דף ב - ב
גמרא:
שנינו במשנה: כל כינויי נדרים, כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות.
והוינן בה: מאי שנא, מדוע שונה הדבר, שלגבי נזיר, בתחילת מסכת נזיר, שגם בה שנינו "כל כינויי נזירות כנזירות", דלא קתני להו לכולהו. לא שנה שם התנא בנוסף לכינויי הנזירות, גם את כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות.
ומאי שנא כאן, גבי נדרים, דקתני לכולהו?
ומשנינן: משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי, כתובים הם ביחד בפרשת מטות "כי ידור נדר או השבע שבועה", לכן תני כאן תרתין, שנה התנא את שניהם יחד, גם את כינויי נדרים כנדרים וגם את כינויי שבועות כשבועות.
וכיון דתני תרתין, והיות וכבר שנה התנה שני ענינים שבהם הכינוי הוא כלשון עצמו, תני, שנה כבר התנא לכולהו, לכל ארבעת הענינים שבהם הכינוי הוא כלשון עצמו. אך נזיר הוא נדר בפני עצמו, ולכן לא שנה התנא במסכת נזיר לכולהו.
אך מקשה הגמרא, כיון שאמרת ששנה התנא את כינויי השבועות יחד עם כינויי הנדרים היות והם כתובים יחד בפסוק, אם כן, תיקשי:
וליתני "כינויי שבועות כשבועות", בתר, מיד אחר כל "כינויי נדרים כנדרים", ומדוע הפסיק התנא ביניהם, ושנה אחר כינויי הנדרים את כינויי החרמים!?
ומשנינן: איידי כיון דתנא נדרים, דמיתסר חפצא עליה, שמהות הנדר היא החלת איסור נדר על החפץ, ומכח איסור החפצא אסור לו לאדם לעבור על נדרו, תנא נמי חרמים, דמיתסר חפצא עליה, שהמחרים דבר מחיל עליו איסור חפצא של חרם, ומכח איסור החפצא של "חרם", שחל על החפץ, אסור לו לאדם לעבור על איסור החרם.
והיינו, שהסמיך התנא את שני איסורי החפצא זה לזה -
לאפוקי, להוציא מהגדר הזה שבועה, שלא החפץ נאסר בשבועה, אלא האדם הוא זה דקאסר נפשיה מן חפצא. [1]
והיינו, כאשר נשבע האדם שלא לאכול חפץ, אין הוא אוסר את החפץ עליו, אלא הוא אוסר את עצמו שלא לאכול את החפץ, ואיסור זה נחשב ל"איסור גברא", כנגד איסור נדר הנחשב ל"איסור חפצא".
וכדי להצביע על השינוי המהותי הזה בין נדר לשבועה, הקדים התנא לשנות את דין החרמים בסמוך לדין הנדרים, להראות ששניהם איסור חפצא הם, ואילו את דין השבועות שהוא איסור גברא, הוא שנה לאחר מכן. [2] ועתה מבארת הגמרא את מהלך התנא במשנה:
והוינן בה: פתח התנא בכינויין, וכמו שאמר "כל כנויי נדרים כנדרים", אך לא ביאר התנא מה הם הכינויים, ובמקום זאת הוא מפרש את ענין הידות: "האומר לחבירו מודר אני ממך"!?
ותו, ועוד יש להקשות: וכי את הכלל ש"כל ידות נדרים הם כנדרים", אינשי, שכח התנא מלהזכיר, אלא הוא עובר מיד להסביר כיצד הוא לשון הידות, מבלי להקדים את הכלל שהידות הינן כנדרים!?
ועונה הגמרא תחילה על השאלה השניה:
ידות - איירי בהון, אכן עוסק בהן התנא, ואומר את הכלל שידות נדרים הרי הם כנדרים.
וחסורי מיחסרא במשנתנו, והכי קתני בה התנא:
א. כל כינויי נדרים - כנדרים.
ב. וידות נדרים - כנדרים.
