שאין בה סמיכה — עמידה שיש בה סמיכה (מקום להשען) נוחה הימנה.

וכן אמרו האחים לרבה: יצחק ושמעון ואושעיא אמרו דבר אחד: הלכה כר' יהודה בפרדות. ומה עניינו דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' יהודה אומר: פרדה שתבעה (שהיתה מיוחמת) — אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, משום כלאים, אלא מינה (פרד), וכיוצא בה.

אמר רב נחמן בר יצחק בפירוש הדברים ששלחו האחים לרבה: יצחק — זה ר' יצחק נפחא, שמעון — זה ר' שמעון בן פזי, ואמרי לה [ויש אומרים עליו]: ריש לקיש (שהוא ר' שמעון בן לקיש), אושעיא — זה ר' אושעיא ברבי (הגדול).

א אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר: "מתים בל יחיו" (ישעיה כו, יד), שעמי ארצות שהיו כמתים בחייהם לא יחיו גם לאחר מכן. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] "מתים בל יחיו", יכול לכל, שבכלל לא יחיו המתים — תלמוד לומר: "רפאים בל יקמו", וכוונתו: במרפה ("רפאים") עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' אלעזר: לא ניחא למרייהו [נוח לאדונם] לקדוש ברוך הוא דאמרת להו הכי [שאומר אתה עליהם כך] על בני ישראל, אלא ההוא במרפה עצמו לעבודה זרה הוא דכתיב [שנאמר], שאלה הם שאינם זוכים לתחיה. אמר ליה [לו]: מקרא אחר אני דורש, דכתיב [שנאמר]: "כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל" (ישעיה, יט), וכוונתו: כל המשתמש באור תורה ("טל אורות") — אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה — אין אור תורה מחייהו.

כיון דחזייה דקמצטער [שראהו ר' אלעזר לר' יוחנן שהוא מצטער] בצערם של עמי הארץ, אמר ליה [לו]: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה שיחיו מטעם אחר, שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), וכי אפשר לדבוקי [להדבק] ממש בשכינה? והכתיב [והרי נאמר] "כי ה' אלהיך אש אכלה" (דברים, כד), וכיצד אפשר להדבק בו?

אלא הכוונה היא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, או העושה פרקמטיא (מסחר) לתלמידי חכמים, שמשתף את ממונם בעסקיו, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו בדרכים אחרות — מעלה (מחשיב) עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.

כיוצא בדבר אתה אומר, נאמר: "לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" (דברים ל, כ) וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, או העושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, שמתדבק בהם — מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה וזוכה לתחיה ("חיים כולכם").

אמר ר' חייא בר יוסף: עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בתחיית המתים בירושלים שנאמר: "...ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהלים עב, טז), ואין "עיר" אלא ירושלים, שנאמר: "וגנותי אל העיר הזאת..."(מלכים ב יט, לד).

ואמר ר' חייא בר יוסף: עתידים צדיקים שיעמדו בתחיה במלבושיהן, קל וחומר הוא מחטה: מה חטה שנקברה ערומה, שהרי זורעים את הגרעין בלבד — יוצאה בכמה לבושין של קש ומוץ, צדיקים שנקברו בלבושיהן — על אחת כמה וכמה שייצאו כשהם לבושים.

ועוד אמר ר' חייא בר יוסף: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות) וכלי מילת (כלי משי משובחים) שנאמר: "יהי פסת בר בארץ..."(תהלים עב, טז), "פיסת" מלשון כתונת פסים, ו"בר" הוא לחם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: על מה שנאמר "יהי פסת בר בארץ בראש הרים", אמרו: עתידה חטה ("פיסת בר") שתתמר (שתעלה ותצמח בגובה) כדקל, ועולה אפילו בראש הרים, אף שאין זה מדרכה. ושמא תאמר: הלא יש צער ועמל לקוצרה אם היא גבוהה כל כך! — תלמוד לומר: "ירעש כלבנון פריו" (תהלים עב, טז) — הקדוש ברוך הוא מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה על החיטה ומשרה את סלתה, והסולת נופלת מתוך החיטים, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה יהיה מספיק לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

נאמר: "עם חלב כליות חטה" (דברים לב, יד), אמרו: עתידה חטה שתהא כל גרגיר ממנה גדול כשתי כליות של שור הגדול. ואל תתמה שיכול להיות דבר כזה, שהרי מעשה היה ששועל קינן בלפת, ושקלוהו את הלפת הזה, וגם לאחר החור שעשה בו השועל מצאו בו משקל ששים ליטרין, במשקל ליטרא של צפורי.

וכיוצא בו תניא [שנויה ברייתא], אמר רב יוסף: מעשה בכפר שיחין בארץ ישראל באחד שהניח לו אביו שלשה בדי (ענפי) חרדל ונפשח (נשבר) אחד מהן ונמצאו בו תשעה קבין חרדל בענף זה בלבד. ועציו, מן החלק העצי של החרדל, סיככו בו סוכת יוצרין, שכל כך היה גדול. כיוצא בו אמר ר' שמעון בן תחליפא: קלח ענף של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם מרוב גובהו.

