אינה תובעת כתובתה — אין יורשין משביעין אותה. וקמיפלגי בפלוגתא [וחלוקים הם אפוא במחלוקת] של חנן ובני כהנים גדולים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, חנן אומר: תשבע בסוף, כלומר, כאשר היא באה ליטול את כתובתה, תשבע שלא השאיר לה בעלה בצאתו שום כסף, ושלקחה רק למזונותיה, ולא תשבע בתחלה, כאשר היא מקבלת את דמי המזונות מנכסיו.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: תשבע בתחלה ובסוף. שצריכה להשבע גם בתחילה כאשר היא באה ליטול מזונות, שלא השאיר לה בעלה כסף, וגם בסוף, כאשר היא באה ליטול כתובתה. ואם כן ר' שמעון כשיטת חנן שנשבעת רק כאשר באה ליטול כתובתה, ורבנן [חכמים] החולקים עליו — כבני כהנים גדולים האומרים שנשבעת גם כאשר נוטלת מזונות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת על דברי ר' ירמיה: האי [דבר זה] של הבאה ליפרע שלא בפניו שנשבעת, וכי היורשין הם המשביעין אותה? הלא בית דין משביעין אותה מיבעי ליה [היה צריך לו לומר]!

אלא אמר רב ששת: יש לומר שדברי ר' שמעון מתייחסים אהא [על זו] ששנינו קודם: הלכה מקבר בעלה לבית אביה, או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופיא (אפוטרופסית) לנכסיו — אין היורשים משביעין אותה. ואם נעשית אפוטרופיא — יורשין משביעין אותה על העתיד לבא, ואין משביעין אותה על מה שעבר. ואתא [ובא] ר' שמעון למימר [לומר]: כל זמן שתובעת כתובתה — יורשין משביעין אותה, וכל עוד אינה תובעת כתובתה — אין היורשין משביעין אותה.

וקמיפלגי [וחלוקים הם איפוא] בפלוגתא [במחלוקת] של אבא שאול ורבנן. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שהוא יטפל בנכסים — כשגדלו ומחזיר להם את הנכסים, ישבע שלא נטל לעצמו כלום. ואם מינוהו בית דין לאפוטרופוס — לא ישבע כדי שלא יימנעו אנשים מלהתמנות לאפוטרופוסים. אבא שאול אומר: חילוף הדברים (להיפך), אם מינוהו בית דין — ישבע, ואם מינהו אבי יתומים — לא ישבע. וטעם הדבר: שכבוד הוא לאדם שמתמנה לאפוטרופוס על ידי בית דין ומוכן אף להשבע בשביל כך, אבל כשמינהו אבי יתומים, הוכיח על ידי מינוי זה שהוא סומך עליו ומאמין בו.

ונסביר כי ר' שמעון סבור כאבא שאול, שהואיל ונחשבת האשה כאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים — לא תשבע אף על העתיד לבוא, אלא נשבעת רק אם תבעה כתובתה. ורבנן כרבנן [וחכמים סבורים כחכמים] שאמרו שאם מינהו אבי יתומים צריך להשבע.

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: האי [זה], הביטוי "כל זמן שתובעת כתובתה היורשים משביעים אותה" מתאים רק אם בא ר' שמעון להחמיר על חכמים הפוטרים אותה בכל מקרה. אבל לפי הסברו של ר' ששת שבא ר' שמעון להקל, רק אם תובעת מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, כלומר, רק במקרה כזה צריכה שבועה!

אלא אמר אביי: יש לומר שדברי ר' שמעון מתייחסים אהא [על זה] ששנינו למעלה: כתב לה "נדר ושבועה אין לי עליך" — אינו יכול להשביעה כו'. ואם אמר: "נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותך" — אין יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין ברשותו, לא היא ולא יורשיה ולא הבאין ברשותה. ואתא [ובא] ר' שמעון למימר [לומר] כי כל זמן שתובעת כתובתה — יורשין בכל זאת משביעין אותה.

וקמיפלגי בפלוגתא [וחלוקים במחלוקת] של אבא שאול בן אימא מרים ורבנן [וחכמים] שהזכרנו קודם (דף פז, א). ר' שמעון סבור כשיטת אבא שאול האומר שגם כאשר פטר אותה משבועה תיקנו חכמים שאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה. ורבנן כרבנן [וחכמים סבורים כחכמים] שאמרו שאם פטר אותה משבועה — לא תשבע כלל.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: התינח [זה נוח] ומסביר במה חולק ר' שמעון על חכמים כשפסק שכל זמן שתובעת כתובתה משביעים אותה, אבל בחלק השני של דברי ר' שמעון כאשר אינה תובעת כתובתה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלפי הסבר זה אינו אלא חזרה בלבד על דבריו הקודמים!

אלא אמר רב פפא: דברי ר' שמעון לא לענין זה הם מתייחסים אלא לאפוקי [להוציא] משיטת ר' אליעזר ומחלוקתו (והחולקים עליו), ששניהם מודים (לעיל) שאפשר להשביע את האשה שלא נטלה מן הנכסים, אלא שלדעת חכמים משביעים אותה רק אם נעשתה אפוטרופסית, ולדעת ר' אליעזר בכל מקרה יכול להשביעה. ור' שמעון חולק עליהם ואומר שרק כאשר היא באה ליטול כתובתה, היורשים משביעים אותה על הכל (אף על פילכה). ואם אינה תובעת כתובה — אין להם רשות להשביעה אפילו על אפוטרופסות וחנות.

א משנה הוציאה גט ואין עמו כתובה, שאין בידה כתובה, והיא תובעת דמי הכתובה מבעלה —