אך עדיין נשארת בעינה הקושיה הראשונה: וליפרוש, שיפרש התנא מהם כינויין ברישא, תחילה, לפני שהוא מפרש את דין הידות, שהרי פתח בתנא את דבריו בדין הכינויים, ויש לו לבארם לפני שיבאר את דין הידות!
ומשנינן: ההוא ענין דסליק מיניה התנא [ענין ידות, לאחר שתקנו את לשון המשנה, ושנינו בה "כל כינויי נדרים כנדרים, וידות נדרים כנדרים"] - ההוא ענין מפרש התנא ברישא!
שדרך התנא לפרש תחילה את הענין שהזכיר בסוף דבריו, לפני שהוא מפרש את תחילת דבריו.
כגון הא דתנן במסכת שבת [כ ב]: במה מדליקין את נרות השבת, ובמה אין מדליקין? וממשיך ומסביר התנא תחילה את סוף דבריו: אין מדליקין, וכולי.
וכמו כן שנינו שם [מז ב]: במה טומנין בשבת, ובמה אין טומנין? וכשבא התנא להסביר דבריו, הוא מתחיל לפרש את סוף דבריו: אין טומנין, וכולי.
וכן שנינו שם [נז א]: במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? - לא תצא אשה.
ותמהה הגמרא: וכי כך הוא דרכו של התנא, שכל היכא דפתח דבריו בענין אחד, ומסיים אותם בענין נוסף, לא מפרש התנא ברישא את פתח דבריו אלא מקדים ומפרש את סוף דבריו?
והתנן במסכת בבא בתרא [קח א]: יש נוחלין ומנחילין, ויש נוחלין ולא מנחילין.
ומפרש התנא תחילה את פתח דבריו: ואלו נוחלין ומנחילין!?
וכן שנינו במסכת יבמות [פד א]: יש נשים שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. ויש נשים שהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן.
ומקדים התנא לפרש את תחילת דבריו: ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן.
ובדומה לזה שנינו במסכת מנחות נט א]: יש מנחות שהן טעונות שמן ולבונה, ויש שטעונות שמן ולא לבונה.
ומפרש התנא את תחילת דבריו: ואלו טעונות שמן ולבונה!
וכן שנינו שם [ס א]: יש מנחות הטעונות הגשה לקרן המזבח, ואין טעונות תנופה, ויש מנחות שטעונות תנופה ולא הגשה.
ואלו טעונות הגשה!
וכן שנינו במסכת בכורות [מו א]: יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, וכגון שהוא בכור לאביו, ובנחלה נאמר "כי הוא ראשית אונו", אך אינו בכור לאמו, ובפדיון הבן נאמר "פטר רחם", שפטר [פתח לראשונה] את רחם אמו בשעת לידתו.
ויש בכור לכהן, ואין בכור לנחלה, כשהוא בכור לאמו ולא לאביו.
ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן?
ומשנינן: הלין, אלו המשניות שמפרש בהן התנא תחילה את הרישא, הוא משום דאוושו ליה, שיש בסיפא יותר פרטים מאשר ברישא [או שיש בהן הרבה ענינים], ולכן, בהן מפרש התנא תחילה את ההוא ענין דפתח בו ברישא.
ופרכינן: והא במשנת "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה", דלא אוושא, שאין שם הרבה ענינים בסיפא, ובכל זאת מבאר תחילה התנא את דבריו ברישא, דקתני: יוצא גמל!
ולכן מתרצת הגמרא באופן אחר:
הערות
[1] הריטב"א בתחילת פרק שני, מבאר שכל איסורי תורה הם איסורי גברא, כי גם במאכלות האסורות לא החפץ הוא זה שאסור באכילה, אלא האדם אסור לו לאוכלו. ולאור זאת מבאר רבי שמעון שקופ, שגם הנדרים הם מבחינה זאת "איסורי גברא", לפי שהאדם הוא זה שאסור לו לעבור על נדרו, וכל החילוק שמחלקת כאן הגמרא בין נדרים שהם איסור חפצא לבין שבועות שהן איסור גברא, הוא לגבי הסיבה הגורמת את איסור העבירה על הנדר. כי בשאר האיסורים, כולל מאכלות האסורות, סיבת האיסור היא מחמת שרצתה התורה שהאדם לא יעשה את המעשה, או לא יאכל את המאכלות אסורות, כדי שלא ייפגע האדם בעצמו באכילתו, ואין לה כל ענין שלא יפגע החפץ או המאכל עצמו. אך בנדר, סיבת האיסור הוא רצון התורה שלא תפגע חלות איסור הנדר הרובצת על החפץ, לפי שהחפץ הנדור הוא חלות איסור כמו קרבן או הקדש. וזה כמו הקדש עצמו, הנחשב גם הוא לאיסור חפצא, היות שהסיבה שאסרה התורה את האדם מלהנות מהקדש, היא משום שרצתה שלא יתחלל או יפגע החפץ שהוא הקדש. ובכך מסביר הגר"ש שקופ את דברי הנמוקי יוסף לקמן בפרק שני, שמתרץ את קושיית הראשונים מדוע חל הנדר על דבר מצוה, וכגון מי שנדר הנאה מישיבת סוכה, שאינו יכול לקיים מצות ישיבת סוכה בגלל נדרו, והרי יבוא עשה של ישיבת סוכה וידחה לא תעשה של נדר. ותירץ הנימוקי יוסף שאיסור הנדר הוא איסור חפצא, ולכן הוא אינו נדחה מחמת מצוה של סוכה שהיא מצוה על הגברא. ולכאורה תירוצו תמוה, כי מדוע לא ידחה העשה של ישיבת סוכה את איסור הלאו, ושוב לא יהיה כאן איסור חפצא כלל. אך אם נאמר שאיסור החפצא של הנדר הוא שלא לחלל את חלות האיסור הרובצת על החפץ, ובדומה להקדש שאסרה תורה את חילול הקדושה שלו, הרי גם אם נאמר שהמצוה תדחה את הלאו, עדיין תשאר חלות האיסור על החפץ, בדומה להקדש, שגם אם נאמר שיבוא עשה וידחה את הלאו של הקדש, ישאר החפץ בקדושתו, ואם יקיימו את העשה תפגע הקדושה שלו. ובמקרה כזה, שחלות האיסור או הקדושה ייפגעו גם אם תדחה המצוה את הלאו, אין עשה דוחה לא תעשה! ולשון הרא"ש כאן מסייעת להגדרה זו, שכתב להסביר מדוע איסור נדר הוא איסור חפצא "דאיסור נדר הוא שמתפיסו בדבר הנדור, ונאסר כמוהו".
[2] כתב הרא"ש בפירושו: ונזיר, אף על פי שנאסר ביין, אינו נאסר היין עליו, אלא בגופו תלוי הנזירות, שאומר "הריני נזיר", וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה. והאחרונים נחלקו בהגדרת הנזירות אם היא איסור חפצא או גברא, או הגדרה אחרת. המהרי"ט בתשובותיו חלק א, סימנים נג נד, הביא את שיטת המהר"י באסאן שנזירות היא איסור גברא, והאומר "הריני נזיר" הרי הוא כאוסר פיו לדיבור, שהוא איסור גברא להשתמש בפיו לדיבור, והוא הדין בנזיר, שאוסר עצמו מלשתות יין. ואילו המהר"י בן לב סבור שהוא איסור חפצא, שהיין אסור עליו בשתייה. ואילו המהרי"ט עצמו סבור שאין הנזירות לא איסור חפצא ולא איסור גברא, אלא דין קדושה, שהאדם מחיל על עצמו שם נזיר, ומשחלה עליו קדושת הנזיר קבעה לו התורה הלכות כיצד עליו לנהוג כדי שלא תתחלל קדושת נזירותו, והרי זה דומה להלכות הכהן הנובעות מקדושת כהונתו, שאינן לא איסור גברא ולא איסור חפצא. וכתב האבני מילואים [בתשובותיו סימן כב], שלפי המהרי"ט אין הנזירות נחשבת כאיסור שהחיל פיו, אלא היא כמו איסור תורה. והיינו, שהאדם רק קיבל על עצמו את הנזירות, אך אינו יכול לקדש עצמו בקדושת הנזירות. ומכאן ואילך, הוא לא אסור מכח התחייבותו להיות נזיר, אלא מחמת קדושת הנזירות שחלה עליו מאליה, בשעה שאמר "הריני נזיר". אך הגר"ש שקופ וכן הגרי"ז הגדירו את קבלת הנזירות כהתחייבות לנהוג בדיני הנזירות, וקדושת הנזירות נובע מהתחייבותו הקיימת כל ימי הנזירות. עיין בחידושי רבי שמואל סימן ד אות ד בביאור דבריהם.
