה לזרז את עצמו במצוות. הרמב"ם לעומתו מנה מצות "ובשמו תשבע" כמצוה בפני עצמה.
ונראה שלדעת הרמב"ם חלות השבועה לזרוזי נפשיה מקורה בפרשת נצבים בנוגע לשבועת ברית סיני – "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו" (ואלה בו שבועה, עיין במס' שבועות לו. ובנדרים כט.) היא השבועה שהגמרא מתייחסת אליה תמיד באמרה "מושבע ועומד מהר סיני הוא". החידוש של מצות "ובשמו תשבע" ושל רב גידל אמר רב הוא שביד האדם לישבע ולכרות ברית חדשה בעצמו עם הקב"ה על המצוות, וכדאשכחן בנוגע לציבור בסיני כן אף בנוגע ליחיד בכל מקום. והרי השבועה של כריתת ברית דין שבועה מיוחד הוא ואין בה חלות שבועת ביטוי דעלמא, כי אלמלא כך תקשה לך כל פעם שאדם עובר על עשה שבתורה יעבור אף על לאו של שבועת ביטוי שכן שיקר בשבועת הברית שקבל על עצמו בסיני וכדכתיב "את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". ויוצא איפוא שאין בשבועת כריתת ברית סיני חלות שבועת ביטוי דעלמא כי אם דין שבועת ברית בפני עצמו שאין בה הלאו דביטוי. וכן דין השבועה לזרוזי נפשיה היוצא ממצות "ובשמו תשבע" אליבא דהרמב"ם.
והנה בה"ג מנה במנין המצוות שלו את הברכות והקללות של הר גריזים והר עיבל כמצוות לדורות, וכבר השיג עליו הרמב"ם בשרש השלישי דסה"מ שאין למנותן מאחר שהיו מצוות רק לשעה ולא לדורות. וכתב הרמב"ן (שם) וז"ל ומנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל, וקבלו אותה באלה ובשבועה עכ"ל, כלומר שאף שמעשה המצוה של ברכות וקללות לא נהג כי אם באותה שעה עכ"ז ראוי למנותן שכן חלות לדורות הואיל והברית של ברכות וקללות חלה לדורות.39 אמנם יתכן על פי הנ"ל שקיימת אף נ"מ למעשה לדורות אליבא דבה"ג בנוגע לשבועה דלזרוזי נפשיה כי המקבל על עצמו שבועה לזרוזי נפשיה מקיים מצות כריתת הברית דברכות וקללות שהרי עקב השבועה נכנס לברית על התורה ועל המצוות בהתחייבות חדשה משלו.
ועיין בר"ן (ד"ה עליו להשכים) שכתב שקבלה בעלמא לדבר מצוה מועלת ואף שלא הזכיר לשון שבועה או נדר – ומשמע שמועלת מדאורייתא בלי דין ידות, וצ"ע בדינו. ויותר קשה מה שמבואר להלן (טו.) תניא דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ע"כ, והדין הזה הובא בטור (יו"ד רס"י רי"ד) וז"ל הוי כאילו קבלום עליהם בנדר עכ"ל. וצ"ע שהרי בשבועות ונדרים בעלמא כתוב בפר' מטות "כי יפליא" ולשון נכונה מעכבת ומ"ש קבלת מצוות שחלה בלי הפלאה מפורשת. וע"כ שאין קבלה לקיים מצוות חלה מדין שבועות ונדרים דעלמא הכתוב בפרשת מטות כי אם מדין מיוחד של כריתת ברית שנמצאת בפרשת נצבים ובמצות "ובשמו תשבע", ומכיון שדין אחר הוא, הפלאה מפורשת אינה מעכבת. משום כך אף חל נדר לקיים מצוות בקום ועשה (אליבא דהרא"ש והרמב"ם בפ"א מהל' נדרים הל"ט), והרי נדר בעלמא מתורת פר' מטות חל רק כאיסור חפצא, כי ההתחייבות לקיים מצוות אינה חלה מתורת פרשת מטות אלא ע"פ פרשת נצבים מדין כניסה לברית. ודומה שלכך התכוון הרמב"ם (פ"א נדרים הלכ"ט) וז"ל האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק עליו להשכים ולקרות שזה כמו נדר הוא ואע"פ שלא הוציאו בלשון נדר עכ"ל, זאת אומרת שבניגוד לנדרי איסור חלה בנדרי מצוה קבלה בעלמא בקום ועשה, והיינו משום שעיקר חלותם הוא ע"פ "ובשמו תשבע" ופרשת נצבים ולא מפרשת מטות.
לאור גישה זו לנדרי מצוה יעלה בידינו להבין את הדין השלישי של רב גידל אמר רב וז"ל האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנא' ויאמר אלי קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד עכ"ל, ועולה השאלה מה רצו האמוראים לחדש, והרי דין ידוע הוא שזריזים מקדימים למצוות וכדכתיב וישכם אברהם בבקר (יומא כח:). ועוד למה הביא הרמב"ם הדין דרב גידל כדין בפני עצמו בהל' נדרים. אך ע"פ הנ"ל מתבאר היטב כי יש כאן דין חדש שהנכנס לברית עם הקב"ה על המצוות עליו להזדרז במצוה ודין הוא בקיום הברית. וכ"כ רש"י בפירושו על התורה פרשת יתרו (שמות י"ט: ט"ז) וז"ל מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא הרב ממתין לתלמיד וכו' עכ"ל, כלומר בדין היה שיקדימו בני ישראל את ה' יתב' במתן התורה כתלמיד המקדים להקביל את פני רבו וממתין לו. וכמו כן הנשבע לקיים מצוה מקבל על עצמו ברית על התורה והמצוות והנו כקובע לו מועד להפגש כביכול עם הרבש"ע ועליו להשכים ולהזדרז במועד. וחיובו דומה איפוא למבואר במס' ברכות (ו:) וז"ל בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס עכ"ל. בהתאם לכך הביאו הרמב"ם כהלכה מיוחדת בהל' נדרים.
ב

כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' תשובה (הל"ב) ז"ל ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו' וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו' וצריך להודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו עכ"ל. ובלחם משנה שם העיר וז"ל וא"ת איך הקב"ה יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו וכו' וי"ל דפירושו כך שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי"ת שלא ישוב לזה החטא לעולם והוא על דרך ואעידה לי את השמים ואת הארץ וכו'. ועולה השאלה לשם איזו תכלית צריך השב לקחת לו את הקב"ה לעד כשמקבל על עצמו שלא ישוב לזה החטא לעולם, למה לא תספיק קבלה בעלמא בינו לבין עצמו. והנה הגמ' ביומא (לז.) לומדת מגזה"כ שחייב הכ"ג ביוה"כ להזכיר את השם בוידויו כדי לקיים מצות כפרת דברים כדין. וכנראה שלרמב"ם הוא המקור לכל וודוי תשובה שחייבין להזכיר בו את השם. וכן קבע בפ"א מהל' תשובה (הל"א) ז"ל כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך וכו'. אמנם לדעתו הזכרת השם אינה דיבור בעלמא אלא שהשב ממנה את הקב"ה להיות לו לעד בשעת התשובה. ובהתאם לכך כתב בראש הל' תשובה וז"ל מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה עכ"ל, ואף שם בהל"א כתב וז"ל כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא עכ"ל, הקב"ה כביכול הוא העד בדבר כי שב לפניו באמת. ולכאורה כל הענין תמוה.
ונראה שכשהשב מבטיח ומקבל על עצמו לקיים איזה מצוה והוא לוקח לו את השי"ת להיות לו לעד דינו כנשבע על המצוה לקיימה. עצם הזכרת השם עם הבטחתו הופכת את ההבטחה להיותה שבועה ע"פ דין. וכן כתב הר"ן לעיל (נדרים ב. ד"ה ושבועות כשבועות) וז"ל דאי בשהזכיר את השם וכו' תיפוק ליה משום הזכרת השם דאפילו בלא שבועה ובלא כינוי הוי שבועה וכו' עכ"ל. מבואר איפוא שקבלת השב להבא לקיים מצוה אינה הבטחה גרידא כי אם הבטחה בשבועה וזהו מובן דברי הרמב"ם שהקב"ה הוא העד על הבטחתו שהרי הוא נשבע בשם לקיים המצוה.
אך עלינו להתבונן למה זקוקה תשובת החוטא לשבועה. ונראה להסביר את הענין ע"פ היסוד הידוע שלכל איש ואיש מבני ישראל יש שתי קדושות: קדושת אבות הבאה לו מורשה מדור דור, וקדושה משלו. וכן פירש רש"י את הפסוק (דברים י"ד, ב) "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה", וז"ל רש"י שם כי עם קדוש אתה – קדושת עצמך מאבותיך – ועוד ובך בחר ה' עכ"ל, כלומר שתי קדושות הן: אחת קדושת עצמך מאבותיך שהגיעה לך בירושה; ושנית, ובך בחר ה', ר"ל לכל בן ישראל יש לו קדושה משלו.
שתי הקדושות הללו הושרשו בשתי כריתות הברית שבין הי"ת ועמו ישראל. כריתת הברית בחורב בשעת מתן תורה (פרשת יתרו ומשפטים) היא ברית אבות שע"י נתקדש הדור ההוא ואותה הקדושה עוברת בירושה מדור לדור. ואילו הברית הכתובה בפרשת נצבים לא נכרתה עם אותו הדור בלבד אלא אף עם כל דור ודור עצמן ועם כל איש ואיש מישראל בעצמו עד סוף כל הדורות ככתוב (דברים כ"ט, י"ג-י"ד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום".
מקור קדושת ישראל הוא בכריתת הברית, ועקב החטא וחילול הברית נפגמה הקדושה שניתנה לו מחמת הברית. אמנם בנוגע לקדושת האבות הנעוצה בברית המסורה לכלל ישראל מכח האבות אין כח ליחיד לפוגמה ולבטלה. אולם הקדושה האישית בה נתקדש היהודי מכח הברית עם כל יחיד ויחיד מותנה בניהוג של היחיד. כאשר הוא חוטא הרי פוגם הוא באותה הקדושה התלויה בברית זו, וכיחיד הוא מנתק את עצמו מהברית הזו וחלק זה של קדושת ישראל שלו מתחלל.
בהתאם לכך מזקיק הרמב"ם את בעל התשובה לכרות ברית חדשה עם הקב"ה על המצוות באמצעות התחייבות הגברא בשבועה – התחייבות שיש בה מעין כריתת ברית. ככה מקדשת התשובה את השב בקידוש מיוחד ובקדושה עצמית חדשה. בכך מוסבר הצורך לשוב לפני האל ברוך הוא דוקא כי הקב"ה הוא שמקדשו. כריתת ברית עם בורא העולם טעונה מעמד שני בעלי הברית – האדם עם הקב"ה. אין שלוחים בכריתת ברית; גם האדם וגם בורא העולם חייבים להיותם נוכחים. וכריתת ברית אף מחייבת התחייבות שלמה – התחייבות בשבועה.
לאור זה מובנת הברייתא בסוף מגילה (לא:): עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות וכו' ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. ושאל רבינו נסים גאון, לפי"ז היינו צריכים לקרוא בפרשת כי תבוא ולמה אנו קוראים דוקא בפרשת נצבים, קושי זה מתיישב בכך שכריתת הברית ב"כי תבוא" אינה נוגעת לתשובה בעשרת ימי התשובה שכן הברית ב"כי תבוא" היא המשך ברית סיני עם כלל ישראל והיא ברית אבות שהחוטא לעולם לא יאבד. חטאיו של החוטא פגמו בברית היחיד שבפרשת נצבים ולנוכח חידושה שואף האדם בעשרת ימי התשובה שבין ר"ה ויום הכפורים, לפיכך קוראים דוקא מאותה הברית שנכרתה עם כל יחיד ויחיד בפרשת נצבים.
וע"פ הנ"ל מוסבר היטב מה שהובא למעלה (באות א') שכל אדם מישראל שהעירה אותו רוחו לחדש את הברית של התחייבות אישית לקיום המצוות בידו להשבע "לזרוזי נפשיה" ועם השבועה כורת ברית חדשה עם הקב"ה מעין הברית שבפרשת נצבים. כריתת הברית האישית היא היסוד בין של מצות "ובשמו תשבע" בין של מצות התשובה כי על ידן מחדש הגברא את ברית המצוות האישית בינו לבין הקב"ה.
בכך אף מתבארת המחלוקת בין רש"י לרמב"ם שהבאנו בראש דברינו שלדעת רש"י חובת מצוה להשבע לזרוזי נפשיה ואילו לרמב"ם אינה חובה כי אם רשות. ונראה שלשיטת רש"י מוטלת חובה על כל איש ואיש מישראל לחדש ברית אישית בינו לבין הקב"ה ולשם כך על כל א' וא' לישבע "לזרוזי נפשיה" במצוות. אך אליבא דהרמב"ם החובה להשבע לקיים מצוות חלה על החוטא מחמת מצות התשובה כי מאחר שהפר את הברית האישית שלו כשחטא, מוטל עליו לחזר ולחדשה בהתחייבות לפני השם ובשבועה בשם השם. לעומת זה, מי שלא חטא אינו חייב בכך, אלא שיש לו רשות להתחייב שוב במצוות ע"י לקיחת שבועה. ובכך כורת הוא ברית אישית שיהיה זריז במצוות ובכך מתקיימת המצוה המיוחדת של "ובשמו תשבע".
שם. גמ'. נדר גדול וכו'. עיין ברשימות שיעורים בענין נדרי גבוה אותיות א' וב', בענין צדקה אות ג', שבועות (כד.) ד"ה בעה"מ ספ"ד וד"ה מלחמות ה' ספ"ג, ושם (כ:) ד"ה תוס' ד"ה דכי (אות ג'), ושם (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ן בדין נדר לקיים דבר מצוה.
שם. גמ'. כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית וכו'. עיין בשיעורים למס' שבועות (כו:) ד"ה הרהור כדיבור דמי.
שם. ר"ן ד"ה הא קמ"ל. עיין בשיעורים למס' שבועות (כא:) בדין חצי שיעור אות ב' ובענין לאו שבכללות.
שם. גמ'. נידוהו בחלום. נסתפק הר"ן (ח: ד"ה כשם וכו') במי שנידוהו בחלום אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה. ונראה להסביר את ספקו של הר"ן לאור מה שנתבאר בשיעורינו למעלה (דף ז., ד"ה השומע הזכרת השם מפי חברו צריך לנדותו אות ב') שבנידוי יש שני דינים: א) ניהוגי הנידוי; ב) וחלות שם מנודה בגברא. ובכן מסופק הר"ן האם המנודה בחלום הוא מנודה רק בנוגע לחלות שם גברא או"ד אף בנוגע לניהוגי הנידוי.
והנה מבואר בגמרא וז"ל ואי ליכא ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י' עד דמקלעי ליה עשרה עכ"ל. ופירש הר"ן (ח. ד"ה ויהיב וכו') שמתוך שישיבו לו שלום יגינו עליו מן היסורין. ועולה השאלה הרי במס' מו"ק (טו.) נסתפקה הגמרא מנודה מהו בשאילת שלום ולא פשטה הגמ' את האבעיא, והאיך אפשר לו למנודה בחלום לתת שלום לעשרה אנשים בפרשת הדרכים. וע"כ שהספק של היתר שאילת שלום למנודה במס' מו"ק הוא בנוגע למנודה בעלמא ע"פ בי"ד שחלים עליו בין שם המנודה בגברא ובין כל ניהוגי הנידוי, ואילו מנודה בחלום מהוה חלות שם מנודה בגברא, אך אין חלים עליו כל ניהוגי המנודה ומשום כך מותר בשאילת שלום.
ויוצא איפוא שהספק של הר"ן אם על המנודה בחלום לנהוג בכל דיני המנודה היינו איזה ניהוגי המנודה בעלמא קשורים לחלות השם של מנודה בגברא, שכן אלה יחולו במנודה בחלום, ואיזה ניהוגי המנודה בעלמא שייכים לדין ניהוגי הנידוי שאינם חלים בנוגע למנודה בחלום ומותרים לו כשם שהוא מותר בשאילת שלום.
אמנם הרמב"ם (פ"ז מהל' ת"ת הל' י"ב) מפרש את נתינת השלום לעשרה בני אדם באופן שונה מפי' הר"ן וז"ל מי שנידוהו בחלום וכו' לא מצא מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות עכ"ל, לדעתו עשרה האנשים עמי הארץ מתירים לו את הנידוי. שאילת שלום היא אמצעי להיתר הנידוי כי עי"ז שהוא שואל בשלומם והם משיבים לו שלום פסקה בדילתו מתוך הקהל ובחזרתו לתוך הקהל פקע ממנו שם המנודה, לפי פי' זה ליכא קושי' כלל מהגמ' דמו"ק, ודו"ק.
מוסף בענין שאלת חכם
ר"ן ד"ה מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. עיין בשיעורים למס' שבועות דף כז: ד"ה אמר רבא נשבע על ככר ואכלה וכו' ודף כח. ד"ה ענין שאלת חכם.
א

להר"ש שולח אדם את חרטת נדרו בכתב לב"ד והם מתירים לו. ונראה שסובר כי אין התרת החכם חלות משפט ובהתאם לכך אין השואל זקוק לבא לפני החכם המתיר שכן בחלות משפט בלבד על הבע"ד להופיע לפני ב"ד השופט את דינו. התרת נדרים אליביה מהוה הוראת איסורים וניתן להורותה כהוראת שאלת איסור אחרת שלא לפני השואל. (אך מה שדימה אותה להפרת הבעל צע"ג וכבר הערנו ע"ז בשיעורינו למס' שבועות.)
והנה מבואר לקמן (עז.) שמתירים נדרים אפילו מעומד ואפילו בלילה ואפילו בקרובים, ולכאורה מוכח כר"ש שאין בהתרת נדרים חלות שם דין. אכן הגרע"א זצ"ל פסק (ביו"ד סי' רכ"ח; ג') שאע"פ שקרובים כשרים להתרת נדרים עכ"ז אשה פסולה כי אשה מופקעת מדין, ודוקא הפסול לדין ועדות כמו קרוב כשר להתרת נדרים ולא המופקע מדין ועדות כאשה או קטן ונכרי (עיין ברא"ש פ"ק דמכות סי' י"ג), ועולה מדברי הגרע"א זצ"ל שקיימת חלות שם דין ומשפט בהתרת נדרים.
