אפילו אם הוא צדיק גמור ולוקח שוחד — אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: דרש רב נחמן בר כהן, מאי דכתיב [מהו שנאמר] "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד) — אם דומה הדיין למלך, כלומר, שאינו צריך לכלום ואינו נזקק לבריות — יעמיד ארץ, הוא יכול להיות דיין. ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות, כלומר, שנזקק לאחרים — יהרסנה.

אמר רבה בר רב שילא: האי דיינא דשאיל שאילתא [דיין זה, ששואל דברים מאחרים] — פסול למידן דינא [לדון דין], שהרי זה כאילו קיבל שכר מאותם אנשים ששואל מהם. ולא אמרן [אמרנו] זאת אלא דלית ליה לאושולי [שאין לו להשאיל לאחרים] והוא כל הזמן רק נזקק ושואל, אבל אם אית ליה לאושולי [יש לו להשאיל] — לית לן [אין לנו] בה איסור.

ומקשים: איני [וכך הוא]? והא [והרי] רבא שהיה דיין שאיל שאילתא מדבי [היה שואל מבית] בר מריון אף על גב דלא שיילי מיניה [אף על פי שהם לא היו שואלים ממנו]? ומשיבים: התם לאחשובינהו [שם להחשיב אותם] הוא דבעי [שרצה], שרבא היה עשיר ולא עשה זאת כדי ליהנות מהם, אלא להיפך, על ידי ששאל מהם נתן להם כבוד.

אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא [מה הטעם של איסור שוחד]? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה [שמקבל שוחד ממנו], איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה [התקרבה דעתו אליו ונעשה כגופו] ואין אדם רואה חובה לעצמו. ויש לכך רמז לשוני: מאי [מה הוא לשון] "שוחד" — שהוא חד [אחד] עם הנידון. א אמר רב פפא: לא לידון איניש דינא [ידון אדם דין] לא למאן דרחים ליה [למי שהוא אוהב אותו] ולא למאן דסני ליה [למי שהוא שונא אותו]. ומסביר: דרחים ליה [לזה שהוא אוהב אותו] — לא חזי ליה [אינו רואה לו] חובה, דסני ליה [לזה שהוא שונא אותו] — לא חזי ליה זכותא [אינו רואה לו זכות].

אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא [תלמיד חכם זה, שאוהבים אותו בני העיר] — לאו משום דמעלי טפי [לא מפני שהוא מעולה יותר] ולכן אוהבים אותו, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא [שאינו מוכיח אותם בדברי שמים] ולכן אוהבים אותו, לפי שאינו דורש מהם דבר.

אמר רבא: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר]: הני [אלה] בני עירי מחוזא כולהו רחמו לי [כולם אוהבים אותי], כיון דהואי דיינא [שנעשיתי דיין], אמינא [אמרתי]: מינייהו סנו לי ומנייהו רחמו לי [מהם שונאים אותי ומהם אוהבים אותי], שמן הסתם זה שנתחייב בדין שונא אותי וזה שנזדכה בדין אוהב אותי. כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי [שראיתי שמי שאני מחייב אותו עכשיו זוכה] בדין למחר והבנתי שאין זה דבר של קבע, אמינא [אמרתי]: אם מרחם [לאהוב] — כולהו רחמו לי [כולם אוהבים אותי], אי מסנו [אם לשנוא] — כולהו סנו לי [כולם שונאים אותי], שאין הדבר תלוי בכך.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "ושחד לא תקח" (שמות כג, ח), אינו צריך לומר שכוונת הכתוב לאסור דווקא שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי [גם כן] אסור, כגון שעושים לו טובה בדיבורים או באופן אחר — הרי זה שוחד. מדלא כתיב [מכיון שלא נאמר] "בצע לא תקח" אלא "שוחד". ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שוחד דברים?

ומסבירים: כי הא [כמו מעשה זה] ששמואל הוה עבר במברא [היה עובר במעבורת צרה], אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה [בא אדם אחד ונתן לו את ידו] לעזור לו לצאת מן המעבורת, אמר ליה [לו] שמואל: מאי עבידתיך [מה מעשיך פה]? אמר ליה [לו]: דינא אית [דין יש] לי בפניך. אמר ליה [לו]: פסילנא [פסול אני] לך לדינא [לדין], כיון שעשית לי טובה. ואף על פי שלא נתן לו כסף נוצרה ביניהם קרבה.

כיוצא בו מסופר: אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא [היה יושב ודן דין]. פרח גדפא ארישיה, אתא ההוא גברא שקליה [פרחה ועלתה נוצה על ראשו, בא אדם אחד ונטל אותה]. אמר ליה [לו] אמימר: מאי עבידתיך [מה מעשיך]? אמר ליה [לו]: דינא אית [דין יש] לי בפניך. אמר ליה [לו]: פסילנא [פסול אני] לך לדינא [לדין] בשל כך. ומסופר עוד: מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה [היה מושלך רוק לפניו], אתא ההוא גברא כסייה [בא אדם אחד וכיסה אותו, את הרוק] אמר ליה [לו] מר עוקבא: מאי עבידתיך [מה מעשיך]? אמר ליה [לו]: דינא אית [דין יש] לי בפניך. אמר ליה [לו]: פסילנא [פסול אני] לך לדינא [לדין].

מסופר: ר' ישמעאל בר' יוסי הוה [היה] רגיל אריסיה [אריסו] דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי [שהיה מביא לו כל ערב שבת סל פירות]. יומא חד אייתי ליה בחמשה בשבתא [יום אחד הביא לו את הסל ביום חמישי בשבת]. אמר ליה [לו]: מאי שנא האידנא [מה שונה עכשיו] שהקדמת? אמר ליה [לו]: דינא אית [דין יש] לי בפניך, ואמינא [ואמרתי] אגב אורחי [דרכי], שיום חמישי הוא יום מושב בית דין, אייתי ליה למר [אביא לו לאדוני] את סל הפירות. לא קביל מיניה [קיבל ממנו] ר' ישמעאל את הפירות. אמר ליה [לו]: פסילנא [פסול אני] לך לדינא [לדין].

אותיב זוזא דרבנן וקדיינין ליה [הושיב זוג חכמים והיו דנים הם אותו]. בהדי דקאזיל ואתי [בתוך הזמן שהיה הולך ובא] אמר ר' ישמעאל בלבו: אי בעי [אם היה רוצה] — טעין הכי [היה טוען כך], ואי בעי [ואם היה רוצה] — טעין הכי [היה טוען כך] הכל לזכותו של אותו אדם שהביא לו את הפירות. אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואפילו אם כן נטלתי — הלא את שלי נטלתי, שהרי אריסו היה זה ופירות אלה מן הדין היו של ר' ישמעאל, ובכל זאת כל כך אני מושפע ממעשה זה, מקבלי שוחד ממש על אחת כמה וכמה שדעתם נוטה אחרי נותן שוחד.

כיוצא בו מסופר: ר' ישמעאל בר אלישע שהיה כהן אייתי ליה ההוא גברא [הביא לו אדם אחד] את ראשית הגז. אמר ליה [לו]: מהיכא את [מהיכן אתה]? אמר ליה [לו]: מדוך פלן [ממקום פלוני]. שאל אותו ר' ישמעאל: ומהתם להכא [ומשם עד כאן] לא הוה [היה] כהן אחר למיתבא ליה [לתת לו את ראשית הגז]? אמר ליה [לו]: דינא אית [דין יש] לי בפניך, ואמינא [ואמרתי] אגב אורחאי [דרכי] אייתי ליה למר [אביא לו לאדוני] את ראשית הגז. אמר ליה [לו]: פסילנא [פסול אני] לך לדינא [לדין], ולא קביל מיניה [קיבל ממנו את ראשית הגז].

אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה [הושיב לו זוג חכמים והיו דנים אותו]. בהדי דקאזיל ואתי [בתוך שהיה הולך ובא], אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי [אם היה רוצה, היה האיש טוען כך, ואם רוצה טוען כך] וזוכה בדין. ומכיון שכך, אמר בלבו: תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי — שלי נטלתי, שהרי כהן אני וזכאי לכך, מקבלי שוחד ממש על אחת כמה וכמה.

מסופר: רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי [הביא לו אדם אחד סל של דגים קטנים]. אמר ליה [לו]: מאי עבידתיך [מה מעשיך]? אמר ליה [לו]: דינא אית [דין יש] לי בפניך. לא קביל מיניה [קיבל ממנו]. אמר ליה [לו] עוד: פסילנא [פסול אני] לך לדינא [לדין].

אמר ליה [לו]: האיש: דינא דמר לא בעינא, קבולי לקביל מר [את דינו של אדוני אינני רוצה, אבל יקבל אדוני] על כל פנים את מתנתי דלא למנען מר מאקרובי [שלא ימנעני אדוני מלהקריב] בכורים. ומה ענין ביכורים לכאן — דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו" (מלכים ב ד, מב). ויש להבין מדוע נאמר "לחם ביכורים", וכי אלישע אוכל בכורים הוה [היה], והרי לא היה כהן! אלא לומר לך: כל המביא דורון (מתנה) לתלמיד חכם — כאילו מקריב בכורים, ואם כן רוצה גם אני לקיים מצוה זו.

אמר ליה [לו]: קבולי לא בעינן דאיקביל [לקבל אינני רוצה], השתא [עכשיו] שאמרת לי טעמא [טעם בדבר], מקבילנא [אקבל ממך], כיון שאתה רוצה לעשות מצוה. שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] רב נחמן ושלח ליה [לו] במכתב: נידייניה מר להאי גברא [ידון אדוני את האיש הזה] משום דאנא [שאני] ענן פסילנא ליה לדינא [פסול לו לדין]. אמר רב נחמן בלבו: מכיון ששלח לי הכי [כך], שמע מינה קריביה [מכאן שקרובו] הוא, ולכן פסול לו לדין. באותו זמן כבר הוה קאים דינא דיתמי קמיה [היה עומד דין של יתומים לפניו], אמר: