והושיבו ישיבה שתחזור ללימודים הסדירים לאחר שלשים יום", ולא תבטלו עוד מלימוד בגלל האבל. "שמעון בני חכם, גמליאל בני יהא נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש הישיבה".

ומסבירים: מה שאמר "אל תספדוני בעיירות", סבור מינה [חשבו לדון מכאן] שמשום טרחא הוא דקאמר [שאמר], שלא רצה שירבו בטירחה עבורו, שאם יספידוהו בכל עיירה, יתעכבו הרבה בדרך. כיון דחזי דקספדי [שראו שהיו סופדים] בכרכים וקאתו כולי עלמא [והיו באים הכל לכרך], שהיו הכל טורחים כדי לבוא להשתתף בהספדים, אמרו: שמע מינה [למד מכאן] שמשום יקרא [כבוד] הוא דקאמר [שאמר], שאם היו סופדים אותו בעיירות היו אלה הספדים קטנים ולא ראויים, ובאופן זה התאסף קהל גדול והיה לו כבוד.

ומה שציוה "הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום", טעמו — דלא עדיפנא [שאין אני עדיף] ממשה רבינו, דכתיב [שנאמר] בו בפטירתו: "ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום" (דברים לד, ח), ועניינו: תלתין יומין ספדין ביממא וליליא [שלושים יום שלאחר הפטירה היו סופדים ביום ובלילה], מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי בליליא [היו סופדים ביום ולומדים בלילה], או ספדו בליליא וגרסי ביממא [סופדים בלילה ולומדים ביום], עד דספדי תריסר ירחי שתא [שספדו שנים עשר חודשי שנה].

מסופר: ההוא יומא דאשכבתיה [אותו יום של הלווייתו] של רבי נפקא בת קלא [יצאה בת קול] ואמרה: כל מי דהוה באשכבתיה [שהיה בהלווייתו] של רבי, מזומן הוא לחיי העולם הבא. ההוא כובס (כובס אחד) כל יומא [יום] הוה אתי קמיה [היה בא לפני רבי], ההוא יומא [אותו יום] לא אתא [בא] ונמצא שלא היה בהלוויה. כיון ששמע הכי [כך], שמת רבי, מחמת צער סליק לאיגרא [עלה לגג] ונפל לארעא ומית [לארץ ומת]. יצתה (יצאה) בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא.

א על מה שציווה רבי "שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא ", שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש דבריו אלה? ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי ששמעון בני חכם יותר, מכל מקום יהיה גמליאל בני נשיא.

אמר לוי: צריכא למימר [וכי צריך היה דבר זה לאמרו], הלא גמליאל היה הבכור? אמר ר' שמעון בר רבי: צריכא [צריך הדבר] לך ולמטלעתך [ולצליעתך], ולפי שלוי היה צולע, לכן אמר לו בלשון זו. ומסבירים: מאי קשיא ליה [מה היה קשה לו] לר' שמעון שלגלג על שאלתו של לוי — הא קרא קאמר [הרי הכתוב אומר]: "ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור" (דברי הימים ב כא, ג), משמע שהבכור הוא היורש את מינויו של אביו, ולשם מה היה צריך רבי לצוות על כך במפורש!

ומסבירים: ההוא, יהורם, ממלא מקום אבותיו הוה [היה], שהיה גדול ומוצלח כאביו, ולא היה אף אחד מאחיו חכם כמותו, ואולם רבן גמליאל אינו ממלא מקום אבותיו הוה [היה], שהרי היה ר' שמעון אחיו חכם ממנו, כמבואר, ולכן היה רבי צריך להורות שבכל זאת ימנוהו במקומו.

ושואלים: אם כן היה הדבר, ורבי מאי טעמא עבד הכי [מה טעם עשה כך] שמינהו להיות נשיא, אם אינו ממלא מקום כראוי? ומשיבים: נהי [אם אמנם] שאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, שלא היה גדול בתורה כאביו — ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה [היה], ולכן ראוי היה לו להתמנות נשיא.

ב על מה שציווה רבי: "חנינא בר חמא ישב בראש", מסופר, שלא קיבל ר' חנינא מינוי זה, משום שהיה ר' אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה ולא רצה להקדימו במינוי. יתיב [ישב] ר' אפס ברישא [בראש הישיבה] ויתיב [וישב] ר' חנינא אבראי [בחוץ] שלא היה נאה שישב כתלמיד לפני ר' אפס, ואתא [ובא] לוי ויתיב גביה [וישב איתו] בחוץ ללמוד יחד איתו.

נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] ר' אפס ויתיב [וישב] ר' חנינא ברישא [בראש הישיבה] ולא הוה ליה [היה לו] ללוי איניש למיתב גביה [איש לשבת איתו] וקאתא [ובא] לבבל. והיינו דאמרי ליה [והוא שאמרו לו] לרב: גברא רבה אקלע [אדם גדול בא] לנהרדעא ומטלע [והוא צולע] ודריש כלילא שרי [ודרש שכתר שנותנים בראש הכלות מותר] לצאת בו ברשות הרבים בשבת. אמר רב: שמע מינה נח נפשיה [למד מכאן שנחה נפשו, נפטר] ר' אפס, ויתיב [וישב] ר' חנינא ברישא [בראש הישיבה], ולא הוה ליה [היה לו] ללוי איניש למיתב גביה [איש לשבת איתו], וקאתא [ובא] לוי לבבל.

ושואלים: ומניין לו לרב שר' אפס נפטר? ואימא [ואמור] שהיה אחרת, שר' חנינא הוא שנח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] ור' אפס כדיתיב יתיב [כמו שישב ישב] ולא הוה ליה [היה לו] ללוי איניש למיתב גביה וקאתא [איש לשבת איתו ולכן הוא בא]? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] — לוי לר' אפס מיכף הוה כייף ליה [היה כפוף לו], והוא כשלעצמו היה יושב לפניו כתלמיד, ולא היה לו לבא לבבל.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כיון שאמר רבי "חנינא בר חמא ישב בראש" — לא סגי [יכול להיות] שלא מליך [יהיה ראש] ור' אפס שהיה עד עכשיו ראש ישיבה ודאי מת, דכתיב בהו [שהרי נאמר בהם] בצדיקים: "ותגזר אמר ויקם לך" (איוב כב, כח).

ושואלים: והא הוה [והרי היה] שם ר' חייא: ומדוע לא מינה אותו רבי להיות ראש ישיבה? ומשיבים: ר' חייא נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] לפני רבי. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' חייא: אני ראיתי קברו של רבי, והורדתי עליו דמעות! משיבים: איפוך [הפוך] את הדברים, שרבי סיפר שראה את קברו של ר' חייא.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' חייא: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה! ומשיבים: איפוך [הפוך] שרבי הוא שאמר על ר' חייא דבר זה.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה, אמר לו: רבי, מפני מה אתה בוכה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מת מתוך השחוק — סימן יפה לו, ואם מת מתוך הבכי — סימן רע לו. מת כאשר פניו למעלה — סימן יפה לו, פניו למטה — סימן רע לו. אם היו פניו כלפי העם (האנשים שסביבו) — סימן יפה לו, ואם היו פניו כלפי הכותל — סימן רע לו. היו פניו ירוקין — סימן רע לו, ואם היו פניו צהובין ואדומים — סימן יפה לו. אם מת בערב שבת — סימן יפה לו, שהולך מיד למנוחת שבת. ואם מת במוצאי שבת — סימן רע לו. ואם מת בערב יום הכפורים — סימן רע לו, שעדיין לא נמחלו לו עוונותיו, מת במוצאי יום הכפורים — סימן יפה לו, שאחר מחילת עוונותיו נפטר. מת מחולי מעיים — סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים.

אמר ליה [לו] רבי: אנא [אני] על תורה ומצות קא בכינא [אני בוכה], על שאני מפסיד אותם במותי. מכאן שר' חייא היה בשעת מיתתו של רבי!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] איפוך [הפוך] שרב הוא שבא לר' חייא לפני מותו, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את כל הדברים הללו, אלא ר' חייא עסוק במצות הוה [היה] ורבי סבר לא אפגריה [אמנע אותו] מלעסוק במצוות על ידי מינויו כראש ישיבה.

והיינו [והוא הדבר] דכי הוו מינצו [שכאשר היו רבים] ר' חנינא ור' חייא, אמר ליה [לו] ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי מינצת [איתי אתה רב]? שאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא ליה [מחזיר אני אותה] מפלפולי, שעל ידי חריפותי אוכל לחזור ולגלות את הדברים שנשתכחו.

אמר ליה [לו] ר' חייא: אנא עבדי [אני עושה] שלא משתכחה [תשכח] תורה מישראל. דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נישבי וציידנא טביא ומאכילנא בישרא ליתמי [שאני מביא פשתן וזורע ואורג מן הפשתן רשתות, וצד צבאים ושוחט אותם ומאכיל את בשרם ליתומים] ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא [ואני עושה מגילות מעורות צבאים] וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי [ואני הולך לעיר שאין בה מלמד תינוקות] וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי [וכותב אני חמישה חומשים לחמישה תינוקות] ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי [ושונה אני שישה סדרים של משנה לשישה תינוקות], לכל חד וחד אמרי ליה [אחד ואחד אני אומר לו] אתני סידרך לחברך [שנה את סידרך, את מה שלמדת, לחברך] ועל ידי כך למדים כולם תורה ומשנה כולה.

והיינו [והוא] שאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא. אמר ליה [לו] ר' שמעון ברבי לאביו: אפילו ממך? אמר ליה [לו]: אין [כן]. אמר ליה [לו]: ר' ישמעאל בר' יוסי: אפילו מאבא מר' יוסי? אמר ליה [לו] רבי: חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל. ושוב חוזרים לסיפור פטירתו של רבי.

אמר להן רבי לסובבים אותו: "לבני קטן אני צריך". נכנס ר' שמעון אצלו, מסר לו סדרי חכמה כיצד הוא צריך לנהוג, ומה הם עיקרי תורה,

אמר להן: "לבני גדול אני צריך", נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: "בני, נהוג נשיאותך ברמים (ביד רמה), זרוק מרה בתלמידים", שתנהג בהם בתקיפות שתהא אימתך עליהם.

ושואלים: איני [וכי כן היא] הדרך? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואת יראי ה' יכבד" (תהלים טו, ד), ואמר מר [החכם]: זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו, ומחבקו ומנשקו, וקורא לו: רבי רבי, מרי מרי [אדוני אדוני], הרי שאפילו מלך כשר נוהג קירבה לתלמידים!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] הא בצינעא [זה בצינעה] שהיה בין שניהם — היה מכבד ומחבב את התלמידים, הא בפרהסיא [זה ברבים], צריך שתהא אימתו מוטלת עליהם.

תניא [שנויה ברייתא]: רבי היה מוטל בשעת חוליו בציפורי, ומקום מוכן לו לקבורה בבית שערים. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שנאמר "צדק צדק תרדף" (דברים טז, כ) — הלך אחר רבי לבית שערים, משמע ששם היה מקום מגוריו הקבוע!

ומשיבים: רבי בבית שערים הוה [היה גר], אלא כיון דחלש [שחלה ונחלש] אמטיוהי [העבירו אותו] לציפורי,