וכן יוצא משיטת הר"ן והרמב"ם (פ"ו מהל' שבועות הל"ד) שהנודר עצמו חייב לבוא לפני החכם לשאול היתר על נדרו כי התרת נדרים מהוה חלות שם דין ומשפט, ופוסקים ששליח פסול לשאלת היתר נדרים כשם שא"א לו לבע"ד לשלוח שליח לדין. אמנם לדעתם יש לעיין האם הרשאה מועלת בהתרת נדרים כשם שהיא מועלת בביאת בע"ד לפני בי"ד בעלמא. ופשטות דבריהם מורה שאין ההרשאה מועלת בהתרת נדרים, ונ"ל שההסבר לכך הוא כי הרשאה מועלת בתורת קנין (ועיין בב"ק (דף ע.) ובראשונים שם) ובשאלת היתר נדרים אין לקנין מקום.
אכן יש להתבונן לפי התוס' (ועי' בר"ן) שסוברים שניתן לשאול היתר נדרים ע"י שליח האם צריך השליח לבא בהרשאה. ונראה שאינו צריך לבא בהרשאה ומההוא טעם כי הואיל והרשאה שייכת לקנין ואין מקום לקנין בשאלת היתר נדרים לכן חלה שליחות בעלמא. עוד נראה כי בדיני ממונות בעלמא שליח הבא בלי הרשאה פסול לטעון לפני ב"ד משום שאין לשליח זכויות וקנין ואפשר איפוא לבע"ד השני לטעון כנגדו "לאו בעל דברים דידי את". בהתרת נדרים לעומת זאת, אין בע"ד שני העומד בדין כנגד הנודר ולפיכך לא נגרעה יד הנודר למנות שליח להביא את שאלתו לפני החכם. ואילו הרמב"ם סובר שהחכם עצמו יטעון כך נגד שליח הנודר שאינו בע"ד לבא ולשאול התרת נדרים ובכן שליחות פסולה לשאלת התרת נדרים, ואין אפשרות בהרשאה וכנ"ל.
ברם המחלוקת בין הרמב"ם והתוס' האם שליחות מועלת לשאלת היתר נדרים ניתנת להתפרש באופן אחר. הגר"מ זצ"ל סיפר למרן רבינו נ"י בשם אביו הגר"ח זצ"ל וזקנו מרן בית הלוי זצ"ל: על דין תורה קשה שהתקיים בביתו של מרן הרב בית הלוי, והצעקות בין שני הבע"ד היו נוראות ואפילו חירפו הרב בית הלוי ובית דינו בדברי בוז ובקולות איומים עד שהחרידו את כל בני הבית. אחר שיצאו שאל הגר"ח פי אביו את פשר הדבר. הרי דין התורה היה בנוגע לכמה פרוטות בלבד ולמה התרגזו הבע"ד בעד סכום כ"כ קטן, הלא כמה פעמים ראה את אביו האב"ד דבריסק כשהיה פוסק הוראות בהקשר לשאלות של כשרות בבית המטבחיים הנוגעות לכסף הרבה יותר מזה, והבעלי בתים לא זעמו נגד הרב כלל אף שההוראה היתה לאסור וההפסד היה מרובה. השיב לו מרן בית הלוי שההבדל נמצא בחלות ההוראה עצמה. כשמורים שאלת איסור והיתר בבית המטבחיים חלה ההוראה בנוגע לעצם חתיכת הבשר אך לא בנוגע לגברא שהציע את השאלה לפני הרב המורה, עקב כך כשמורים להשואל שהבשר שלו לא כשר, איננו נפגע ונעלב ואף שמפסידים הפסד מרובה בני ישראל קדושים הם ומקבלים את ההוראה בסבר פנים יפות, בדיני ממונות לעומת זאת דייני הב"ד פוסקים "חייב אתה לשלם" או "צא תן לו", פסק דינם מופנה כלפי הגברא של הבע"ד עצמו שמורים לו שהוא חייב לשלם. הבע"ד שהפסק מחייבו מרגיש איפוא נעלב ע"י הב"ד וקוצף ומסתער עליהם אף עבור הפסד מועט.
לפי"ז יתכן שמחלוקת הרמב"ם והתוס' תלויה בחקירה זו: האם הוראת היתר הנדרים דומה לשאר הוראות איסור והיתר שחלות בנוגע לחפצא ולא לגבי הגברא וכביאור מרן בית הלוי זצ"ל או"ד שונה הוראת היתר הנדרים שהיא חלה בנוגע לגברא המבקש את ההיתר. והנה אם ההוראה חלה בנוגע לגברא על השואל עצמו להופיע לפני החכם ואינו יכול לשלוח שאלתו ע"י שליח וכהרמב"ם. מאידך אם הוראת היתר נדרים דומה להוראות אחרות שבתורה ושייכת לחפצא בלבד אין הכרח שהשואל יבוא לפני הדיינים אלא ניתן להתיר נדר שנשאל עליו דרך שליח וכדעת התוספות.
