והא [והרי] מעשים בכל יום שבית דין נוהג שגובים מנכסים משועבדים כאשר הופסדו נכסים בני חורין, כגון מעשה דההוא גברא דמישכן ליה פרדיסא לחבריה [של אותו אדם שמישכן לו פרדס לחבירו] לעשר שנין [שנים], שיאכל מפירות הפרדס כתשלום של ההלוואה שהלוה לו, וקש [והזדקן] הפרדס לאחר חמש שנין [שנים], ולא הוציא עוד פירות כראוי, ואתא לקמייהו דרבנן [ובא המלווה לפני חכמים] לטעון וכתבו ליה טירפא [לו שטר טריפה] על נכסיו של הלווה שיטרוף מנכסים אחרים שמכר הלווה. הרי שבית הדין מגבים לתובע מנכסים משועבדים של החייב כאשר הופסדו בני החורין!

ומשיבים: התם נמי אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו [שם גם כן הקונים הם שהפסידו לעצמם], כיון דהוו ידעי דפרדיסא עביד דקיש [שהיו יודעים שפרדס עשוי שיזדקן], לכך לא איבעי להו למיזבן [היה להם לקנות] מן הלווה, שמא לא יוכל לשלם את חובו הראשון מפירות הפרדס.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] למעשה היא: אם אישתדוף בני חרי [אם השתדפו, נפסדו, נכסים בני חורין] — טרפא ממשעבדי [טורפת ממשועבדים].

אמר אביי, אמר אדם לאשה פנויה: "נכסי ליך (לך) ואחריך לפלוני", שלאחר מותה יירש פלוני זה את הנכסים, ועמדה אותה אשה וניסת — בעל לוקח (קונה) הוי [הוא], כלומר, כאילו מכרה לו האשה בחייה את הנכסים, ואין ל"אחריך" (לזה שהובטחו לו הנכסים אחרי האשה) במקום בעל כלום. הואיל ובזמן שהיו הנכסים אצלה היו שלה לגמרי, וכל מה שמכרה באותו זמן — מכור.

ומסכמים: שיטה זו כמאן [כדעת מי] היא — כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "נכסי ליך [לך] ואחריך לפלוני" ואחר כך ירד הראשון ומכר, וממילא לא נותר מה להעביר לזה שציווהו "ואחריך לפלוני" — השני מוציא מיד הלקוחות, אלו דברי רבי. שלדעתו ניתנו הנכסים לראשון רק כדי להשתמש בהם, אבל אינו רשאי להעבירם לצמיתות לאחרים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני בנכסים אלא מה ששייר ראשון ולא יותר מכך. ופסק איפוא אביי כרבן שמעון בן גמליאל.

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] אביי עצמו: איזהו רשע ערום — זה המשיא עצה לחבירו למכור בנכסים כדעת רבן שמעון בן גמליאל, הרי שאין דעתו נוחה ממי שמשתמש למעשה בדרך זו!

ומשיבים: מי קאמר [האם אמר] לתת עצה לאשה שתינשא? הלא "נשאת" קאמר [אמר] שדרך העולם שאשה נישאת, ולא עשתה זאת כדי להפקיע נכסים מן האחר, אלא שממילא באו הנכסים לידי בעלה.

ומביאים מימרא נוספת של אביי בענין זה, ואמר אביי: האומר לאשה נשואה "נכסי ליך ואחריך לפלוני" ומכרה ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות. שאם דינו כלוקח — הריהו כלוקח ראשון, הטורף מיד הבאים אחריו, וזה שאודותיו היה הציווי "אחריך לפלוני "מוציא מיד הבעל, שהרי לפי הוראת הנותן הראשון הנכסים שייכים לו במות האשה, ולוקח מוציא מיד "אחריך" שהרי קנה את הנכסים. ובסופו של דבר מוקמינן לכולהו בידא [מעמידים את הנכסים כולם ביד] הלוקח.

ושואלים: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנתנו]: וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן? ומשיבים: התם אית להו פסידא לכולהו [שם יש להם הפסד לכולם], שהרי כל אחד מהם יש לו תביעת ממונות ברורה ולכן עושים פשרה ביניהם, ואולם הכא [כאן] לוקח בלבד הוא דאית ליה פסידא [שיש לו הפסד], שהוא היחיד ששילם עבור הנכסים והאחרים קיבלום כמתנה, ולכן מעמידים את הנכסים ברשותו.

אזל [הלך] רפרם אמר לשמעתא קמיה [את ההלכה הזו לפני] רב אשי ושאל אותו: מי [האם] אמר אביי הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] אביי: "נכסי ליך ואחריך לפלוני", אם עמדה וניסת — בעל לוקח הוי [הוא] ואין ל"אחריך" במקום בעל כלום. והואיל והבעל לוקח הוא, מדוע יש ל"אחריך" או ללוקח השני זכות בנכסים?

אמר ליה [לו]: התם [שם] שזכה הבעל לגמרי בנכסים, מדובר כשאמר לה המוריש כשהיא פנויה, הכא שאמר [כאן שאמר] לה כשהיא נשואה. שכאשר היא כבר נשואה מאי קאמר [מה אומר] לה, הרי משמעות דבריו בהקשר זה היא — "אחריך" ליקני [הוא שיקנה] את הנכסים, בעל שלא ליקני [יקנה], שמתוך דבריו מובן שאינו רוצה שיעברו הנכסים לבעל.

א שנינו במשנה וכן בעל חוב. והלשון סתומה, שאין מובן ממנה במה בדיוק מדובר. תנא [שנה החכם בתוספתא]: וכן בעל חוב שהלווה לאחר ולו שני שדות ששוויים כערך החוב ושני לקוחות שקנו ממנו אותם וכתב המלווה ללוקח השני "דין ודברים אין לי עמך", שטורף המלווה מבעל חוב ראשון, והראשון ששטרו קודם טורף מלוקח שני, והמלווה חוזר וטורף מן הראשון.

וכן אשה בעלת חוב הבאה לגבות כתובתה מנכסי בעלה ושני לקוחות שקנו ממנו את נכסיו.

א משנה אלמנה שהיא ניזונת מנכסי יתומים (שאינם בניה אלא בני בעלה מאשה אחרת) שירשו מאביהם — מעשה ידיה שלהן הוא, ואין היתומים חייבין בקבורתה, שחובת הקבורה באה במקום כתובה, וכיון שאינם יורשים את כתובתה, אף אינם חייבים לקוברה. יורשיה שהם יורשי כתובתה, הם החייבין בקבורתה.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם "ניזונת" תנן [שנינו במשנתנו] או "הניזונת" תנן [שנינו]? ומה משמעות ההבדל — אם "ניזונת" תנן [שנינו] ומשמעו שסתם אלמנה ניזונת, וכמנהג אנשי גליל שהיו כותבים בכתובה שזכות האלמנה לשבת בבית בעלה לאחר מות בעלה ולהתפרנס מנכסיו כל עוד לא נישאה לאחר, ולא סגי [די], אי אפשר, שלא יהבי [יתנו] לה,

או דלמא [שמא] "הניזונת" תנן [שנינו] (כלומר, שמדובר באותה אלמנה שניזונת) וכאנשי יהודה שהיו כותבים בכתובה שתשב האלמנה בבית בעלה עד שיתנו לה היורשים את כתובתה, ולכן אי בעו [אם ירצו] לא יהבי [יתנו] לה מזונות, אלא יתנו לה כתובתה ויפטרוה.