ר"ן ד"ה איידי דתנא נדרים וכו'. הר"ן והרמב"ן חלוקים בדין שבועה בלשון נדר (או להיפך). לפי הר"ן אינה חלה כלל ואליבא דהרמב"ן חלה מטעם ידות. ונראה שלדעת הר"ן בדין ידות השבועה דרושה הפלאה נכונה בלשון שבועה ועקב כך שבועה בלשון נדר פסולה שכן יש בה תרתי דסתרי בלשון ההפלאה – בין לשון השבועה ובין לשון הנדר. ואילו אליבא דהרמב"ן חידוש דין הידות הוא שאין צורך בהפלאה נכונה כי אם בהוכחה שנתכוון לכך בדבריו. ובכן לרמב"ן שפיר חלה השבועה שהרי קיימת הוכחה שהתכוון לחלות שבועה.
וע"ע בשיעורים ריש פרק שבועות שתים בתרא (יט:) בדין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים.
ענין נזירות חלה על נזירות
במס' נדרים (דף ג'-ג:, יח.) מעלה הגמ' שדין המשנה שיש נדר בתוך נדר שייך לגבי נזירות שחלה על נזירות ונלמד מגזה"כ נזיר להזיר. אך בנדר על נדר ממש נחלקו הרמב"ן (מלחמות סוף פ"ג דשבועות) והריטב"א עם הר"ן. דעת הרמב"ן והריטב"א (בפירושו על הרי"ף למס' נדרים) שבגזה"כ נכללים גם נדרי איסור דעלמא, שכשם שנזירות חלה על נזירות כן חל נדר על נדר. וז"ל הריטב"א, וגזירת הכתוב הוא באיסור חפצא לחול זה על זה אע"ג דהוו חד מינא משא"כ בשבועות ואשכחן נזירות דדמי לנדר וכו'. הריטב"א שם קובע שנזירות מהווה איסור חפצא כנדרי איסור,15 ואילו הר"ן חולק על דעה זו שכן לשונו (נדרים יח. ד"ה הלכך): דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה לחייבו ב' כך אין נדר חל על נדר וכו' דכי תנא יש נדר בתוך נדר דוקא למנות שתי נזירות הוא דאמרינן עכ"ל. ועלינו להתבונן ביסודה של גזה"כ דנזיר להזיר: בשלמא אליבא דהריטב"א דין הוא באיסורי חפצא שאיסור חל על איסור. ברם אליבא דהר"ן, מ"ש נזירות מנדרים ושבועות דעלמא שחידש בה הקרא דנזירות חלה על נזירות.
ונראה ששיטת הר"ן שבנזירות יש שני דינים:
א) דין חלות שם נזיר בגברא;
ב) דין של נהוג נזירות ואיסורים הכרוכים בה.
הדין בכהת"כ הקובע שאין איסור חל על איסור נוגע לקיום הנזירות ואיסוריה, זאת אומרת, שאיסורי נזירות שניה אינם חלין על גבי איסורי נזירות ראשונה וכמו בשאר איסורי דאורייתא. ובכך דומה דין הנזיר לנדרים ושבועות דעלמא. אכן שונה היא נזירות שיש חלות שם נזיר בגברא ולגביה אין הלכה שאין איסור חל על איסור. והואיל והנזירות אינה מונעת חלות השם נזיר בגברא שבאה מחמת הנזירות השניה חלה נזירות על נזירות ומשום כך עליו למנות שתי נזירויות, שהרי הנזירות השניה חלה על גבי הנזירות הראשונה לגבי זה שיחשב הגברא נזיר עם שני שמות דנזיר.16
הריטב"א, לעומת זה, סובר שבלי נהוגי נזירות ואיסוריה לא יתכן שיחול שם נזיר בגברא, וע"כ שאיסורי נזירות שניה חלים בעת ובעונה אחת עם איסורי הנזירות הראשונה, כלומר, שיש גזה"כ שאיסור חל על איסור בנזירות. והטעם לכך הוא שנזירות מהוה איסור חפצא, ובאיסורי חפצא חל איסור על איסור. ויוצא איפוא שבכל נדרי איסור מאחר שהם איסורי חפצא חל הנדר השני על גבי נדר הראשון. (ועלינו להתבונן אליבא דהריטב"א: בשלמא איסור בל יחל איסור חפצא הוא וגזה"כ דחל איסור חפצא דבל יחל על גבי איסור, ברם בבל יאכל ובל יטמא דנזיר יש לחקור אם איסורי גברא הם או"ד איסורי חפצא ונ"מ לגבי דין איסור חל על איסור. עיין בשעורים לשבועות כ' ע"ב ד"ה עד שידור בדבר הנדור
מאידך, שיטת הר"ן היא שבשעת הנזירות הראשונה חלה הנזירות השניה רק לגבי שם הנזיר בגברא. אולם איסורי הנזירות השניה אינן חלין עד כלות מלאת ימי הנזירות הראשונה כי בנוגע לאיסורי נזיר תקף הכלל שאין איסור חל על איסור.
איתא במס' נדרים (ג:) וז"ל בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל וכו' אמר רבא כגון דאמר לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר וכו'. ביאר שם הר"ן וז"ל, דכיון שהתנה ואמר לא אפטר מן העולם משמע דה"ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירותי קודם שאפטר מן העולם וכו' הוה ליה כאומר הרי עלי להביא קרבן מיד דקם ליה בבל תאחר לאלתר עכ"ל. פירוש הדבר אליבא דר"ן שמדובר במי שהתחייב עצמו בנדר של הרי עלי להיות נזיר והוה לי' נדר של התחייבות לקיים מצות הנזירות כמו הנודר הרי עלי להביא קרבן או לתת צדקה דמחויב הנודר לקיים את נדרו.
אכן דין הר"ן יש לו ענין עם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מערכין (הל' לא-לג) וז"ל הרמב"ם (שם): יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו כו' ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי נדר. והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר, עכ"ל. הרמב"ם פוסק שהנודר להקדיש דבר שלא בא לעולם חייב להקדישו כשיבא לעולם. ונימוקו הוא שזה דומה למי שנדר "הרי עלי נדר", שיכול אדם לנדר שידור נדר שני. ומסתייע: א) מנדרו של יעקב אבינו כי נדר לעשר דבר שלא בא לעולם; ב) מדין לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר שחייב להנזר. ועולה שהרמב"ם סובר כר"ן שדין לא אפטר מן העולם מיוסד בנדר של הרי עלי להנזר שיקבל עליו נזירות אח"כ.
והשיג עליו הראב"ד וז"ל, הראיה מיעקב ראיה היא אבל זו של נזיר אינה כלום כו' כי לא ידע מתי יפטר והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד, עכ"ל. ביאור שיטתו שב"לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר" הרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד ואינו נדר להנזר ע"י נדר שני כפי שפירשו הר"ן והרמב"ם. ואמנם הרדב"ז שם תמה עליו וז"ל, א"כ אם ישתה ביין או יטמא למתים או יגלח לוקה וכיוצא בזה לא שמענו אלא שאם איחר נזירותו עובר בבל תאחר ומשמע דאינו לוקה עד שיתחיל לנהוג נזירותו ולדברי הרב ז"ל דהוי כאילו אמר הריני נזיר מיד היה ראוי ללקות כשאר נזירים, אלא ודאי לא הוי נזיר מיד וכו'.
וביאר הגר"ח זצ"ל שהראב"ד חולק על פירוש הר"ן ודעתו שדין הנדר של "לא אפטר מן העולם" אינו נדר של התחייבות כדין נדר דהרי עלי אלא שחל עליו מיד שם נזיר. ברם אף שהשם נזיר חל בגברא מיד, מ"מ איסורי הנזירות תלויים ועומדים עד שהוא יחליט מתי להתחיל ולנהוג נהוגי נזירות. ויוצא שלפי ביאורו של הגר"ח זצ"ל בראב"ד תיתכן חלות שם נזיר בגברא בלי איסורי נזיר. והוא הדין אליבא דהר"ן בדין נזירות חלה על נזירות ע"פ גזה"כ של נזיר להזיר ששם נזיר חל בגברא שנית בו ובזמן שנוהג נהוגי הנזירות הראשונה, ואילו איסורי הנזירות השניה תלויים ועומדים עד השלמת ימי הנזירות הראשונה, שאז מתחיל נהוג הנזירות השניה ומונה איפוא נזירות פעמיים.17
אמנם פירוש הרמב"ם בלא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר טעון עיון כי מפ"ו מהל' ערכין יוצא שהוא דין נדר של התחייבות כהרי עלי להביא קרבן. ומפ"א מהל' נזירות (הל' י) משמע שדעתו שהנזירות חלה מיד כביאור הגר"ח בהשגת הראב"ד שכן לשונו: האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה ואם איחר נזירותו הרי זה עובר בבל תאחר לשלמו וכו'. וצ"ע.18
והנה הר"ן השיג על שיטת הריטב"א וסיעתו שאם איסורי הנזירות השניה חלים מיד בשעת הנזירות הראשונה, איך מתפרשת הברייתא "מנה את הראשונה וכו' והא לריטב"א מנין אחד עולה לשתי הנזיריות, וז"ל (יח.) והלא כשמנה את הראשונה מנה גם את השניה דשניהם מנין אחד להם אלא שהוא חייב כשעובר על נזירותו בשתים", עכ"ל.
והנה בנזירות יש שתי הלכות: א) איסורי נזיר; ב) קיום מצות המנין של מלאת ימי הנזירות (עיין ברמב"ם פ"א מנזירות הל"ג ובפ"ג שם). ובכך דומה שמיושבת קושית הר"ן שיתכן שהריטב"א וסיעתו סוברים שאע"פ שאיסורי הנזירות השניה חלים יחד עם איסורי הנזירות הראשונה עכ"ז אין הימים עולים למלאת אחת, אלא כל מלאת ומלאת דנזירות טעונה מנין בפני עצמה.
המרדכי (במו"ק אות תתקכ"א) דן במי שמחוייב ר"ל אבילות פעמיים אם מנין א' עולה לשתיהם או"ד חייב להתאבל מנין ז' פעמיים, פעם אחת לכל מת ומת. בהמשך דיונו הוא מוכיח מהגמ' מדין הנזירות דנזיר להזיר דחייב למנות שתי נזירות – וכן באבל. ויתכן שהריטב"א וסיעתו סוברים ככה שכל מלאת ומלאת טעונה מנין בפני עצמה.
דרך אגב, ניתן להעיר שבז' ימים נקיים בזבה יש חלות מנין מלאת ואילו בז' ימי טומאה דנדה ליכא חלות מלאת. הראיה לכך כי במנין של מלאת הימים בכהת"כ יש דין של מקצת היום ככולו ודין זה נוהג דוקא בשבעת ימי נקיים דזבה ולא בז' ימי טומאת נדה (עיין ברמב"ם פ"ד מאיסורי ביאה הל"ו, ופ"ז שם הלי"ג). החילוק הוא שאין בנדה מצות מנין מלאת כמו שיש בזבה ולכן אין אומרים בה מקצת היום ככולו, כי רק כשיש מלאת אמרינן מקצת היום ככולו, ואותו דין נמצא ביום השלושים דנזיר (רמב"ם פ"ד מנזירות הל"א) וביום השביעי דאבילות (פ"ז מהל' אבל הל"א-ב) כי באלו חל דין מלאת.
והנה התוס' במנחות (סה: ד"ה וספרתם) ובכתובות (עב. ד"ה וספרה) שואלים למה אין מברכים על ספירת ז' ימי טהרה דזבה, ובהתאם להנ"ל נראה דכ"ז יש להקשות בזבה שמקיימת מצות מנין של מלאת ימים משא"כ בנדה שאין לה מצוה של ספירת מלאת ימים, ומשו"ה פשוט שאין בה ברכה.19
והנה בש"ע יו"ד (שע"ה: י' ועיי"ש בגר"א) פוסק שמנין א' של ז' עולה לשני חיובי אבילות. וק' למה בנזירות אין ניהוג א' עולה לשתים. ונראה שהש"ע מחלק בין אבילות שאינה חלה ע"י נדר וקבלה ולכן עולה מנין א' לשתים לבין נזירות דהואיל ובאה ע"י קבלה בעינן מנין לכל א' וא'.
15 לעומת זה הרא"ש בפירושו (נדרים ב ב ד"ה לאפוקי) סובר שנזירות איסור גברא הוא.
16 עי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג ודבריו מובאים בתשו' אבני מלואים סי' כ"ב. ברם פעם פירש מרן רבינו יחי' בשיעור שיתכן לומר אליבא דהר"ן שאין שני שמות נזיר חלים בב"א - כמו שא"א שמישהו יהיה כהן ב' פעמים בב"א - אלא שחלה עליו קבלת נזירות השניה מיד אע"פ שחיובי הנזירות השניה אינם חלים עד לאחר שמונה הראשונה וגזה"כ באה לחלק בין קבלת הנזירות לבין חלות הנזירות. ועיין בריטב"א שבועות (כח.) ד"ה א"ר אשי וכו' וז"ל דשתי הנזירות איתא אפי' באותו היום וכו' דהא חיילי אהדדי עכ"ל. וע"ע בשיעורים על דף (כז:) ד"ה אמר רבא נשבע על ככר וכו'.
17 אלא דצ"ע, למה סירב הר"ן לפרש את הדין של לא איפטר מן העולם כפירוש הראב"ד הלומד ששם הנזיר חל מיד דהוא יסוד גזה"כ נזיר להזיר אליבא דהר"ן. וי"ל שהר"ן סובר שבשלמא בציור של נזירות חלה על נזירות יש חלות שם נזיר בגברא בלי נהוגי נזירות משום שהאיסורים וקיומים של הנזירות הראשונה מונעין את נהוגי הנזירות השניה. ברם בלא אפטר מן העולם בדין הוא שגם נהוגי הנזירות יחולו מכיון שאין מונע לחלותן, ולכן פי' דאינו אלא נדר של התחייבות, ודו"ק.
18 כבר העיר על זה המל"מ שם בפ"ו מהל' ערכין הל' ל"ג. פסק הרמב"ם בפ"ד מנזירות (הל"י) אינו ענין לנידון כי שם נדר הגברא נדר גמור דנזירות אלא שקיים ספק כל ימיו מתי דינה להתחיל ועיי"ש ברדב"ז, ודו"ק.
19 עיין בסדרי טהרה יו"ד סי' קצ"ו אות י"ח.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.