ב

הר"ן (ח: ד"ה ושמתא וכו') מביא מחלוקת בין הרמב"ן להרמב"ם בדין יחיד מומחה מתיר נדרים. לדעת הרמב"ן צריך המומחה להיות סמוך ולהרמב"ם די בחכם מומחה וסמיכה אינה מעכבת. דין הסמיכה מצינו בנוגע לחלות שם הוראה בכהת"כ כמבואר בסנהדרין (ה.) שעיקר חלות הסמיכה היא רשות להורות בדיני התורה. כשהסמוך מורה יש למעשיו שם הוראה, ואילו כשחכם שאינו סמוך מורה אין במעשיו חלות שם הוראה כי אם גילוי מילתא שכך דעתו בשאלה הבאה לפניו. בהתאם לכך רק חכם סמוך נעשה זקן ממרא (פ"ג ממרים הל"ד) כי הסמיכה נחוצה כדי שתיחשב הוראתו נגד הסנהדרין לחלות שם הוראה והמראתו תחייבנו. להרמב"ן התרת נדרים חלות הוראה היא ועקב כך סמיכה מן התורה מעכבת. מאידך אליבא דהרמב"ם אינה חלות הוראה כי אם הבעת דעת חכם בעלמא.40
ג

שלושה הדיוטות מתירים נדר. ויש להתבונן כשהשלושה חלוקים תרי כנגד חד האם חל הדין של רובו ככולו כבשאר ב"ד דעלמא או לא. ודומה שתלוי בהנ"ל שאם התרת נדרים חלות שם דין מתירים השלושה בתורת ב"ד ויחול דין רובו ככולו. לעומת זאת אם בהתרת נדרים ליכא חלות דין ואין השלושה מתירים בתורת ב"ד אלא פועלים כשלושה אנשים בעלמא מסתבר שלא יחול דין רובו ככולו וכולם חייבים להסכים להיתר. ונראה לומר לאור מה שהעלה הגר"ח זצ"ל שכשב"ד פוסק דין תורה תרי כנגד חד אין הדין נפסק ע"י השנים לבדם, שהרי קבע הרמב"ם ששנים שדנו אין דיניהם דין (פ"ב מהל' סנהדרין הל"י), אלא כל השלושה שבב"ד מצטרפים יחד ופסק הדין יוצא מפי הב"ד כולו, וביאר הגר"ח זצ"ל שדין "אחרי רבים להטות" בב"ד חל מטעם רובו ככולו, היינו שרוב קולות הדיינים מכריעים את כל הב"ד להורות כמוהם.41 וכ"ז שייך בב"ד המהוה חפצא אחת, ורוב קובע את כל החפצא של הב"ד. ברם אם התרת נדרים אינה חלות דין ושלושה המתירים אינם חפצא של ב"ד כי אם שלושה אנשים בעלמא לא יתכן שיחול דין רובו ככולו מאחר שאינם מהווים חפצא אחת וזקוקים לכולם כדי להתיר את הנדר.42
ד

הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות (הל"ד) כתב וז"ל זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש ובין אשה ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לו וכו' ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו עכ"ל. והראב"ד הגיה וז"ל א"א פירוש שלא מדרך חרטה עכ"ל. פשטות דברי הראב"ד מורה שבא ליישב סתירה ברמב"ם שבתחילה העלה שבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ואח"כ הוסיף שאינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו. וביאר הראב"ד שהבעל נעשה שליח רק כשהיתר החכם חל מדין חרטה, אבל אם יש לאשה פתח אין בעלה נעשה שלוחה לבוא לפני ב"ד ולבקש מהם התרה על נדרה. (ועיין שם בכ"מ ברדב"ז ובלחם משנה שדנו בישוב סתירת הרמב"ם). ועלינו להבין את נימוק הראב"ד שהבחין בין חרטה לפתח.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהל' שבועות (הלי"ב) וז"ל אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה, ואפילו אמר הוא מעצמו אילו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר, אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו עכ"ל. להרמב"ם אף יסוד המתיר בפתח הוא שניחם הנודר מעיקרו על נדרו כמו בחרטה. יוצא איפוא שלרמב"ם קיימת רק חלות דין התרת נדרים אחת והיינו היתר חרטה. אמנם הראב"ד (שם) מבחין בין שני דיני התרת חכם: א) פתח, ב) חרטה, וז"ל אין פותחין בו בנולד שאינו מצוי וכו' ודוקא בשאין באין לו מדרך חרטה שאינו מתחרט אלא מפני ענין שאינו יוצא לו כרצונו מפני הנדר ואומר לו אילו היית יודע שיקרה לך מקרה זו בנדרך היית נודר, בזה אנו אומרים אם המקרה ההוא מצוי מתירין לו, דכיון שהוא מצוי ואילו היה באותה שעה לא היה נודר רואין אותו המקרה כאילו היה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר שנעשה הנדר בטעות, אבל כשהוא בא מדרך חרטה אין כאן לדקדק שהרי הוא עוקרו מעיקרו שהוא אומר כעס היה בלבי או עצבות באותה שעה ועכשיו עבר ממני ונתרציתי ואני מתחרט על אותו הכעס וכו' עכ"ל. שיטת הראב"ד תואמת את דעת הרמב"ן (המבוארת בשיעורים לשבועות דף כח. ד"ה בענין שאלת חכם אות ג' ועיין בר"ן לקמן דף כז.) שפתח חל כמתיר מדין טעות ואילו חרטה חל מדין מתיר מיוחד. ונראה איפוא שלפי הראב"ד אין צורך בפתח שיתחרט מעיקרו אך דרוש שהנדר טעות, לעומת זאת, בחרטה חייב להתחרט מעיקרו. מאידך להרמב"ם בכל אופן אין מתירים לו אא"כ יתחרט מעיקרו על נדרו. (ודומה שלרמב"ם יש בחרטה מעיקרא מעין חרטת החוטא השב בתשובה, המתחרט מנדרו כאילו מתבייש וניחם על מה שעשה. משום כך אף מתיישב המנהג בליל יוה"כ לומר בראשונה את תפלת "כל נדרי" המהוה בעיקרה התרת נדרים כדי לגלות את כחה של חרטה, ועי"כ לזכות איפוא לחרטה ולתשובה שלמה – עיקר מצות היום הקדוש, ואכמ"ל)
לאור זה יתכן שהתרת נדר מדין פתח – דהיינו מדין טעות בדעת הנודר – מהוה חלות של דין שכן החכם פוסק שדעת הנודר בטעות. עקב כך אין בה שליחות ועל בעל הדין עצמו לבוא לפני מי שדן את דינו. מאידך בהיתר חרטה שהוא היתר מיוחד והפקעת דעת הנדר מעיקרא – כי הפלאת הנדר היתה תוצאה מכעס או עצבות – אין הכרח שהנודר בעצמו יופיע שהרי החכם מתיר את הנדר בלי שיחשב ההיתר כפסק דין ולפיכך שפיר חלה השליחות.
ברם בהסבר זה נאמן הראב"ד לשיטתו, אך לא ניתן לפרש כך את הרמב"ם שכן לדעתו הרי קיים רק מתיר אחד של חרטה. ולכן מסתבר פירושם של שאר המפרשים (עיין בנושאי כליו). אולם ניתן לפרשו אף בדרכו של הראב"ד ולהבחין בין אם האשה כבר התחרטה ויכולה או למנות את בעלה כשלוחה לבוא ולבקש את ההתרה מב"ד לבין טרם התחרטה, וב"ד פותחין פתח כדי למצוא לה סיבה להתחרט (לפי שיטת הרמב"ם), אין הבעל נעשה שלוחה כי א"א לו להמציא חרטה בשבילה, ודו"ק.
