|
טקסט הדף מנוקד
אִי פִּיקֵּחַ הוּא מַיְיתֵי לַהּ לִידֵי שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא יָהֵיב לַהּ כְּתוּבְּתַהּ בְּאַפֵּי חַד סָהֲדָא וְסָמֵיךְ סָהֲדָא קַמָּא אַסָּהֲדָא בָּתְרָא וּמוֹקֵים לְהוּ לְהָנָךְ קַמָּאֵי בְּמִלְוָה
מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי הֵיאַךְ סָמֵיךְ סָהֲדָא קַמָּא אַסָּהֲדָא בָּתְרָא אֶלָּא אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי יָהֵיב לַהּ כְּתוּבְּתַהּ בְּאַפֵּי סָהֲדָא קַמָּא וְסָהֲדָא בָּתְרָא וּמוֹקֵים לְה[וּ] לְהָנָךְ קַמָּאֵי בְּהַלְוָאָה מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי אַכַּתִּי יְכוֹלָה לְמֵימַר שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת הֲוַאי אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי הוּא דְּמוֹדַע לְהוּ מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים תְּנַן הָתָם וְכֵן הַיְּתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה מִמַּאן אִילֵימָא מִלֹּוֶה הַשְׁתָּא אֲבִיהֶן שָׁקֵיל בְּלָא שְׁבוּעָה וְאִינְהוּ בִּשְׁבוּעָה אֶלָּא הָכִי קָאָמַר וְכֵן הַיְּתוֹמִים מִן הַיְּתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה אָמַר רַב זְרִיקָא אָמַר רַב יְהוּדָה לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ יְתוֹמִים אָמַר לָנוּ אַבָּא לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי אֲבָל אָמְרוּ אָמַר לָנוּ אַבָּא לֹא לָוִיתִי אַף בִּשְׁבוּעָה לֹא יִפָּרְעוּ מַתְקֵיף לַהּ רָבָא אַדְּרַבָּה כׇּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי דָּמֵי אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר אָמַר רַב זְרִיקָא אָמַר רַב יְהוּדָה לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ יְתוֹמִים אָמַר לָנוּ אַבָּא לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי אֲבָל אָמְרוּ אָמַר לָנוּ אַבָּא לֹא לָוִיתִי נִפְרָעִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה שֶׁכׇּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי דָּמֵי וְנִפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה אָמַר רַב אַחָא שַׂר הַבִּירָה מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק בְּאַנְטוֹכְיָא וְאָמַר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם חִינָּא אֲבָל בַּעַל חוֹב לָא וְרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אֲפִילּוּ בַּעַל חוֹב שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל מְעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב בִּמְדִינַת הַיָּם וְאַתָּה נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל זְמַן שֶׁתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ וְכוּ' רַבִּי שִׁמְעוֹן אַהֵיָיא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אַהָא וְנִפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה לָא שְׁנָא לִמְזוֹנֵי וְלָא שְׁנָא לִכְתוּבָּה וַאֲתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמֵימַר כׇּל זְמַן שֶׁתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ יוֹרְשֶׁיהָ מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ רש"י
אי פקח הוא. האי בעל: לידי שבועה דאורייתא. שהיא בשם או בכנוי ואוחז ספר בידו כדאמרינן בשבועות (דף לח:) וחמורה היא מאד אבל שבועה דרבנן קללה בעלמא כעין שלנו: יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא. פעם שניה: וסמיך סהדא קמא אסהדא בתרא. יביא את שניהם יחד לב''ד שאם תכפור יעידוה שניהם שנתקבלה כתובתה: ומוקי להנך קמאי בהלואה. יתבענה פרעון הראשון ויאמר מלוה הן אצלך שהרי התקבלת כתובתיך שנית וכשתכפור ותאמר לא קבלתי אלא הפעם הזאת ועד אחד מעיד על הראשונה איכא שבועה דאורייתא נשבעת ולא משלמת ואין כאן שיעבוד קרקעות שלא מכח כתובה תובעה: היכי סמיך כו'. מה שראה זה לא ראה זה ואם תכפור על שתיהן אין כאן אלא עד אחד ותשבע ותטול שלישית ונמצא מפסיד: באפי סהדא קמא וסהדא בתרא. וה''ה לשני עדים מן השוק אבל עצה טובה היא שיכיר העד הראשון ששתי פעמים פרע ויכול להעיד על פרעון הכתובה עם חבירו ועל הפרעון הראשון: יכולה לומר שתי כתובות היו. שתי שטרות היו לי עליך בפרעון הראשון החזרתי לך אחת ובשניה אחרת והרי העד הראשון מעיד לסייעה שראה שני הפרעונות לשם כתובה ולא לשם מלוה: דמודע להו. לסהדא קמא ובתרא לפני פרעון השני דעו שכבר פרעתי לה כתובתה בפני אחד מכם והיא כופרת ואני רוצה לפורעה שנית לשם כתובה שיהיו לי שני עדים בדבר ואתבע את הראשונים ויש לי עליהן עד אחד ותתחייב שבועה דאורייתא וכיון דשמעינהו ולא מסייע לה האי עד קמא תו לא מצית למימר ב' כתובות הוו דמילתא דלא שכיחא הוא: תנן התם. בשבועות: אי נימא מלוה. שהלוה קיים והיו מוציאין עליו שטר אביהן: לא שנו. דכי משתבעי שקלי: שאמרו יתומים. של לוה לויתי ופרעתי ישבעו אלו שבועה שלא פקדנו ולא אמר לנו אבא ולא מצינו שובר בין שטרותיו ששטר זה פרוע ונוטלין: כאומר לא פרעתי דמי. דכיון דאמר לא לוה מודה הוא שלא פרע והרי שטר מוכיח עליו שלוה: לא שנו. דבעו שבועה: שר הבירה. כך כינויו: לא שנו. שיורדין בית דין לנכסי אדם שלא בפניו: לא שנא למזוני. באה לב''ד ותובעת מזונות מנכסי בעלה למכור קרקע ולזונה נשבעת שלא הניח בידה מעות ליזון מהם: ולא שנא לכתובה. אם שלח לה גט: תשבע בסוף. כשתתאלמן או תתגרש ותתבע כתובה תשבע שלא עיכבה בידה משל בעלה כלום: בתחילה. בפיסוק מזונות: האי יורשין וכו'. בתמיה [כיון דאנפרעת שלא בפניו קאי מאי לשון יורשין כאן] הרי הוא קיים: הלכה מקבר בעלה כו'. אשה שכתב לה בעלה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך: העתיד לבא. על שנתעסקה אחר מיתה דלאו מכח נכסי בעלה באה שבועה זו אלא מכח נכסי יתומים ונשבעת כדין אפוטרופוס כדתנן בשבועות (דף מה.) אלו נשבעין שלא בטענת ברי השותפין והאריסין והאפוטרופין: ואתא ר''ש למימר. אם תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה שלא עיכבה משלהן לאחר מיתת אביהן כלום כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים:
תוספות
שתי כסף אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בעד אחד אפי' לא טוענו אלא בפרוטה ועד אחד מעידו שהוא חייב חייב לו שבועה כו' ואומר רבינו דמצי למימר שמואל לטעמיה דאמר לעיל (שם דף לט:) אמתני' דטענה שתי כסף אפילו לא כפר אלא פרוטה או לא הודה אלא בפרוטה חייב הלכך בעד אחד דלא שייך חיובא דידיה אלא בכפירה כי לא טוענו אלא בפרוטה מיחייב דאי אמרת בעינן מ''מ טענה שתי כסף א''כ כל שתי כסף אתה צ''ל שיכפור כדי שלא יתחייב מטעם מודה במקצת אלא מטעם עד אחד הלכך אית לן למימר דעל טענת פרוטה מיחייב הרי יתחייב בעד אחד על כפירת פרוטה כמו במודה במקצת וברייתא דמייתי במסקנת מילתיה דשמואל ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה לא תקשי לרב דקסבר כפירת טענה שתי כסף דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ מיהו קשה לי לעולם בעינן טענה עצמה שתי כסף בעד אחד כמו במודה במקצת והוא ודאי כפר לו השתי כסף אבל עד אחד אין מעיד אלא בפרוטה ואמר לנו רבינו תירוץ אחר דאליבא דכו''ע אתיא מימרא דשמואל אע''ג דמחייבינן שבועה בעד אחד באותו ענין דמיפטר במודה מקצת לא דמי להכא דהתם מין המחויב שבועה בעלמא מיהא הוי אבל כפירת שיעבוד קרקעות לא מצינו בשום מקום במינו שבועה והלכך גבי עד אחד אית לן למיפטריה: מייתי לה לידי שבועה דאורייתא. פירש בקונטרס דנפקא לן מינה בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן דבדאורייתא מנקט חפצא ובדרבנן לא נקיט והוא עצמו סותר דבריו דאמרי' בהשולח (גיטין לה. ושם) א''ל רב לרב ירמיה מדפתי אדרה בב''ד ואשבעה חוץ לב''ד ופי' בקונט' התם דה''ק ליה דלא לאשבעה בב''ד דחמירה באנקוטי חפצא ולרבינו נראה דנפקא מינה אליבא דר' אבא דהלכתא כוותיה דאמר (שבועות דף מז.) חזרה למחויב לה והיכא דאינו יכול לישבע משלם והאי דינא בדאורייתא אבל בדרבנן אפילו הויא חשודה על השבועה לא יניח לפרוע לה בשביל כך היכא דנשבעת ונוטלת כדהכא דהכי מוכח התם בשבועת הדיינים (שבועות דף מא.) בהדיא א''נ למאן דאית ליה דבדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן נפקא מינה נמי היכא דאי שבועה דרבנן היא מצי למימר השבע וטול ואי דאורייתא לא מציא למימר לבעל השבע והפטר כמו שאינו יכול לומר השבע וטול מ''ר:): היכי סמיך סהדא קמא אסהדא בתרא כו'. תימה מאי קשיא ליה הא פלוגתא היא בפ' זה בורר (סנהדרין דף ל:) הלואה אחר הלואה אי מצטרפי דאיכא מ''ד לא בעינן ראיה כאחד: ורבא אמר רב נחמן אפילו בע''ח. ופסק ר''ח דמעשים בכל יום שאין מוכרים שלא בפניו לבע''ח ולית דחש להא דר''נ דאמר אפילו בבעל חוב ואע''ג דמקשי מינה בערכין פרק שום היתומים (דף כב.) ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר ר''נ לחוש לשובר ומשני התם טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל כו' נראה דסתם הש''ס קיי''ל הכי מכל מקום כיון דמעשים בכל יום סמכו למה דדחינן בירושלמי דמתמה וכי נפרעין לאדם שלא בפניו אמר רבי ירמיה כשריבית אוכלת כו' ואיכא נמי בירושלמי דמודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמשלחין בתריה ג' איגרי אי אתי הא טבאות ואי לא מחליטינן לנכסיה. פירוש ר''ח:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|