נאמר: "ודם ענב תשתה חמר" (דברים לב, יד), ואמרו: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה יש בו צער לבצור את הענבים ולדרוך, ואילו העולם הבא מביא ענוה (גרגיר ענבים) אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית (פינת) ביתו ומספק הימנה כפטוס גדול, שמסתפק ממנה כמו מכד גדול מאד, ועציו, מן החלק העצי של הענב הזה יהיו מסיקין תחת התבשיל, ואין לך כל ענבה וענבה שאין בה כמלוא שלשים גרבי (כד המכיל סאה) יין, שנאמר: "ודם ענב תשתה חמר" (דברים לב, יד), אל תקרי "חמר" אלא "חומר" שהוא שלושים סאה.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אסרי לגפן עירה" (בראשית מט, יא) שנאמר כנבואה לעתיד לבוא, אין לך כל גפן וגפן שבארץ ישראל שאין צריך עיר אחת לבצור, כלומר, כדי להניח עליו את משא הגפן שתיבצר. "ולשורקה בני אתנו" (בראשית מט, יא) — אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא משוי שתי אתונות של פירות לעתיד לבוא. ושמא תאמר: אין בו בגפן הרבה יין — תלמוד לומר: "כבס ביין לבשו" (בראשית מט, יא). ושמא תאמר יין זה אינו אדום — תלמוד לומר: "ודם ענב תשתה חמר" (אדום כחמר) (דברים לב, יד),

ושמא תאמר אינו מרוה (משכר) את השותים ממנו — תלמוד לומר: "ובדם ענבים סותה" (בראשית מט, יא). ושמא תאמר אין בו טעם ביין זה — תלמוד לומר: "חכלילי עינים מיין" (בראשית מט, יב), לומר: כל חיך שטועמו אומר "לי לי" ("חיך לי לי"). ושמא תאמר לנערים יפה (טוב) היין ולזקנים אינו יפה? — תלמוד לומר: "ולבן שנים מחלב" (בראשית מט, יב), אל תיקרי "לבן שנים" אלא "לבן שנים" (זקן).

ושואלים: פשטיה דקרא במאי כתיב [פשוטו של אותו כתוב במה הוא אמור]? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, רמוז בעיניך לנו רמז של חיבה, דבסים מחמרא [שדבר זה מתוק מיין]. ואחוי לי [והראה לנו] שיניך, כלומר, בחיוך, דבסים מחלבא [שמתוק מחלב].

ומעירים: מסייע ליה [לו] פירוש זה של הדברים לר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: טוב המלבין שנים לחבירו בחיוך יותר ממשקהו חלב, שנאמר: "ולבן שנים מחלב", אל תקרי "לבן שנים" אלא "לבון שנים" שהוא טוב מחלב.

ומספרים עוד על השפע שהיה בארץ ישראל: רב חייא בר אדא מקרי דרדקי [מלמד התינוקות] של ריש לקיש הוה [היה]. איפגר תלתא יומי [השתהה שלושה ימים] ולא אתא [בא ללמדם]. כי אתא [כאשר בא] לבסוף, אמר ליה [לו]: אמאי איפגרת [מדוע השתהית, איחרת]?

אמר ליה [לו]: דלית (ענף) אחת של גפן הניח לי אבא ובצרתי ממנה יום ראשון שלש מאות אשכולות וכל אשכול אחד מהם היה בו כמות של יין למשקל גרב, יום שני בצרתי שלש מאות אשכולות שתי אשכולות לגרב, יום שלישי בצרתי ממנה שלש מאות אשכולות שלש אשכולות לגרב והפקרתי יותר מחציה. אמר ליה [לו]: אי לאו דאיפגרת [אם לא היית מאחר] ומבטל ילדים מתורה הוה עבדא טפי [היתה הגפן עושה יותר], שבגלל ביטול תורה שנגרם קטנו האשכולות.

מסופר: רמי בר יחזקאל איקלע [הזדמן] לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני [ראה אותן עזים שאוכלות תחת לעצי תאנה] וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי [ונטף דבש מן התאנים וחלב נטף מהן, מן העזים, ומתערבים זה בזה]. אמר: היינו [זהו] שנאמר: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, ח. שם יז. יג, ה. לג, ג. ויקרא כ כד. במדבר יד, ח. דברים ו, ג. יא, ט. כו, ט שם טו. כז, ג. יהושע ה, ו. ירמיה לב, כב).

אמר ר' יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו מרחק שלשה מילין, פעם אחת קדמתי בנשף (בבוקר) והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים שנטף מעצי התאנה שהיו שם. אמר ריש לקיש: לדידי חזי לי [אני עצמי ראיתי] איזור שנקרא "זבת חלב ודבש" של צפורי, והוי [והוא] שיעור של שיתסר [שישה עשר] מילין אשיתסר [על שישה עשר] מילין. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי [אני עצמי ראיתי] מקום שנקרא "זבת חלב ודבש" של כל ארץ ישראל,