ה

כתב הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים (הלי"ד) וז"ל השוטה אינו מפר בין אב בין בעל. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר עכ"ל. ועולה התמיה, מכיון שפסק ששוטה אינו מפר כי מעשה הפרה זקוק לבן דעת, למה נימק שקטן אינו מפר משום שאין לו אישות – והרי אף קטן כשוטה שאינו בן דעת להפר. וע"כ שלדעת הרמב"ם מדין בן דעת גם מופלא סמוך לאיש שנדרו נדר היה ראוי להפרה אף שקטן הוא לשאר דיני התורה, לפיכך הוסיף הרמב"ם שהקטן אינו מפר משום שאין לו אישות כדי לכלול גם מופלא הסמוך לאיש.
מבואר בגמ' נדרים (סט.) שנשאלין על ההיקם ואין נשאלין על ההפר, וכן פסק הרמב"ם בפי"ג נדרים (הל"כ). והר"ן (ד"ה בעי רבה) מסביר שהיקם כעין נדר ועקב כך נשאלים עליו משא"כ הפרה. אמנם כבר הוזכר למעלה שלפי הרמב"ם חלה הפרה מדין הפלאה וכפסקו בהפרה במופלא סמוך לאיש, ועולה איפוא השאלה כיצד יתבאר אליביה דין שאין נשאלין על הפרה, הלא מהראוי שישאלו עליה כמו שנשאלין על הפלאות אחרות.
ונראה שדין שאלת חכם מרומז בקרא לא יחל דברו שהוא אינו מיחל ודרשו חז"ל אבל אחרים מחלין לו. וכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות (הל"ב) וז"ל כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנא' וחללת את שם אלקיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו עכ"ל. יוצא ששאלת חכם שאישרה תורה מוגבלת להיתר הנדר ולשם כך נקראת שאלת חכם "היתר נדרים" במשנה ספ"ק דחגיגה. והנה אילו היו נשאלין על ההפרה, הרי לאחר שהחכם יפקיע את ההפרה יחזור הנדר הראשון לאיסורו, ויצטרך החכם לומר "אסור – אסור" ולא "מותר לך – מותר לך", ושאלה לחכם חייבת להיות דוקא להתיר ולא לאסור. (ועיין בשט"מ שם בנדרים סט.)
39 ואמר מו"ר נ"י שהבדל גדול איפוא קיים בין כריתת הברית בסיני לבין כריתת הברית בהר גריזים ובהר עיבל שהרי בסיני כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית (שבת פח.) והיו מוכרחים להכנס לברית ולשבועה - בבחינת מושבעים מפי אחרים. ואילו בהר גריזים ובהר עיבל ענו אמן וקיבלו ברצונם את הברית ואת השבועה - בבחינת מושבעים מפי עצמם (עיין בשבועות כט:). והוסיף - הברית בסיני על התורה מתייחסת לבנ"י בכל העולם כולו ואילו הברית בהר גריזים ובהר עיבל מתייחסת לבנ"י בא"י ומהוה חלות ברית הארץ. בכך דומה לברית האבות - אברהם יצחק ויעקב - שחלה בעיקר בארץ ישראל וכדמבואר ברמב"ן עה"ת. ומשום כך, משה רבינו, שלא נכנס לארץ, לא כרת את הברית הזאת עם ישראל. ויוצא איפוא שכשהגמ' אומרת "מושבע ועומד מהר סיני" כוונתה לשני דינים: לדין מושבע מפי אחרים ע"י הברית בסיני ואף לדין מושבע מפי עצמו ע"י הברית בהר גריזים ובהר עיבל.
40 ולפי"ז מסתבר ששליח פסול להתרת הנדרים אליבא דהרמב"ם לא משום שהוא דין וכביאור הראשון למעלה כי מכיון שאין הרמב"ם דורש סמיכה להתרת נדרים אינה חלות של דין. ויוצא שהביאור השני הוא הנכון - שהתרת נדרים שונה משאר הוראות איסור והיתר שבתורה שכן התרת הנדרים מתייחסת לגברא הנודר והשואל התרה ומשום כך צריך הוא עצמו להופיע לפני החכם. אמנם עכ"ז אינו מוכרח שהרי הרמב"ם פסק בפ"ב מסנהדרין (הל"י) שאחד דן דיני ממונות מן התורה ומפרש הכ"מ שם שדן אף בלי סמיכה, יוצא איפוא שלרמב"ם קיימת חלות של דין תורה אף בלי הוראת סמוך, ויתכן שגם בהתרת נדרים כן וכביאור הראשון. ברם הרמב"ם קבע בפ"ו מהל' שבועות (הל"ו) וז"ל הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ומתירין בלילה ומעומד שאין ההיתר הזה דין עכ"ל, הרי שאין בהיתר נדרים חלות דין והביאור השני הוא הנכון.
41 וכך ביאר את תירוצם של התוס' בב"ק (כז:) ד"ה קמ"ל ז"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו עכ"ל, שהוא מטעם רובו ככולו ולא מטעם ביטול ברוב כי א"א לדיין להבטל, עיי"ש. וע"ע בתומים בקיצור ת"כ סי' קכ"ג קכ"ד ובקונטרס הספיקות כלל ו' אות ב'.
42 ראה רשימות שיעורים למס' סוכה דף כ"ו ועיין בתוס' מגילה דף כג ב ד"ה עשרה ובתוס' ערכין דף יט ב ד"ה או דילמא.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. ושמא הא דשרו ליה דברים בטלים הוו: הוה ליה נדרא לדביתהו. ואיהו לא הפיר לה בו ביום ששמע: אי מיכנפין. תלתא מומחין דשרו ליה שפיר דמי: לא שרי למישרי נידרא באתרא דרביה. משום הכי לא בעי רבינא למישרא לה מקמיה רביה: ויחיד מומחה שרי שמתא. דלא בעי עשרה כמו לנידוי: יראי שמי. למי שיראין להוציא שם שמים: חירגא. זיהרא דשימשא והיינו לא (יומא ב:) דכתיב וכל דארי ארעא כלא חשיבין: מסי. מרפא כדכתיב שמש צדקה ומרפא: צדיקי' מתרפאין בה. באותו השמש דלע''ל אבל בהאי שמש לית ביה רפואה: ולהט אותם היום הבא. שמש של אותו יום:

רבינא ה''ל נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי. שיתיר לה נדרה ומיירי בנדרי' שאין בהן עינוי נפש לכך לא היה יכול להפר אי נמי כשקיים לה הנדר מיהו למ''ד (לקמן דף סט.) [אין] נשאלין על ההיקם צריך לומר כפירוש ראשון ועתה אשתו אמרה ליפתח בחרטה לנדרה כדי שיאמרו לרב אשי: מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו להביא חרטת אשתו לפני חכם כדי להתיר לה נדרה: אמר ליה אי מיכנפי אין ואי לא לא. כלומר שאינו מוצא ג' מזומנים ומכנפי אלא צריך לחזור אחריהם לא וצ''ע טעמא מאי ופר''י דחיישינן שמא מתוך שהוא טרוד לטרוח לחזר אחריהם לכנופייהו שמא ישכח מדברי הפתח והחרטה שאמרה לו אשתו וישנה דבורה ויוסיף עליה כדי ליישב החרטה יפה יפה: ש''מ לא שרי נדרא באתרא דרביה. מדלא הוה רבינא שרי לאשתו נדרה ובהתרת חכם וא''ת דלמא דהיינו משום דס''ל לרבינא כרבי יהודה דאמר במס' נגעים (פ''ב) כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי אשתו שבינה לבין אחרים וי''ל דמ''מ היה מוצא שפיר ג' שהיו מתירין לה בביתו ויהיה שרי למשרי אלא הוה באתריה דרביה: וש''מ כי מכנפין שפיר דמי. פי' לעשות שליח לחרטת אשתו וש''מ לכנופי לא וש''מ שמתא אפי' באתרא דרביה שפיר דמי להתיר השמתא דפעמים שלא יהא הרב מזומן או לא יהיה פנוי ואין לדחות היתר השמתא דודאי גבי נדר אין חשש כל כך אם יבא לדחות ההיתר ויהיה נדרו עליו עד שיהיה הרב מזומן להתיר אבל שמתא אין להשהות על האדם: ויחיד מומחה שרי שמתא. אגב דאיירי בשמתא מסיק להא דיחיד מומחה שרי שמתא ולא בעי עשרה ולא למעוטי נדר דבנדר נמי מועיל יחיד מומחה להתיר והקשה רשב''ם דמאי קאמר אי מכנפי אין דמשום דצריך ג' להתיר הנדר והלא רב אשי לבדו יכול להתירה שהרי רב אשי היה מומחה כדמוכח פרק כל פסולי המוקדשין (דף לו:) שהרי מתיר הבכור לבדו ואמר לשם על ג' מתירין הנדר במקום שאין מומחה וי''ל דרבינא שאל לו סתמא מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ולא פירש אם להתיר ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות על כן השיב לו רב אשי דלענין ג' אי מיכנפי כו' אי נמי שמא י''ל אע''ג דרב אשי היה מתיר הבכור לבדו היינו משום דמומחה דבעינן גבי בכור היינו גמיר אפי' בלא סמיכה כמו שפירש בבכורות אבל במומחה דבעינן בהיתר נדרים היינו מומחה בסמיכה דומיא דראשי המטות כך. נראה להרי''ף נ''ע מיהו קשה לרשב''ם דמה שייך ענין זה דנדרים כאן בפירקא דמיירי בשמתא אבל לא בנדרים לקמן בפרק ארבעה נדרים הוה ליה לאיתויי דהתם מיירי במילי דנדרים ועוד כיון שיכול החכם להתיר הנדר שלא בפני הנודר ע''י שליח כדקאמר הכא שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו א''כ מאי קאמר בפרק השולח (גיטין דף מו.) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד בנדר שצריך חקירת חכם פירוש שתתבזה במה שתלך לפני חכם להתיר והלא יכולה לעשות שליח בב''ד להתירה ומה בזיון יהא לה אם יתירו לה בב''ד ע''י שליח לב''ד לכן נראה לרשב''ם דגרס הכא רבינא הוה ליה נידוי לדביתהו פי' שנידוה בחלום והיתה בושה לבוא לב''ד לפני רב אשי להתיר לה וגרס מהו שיעשה שליח לאשתו להתיר לה נידוי מי מדמי לנידוהו בפניו דאין מתירין לו אלא בפניו דבפניה נידוה בחלום או דלמא כיון שלא נידוה אלא בחלום כשלא בפניו דמי ומתירין לו שלא בפניו והשיב לו רב אשי אי מכנפי העשרה מתירים לו ע''י שליח שלא בפניו דמסתייעא מילתא כיון שמצאן מזומנין ומכונפין ואי לאו שלא מצאן מזומנין ומכונפין וצריך לחזור אחריהם לא. פי' לא יתירו ע''י שליח אבל ודאי ע''י מנודה עצמו יועיל אפי' ע''י חיזור: אלו בני אדם שיראים להזכיר שם שמים לבטלה. שמש להם צדקה ומרפא בעוה''ז קאמר מדמסיק עלה ש''מ הדין חירגא דיומא מסי חירגא היינו עפרורית הבאה בזריחת השמש: חירגא דיומא מסי. תימה מאי רפואה יש בו ושמא מרפא כשמסתכלין בו קאמר אי נמי לחולה קאמר כדאמרינן בבבא בתרא (דף טז:) אידלי חמה אידלי קצירא: ופליגא דרשב''ל. פירוש הא דאוקימנא קרא דמרפא בכנפיה בעוה''ז פליג אדרשב''ל ומוקי לה ברפואה בעוה''ב ומיהו גם רשב''ל מודי הא דאמרי אינשי אידלי חמה אידלי קצירא אך לא מן הפסוק:

ר"ן
כשם שא''א לבר בלא תבן. כדכתיב (בירמיה כג) אשר אתו (דבר) חלום וכו' ומה לתבן את הבר וכו'. וצ''ע במי שנדוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה ומסתבר לי דאע''ג דאמרינן הכא דמי שנדוהו בחלומו צריך היתר אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא צריך היתר דהכא היינו טעמא משום דאיכא למימר שמן השמים נדוהו מה שאין לומר כן בנדר אלא שראיתי לרשב''א ז''ל בתשובה (סי' תרס''ח) שמעשה בא לפניו והצריכו היתר: בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. הר''מ במז''ל סובר בפ''ו מהל' שבועות (הל' ד) דדוקא בבעל הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן שאינו נעשה שליח דצריך שיהא הנודר בפני המתירין והכי מוכח בירושלמי בפרק נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע''י תורגמן נשמעינה מן הדא רבי אבא בר זוטרא אתעביד מתרגמניה דרבי יוחנן בהדא איתתא דלא חכמה למשמע סוריסטון מדבעיא אי מתירין ע''י תורגמן מכלל דפשיטא לו דע''י שליח אין מתירין ואפילו למאי דמסקינן דעל ידי תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל הדבר נמי תמן קאי אבל ע''י שליח לא הלכך הכא בבעל דוקא הוא דאיבעיא לן. ומסקינן דאפילו בבעל אי מכנפין אין אי לא מכנפין לא דאף ע''ג דאשתו כגופו לא הקילו גבי בעל אלא היכא דמכנפי אבל דליכנפי לכתחלה גביה לא כיון דמחוורתא דמילתא שיהא הנודר עצמו שם זו היא שיטת הר''מ במז''ל. אבל בתוספות פירשו בהפך ואמרו אדרבה גבי איניש דעלמא פשיטא לן שיכול לעשות שליח וגבי בעל דווקא הוא דאיבעיא לן משום דחיישינן שמתוך שנדרי אשתו קשין עליו יוסיף מדעתו בחרטתה ומסקינן דאי מכנפין אין ואי לא לא והיינו טעמא משום דכי מכנפי ולית ליה טרחא במילתא לא חיישינן דלמא מוסיף הוא אחרטה דילה אבל אי לא מכנפין כיון דאיכא תרתי חדא שנדריה קשין אצלו ועוד דטרח חיישינן אבל באינש אחרינא כיון דלא איכפת ליה אי שנו אי לא ליכא למיחש וכתב עוד רבינו שמשון ז''ל ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב''ד והם מתירין לו לפי שסובר הרב ז''ל שאפילו בלא ידיעת הנודר יכול החכם להתיר כיון שיודע שהנודר מתחרט דהתרת חכם הרי היא כהפרת בעל ותניא בסוף קדושין (דף פא:) אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה וכו' ולא מצינו חלוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון: שמע מינה לא יאלי למשרי נדרא באתרא דרביה. לא יאלי אינו נראה כלומר שאם לא כן רבינא עצמו היה מתיר נדר אשתו. ואם תאמר והיכי מצי עביד הכי והתנן במסכת נגעים (פ''ב משנה ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר''מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ומוכח בירושלמי דהלכה כר''י. י''ל דאפ''ה בהדי אחריני הוה מצי שרי אי לאו משום יקרא דרביה דהא תנן במס' בכורות כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו ואפ''ה אמרינן התם דמצטרף הוא עם שני הדיוטות כדדייקינן בסוף פרק עד כמה אילימא בחד ומי מהימן אלא בתלתא ומי חשידי אלמא בהדי אחריני שרי. ואפי' תמצא לומר דהכא שאני משום דאשתו כגופו ואפי' אצטרופי נמי לא מצטרף דה''ל כנודר עצמו אפ''ה אי לאו משום יקרא דרביה היה אומר רבינא לתלמידיו שיתירוהו ומדלא עבד הכי ש''מ לא יאלי למשרי נדרא באתרא דרביה: ושמתא אפילו באתרא דרביה ויחיד מומחה שרי שמתא. הני לאו מהאי עובדא נפקא לן אלא איידי דאמר דלא יאלי למשרי נדרא באתרא דרביה קאמר דגבי שמתא שרי והאי יחיד מומחה דשרי שמתא איכא מ''ד דוקא סמוך ולא נהירא אלא כל שהוא חכם מובהק ובקי בהלכות נדרים אע''פ שאינו סמוך שרי נדרא ושמתא דגבי התרת נדרים לא כתוב בפרשה אלהים דמשמע סמוכין אלא ראשי מטות והיינו דאמרי' בירושלמי אמרו ליה רבנן לרב הונא שרי נדרא ביחיד אמר להו רב הונא ראש לראשי המטות והא רב הונא לאו סמוך הוה ואפ''ה שרי נדרא ביחיד. והכי נמי מוכח בבכורות בפ' פסולי המוקדשין (לו:) דאמרי' התם ג' מתירין את הבכור במקום שאין חכם ואמרינן חכם כגון מאן אר''נ כגון אנא והא ר''נ לא הוה סמוך אלמא כל שהוא רב מובהק שרי נדרא. וכן כ' הרמב''ם ז''ל בפ''ו מהל' שבועות (הל' ה) ועוד אכתוב בזה בפ' ארבעה נדרים (לקמן כג. ד''ה והיתר) ופ' נערה המאורסה (שם עח:) בס''ד. ואיכא מ''ד דכי היכי דג' הדיוטות מתירין את הנדר במקום שאין מומחה ה''נ מתירין את הנדוי במקום שאין מומחה דנדוי נמי נדר הוא דהא אמרינן בסוף פ' ד' מיתות (סנהדרין סח.) בעובדא דר''א הותר הנדר אלמא נדוי נמי נדר מקרי וכן דעת הרמב''ם ז''ל בפ''ז מהל' ת''ח (הל' ז): הדין חירגא דיומא מסי. אבק הנראה בחמה כשהיא נכנסת דרך חלון קרוי חירגא: אין גיהנם לעתיד לבא. לאו לאחר מיתה קאמר דודאי איכא גיהנם לרשעים אלא לעתיד לבא לאחר תחיית המתים קאמר שאותן רשעים שיהיו לחרפות לדראון עולם כדכתיב בדניאל (יב) לא יהיו נדונין בגיהנם אלא בהאי דינא שהקב''ה יוציא חמה מנרתיקה כדי שיהיו אלו מצטערין ושיתרפאו בה צדיקים והכי נמי מוכח בהדיא בפ''ק דע''ז דלאחר תחיית המתים קאמר:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד