מיגו דיכולין לומר להד"מ יכולין נמי למימר סיטראי נינהו. ותמיה לי טובא כי לא משלם כגון דאמר ליה הב זוזי ושקול שטרא אליבא דרב אשי, אי נמי בדלא אדכר ליה שם שטרא אליבא אמאי מהימן עלה למימר סטראי נינהו, דהא אי איכא תרי בכי האי גוונא לא מהימן וכדאמרינן, דאמר רבי אבהו [אי] אית לך תרי סהדי דפרעתינהו, וכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה (להלן כתובות פז, ב), ולעד אחד מעידה שהיא פרועה (להלן כתובות פז, א) לא דהתם טענתייהו אפרעון בלחוד הוא, אבל הכא דכלהו מודו דשקל אלא דהאי אמר דידי שקלי דסטראי נינהו, הוה ליה טענתייהו אמנה אי בדין שקליה או והוה ליה כסהדא דרבי אבא (ב"ב לד, א) דהא כיון דאמר הלה דשקל מיניה דשליח, שליח פטור לגמרי ואפילו משבועה דהא ליכא הכחשה בעשיית שליחותו דשליח, והלכך הוה ליה עד, וכיון דשליח לא ידע אי סטראי נינהו אי לא והלה מודה לדברי העד, הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ובשלמא לדברי (דאין) עד אחד קם לשבועה כו' [ניחא. אבל לדעת האומרים דקם אפילו בטענת שמא, וכמו שנראה שהוא דעת הרב אלפסי כו' קשיא. ואם תאמר אכתי לאו עד הוא, מגו דאי בעי אמר מלוה לא שקלי, והוה ליה חמא בעלדבר ומלוה מהימן, השתא נמי דאמר שקלי וסטראי נינהו לא היא, דמגו במקום חד סהדא לא אמרינן, וכן דעת גבי סהדא דנסכא דרבי אבא. ויש לומר דהכא נמי אף על גב דלא מכחיש ליה לסהדא, כיון דסהדא גופיה קאמר דבדין שקל דבתורת פרעון אתא לידיה ולא בחטיפה, אף על גב דקא טעין סיטראי נינהו וטענתייהו לאו אמנה היא אלא אפרעון, ואי מיפטר שליח משתבע אידך שבועת המשנה ואי פקח הוא אידך יהב ליה מנא אחרינא באפי האי ומוקי הנך קמאי בהלואה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כן נראה לי (רשב"א בשטמ"ק).

כל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה פי' אע"פ שעשאו שליח אותו שתפס לזכותו וכדאי' הכא בהדיא שלא כפי' רש"י ז"ל שכתב באלו מציאות דלא אמר תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אלא בשלא עשאו שליח ומה דאמרינן התם שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הא מתרצא התם דשאני מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

אבימי בריה דרבי אבוהו מסקי ביה זוזי בי חוזאה שדרינהו ביד רבי חמא בריה דרבי אבא בר אבוה אזל פרעינהו סתם בשביל החוב שהיה חייב אבימי אמר להו הבו לי שטרא אמרי לי' אינהו סטראי נינהו פירוש שהמעות שקבלו הי' בשביל מלוה ע"פ שהמה להם על אבימי ואבימי לא היה מודה באותו מלוה אתו לקמיה דרבי אבוהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעינהו אמר ליה לא אמר לי' מגו דאי בעי אמר לא היה דברים מעולם יכול למימר סטראי נינהו ואע"פ שלא קבלו אותם מידו של אבימי אלא מיד שלוחו יכולים לתפוס בהם בתורת מגו ואפילו היכא דהוי פסידא דשליח דמחייב לשלומי ואיהו אפסיד אנפשיה בדלא עביד שליחותיה כראוי. דין. ומכאן ראיה ג"כ למה שכתבנו לעיל ושמעינן מהכא שראובן שחייב לשמעון ב' חובות ופרעו סתם הרשות ביד שמעון המלוה לתפוס בהם לאיזה חוב שירצה כיון שהגיע זמנה לפרוע. הקשו בתוספות היכי יכול למימר סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד א' שנתן להם הממון והם אינם כופרים בדבר אלא שאמרו סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד אחד שנתן הוה להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכעובדא דנסכא דר' אבא דאתא חד סהדי דאסהיד וחטפא וההיא גברא אמר אין חטפי ודידי חטפי ודן רב אבא דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ובשלמא א"א דמחייב שליח לשלומי ניחא דנוגע בעדות הוא ובעל דבר הוא ואינו נעשה עד אלא אי אינו חייב לשלם הרי שליח נעשה עד ורבי אבוהו עדיין לא הי' יודע דמחויב האי שליח לשלומי דלקמן הוא דאיבעיא לן ולא ראינו לרבי אבימי ששאלו לו ענין שליחתו היכי הוי ותרצו כיון דתקון רבנן על השליח שבועת היסת שעשה שליחותו שוב אין נעשה עד כלל וכדאיתא בהדיא בפ"ק דקדושין עוד תירצו דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא ואלו הכא שבועה דרבנן הוא שיש עד א' מעיד שהוא פרוע ובכי הא לית לן למימר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא כשם שהי' יכול לישבע שאינו פרוע ונוטל כך נשבע דסטראי נינהו ונוטל וזה תירוץ נכון דאלו לתרוצא קמא קשיא דשבועת היסת לא אתקן אלא בדרא בתראי דהיינו בדורו של ר"נ ורבי אבוהו מקמי הכי הוה ועוד קשיא לי נהי דשליח אינו נעשה עד היכי אמר לי' אית לך סהדי דפרעינהו הא בחד סהדא הוי סגי ליה לשווינהו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ולפי' תירוץ האחרון הוא הנכון, לענין שלומי שליח מאי ואסיקנהו דבין דאמר ליה שקול שטרא והב ליה זוזי וכו' משלם עד דיהבי ליה שטרא או דלפרעינהו. דין, וכתבו רבוותא ז"ל דדוקא דמדכר ליה שטרא אבל לא מדכר ליה שטרא פטור ואפי' הוה שליח בשכר דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דאיכא שטרא ואלו מלוה ע"פ לא ניתן לפרוע (אלא) בעדים דמלוה את חבירו א"צ לפרעו בעדים וכ"כ כה"ג גבי חנונו על פנקסו:

ההוא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא אתו יורשין וקא תבעי לה מינה אמרה להו מחיים תפיסנא בהו ופי' בחוב שחייב לי אביכם אתאי לקמיה דר"נ אמר לה אית לך סהדי דתבעו מינך מחיים ולא יהבת להו אמרה ליה לא אמר לה א"כ הוה לה תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא פי' רש"י ז"ל דכל זמן שהיה חי היה פקדון בידך והרי הן כמונחים ברשותו ולא חשיבא תפיסה אלא בתופסת ברשות המלוה ומיהו כי תבענא מחיים ולא בעי למיתן להו ומעכב בחובא הא חשיבה תפיסה ברשותי, וא"ת אמאי לא מהימנא דמחיים תפסינהו מגו דאי בעי אמרה להד"ם וי"ל דראה איכא וא"ת ותהא מהימנא מגו דאי בעי אמרה לקוחות הן בידי וי"ל דעדי פקדון הוה וכדאמר תלמוד' דאפקידו גבה אלמא קים לה לתלמודא דהכי הוה מעשה ורבי' הר"ב ז"ל תירץ דכיון דק"ל דאין אותיות ניקנים אלא בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה על הכתיבה דבשלמא למ"ד אותיות נקנית במסירה א"צ להביא ראיה עליה שכן תפיסתן ראי' לכך וכן באומר במתנות ש"מ נתנה לי אע"ג דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי צריך להביא ראייה שהרי אין בתפיסתו ראיה שנתנה לו במתנות ש"מ יותר ממתנות בריא וכן דעת הרי"ף ז"ל וכבר האריך רבי' ז"ל בזה בספר הזכות ומיהו כל היכא דאיכא בלא היו הדברים מעולם וכיוצא בו נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי מדין מיגו אלא שאינו יכול לגבות בו מן הלוה עד שיביא ראיה על הכתיבה או על האגב וכ"כ בתוס' ונראה וודאי שאם אמרה מושכנות הן בידי א"צ כתיבה ומסירה לענין שיכול לעכבם אצלה עד שתפרע מחובה דהא משכון לאו זכיה גמורה היא בגופו של משכון דליבעיא כתיבה ומסירה ואינ' אלא כתפיס' בעלמא דמהניא היכי דהוי מחיים ואע"ג דליכא כתיבה ומסירה וכ"ש דהוה התפיסה מדעת בעלים דעדיפא טפי ואע"פ שאינו זוכה בשטרות לגבותם זוכה לעכבם ברשותו עד שתפרע וכיון שכן דין הוא שיהא נאמן לומר ממושכנות הן בידי ומיהו כל שנמצאו ברשות אדם לאחר מיתת הבעלים כיון שאינה בתפיסתו ראיה שנתפסו מחיים אינו נאמן לומר כן עד שיביא ראיה או היכא דאית ליה מיגו וכדאמר הכא והיינו דלא מהימנא מגו דאי בעי אמרה ממושכנת הן בידי וזה נראה לי ברור וכן הצעתי לפני מורי הר"א ז"ל ובפני הרשב"א ז"ל ויש אומרי' שהאומר על שטר לקוח הוא בידי אע"פ שצריך להביא ראיה לזכות בשעבודו זוכה הוא בגופו של נייר מיהת. וא"ת א"כ מהימנא אגופא דניירא מגו דאי בעי אמרה לקוח הוא בידי ותירצו דאי למזכי בגופא דניירא לא מהני ולא מידי דניירא דלוה הוא כל היכי דפרע לי' לחובה מפיק מיניה ואי לעכב על בני המלוה הללו שלא יוכל להראותם בב"ד הא לא מצי מעכבא כיון שלא זכתה בשעבודי' חייבת היתה להראותם בב"ד כל זמן שיצטרכו בדין האומר לחבירו שטר שיש לי בידך שיש לי בו זכות שחייב להראותו בב"ד מדין עדות ואע"פ שאם משכנה לה אין לה להראותם בב"ד שזהו משכונה לכופו לפרעם א"כ כי אמרה לקוחים הם בידי לא מהני להו ולא מידי ויש אומרים דכל לוקח ומקבל מתנה של שטר שלא זכה בשעבודו של שטר אף בנייר לא זכה שהם עיקר מכירתו ומתנתו אינו אלא מפני שעבודו ונייר בתר שעובדא גרירא דאנן סהדי דלאו לניירא נחתו כלל והא כתיבנא לה בפרק הספינה בס"ד:

ידענא בה דחשידא אשבועתא פי' הגאונים ז"ל שהיה שומע ממנה שנשבעת כל היום לבעלה:

אפכה רבא אכשנגדה פי' דשבועה של תורה מחייבה וכל המחויב שבועה של תורה שהוא חשוד רמינן שבועה לכשנגדו כדתנן בשבועות ופי' רש"י ז"ל וכן הכא שכנגדו נשבע והקשו עליו דכיון דליכא ראיה שהיא חשידא משום דקים להו בבת ר' חסדא לית לי' לאפוקי ממונא וכדאמרי' קרענא ס"ד אלא מרענא לשטרא ופי' רבינו ז"ל דלא מקרע קרעינן ולא מגבוי מגבינן אלא דאי תפיס לא מפקינן מיניה. לכך פי' שזו היתה נשבעת ונוטלת ואפכה לכשנגדו שהיא נשבעת ונפטרת בשם הר"ר פנחס אחיו ז"ל:

מרענא שטרא אפומי' כבר כתב' פי' רש"י ז"ל והקשו בתוס' דא"כ הוה אמר לה תלמודא בהדיא לא מקרע קרעינן ליה ולא קושי' היא דכיון שלא אמר כן ע"י מעשה ולא ע"י מימרא אלא שהי' אומר מלתא בעלמא מאי דהוא סמך על אבא בר מרימר נקט לישנא קלילא ואמר מרענא שטרא אפומי' ור"ת פירש מרענא שטרא אפומיה שאם העיד עליו שהוא פרוע לא יגבה המלוה כן עד שישבע ואע"פ שהוא קרוב לבעלי דינים דבעלמא אינו אינו מחייב שבועה כתבו רבוותא ז"ל כי בזמן הזה אינו דין לדון באומדן ובקים ליה בגוה אלא אם רואים דין יחמיץ אותו או יסתלק ממנו:

ותיתי ותשבע לי במאתן הפי' הנכון כי דרך היה לה לשם שאם לא כן לא כל הימנו ואפי' אמר מלוה שלא אמרו עבד לוה לאיש מלוה אלא הענין הדין שהוא אומר לילך אחר ב"ד חשוב דרחמנא אמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אבל אחר שחייבו הלוה שבועה לא כל הימנו של מלוה לומר שילך וישבע לו במקום אחר וזה נראה לי ברור.

אמרה להו כתבו לי זכוותא פי' רש"י ז"ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי משבועתי ויפה כיוונו ז"ל דאם אמרה לו כתובו לי זכותא שתהא פטורה כשתשבע מאי מחזי כשיקרא אלא ודאי כדאמרן ומיהו לא כתובו וחתומו קאמרה דא"כ אין מחזי כשיקרא אלא שקר גמור אלא שיכתבו הפסק דין כראוי ויכתבו שנשבעה וכי משתבעה חתימי ליה ויהבי לה והיינו דמדמי' לה לאשרתא דדייני דמיירי בכתיבה בלא חתימה:

משום דאתא ממולאי פי' במס' עירובין בס"ד:

אינו חוזר ולוה וכו'. פי' בו ביום דליכא משום מוקדם א"נ אפי' ליום א' וכגון שכתבו בו סתם חודש או שנה שאינו טורף בו לקוחות אלא מסוף החודש או מסוף השנה אבל למחזי כשיקרא לא חיישינן פי' דדוקא בכי הא דליכא שום מחזי כשיקרא איכא בחתימה אבל כי היכא דאיכא מחזי כשיקרא בחתימת העדים בההיא דגט פשוט דכי יתביתו בהוני וכההיא דאורכתא דפ' מרובה הא וודאי חיישינן כדאי' התם ופסלינא לה אפי' בדיעבד וכדאמר רבה באשרתא דדייני וכבר פירשתי בניזקין בס"ד:

יראה לי עוד מסוגיא זו שתפישת בעל חוב או אלמנה במטלטלין בזמן שהיא מועלת אינה צריכה קנין גמור כדרכי הקניות שבמקח וממכר ר"ל הגבהה במה שהיא ראויה או משיכה במה שהיא ראויה או מסירה במה שהיא ראויה שהרי ספינה שאין דעת אחרת מקנה אותה שיקנה במסירה צריך הוא בה למשיכה ומשיכה אינה קונה ברשות הרבים והם היו מחזרים לזכות עצמם במה שהיו אומרים מחריפתא דנהרא תפישנא לה שהוא רשות הרבים אלמא כל שהוא מוחזק בה מכל מקום תפישה היא ומכל מקום כל ששניהם תופשין הולכין אחר אותו שתפישתו ברורה יותר ובספינה כל שהאחד מוליכה בים במשוטות כדרך המלחים והאחר מושכה משפת הים בחבל יראה שהמוליכה בים קנאה:

הוזכר כאן מעשה באחד שלוה מעות מחברו בשטר ושלחם לו על ידי שליח ואתי שליח פרעם למלוה ואחר הפירעון בקש ממנו השטר ואמר לו שאותו לוה חייב לו אותם המעות מצד אחר בלא שטר ואתה צריך בענין זה לידיעת שני דינין אחד דין המלוה עם הלוה אם יכול לומר כן ר"ל סיטראי נינהו ושיהא יכול לתבוע השטר מצד אחר אם לאו והשני אם תמצא לומר שהמלוה יהא יכול לומר כן אם זה השליח נקרא פושע כשפרע עד שיהא בטוח מהם בהחזרת השטר ויהא משלם ללוה ששלח על ידו אם לאו ולענין הדין הראשון ר"ל דין המלוה עם הלוה אם פרעו בפני עדים אין המלוה יכול לומר עוד סיטראי נינהו אבל אם פרעו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לטעון סיטראי נינהו ושמא תאמר והיאך אתה קורא דבר זה פירעון בלא עדים לגמרי והלא יש כאן מיהא עד אחד שהרי שליח נעשה עד מן הדין כמו שביארנו בשני של קדושין ואינו קרוי נוגע בדבר מצד שאם אינו מעיד שפרע יהא הלוה יכול לומר לו החזירם לי שהרי יכול הוא לומר החזרתי כמו שביארנו שם תדע שמתוך כך יש מפרשים מתוך שיכול לומר לא היו דברים ובשבועת התורה ר"ל שבועת עד אחד יכול לומר סיטראי נינהו ובשבועה ויש מפרשים בה מתוך שיכול לא היו דברים ובשבועה הואיל וטענת לא היו דברים מכחשת דברי העד כמו שכתבנו יכול לומר סיטראי נינהו אף בלא שבועה שהרי טענת סיטראי נינהו אינה מכחשת דברי העד ואינו נכון שהרי מכל מקום הרי הוא בדין נסכא דר' אבא הנזכר בשלישי של בתרא על הדרך שביארנו שם אלא שיש לומר במעשה זה שנאמן היה לומר לא היו דברים בלא שבועה הואיל והמשלח אינו טוען בבריא שפרע שהרי אבימי שהיה המשלח לא היה שם בשעת הפירעון ולי נראה שעד אחד של נסכא הוה ליה עד אחד של תורה שכל ששנים מחייבים ממון אחד מחייב שבועה אבל עד אחד זה אינו בא להוציא ממון אלא להפקיע ממון מן התובע והוא שבועת עד אחד מעיד שהוא פרוע שאינה תורה ושמא לא נאמר בה מחויב שבועה שאין יכול לישבע משלם ומכל מקום עכשו שנתקנה שבועת היסת ואין השליח יכול לומר החזרתי אלא בשבועה אינו נעשה עד כלל שנוגע בעדות הוא ואפילו היו שנים אינו כלום כמו שביארנו בשני של קדושין נמצא שמעיקר התלמוד אם פרעו בעדים אין טענת סיטראי כלום ואם פרעו בעד אחד הוא מצטרף עמו ואם פרעו שלא בעדים אין עדותו של שליח מפקיע טענת סיטראי אם בשבועה לדעת קצת או שלא בשבועה לדעת קצת הא אחר תקנה אין עדות של שליח כלום לענין תביעת המלוה על השליח כל שהמלוה הזכיר לו שמלוה בשטר הוא היה לו ליתן לב שלא לפרוע עד שיבא השטר לידו או שיהא בטוח בהחזרתה ולא סוף דבר כשאמר לו המלוה שקול שטרא והב זוזי אלא אפילו אמר לו הב זוזי ושקול שטרא וכל שכיוצא בזה אומר לו לתקוני שדרתיך וכו' אבל כל שאמר לו סתם שיפרעם ולא הזכיר לו שם שטר אין כאן פשיעה שאף הוא אומר סבור הייתי שמלוה על פה היתה ומכל מקום אם אמר לו אל תפרעהו אלא בעדים הרי פשע ולמדת שכל שלא אמר לו כן בפירוש אינו זקוק ליתן לו בעדים וכמו שיתבאר מדין חנוני על פנקסו הנזכר במסכת שבועות מ"ד ב' שחנוני אומר נתתי ונשבע ונוטל ואע"פ שפרע לפועלים בלא עדים וכן ממה שאמרו בשני של קדושין מ"ג ב' השתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי שלוחים דיהבי ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה:

כבר ביארנו שתפישה לאחר מיתה אינה מועלת אלא אם כן מטענת מגו הוזכר כאן מעשה באלמנה שהפקיד בעלה אצלה כרך של שטרות ותבעוה היורשים והיא טוענת שמחיים תפשתם ר"ל שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל כתובתה ולא חלה עליהם רשות של יתומים ליקרא מטלטלי דיתמי ויש מפרשים בה שאבי היתומים הפקידם אצל אשה אחרת והיא טוענת שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל חוב שהיה לה על אביהם והכל עולה לענין אחד ולענין הדין מיהא הוזכר בה שגמרו את הדין שאם יש לה עדים שנתבעה בהחזרת השטרות בחיי הבעל או המפקיד והיא מעכבתם הרי זו תפישה שמחיים ואין שם מטלטלי דיתמי חל עליהם ואם לאו הויא לה תפישה דלאחר מיתה שכל זמן שהיה מפקיד חי ברשותיה הוו קיימי כדין פקדון ומן הסתם אין אומרין שדעתה היה לעכבם מחיים ובמלוה מיהא נראה שנאמנת ואף בפקדון יש שואלים בה תהא נאמנת מגו דמציא אמרה לקוחות הם בידי על הדרך שביארנו למעלה ואפילו נראו בידה שאין כאן טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי תהא נאמנת בטענת מקח ותירצו גדולי הפוסקים שדין זה אינו אלא בשטרות שאין נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכל שטוענת לקוחות הן בידי ובתורת מקח באו לידי אומרין לה אחוי שטריך והוא שאמרו במסכת סנהדרין פרק בורר ל"א א' ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה כלומר ונאמנת במתוך של טענת מקח אלמא שלדעת המצריך כתיבה אין כאן מתוך שטענת מקח הא שאר מטלטלין אפילו נראו בידה שאין עוד בהם טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי הואיל ויש בה טענת בתורת מקח באו לידי אף כשטוענת מחיים תפשתים נאמנת ודין זה של גדולי הפוסקים אתה צריך לפרשו בשאין כאן עדים שבתורת פקדון באו לידו אלא שנראו עכשו בידו והואיל ואין כאן עידי פקדון אע"פ שראייתם בידו מפקיע טענת לא היו דברים וטענת החזרתי אינו מפקיע טענת בתורת מקח באו לידי אלא אם כן באומן או בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עמו שביארנו בשלישי של בתרא או בשטרות מטענת אחוי שטריך שאם היו שם עדי פקדון וראה אף בשאר מטלטלין הרי בטל כל מיגו טענת לא היו דברים וטענת החזרתי מדין ראה וטענת תורת מקח מדין עדי פקדון שכל שנתברר שבפקדון בא לידו אינו נאמן עוד בטענת מקח ואפילו בטענת חזרתי ולקחתי מצד עצמה אלא אם כן מצד מגו שבאי זה צד ואם לא היו שם עדים ולא ראה אף בשטרות נאמנת מצד טענת לא היו דברים או החזרתי ואפילו היו שם עדי פקדון ואין שם ראה נאמנת אף בשטרות מטענת החזרתי אלא על כרחך באין שם עדים וראה שאין כאן אלא טענת תורת מקח ובמטלטלין נאמן כל שאינו אמן באמנותו או אחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש מפרשין את דבריהם ביש עדי פקדון ולא ראה ואע"פ שכיוצא בה במטלטלין נאמן בהחזרתי בשטרות מיהא אין מגו של החזרתי כלום שאם טוענת החזרתי שטר בידה מאי מהנו ואם כן לא היתה טענת המיגו מועלת לה כלום ויש מפרשין אותה מטעם זה אף בשאין עדים ולא ראה שאין בשטרות מתוך של לא היו דברים והחזרתי שאם כן הרי אינה יכולה להוציאם ומה יועילו לה בתפישתה ושמא תאמר שתלך ללווים ותעשה עמהם פשרה וקנוניא ותחזיר להם השטרות בדמים קלים אין חושדין את הלווים בכך וכן אין חוששין שתאמר להם בב"ד החזרתי ובינה לבינם תאמר להם שיתפשרו עמה שאין חוששין שתהא מעיזה כל כך ומכל מקום למדת שכל שיש שם מיגו אם מטענת לא היו דברים אם מטענת החזרתי אם מטענת תורת מקח במטלטלין אחרים נאמנת וגדולי המגיהים שבהלכותיהם נדחקו להם הדברים והשוו שטרות לשאר מטלטלין ופירשו שאף בשאר מטלטלין כל לגבי תפישה שניא תפישת פקדון הואיל וברשותה דמריה קאי ואין הדברים כלום ושמא תאמר ניהמנה מגו דמציא אמרה אגב קרקע אקנינהו ניהלאי שהרי כל הקנאת שטר אגב קרקע אינו צריך כתיבה ומסירה כמו שכתבנו בבתרא פרק ספינה מתוך כך יש מפרשים שהקנאת שטר אגב קרקע צריך כתיבה ולא הפקיע אגב זה מקניית השטר אלא מסירה הא כתיבה מיהא בעי וכן יש מפרשין שכל לגבות בו אף באגב צריך כתיבה ומסירה ואין צורך בכל אלו שאף אם היא טוענת באגב אקנינהו ניהלאי אומרין אחוי ארעא דאקנייך וכבר נרמזה סברא זו באחרון של בתרא קע"ג א' בענין שני יוסף בן שמעון ושמא תאמר להאמינה במתוך שיכולה לומר במתנת שכיב מרע נתנם לי שאין בו צורך לכתיבה ומסירה כמו שביארנו במקומו אפשר בשנתברר שלא צוה בשעת מיתה או שמא לטענה רחוקה כזו לא חששו ומיגו דאי בעיא קלתינהו נמי ליכא שאין מיגו אלא כשהוא בא לקיים את הטענה כמו שביארנו בבתרא:

תפישת שטרות שהזכרנו אינן כלום לענין גוביינת החובות ר"ל לגבות בהם שהרי אין אותיות נקנות במסירה ואם תטעון שנכתבו לה נאמר לה אחוי שטריך ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהלכות מלוה ולוה פרק י"ו ראובן שהוציא שטר שיש ללוי על שמעון וטען שלוי כתבו לו ומסרו לו ואבד שטרו או שהקנהו אגב קרקע גובה ומכל מקום לדעתנו לענין גובינא אינו כלום אלא לענין שהם משכון אצלה להיות היתומים צריכים לפדותם שאם תאמר לעשות בהם קנוניא לא נחשדו ישראל על כך כמו שביארנו וזהו שכתבו גדולי הפוסקים מחיים תפישנא להו בתורת משכון והיתומים יכולים לפדותם ולפרעה במעות או בקרקע ומכל מקום אם באו מעות של שטרות אלו לידה וטוענת שבחיי הבעל תפשתי תפישתה מועלת ועכשו שתקנו לגבות מן המטלטלין אין אנו צריכין לכל מה שכתבנו שאף אם לא תפשה מן השטרות גובה מן החובות ושאר המטלטלין כמו שהתבאר:

כבר ביארנו בששי של שבועות שמי שהוא חשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפילו שבועת היסת אלא שאם היא שבועת התורה של טענת בריא כגון הודאת מקצתו ושל עד אחד שכנגדו נשבע ונוטל ואם היא שבועת השומרים שהיא טענת ספק פוטרין אותו ואם היא שבועת המשנה אם הוא מן הנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונגזל ודומיהם שכנגדו נשבע ונפטר ואם היא מן השבועות הבאות על הספק וליפטר כגון שתפין שרצה אחד מהם להשביע את חברו פוטרין אותו ושבועת היסת מיהא אין שכנגדו נשבע ונוטל כלל הכל כמו שביארנו שם וכן ביארנו בשביעי של שבועות על חשד זה שאינו חשד עד שיבאו עדים ויעידו שעבר על שבועתו או עבר עבירה פלונית אבל אם הודה מפי עצמו אינו חשד וכל שכן שפסולי עדות אין עושין את האדם חשוד על פיהם ומכל מקום אם היה הדיין עצמו יודע שהוא חשוד רשאי להפכה לשכנגדו על סמך ידיעתו ולא עוד אלא אפילו העידה אשת הדיין לדיין שהוא חשוד על השבועה כל שהוא ברור בה שאין משקרת לו הופכה על פיה וכן בבנו ותלמידו ובכל שהדיין יודע בודאי ובבירור שהוא יכול לסמוך עליו והרי זה כידיעת עצמו הא כל שאין ברור לו בכך אינו עושהו חשוד ע"פ עד אחד ואפילו היה העד גדול שבגדולים לא נאמר דבר זה אלא מדין קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו וקצת גאונים כתבו שכל שאדם רגיל להוציא שם שמים לבטלה נקרא חשוד:

היה אחד תובע לחבירו מנה בשטר ובא אחד והעיד שהוא פרוע אם אין הדיין סומך עליו על הדרך שביארנו מגבהו ואין דברי העד כלום אלא להשביעו וכמו שאמרו פ"ז א' עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ומכל מקום אם הדיין עצמו יודע שהוא פרוע או מעיד לו אחד שהוא סומך עליו מתורת קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו הרי זה מחמיץ את הדין על הדרך האמור כאן מרענא שטרא אפומיה כלומר שאינו קורע את השטר ולא מגבה בה כלל ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שמגבה בה אלא דוקא בשבועה ושמא תאמר ואף בעד אחד שאינו סומך עליו כן כמו שביארנו איפשר לפרש בדבריהם שאין מגבין אלא בשבועה אף בשטר שיש בו נאמנות שכל זמן שלא יתברר בשני עדים שפרע יהא נאמן זה לומר לא נפרעתי מה שאין כן בעד אחד דעלמא ויראה לי כן ממה שאמר לו ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא כלומר שאף רב פפא לא היה מכוין אלא להשביעו ושבועה והפך שבועה מדרגה אחת הם ואלו היה רב פפא בא להפקיע חובו לא היתה הפקעת חוב שוה להפוך שבועה עד שיהא הוא ראוי לומר לו לא יהא רב פפא כבת רב חסדא ומכל מקום עיקר קושיא אינה שלא אמרו עד אחד מעידה לא תפרע אלא בשבועה אלא בעד אחד כשר להעיד אבל הוא אמר שאף בעדות בנו כן הואיל וקים ליה בגויה אע"פ שלא היה ראוי להעיד לפני אביו והוא שאמר כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה וכן יש מפרשים מרענא שטרא אפומיה לענין שודא דדייני בשני שטרות היוצאין ביום אחד ליתנם לאותו שלא נפגם שטרו בעדות פירעון וכתבו גדולי הפוסקים בשם הגאונים שבדורות הללו אין סומכין על ענין קים לי בגויה כלל לשום דבר אפילו הפוך שבועה או חיוב שבועה ומכל מקום כל שאדם נאמן והגון מעיד בכך מחמצין את הדין כמה שאפשר עד שיראו אם יהו יכולין לבררו על אמתו ואם לאו יקוב הדין את ההר:

כל שנתחייב שבועה בבית דין משביעין אותו וגומרין את דינו אם לפטור אם הוא מן הנשבעין ולא משלמין או להיות שכנגדו משלם אם הוא מן הנשבעין ונוטלין ואין מזקיקין את הנתבע לישבע אלא בפני בית דין טען האחר לפני בית דין שיבא וישבע בעיר במעמד רבים שמא יהיה שם מי שידע בענין ויתבייש יש ללמוד מסוגיא זו ששומעין לו וכמו שאמרו תיתי ותשתבע במתא אפשר דמיכספא מבני מאתא ומכל מקום אין הכרח בכך שמא אף הנשבע לא הקפיד על זו ואלו הקפיד לא היו כופין אותו בכך ויש אומרין שכופין אלא דוקא בשאמר מלוה ללוה שהרי מתחלתו היה יכול לכופו בכך אף למקום הועד משום דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בסנהדרין ל"א ב' אבל אם אמרה מי שדינו לישבע וליטול לא שהרי אינו כופהו לדון אלא בעירו והילכך נשבע לכאן ונוטל:

טען הנתבע לשבועה הואיל והוא רוצה להשביעני במקום אחר כתבו לי מעכשו פסק הדין אם לפטור אם שישלם הוא לי והניחוהו ביד שליש שיתנהו לי לכשאשבע במקום שהוא רוצה כותבין לו ואע"פ שכותבין לו אנו בית דין הוזקקנו שבא לפנינו פלני וכו' והזקקנוהו לשבועה ונשבע לפנינו כך וכך ומתוך שבועתו זכינו אותו מן הדין והרי עדין לא נשבע ומיחזי כשיקרא מכל מקום למיחזי כשיקרא לא חיישינן במה שיהא אמת אחר שיעשה כגון זו שכשתשבע נמצא לשון המעשה בית דין אמתי וכן אשרתא דדייני שאין הדיינין מכרין חתימת ידי העדים יכולין לכתוב לשון האשרתא קודם שיעידו העדים לפניהם ואע"פ שכותבין מדאתו לקדמנא פלני ופלני וכו' ואסהידו וכו' ועדין לא באו ולא העידו הואיל ומכל מקום לכשיבאו ויעידו יהא הלשון אמתי כשרה ומכל מקום כשהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר צריך שלא יחתמו עד שיכירו שלשתן החתימה או יקיימוה בפני השלישי שאם אין עושין כן נמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם שהרי בשעה שחתמו השנים לא היה השלישי עמהם כלל ונמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם וכן הוא מה שאמרו כי קיימיתו בחיני כתובו בחיני אע"ג דממסרן לכו מילי בשילי משום דמיחזי כשיקרא וכן מה שאמרו ב"ק ע' א' לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה שהרי אפשר שלא יודה ואין הדבר בא לעולם לידי בירור כמה שנכתב וכבר כתבנו דין זה בפרק שני מעתה שטר חוב שמצאו כתוב באשפה בשם לוה ובשם מלוה חתמו ונתנו לבעל דבר כשר חוץ מגט אשה שצריך כתיבה לשמה וכן שטר שלוה בו ופרעו ביומו שאין כאן משום מוקדם אלמלא נמחל שעבודו היה חוזר ולוה בו ולא היינו חוששין למיחזי כשיקרא אלא שכבר נמחל שיעבודו ואינו חוזר ולוה בו אף ביום ההלואה אע"פ שאין בה תורת קדימה כמו שביארנו במציעא:

אבימי ברי' דר' אבוהו מסקי ביה זוזא בי חוזאי כו' עד מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סיטראי נינהו. קשיא לן ומאי שנא הכא מנסכא דר' אבא הכא נמי נימא הוה ליה מחוייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישב' משלם דהא איכא האי דהוי חד סהדא ויש לומר דהכא מאי טעמא מהימנ' לן מגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם ואלו קא אמרי הכי לדידן השתא דתקון רבנן שבועת היסת משוו לי' להאי בעל דבר דהא אית לי' לאישתבועי כדאמרינן התם בשמעתא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו. והשתא נמי מהימני אטו האי מיגו. אי נמי איכא למימר דהכא ליכא שבועה כלל דהכא מאי הוי עד אחד מעידה שהיא פרועה. ונקטינן משמ' דגאונים ז"ל דלא איתמר אלא בשהלה טוען בברי וכאן אבימי בריה דרבי אבהו לא היה טוען ברי שהרי לא היה בשעת פירעון. וכל דכן דכיון דקיימא לן דבין כך ובין כך נאמן דהיה ליה בעל דבר:

ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגמ' דשטרי אתו יורשי' וקא תבעי לי' מינה אמר' להו מחיים תפיסנא אתיא לקמיה דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבתיה נהילייהו. פי' האי איתתא בתורת משכון הוה תפסה להו וכיון דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה אית' לא חשיב' תפיסה אלא כי תבעוה מינה ועכביה. אמרה לי' לא אם כן האי תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא. ופי' הרב אלפסי ז"ל דהאי דראה דהשת' אפקינהו קמן בבי דינא אבל ליכא עידי פקדון הילכך ליכא אלא מגו דלקותין הן בידי. וליכא למיקשי אמאי לא ררימנ' מהאי מיגו השתא דקאמרה מחיים תפיסנא לי' דאלו בעי' אמרה הכי דלקוחין הן בידה. דכיון דקיימא לן דאין אותיות נקנית אלא בכתיבה ומסירה אינו נאמן אלא אם כן מביא ראיה על הכתיבה. וכן אינו נאמן לומר אגב קרקע זכיתי בהן או במתנת שכיב מרע נתנן לי אלא אם כן מביא ראיה. דבשלמא למאן דאמר דבמסירה מקנו תו לא בעי ראיה דתפיסתה דהשתא היינו ראייתה כשאר מטלטלין. אבל למאן דאמר בכתיבה ומסירה לעולם הוא צריך להביא ראיה על הכתיבה. וראיה מההיא דאמרינן התם בבבא בתרא דלמאן דבעי כתיבה ומסירה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים. ובסנהדרין אמרינן ההיא אתת דאפקה שטרי מתותי יד' אמרה ידענ' ביה בהאי שטר' דפריע' הוא הימנוה רב נחמן ואמרי' כמאן כר' דאמר אותיות נקנית במסירה ומהדרי' אפילו תימא רבנן ומגו דאי בעי קלתה. אלמא דווקא מהאי מיגו אבל מיגו דלקוחין הן בידי לא מהימנא וכי תימא אכתי ניהמני' מגו דאי בעי אמר' לקוחין הן בידי גבי גופא דניירא השתא נמי ניהמני' דתפס' להו בתורת משכון מחיים. איכא למימר דשטרי חוב הוו. ומדינא דניירא דלוה הוא ולאו דמלו' הילכך ליכא למימר לקוח הוא בידי דהא לאו דידהו הוא. אי נמי אפשר דכיון דקיימא לן דאין אותיות ניקנית אלא בכתיבה ומסירה וצריך להביא ראיה על הכתיבה א"כ אין גוף הנייר ניקנ' אלא בכתיבה ומסירה וצרי' להביא ראיה אי נמי אפשר דליכא להימנוה משום האי מיגו דאלו אמרה לקוחין הן בידי לא מהני להכי דאפי' אית' דמיקני לה גופיה דנייר אמרי' לה לאחויי לה לזכותה בבי דינא כשם שאם יודע לו עדות שחייב להעיד לו. אבל אפשר כשאמר' דבתורת משכון תפסה להו לא אמרי' לה לאחויי להו דהיינו משכנתא דלא מחויא להו:

ודווקא דראה וליכא עדים. אבל איכא עדים ולא ראה מיגו דיכיל למימר להו בבי דינא החזרתים לך ובינה לבינה מודעא להו מהימנ' למימ' דבתור' משכון תפסה להו. ואי בעית אימא דהכא במאי עסקי' דאיכא עדים וראה ואתי' לה שפיר. ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא כו' עד כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא קס"ד אלא אימא מרענ' שטרא אפומיה למימרא דלא מגבי בדיבוריה. אע"ג דאמרי' עליה התם בבבא מציעא דמהדרי' לי אבדת' בטביעת עין, והא דאמרי' אפכ' רבא אשכנגד' כגון שהיה הלה ראוי שישבע ויטול ואפכא רבא אשכנגד' שיהא נשבע ונפטור כדאמרי' ומשום קים לי בגוי' לא מפקינ' ממונ' אלא דמוקמי' בחזק' המוחזק מ"א נ"ר:

ההיא איתתא דאיחייב' שבוע' בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותשתבע במאתן. אפשר שהיה לו דרך לשם. אי נמי דקאמר לו מלוה. אבל אי אמ' לוה מסתבר' לן דלאו כל כמיני' א"נ כתבו לי זכואתאי דכי משתבענ' יהבו לי אמר להו רב ביבי בר אביי כתובו לה והילכתא כוותיה דלמחזי כשקרא לא חיישי':

וכתב הרא"ש ז"ל אנא נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא וצריך להיות ששם עמד בשעת מיתת הבעלים דאם לא כן כבר זכו בה היתומים ע"כ. ואפי' על שיטת התוספות דוקא שליח לא קנה אבל אפוטרופוס קנה דידיה כידי יתומים הוא. כן כתב ר"ח ז"ל:

אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי. אנשי מחוזא הלוו מעות לאבימי בשטר. אזל חמא אמר להו חמא לבעלי החוב הבו לי שטרא דכתב לכו אבימי משום הך חוב. סטראי נינהו כלומר מצד אחר הוה מחוייב לן ממון בלא שטרא ותפסי להני משום הך חוב וזיל אייתי חוב דשטר זה ושקול שטרא. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה סטראי נינהו כלומר מצד אחר היה לנו מנה ומאותם קבלנו מעות אלו בפרעון. לצד תרגום לסטר ע"כ:

אתא אבימי לקמיה דאבוה ר' אבהו א"ל לא דשליח אינו נאמן. וז"ל הריטב"א ז"ל אבימי בריה דר' אבהו כו' אזל פרעינהו פי' פרעינהו סתם בשביל החוב שהיה חייב להם אבימי. סטראי נינהו פירוש שהמעות שקבלו היו בשביל מלוה על פה שהיה להם על אבימי ואבימי לא היה מודה באותה מלוה. אתי לקמיה דר' אבהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו אמר ליה לא אמר ליה מגו דאי בעי אמרו לא היו דברים מעולם יכלו למימר סטראי נינהו ואף על פי שלא קבלו אותם מידו של אבימי אלא מיד שלוחם יכולין לתפוס בהם בתורת מגו ואפילו היכא דהוי פסידא דשליח דמחייב לשלומי דאיהו אפסיד אנפשיה בדלא עבד שליחותיה כראוי ומכאן ראיה גם כן למה שכתבנו לעיל ושמעינן מהכא שראובן שחייב לשמעון שני חובות ופרעו סתם הרשות ביד שמעון המלוה לתפוס בהם לאיזה חוב שירצה כיון שהגיע זמנם לפרוע ע"כ. [והר"ן ז"ל האריך בזה בפירושיו על ההלכות]. הקשו בתוספות היכי יכול לומר סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד אחד שנתן להם הממון והם אינם כופרים בדבר אלא שאומרים סטראי נינהו הוו להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכעובדא דנסכא דר' אבא דאתא חד סהדא ואסהיד דחטפא וההוא גברא אמר אין חטפי ודידי חטפי ודן ר' אבא דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ובשלמא אי אמרת דמחייב שליח לשלומי ניחא דנוגע בעדות הוא ובעל דבר הוא ואינו נעשה עד אלא אי אמרת אינו חייב לשלם הרי שליח נעשה עד ור' אבהו עדיין לא היה יודע דמחייב האי שליח לשלומי דלקמן הוא דמבעיא לן ולא ראינו לרבי אבימי ששאל לו ענין שליחותו היכי הוה ותירצו דכיון דתקון רבנן על השליח שבועת היסת שעשה שליחותו שוב אינו נעשה עד כלל וכדאיתא בהדיא בפרקא קמא דקדושין.עוד תירצו דלא אמרו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא ואילו הכא שבועה דרבנן היא שיש עד אחד שמעידו שהוא פרוע ובכי הא לית לך למימר מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אלא כשם שהיה יכול לישבע שאינו פרוע ונוטל כך נשבע דסטראי נינהו ונוטל וזה התירוץ נכון דאילו לתירוצא קמא קשיא דשבועת היסת לא איתקן אלא בדרא דבתראי דהיינו בדורו של רב נחמן ורבי אבהו מקמי הכי הוה ועוד קשיא לי נהי דשליח אינו נעשה עד היכי אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו הא בחד סהדא הוה סגי ליה לשווינהו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע לפיכך התירוץ האחרון הוא הנכון. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הריב"ש משמע מהכא דאפילו לא היה בדין שישלם השליח מצי למימר סטראי נינהו משום מגו דלא היו דברים מעולם וקשה שהרי השליח כיון שאינו חייב לשלם הוי כעד אחד ומחייבם שבועה וכיון שמודים לדבריו אי אפשר להם לישבע והוו להו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כו'. ומיהו לדעת מי שסובר שאין עד אחד קם לשבועה אלא בטענת ברי הא לא קשיא דאבימי לא היה טוען ברי שהוא לא היה יודע אם נתנה להם אם לאו אבל לדעת הרי"ף והוא הנכון דעד אחד קם לשבועה אפילו בטענת שמא דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ושנים אפילו בטענת שמא מחייבים ממון קשה ויש לומר דלא דמי לנסכא דהתם טענתייהו אנסכא אבל כאן לאו טענתייהו אמנה אלא אפרעון הלכך הוה ליה כעד אחד מעיד שהיא פרועה ונשבעין שבועת המשנה ונוטלין ע"כ. ורש"י כתב וז"ל לענין שלומי שליח למשלח. ע"כ. פירוש לפירושו בעי לפרושי דלא בעי עלה דחמא שלוחיה דאבימי אי בעי לשלומי לאבימי דמדקאמר ליה ר' אבהו מגו דיכולין כו' אלמא דשלוחיה הויא בגונא דבעי לשלומי אלא דתלמודא קא בעי אשליח דעלמא והיינו דכתב רש"י שליח למשלח פירוש למשלח דעלמא כנ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ותמיה לי טובא כי לא משלם שליח כגון דאמר ליה הב זוזי ושקול שטרא אליבא דרב אשי אי נמי בדלא אדכר ליה שם שטרא אליבא דהלכתא אמאי מהימן עלה למימר סטראי נינהו דהא אי איכא תרי בכי האי גוונא לא מהימן וכדאמרינן דאמר ר' אבהו אית לך תרי סהדי דפרעתינהו וכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה ולעד אחד מעידה שהיא פרועה לא דמי דהתם טענתייהו אפרעון בלחוד הוא אבל הכא דכלהו מודו דשקל אלא דהאי אמר דידי שקלי דסטראי נינהו הוה ליה טענתייהו אמנה אי בדין שקליה או לא והוה ליה כסהדא דרבי אבא דהא כיון דאמר הלה דשקל מיניה דשליח שליח פטור לגמרי ואפילו משבועה דהא ליכא הכחשה בעשיית שליחותו דשליח והלכך הוה ליה עד וכיון דשליח לא ידע אי סטראי נינהו אי לא והלה מודה לדברי העד הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ובשלמא לדברי האומרים דאין עד אחד קם לשבועה כו' אפילו בטענת שמא וכמו שנראה שהוא דעת הרב אלפסי ז"ל כו' קשיא ואם תאמר אכתי לאו עד הוא מגו דאי בעי אמר מלוה לא שקלי והוה לי' חמא בעל דבר ומלוה מהימן השתא נמי דאמר שקלי וסטראי נינהו מהימן לא היא דמגו במקום חד סהדא לא אמרינן [וכן דעת ריב"ש גבי סהדא דנסכא דרבי אבא]. ויש לומר דהכא נמי אף על גב דלא מכחיש ליה לסהדא כיון דסהדא גופיה קאמר דבדין שקל דבתורת פרעון אתא לידיה ולא בחטיפה אף על גב דקא טעין סיטראי נינהו וטענתייהו לאו אמנה היא אלא אפרעון ואי מיפטר שליח משתבע אידך שבועת המשנה ושקיל ואי פקח הוא אידך יהב ליה מנה אחרינא באפי האי סהדא ומוקי הנך קמאי בהלואה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנ"ל ע"כ:

ולא היא בין כך כו'. כתבו בתוספות דוקא משום דהזכיר לו לוקח שטר כו' כדאמרינן גבי חנוני על פנקסו כו'. אבל רב נחשון גאון נשאל ראובן הוי ליה על שמעון עשרין דינרין בלא שטרא ושדר יתהון עם לוי ואתא לוי ואמר ליה כו' ולבתר תלת יומי אמר ליה ראובן לשמעון הב לי העשרין דינרין דאית לי עלך ואמר ליה שדרתינהון לך עם לוי אמר ליה לא היו דברים מעולם ואתא לוי ואמר יהבית לך וראובן אמר לא יהבית לי היכי דינא והשיב הכין חזינא דדינא על לוי לאוקומי' בדינרין גבי ראובן ואי לא מוקים ליה אורחא דראובן על שמעון ואורחא דשמעון על לוי וכדאבימי בריה דרבי אבהו ולא שנא שום מדעם דקאמרינן בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא דמיא כל עיקר לחנוני על פנקסו דלוי הוה ליה למעבד אביזראי ואסתרתקי לנפשיה ולא לעותי לממון דשמעון ולא דמיא נמי לאומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה דהתם תרין והכא לוי לחודיה. ואינן נראין לי דברי הגאון כלל שאין חלוק בין דין זה לדין החנוני ואיבעי ליה לפרעיה בסהדי אלא כיון דלא א"ל בע"ה לא מחייבים ליה וה"נ לא שנא ומעשה דאבימי משום דאדכר ליה שטרא הא לאו הכי לא הוה מחייבינן ליה כלל. הר"י מטראני ז"ל:
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כתב רבינו הגדול ז"ל דבתורת משכון הוא דתפסה ליה אבל למגבא בהו לא מקני לה דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה ואי אמרת שסטראי הוה לה אמרינן לה אחוי שטרך ואי לא לא מהימנא דאי סלקא דעתך מהימנא כי אמרה מחיים תפסתיה להימניה מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי כדאמרינן בענין ההוא בקרא ומיהו איכא למידק מההיא דאמרינן פרק יש נוחלין אותיות נקנות במסירה רבא אמר אין צריך ראיה אלא מהימן לומר במה שבידו לקוח הוא בידי למאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואי הכי לדידן נמי דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה אי אמרה במתנת שכיב מרע יהבינהו ניהלי א"נ אגב ארעא אמאי לא מהימנא ואיכא למימר למאן דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה כיון דבכולהו אנפי דהקנאה במסירה בעלמא קני להו מהימן לומר לקוח הוא בידי כדין כל שאר מטלטלין אבל לדידן דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה אי איהו בעי למימר במתנת ש"מ נתנם לו א"נ אגב קרקע כיון דמסירה גופה לאו הקנאה היא לא מהימן ולא דמי לשאר מטלטלין והתם נמי מוכח דקאמרי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מוציאין שטר על אחרים למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה ואמאי לא נהמניה דאי בעיא אמר אגב קרקע נתנם לי אלא שמע מינה שאינו נאמן והוא הדין למתנת שכיב מרע ומי שחולק בין זה לזה מפני שזו ההקנאה תלויה בקרקע ואינו נאמן עליה כשם שאינו נאמן להחזיק באותו קרקע וזו תלויה בעצמה אין בדבריו ממש דלענין השטרות שהן תחת ידה זה וזה שוין וכשם שאינה נאמנת על זו כך אינה נאמנת על זו ששני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אפילו מת אחד מהם אין מוציא שטר חוב על אחרים לפום ההיא סברא דהתם ודברי רבינו הגדול ז"ל בדליכא עדים וראה משום הכי אמר דלא מהימן והכי מוכח בהדיא בשלהי פרק זה בורר גבי מעשה דההיא סבתא דנפקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא בהאי שטרא דפריעה הוא והימנה ר"נ ואמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אלמא לרבנן לא מהימן ואי איכא עדים וראה אפילו לר' נמי לא מהימנא דאפילו בשאר מטלטלים נמי לא מהימן אלא דליכא עדים ושמע מינה דלא אמרינן ביה ההיא מיגו בשטרא משום דאמרינן ליה אחוי שטרך כדברי רבינו הגדול ז"ל. ובזה אנו צריכים להוראתו שאפילו לעכב גוף הנייר בתורת משכון אין לה שכשם שאין האותיות נקנות בלא כתיבה ומסירה כך אפילו הנייר שבהן אינו נקנה לפיכך אין כאן מגו אפילו לתפשן בתורת משכון. ויש מי שאומר דאי איכא עדים ולא ראה נאמנת לומר בתורת משכון תפסינא להו דמגו דאי בעיא אמרה החזרתי לך ומעכבה להו בידה כי אמרה בתורת משכון תפיסנא להו מעכבה להו בידה. והראב"ד ז"ל אינו מודה בזה משום דאי אמרה החזרתי סברה מאי קא מהני לי אבל השתא כי אמרה בתורת משכון הם בידי סברה אתו בני מלוה ופרעי לי חובי ואין אומרין מתוך שיכול להפסידו לזה נאמנת לפסול לעצמה אלא מתוך שיכולה היא להרויח היא נאמנת דאמרינן קושטא היא וכההיא דאמרה פרועה היא שתי הטענות שוות לה. ויש לבעל דין לחלוק ולומר התם נמי אית לה רווחא דאזלא ומהדרא שטרא לחייבים ואינהו יהבי לה מידי בטובת הנאה שעשתה להם. ויש להשיב אטו ברשיעי עסקינן אינון לא ליסבון מינה שהרי עדיין חייבין להחזיר ממון לבעלים ועוד שמא יבוא הלה ויתבעם והם לא ישבעו לשקר ודעתי נוטה לדברי המאמינים משום דיכלה לומר כבר החזרתים לך או לאביכם ובינה לבינם תודיע אותם שאם יפרעוה חובה תחזירם להם כענין עובדא דרמאי דפומפדיתא והוה מצי לטעון עד כדי דמיהן משכון אבל להאמינם בתורת מקח לגבות מן הלוים לא שהרי אין לה מגו שתגבה אותם מהם דאי אמרה החזרתים לך לא מצי מפקא להו. ואי בעית לפרושה שלא כדברי רבינו הגדול ז"ל אפשר לאוקמא בדאיכא עדי פקדון ורבא ורב נחמן דינא דתפיסה אתא לאשמועינן ולעולם אימא לך דיכול איניש למטען שטרא הוה לי בקניית אותיות וארכס מיני כדברי הרב ר' יוסף הלוי אבל מההיא דכתיבנא לעיל נפקא לן דליתא לההיא סברא ועוד יש לנו ראיה אחרת ובשילהי בבא בתרא אתברר שפיר בס"ד. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א מחיים תפיסנא להו פירוש בחוב שהיה חייב לי אביכם. אתאי לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי כו' פירש רש"י שכל זמן שהיה חי היה פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותו ולא חשיבא תפיסה אלא בתופס ברשות המלוה ומיהו כי תבעינהו מחיים ולא בעי למיתן להו ומעכבם בחובו הא חשיבא כתפיסה מרשותם. ואם תאמר ואמאי לא מהימנא דמחיים תפסה מגו דאי בעיא אמרה לא היו דברים מעולם ויש לומר דראה איכא ואם תאמר ותהא מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידי ויש לומר דעדי פקדון הוה במילתא וכדאמרה תלמודא דאפקידו גבה אלמא קים ליה לתלמודא דהכי הוה מעשה. ורבינו הרב ז"ל תירץ דכיון דקיימא לן דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה על הכתיבה דבשלמא למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה שתפיסתו זו היא ראיתו כמו במטלטלין בעלמא אבל למאן דאמר צריך כתיבה ומסירה או אגב צריך להביא ראיה עליהם שאין תפיסתו ראויה לכך וכן באומר במתנת שכיב מרע נתנם לי אף על גב דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו צריך להביא ראיה שהרי אין בתפיסתו ראיה שנתנם לו במתנת שכיב מרע יותר ממתנת בריא וכן דעת הרי"ף וכבר האריך רבינו ז"ל בזה בספר הזכות ומיהו כל היכא דאיתיה בלא היו דברים מעולם וכיוצא בו נאמן לומר לקוח הוא בידי מדין מגו אלא שאינו יכול לפרוע בו אל הלוה אלא עד שיביא ראיה על הכתיבה או על האגב. וכן כתב גם כן בתוספות ונראה ודאי שאם אמרה ממושכנות הם בידי אין צריך כתיבה ומסירה לענין שתוכל לעכבם אצלה עד שתפרע מחובה דהא משכון לאו זכיה גמורה היא בגופו של משכון דלבעי כתיבה ומסירה ואינה אלא כתפיסה בעלמא דמהניא היכא דהויא מחיים ואף על גב דליכא כתיבה ומסירה וכל שכן דהויא תפיסה מדעת הבעלים דעדיפא טפי ואף על פי שאינו זוכה בשטרות לגבותם זוכה לעכבם ברשותו עד שיפרע וזהו משכונו וכיון שכן דין הוא שיהא נאמן לומר ממושכנות הם בידי ומיהו כל שנמצאות ברשות אדם לאחר מיתת הבעלים כיון שאין בתפיסתו ראיה שנתפסו מחיים אינו נאמן לומר כן עד שיביא ראיה או היכא דאית ליה מגו וכדאמרינן הכא והיינו דלא הימנוה מגו דאי בעיא אמרה ממושכנים הם בידי. וזה נראה לי ברור וכן הצעתי לפני מורי הר"א ז"ל ובפני הרשב"א נר"ו. ויש אומרים שהאומר על השטר לקוח הוא בידי אף על פי שצריך להביא ראיה לזכות בשעבודו זוכה הוא בגופו של נייר מיהת. ואם תאמר אם כן נהימנה אגופה דנייר מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ותירצו דאי למזכי בגופה דניירא לא מהני לה מידי דניירא דלוה הוא כל היכא דפרע ליה לחיוביה ומפיק ליה מינה ואי לעכובי על בני המלוה הללו שלא יוכל להראותם בבית דין הא לא מצי עבדה דכיון שלא זכתה בשעבודו חייבת היתה להראותם בבית דין כל זמן שיצטרכו כדין האומר לחברו שטר יש לי בידך שיש לי בו זכות שחייב להראותו בב"ד מדין עדות ואף על פי שאם משכנם לה אין לה להראותם בב"ד שזהו משכונם לכופו לפרעם אם כן כי אמרה לקוחין הם בידי לא מהני לה ולא מידי. וי"א דכל לוקח או מקבל מתנה של שטר שלא זכה בשעבודו של שטר אף בנייר לא זכה שהרי עיקר מכירתו ומתנתו אינו אלא מפני שעבודו וניירא בתר שעבודא גרירא דאנן סהדי דלאו לניירא נחתו כלל והא כתיבנא לה בפרק הספינה בס"ד ע"כ:
אית ליך סהדי דתבעינהו אבוהון לשטרי מינך ולא יהבתינהו ניהליה דתפסת להו בחייו משום חוביך ואף על גב דפקדון הוה גביך הות רשאה לעכב להו בחובה כי היכי דלעביד לה האיך דינא דאי לא הוה תפיסה הוי מצי אמר לה השבעי וטלי ולא חשבינן לה כשולחת יד בפקדון. רש"י במהדורא קמא. בי דינא דרבא אמרה להו לדיינין. רש"י במהדורא קמא. ידענא בה דחשודה אשבועה פירשו הגאונים שהיתה שומעת ממנה שנשבעת כל היום לבטלה ולשוא. הריטב"א. אפכה רבא אשכנגדה פירוש דשבועה של תורה נתחייבה וכל המחוייב שבועה של תורה שהוא חשוד מהפכינן שבועה לשכנגדו כדתנן בשבועות ופרש"י שכן עשה רבא שיהא שכנגדה נשבע ונוטל והקשו עליו דכיון דליכא ראיה שהיא חשודה משום דקים ליה בבת רב חסדא לית ליה לאפוקי ממונא וכדאמרינן לקמן קרענא סלקא דעתך אלא מרענא ופירש רבינו ז"ל דלא מקרע קרעינן ולא אגבויי מגבינן ביה אלא דאי תפס לא מפקי' לכך פירשו שזו היתה נשבעת ונוטלת ואפכה רבא לשכנגדה שתהא נשבעת ונפטרה. מר בשם ה"ר פינחס הלוי אחיו ז"ל. הריטב"א ז"ל:
והר' ישעיה מטראני כתב לקמן גבי הא דאמרינן קרענא סלקא דעתך אלא מרענא וזה לשונו ואי קשיא מאי שנא מהפוך שבועה דרבא דאפיק ממונא ע"פ בת רב חסדא לא דמיא דהתם כיון דאיחייבא שבועה דאורייתא שבועה במקום תשלומין עומדת עד שתשבע ותפטר וכיון שלא היתה יכולה להשבע מפני שהיתה חשודה בעיניו ולא היה מניחה להשבע הויא לה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם משום הכי אפכה על שכנגדה אבל הכא ליכא למימר הכי ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אפכה רבא השבועה אשכנגדה ושבועה דאורייתא ואמרינן בשבועות שכנגדו חשוד על השבועה אפכינן בדאורייתא אבל בדרבנן לא אפכינן כדאמרינן בבבא מציעא שבועת היסת דרב נחמן תקנתא היא שלא יהא כל אדם כופר בכולי' חוב כי היכי דלפטר משבועה תקנתא לתקנתא לא עבדינן אי שכנגדו חשוד על השבועה מדרבנן כגון דלא הודה במקצת לא עבדינן ליה תקנתא אחריתי דלשתבע ולשקול ואבד את זכותו מדלא נטר נפשיה מגברא דחשיד אשבועתא ואמרינן נמי מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן מיפך שבועתא איכא דמי שמחוייב שבועה דאורייתא אינו יכול לומר לכשנגדו השבע וטול או לשתבע או לישלם אבל מחוייב שבועה דרבנן מצי לאפוכה אשכנגדו ושומעין לו משום דלאו אפוקי ממונא להדיא הוה אלא אפוכי שבועה אפכה רבא אפומא דבת רב חסדא ע"כ:

זימנין כלומר זימנא אחריתי. קמיה דרבא. א"ל רב פפא אית לך סהדא אחרינא כי היכי דלא לשתבע האי ולשקול הכי גרסינן אמר ליה רב אדא כו' ולא גרסינן אמר ליה לא תהא כבת רב חסדא דמהימנת לה אאתתא דאסהידא עלה דחשודה הוה הכי נמי להמניה לרב פפא ולא חשיב ליה לשטרא פריעא. קים לי בגווה דלא משקרא הלכך אפכה שבועה אפומא מר לא קים לי בגוויה הלכך מגביא ביה בהאי על ידי שבועה אבל אי הוה קים ליה בגוויה לא מגבינן ולא קרענא ליה קים ליה בגויה מלתא היא כלומר היכא דקים ליה לדיין בעד אחד דלא משקר מהימן בכי האי גוונא אבל לא לאפוקי ממונא אפומיה דאמימר שהיה בנו דרב פפא קרענא שטרא אפומיה אי אמר לו דשטרא פריעא הוא וקא מתמ' קרענא סלקא דעתך כלומר וכי מהימני' ליה כבי תרי על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא מרענא שטרא כלומר דלא מגבינן ביה אפילו על ידי שבועה ולא קרענא ליה משום דחד סהדא הוה ליה. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מרענא שטרא אפומיה כבר כתבנו פירוש רש"י. והקשו בתוס' ז"ל דאם כן הוה אמר ליה תלמודא בהדיא לא מקרע קרענא ליה ולאו קושיא היא דכיון שלא אמר כן על ידי מעשה ולא ע"י מימרא אלא שהיה אומר מלתא בעלמא מאי דהוה סמיך על אבא בר מרימר נקט לישנא קלילא ואמר מרענא שטרא אפומיה. ורבינו תם פירש מרענא שטרא אפומיה שאם מעיד עליה שהוא פרוע לא יגבה המלוה בו עד שישבע ואף על פי שהיא קרוב לבעלי דינין דבעלמא אינו מחוייב שבועה ע"כ. וזה לשון תלמידי רבינו יונה קרענא סלקא דעתך אלא מרענא כו' פירש רש"י ז"ל קרענא סלקא דעתך היאך אפשר שבשביל עד אחד נקרע שטר שחתומין בו שני עדים אלא מרענא שטרא אפומי' כלומר לא נגבה בכח אותו שטר וגם לא נקרענו. ואם תאמר כיון שלא נגבה בו זהו כמו קריעה והדרא קושיא לדוכתיה למה תפסיד השטר בעבור עד אחד ויש לומר דנ"מ לענין תפיסה דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הנכון יותר דמרענא שטרא אפומיה רוצה לומר בב"ד שלו דכיון שהוא היה מוחזק בזה העד שהעיד דפרוע הוא אאמין אותו אבל אניח השטר בידו ויהיה לו תועלת בדבר כי שמא היום או מחר יבא השטר לפני ב"ד שאינו יודע כל כך אי נמי שאותו ב"ד אחר לא יהיה קים ליה בגויה ויצוה לגבות בשטר. זו היא שיטת רש"י ועיקר אבל רבינו חננאל ורבינו יעקב והריא"ף כתבו אף שיגבה הממון מיד ומרענא ליה לשטרא רוצה לומר שלא יפרעו אלא בשבועה ולפי פירוש זה יש להקשות מהא דאמר ליה רבא לרב אדא ומר לא קים ליה בגויה ואם איתא דמרענא ליה לשטרא לענין השבועה איתמר מה לנו בין קים ליה בגויה בין לא קים ליה דכל אדם שבעולם יכול לחייב אותו שבועה דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מאי קאמר אי איכא איניש אחרינא בהדי מר דלענין חיוב שבועה בעדות רב פפא בלחוד הוה מחייב שבועה ויש מתרצין דרב פפא קרוב הוה וע"פ קרוב לא מחייב שבועה דלא אמרינן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה אלא בעד כשר ולפיכך אמר לו איכא איניש אחרינא בהדי דמר שבעבורו לא נחייב אותו שבועה ואמר ליה רב אדא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא כלומר והלא בעדות אשה לא נשביע מן הדין ואפילו הכי הפכת השבועה על פיה לשכנגדה ה"נ אף על פי שרב פפא קרוב הוא היה לנו להאמינו כיון שהוא אדם כשר והוא השיב בת רב חסדא שהיא אשתו קים לי בגוה שהיא כשרה ורב פפא לא קים לי בגויה כולי האי אבל דוחק הוא דלישנא דקא' איכא איניש אחרינא בהדי מר אינו מורה על זה דאמאי הוה צריך למימר בהדי מר. ורבנו חננאל ז"ל פירש דנפקא מינה היכא שהיה בשטר נאמנות סתם כלומר שכתב שהאמינו אבל לא כתב בו כב' עדים והיה המלוה נאמן שאם היה אומר פרעתי לא היה צריך לישבע ואפילו אם היה בא עד אחד ואומר ידענא דשטרא פריעה הוא לא היינו מחייבין את המלוה לישבע שהרי כבר האמינו דנאמנות סתם מועיל שלא נחייב את המלוה שבועה על פי עד אחד ועל זה אמרו ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ושתתחייב למלוה שבועה על פיו שאע"פ שהיה עד אחד לא היה מחייבו שבועה כגון שיש נאמנות בשטר אפילו הכי באדם גדול כזה היה לך לחייבו שבועה על פי עד אחד והוא השיב לא קים לי בגויה למדנו דאי קים ליה בגויה מחייבין שבועה למלוה על פיו ואף על פי שכתוב בשטר נאמנות אלא אם כן כתוב בשטר שהאמינו כשני עדים כשרים. ולמדנו מתוך דברי רבי' חננאל דנאמנות סתם מועיל לפטור את המלוה משבועה אפילו יעיד עד אחד שהשטר פרוע היכא דלא קים לן בגויה. ואיכא למידק בשלמא כשאנו מחייבין את המלוה שבועה אין כאן אפוקי ממונא אלא שאנו מחמירין עליו שבועה אבל בעובדא דההיא איתתא דאפיך רבא שבועה משום דקים לן בגוה הוא תימה למה נוציא הממון מיד האשה בשבועת התובע ונראה למורי הרב נר"ו שהטעם הוא מפני שמן הדין כיון שהיא מודה היה לנו לומר שתשלם בלא שבועת התובע דהוה ליה כמו מחוייב שבועה שאין יכול לישבע דקיימא לן דמשלם אלא שאמרו חכמים החשוד על השבועה ישבע שכנגדו ויטול וכיון שמן הדין היתה חייבת אין כאן הוצאת ממון ע"כ:

ההיא איתתא דאיחייבת שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי כו'. הלכו לדין למקומו של רב ביבי וחייבו שבועה א"ל בעל דין תיתי ותשבע לי במאתין. כך היא הגרסא ברוב הספרים ורוצה לומר תבא ותשבע לי בעירנו כי יותר אני רוצה שתשבע לשם כי שמא תתבייש לשם יותר ולא תרצה לישבע ויש שגורסין במאתי ומפרשין שלא היו מעיר אחת שניהם והיה התובע מבקש שתלך לישבע במקומו שהיתה ההלואה לשם ותתבייש יותר ולא תשבע אבל הגירסא האחרת נכונה יותר כי לפי גירסא זו נצטרך לומר שהתובע יוליך לנתבע למקומו לישבע. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל רש"י במהדורא קמא במאתין כלומר תבא בעירי ותשבע לי דשמא ישביענה אדם אחד שיודע בעדות ותתבייש הימנו ולא תשבע בפניו ע"כ:
וז"ל הריטב"א תיתי ותשבע לי במאתין הפי' הנכון כי דרך היה לה לשם שאם לא כן לא כל הימנו ואפילו אמר מלוה שלא אמרו עבד לוה לאיש מלוה אלא לענין הדין שהוא אומר נלך לבית דין חשוב דרחמנא אמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אבל לאחר שחייבו הלוה שבועה לא כל הימנו של מלוה לומר שילך וישבע לו במקום אחר וזה נראה לי ברור ע"כ:
אמרה להו כתבו לי זכוותא דכי משתבענא מפטרנא פרש"י ז"ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי בשבועתי ויפה כיון דאי אמרה שיכתבו לה שתהא פטורה כשתשבע מאי מחזי כשקרא איכא אלא ודאי כדאמרן ומיהו לאו כתובו וחתומו קאמרה דאם כן אין מחזי כשקרא אלא שקר גמור אלא שיכתבו הפסק דין כראוי ויכתבו שנשבעת וכי משתבענא חתמי ליה ויהבי ליה והיינו דמדמינן לה לאשרתא דדייני דמיירי בכתיבה בלא חתימה. הריטב"א ז"ל. ולישנא דגמרא דקאמרינן כתבו לי זכותא דכי משתבענא יהבי לי מתפרשא בתרי גווני או שנפרש דהכי קאמר כתבו לי זכוותא פירוש זכות גמור ויהיה ביד שליש דלכי משתבענא יהבי לי או שנפרש דהכי קאמר כתבו לי זכוותא ויהיה במשמעות הזכות דכי משתבענא יהבי לי דהיינו שיהיה כתוב אם תשבע פלונית תפטר ויהיה הפסק דין בידה ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא וז"ל אמרה להו לדייני זכותא פסק דין שהיו כותבין לבעל דין שנתחייב שבועה בב"ד והשביעו בית דין פלוני ויצא זכאי מב"ד כדי שלא יבואוהו לדין פעם אחרת לפיכך אמרה זו כתבו לי פלונית יצאה זכאי מבית דין והבו ליה לבעל דין דידי דלכי משתבענא לי' במאתין ליתביה ניהלה לפסק דין ע"כ. משמע מדהוצרך לומר דיהבו ליה לבעל דין דכתוב וחתום קאמרה ולא הוצרך ליתנו ביד שליש אלא ביד הבעל דין עצמו משום דלא נתחייבה אלא שבועה ולא תבעי מינה בעלי דינה מעיקרא אלא שבועה בלחוד והדין היה ברור דלא היה לה חיוב אחר אלא שבועה ונתחייבה בה הלכך סגי במאי דליתבו הפסק דין ביד הבעל דין עצמו דאם ירצה שתשבע יתן לה הפסק דין בידה. ומה שלא אמרה שיכתבו לה אם תשבע תפטר כדי דלא לחזי כשקרא כלל משום דלא בעי' למיתב תו בדינא ודיינא וכמו שכתב רש"י כדי שלא יביאה לדין פעם אחרת ואם כותבין כן אכתי לא נפטרה מהבאה לבית דין לברורי אי נשבעה אי לא והניא לה כדמעיקרא לכך לא רצתה אלא שיכתבו לה פטור גמור שיצאתה מבית דין זכאי לגמרי. והתוספות כתבו בסמוך וז"ל אלמא מיחזי כשקרא והתם נמי מחזי כשקרא שכתבו לה פלונית נשבעה ונפטרה מפלוני ונתנוהו ביד שליש שיתן לה לאחר שבועה. ומה שלא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטור דלא הוה מחזי כשקרא היינו משום שלא להצריכה עדים היום או למחר ע"כ. פירוש לפירושו דבעל דינא הוה תבע מינה ממונא ורב ביבי בר אביי עיין בדינא ולא חייבה אלא שבועה ולכך תבעה מבי דינא דרב ביבי שיכתבו לה זכוותא פירוש תרתי קאמר שיכתבו שנשבעה וגם שנפטרה מפלוני ואין לו עליה עוד שום תביעה והלכך אין ליתנו ביד בעל דינה אלא ביד שליש פן יטמין הפסק דין ויחזור ויתבענה בבי דינא אחרינא ויחייבנה ממון ומעתה לא נפטרה מבי דינא ודיינא דלא יתן השליש הפסק דין עד שידע בבירור שנשבעה. ובשלמא אם היה הפסק דין ביד בעל דינה וכדפירש רש"י וכדכתבינן הרי לא היתה נשבעה עד שהיו נותנין לה הפסק דין אבל כשיהיה ביד שליש שמא לא ילך השליש במקום שתשבע ושוב תצטרך לברר לשליש שנשבעה כדי שיתן לה הפסק דין ומה לי ביד שליש או שתהיה תלוי הדבר וכיון שכן קשיא אמאי לא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטר דלא הוה מחזי כשקרא ותירצו בתוס' כדי שלא להצריכה עדים היום או מחר דכיון שכתבו ב"ד כן הרי תלו הדבר שיודע דעד שהדבר בבירור שנשבעה לא תפטר והלכך צריכה עדים לברר זה אבל כשנותנין אותו ביד שליש במה שתשבע לשליש סגי כנ"ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל אמרה להו כתבו לי זכותא דכי משתבעינא יהבו לי פירוש היתה רוצה שיכתבו לה שטר שתבע לה פלוני כך וכך ונתחייבה שבועה ונשבעה ופטרנוה ויתנו זה השטר ביד אדם אחר ואחר שתשבע יתנוהו לה ועל זה היה אומר רב ביבי דמחזי כשקרא לכתוב לה שטר שנשבעה ועדיין לא נשבעה. וי"ל אשה זו למה היתה רוצה שיכתבו לה בזה הלשון והלא די לה שיכתבו לה לכשתשבע תהיה פטורה וליכא חשש דמחזי כשקרא. וכתב שהיתה עושה כדי שלא יאמר לה התובע עדיין לא נשבעת לי ולא אטריחנא פעם אחרת בעבור זה לא היתה צריכה דנאמן אדם לומר כבר נשבעתי ולא נחייב אותו שבועה אחרת שלא מצינו שבועה על שבועה. ויש לומר דמיירי כגון שאומר התובע לבית דין תאמרו לה שלא תהיה נאמנת אלא אם כן תביא עדים שנשבעה ועכשיו אינה נאמנת לומר נשבעתי עד שתביא עדים וכדי שלא תצטרך להביא עדים אמרה כן והיתה שואלת שיכתבו לה בזה הלשון ואמר לה רב ביבי כתובו לה ע"כ. ודוחק לפרש בלשון התוספות דאמרו דמיירי בדאמר התובע שלא תהיה נאמנת דהא כתבו סתמא שלא להצריכה עדים היום או למחר אלמא דלעולם צריכה עדים שנשבעה אפילו שלא אמר התובע כן ובמאי דכתיבנא ניחא דאיברא ודאי דנאמן אדם לומר כבר נשבעתי אבל הכא שכתבו בית דין בפנקס אם חשבע פלונית תפטר כל עוד שלא הוברר בעדים שנשבעה לא נפטרה ואם לא תוציא הפסק דין הרי התובע יתבענה בממון כבראשונה לכך לא רצתה אלא שיכתבו לה שכבר נשבעה ונפטרה. ובמהדורא בתרא פרש"י וז"ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי ממנו בשבועתי. ושוב כתב עוד הכא נמי מחזי כשקרא לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה. ע"כ. פירוש לא אמרה שיכתבו לה להדיא שנשבעה כבר ונפטרה דהיינו שקרא ממש ואין זה מיחזי כשקרא אלא שיכתבו לה שבאת לדין ונפטרה ממנו בשבועתה. וזה לא הוי שקרא ממש דאפשר לפרש דהכי קאמר דנפטרה הימנו בשבועתה שתשבע ולא שנשבעה ומיהו מדלא כתבו להדיא אם תשבע תפטרה משמע דהכי כתבה נפטרה ממני בשבועתה שנשבעה כבר ולכך מחזי כשקרא לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה כנ"ל. ויש להאריך עוד ולאפס פנאי קצרתי:

משום דאתיתו ממולאי כו'. כלומר מפני שאתם באים מבית עלי שנכרתים קודם זמנן כו' תאמר דברים כרותים כלומר דברים שאינם מקובלים והוה מלשון ימל קצירו ויש אומרים דעל שם העיר שנקראה ממולא כדאמרינן ר' מאיר איקלע למימלא חזינהו דהוו שחורי ראש כלומר שלא היה בהם זקן ונתן להם עצה שיעסקו בתורה ויאריכו ימים דכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

אשרתא קיום השטר לשון שריר וקיים. רש"י במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו דעל שם שכותבין ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי קורא אותו אשרתא ע"כ:

דמיכתבא שכתבו ב"ד שטרא דנא כו'. מקמי דמחוו סהדי חתימות ידייהו קודם שיאמרו העדים זה כתב ידנו. ואית ספרים דכתוב בהו מקמי דנתחזו חתימות ידייהו דסהדי קודם שיאמרו עדים מכירים אנו בחתימת עדים הללו פסולה ההיא אשרתא משום דמתחזי כשקרא הכא נמי דכתבי לה פלונית יצאת בב"ד זכאה מחזי כשקרא דהא אכתי לא אשתבעאי. וליתא לדרבה ומנא תימרא דליתא מדרב נחמן. מצאו לגטה כתוב כהלכתו ושמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה באותן שמות הכתובין באותו גט אבל עדיין אינו חתום בעדים וחתמו כשר דרבי מאיר לא בעי אלא חתימה לשמה ורבנן פליגי עליו דבעי כתיבה וחתימה לשמה. אבל בשאר שטרות כגון שטרי הלואות אם מצאו כתוב בשמו ובשם אותו האיש שרוצה ללות הימנו ובו ביום שנכתב כדי שלא יהא מוקדם יכול ללות בו אף על גב דמחזי כשקרא ומנא תימרא דהכי הוא דאמר רב יוסף כו' אינו חוזר ולוה בו ואפילו בו ביום שפרעו נמחל שבשעה שפרע נמחל שעבוד השטר והוה ליה כחספא בעלמא ואיכא לקוחות דמזמן ראשון הוה ליה מוקדם ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. לשקרא דהא לשם הלואה שניה לא נכתב כלל. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א אינו חוזר ולוה בו פירוש אפילו בו ביום דליכא משום מוקדם אי נמי אפילו ליום אחר וכגון שכתוב בו סתם חדש או שנה שאינה טורפת לקוחות אלא מסוף החדש או מסוף השנה. עד כאן:
אבל למיחזי כשקרא לא חיישינן פירוש דדוקא בכי הא דליכא שום מחזי כשקרא בחתימה אבל כי איכא מחזי כשקרא בחתימת העדים כההיא דפרק גט פשוט דכי יתביתו בהיני וכההיא דאורכתא ודאי חיישינן כדאיתא התם ופסלינן לה אפילו דיעבד וכדהוה אמר רבא באשרתא דדייני וכבר פירשתי' בנזיקין בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה הא דאמרינן דלא חיישי למיחזי כשקרא אומרים רבני צרפת דדוקא בשקרא דאתי לידי קושטא כגון זה שעתיד להתברר אם נשבעה אם לא אבל בשקרא דלא אתי לידי קושטא חיישינן למחזי כשקרא כדאמרינן בפרק גט פשוט אי יתביתו בשילי אף על גב דמסירן לכו מילי בהיני משום דמחזי כשיקרא אם יכתבו ויאמרו שנכתב בהיני זו וזהו שיקרא דלא אתי לידי קושטא שהיום או מחר לא ידעו שנכתב בשילי אלא לעולם יחשבו כי בהיני נכתב כמו שכתוב בשטר ע"כ:

בפרש"י בד"ה קרענא ס"ד וכי אחד נאמן כו' אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן עכ"ל ואפוכי שבועה ע"י בת רב חסדא לא הוה כ"כ אפוקי ממונא כיון דשבועה מיהא בעי משא"כ הכא דבעדות האחד לחוד מקרע השטר ודו"ק:

תוס' בד"ה אית לך כו' אלא דעל ידי כך היתה יכולה כו' שיפרעו היורשין מה שהיה חייב לה כו' עכ"ל ובהכי ניחא דאין להאמינה במגו דנאנסו או להד"ם או החזרתיו לך כמ"ש הרא"ש דא"כ מפסדת ולא היתה יכולה להראות השטרות ליורשין ליפרע מהן מה שהיה חייב לה אביהם אבל הרא"ש תירץ בזה דמיירי שהפקידו אצלה בעדים כו' ע"ש ולא ידענא בעיקר קושיית התוספות להאמינה במגו דלקוחין אמאי לא תירצו (*) כן בשהיו עדים שבאו לידה בתורת פקדון וכה"ג כתבו התוס' גופייהו לקמן לאוקמי בהכי הך דפרק האשה שהלכה ודפרק איזהו נשך ע"ש ודו"ק:

בא"ד דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבורה היתה שהיא טענה מעולה כו' עכ"ל ר"ל דבההוא בקרא לעיל ניחא דבאותה שעה שהיה טוען מחיים תפיסנא היה יכול לטעון לקוח וה"נ הכא אילו היתה טוענת מעיקרא דתבעתינהו מחיים היתה נאמנת במגו דלקוח אבל כיון דמעיקרא לא היתה טוענת רק מחיים תפיסנא ולא היתה נתכוונה לטענת דתבעתינהו מחיים מדלא טענה מעצמה אלא שסבורה כו' ואם כן השתא אין להאמינה במגו דלקוח כיון שכבר אמרה מחיים תפיסנא וה"ל מגו למפרע ודו"ק:

תוס' בד"ה אית לך סהדי כו' סבורה היתה שהיא טענה מעולה כו'. נ"ב פי' ומש"ה מאחר שמתחלה לא טענה דתבעתינהו והשתא היא דקטענה לא מהימנא דהשתא לית לה מגו אבל בטענה ראשונה דתפס' מחיים היתה נאמנת כיון שבאותה שעה היה לה מגו אבל בטענה דתבעתינהו דטענה אח"כ לית לן למימר מגו ולהימנה דההיא שעתא הוי מגו למפרע ומגו למפרע לא אמרי' ומ"מ אי לאו דאמרי' שסברה טענה מעולה היתה אם כן בטענה ראשונה שטענה מחיים תפיסנא היתה טוענת דתבעתינהו דאל"כ אין זו תפיסה כיון דבתורת פקדון בא לידו ע"כ אומר שסברה שטענה מעולה היא ומספיק לה שהרי לא טענה מעצמה כן אם כן מה שטענה אח"כ הוה טענה אחריתי והוי מגו למפרע:

בד"ה מרענא כו' בפ' שבועת הדיינין כו'. נ"ב ותימה למה לא הביאו פי' ר"ח שפירש הכא לענין נאמנות בשטר כמו שכותבי' התוס' בריש מצות חליצה (יבמות דף ק"א) וכן הרא"ש הביאו כאן:

גמרא אית לך סהדי דתבע מיניך כו'. כ"ה גי' הרא"ש ונכון דקאי על אביהם:

גמ' שם א"ל לא א"ל אע"ג דאיכא מר עד א' לאו כלום הוא. כ"ז ליתא ברי"ף ורא"ש. ונ"ל דגם התוס' ע"כ לא גרסי להו דהא כתבו דר"פ היה קרוב ולא קבליה רבא אפי' לשבועה דמהני לה ע"א

תד"ה מרענא (בסופו). ודקא א"ל כו' איכא אינש אחרינא כו' צ"ל שהיה ר"פ קרובו כו'. לפמש"כ התוס' במכות (ו) בד"ה אמר רבא דבנמצא אחד מהן קרוב עדותן בטלה אף שלא העידו בתכ"ד. ולפמש"כ שם דאפי' לשבועה בטל העד הכשר ע"ש. קשה דא"כ לא היה מועיל אף אם היה סהדא אחרינא ג"כ. ודע דלפירושם יהיה גם מכאן ראיה להרמב"ם שהבאתי שם דאף שע"א קם לשבועה מ"מ ע"י קרוב או פסול לא:

רש"י ד"ה קאקי. אווזים. כנה אותם בהן על חכמתם ועל דרך דאיתא ברכות נז ע"א הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה:

גמרא ההיא אתתא וכו' אמרה להו מחיים תפיסנא. כ' הרי"ף דמיירי בלא עדי פקדון ואפ"ה ל"ל מגו דלקוח דהא אותיות א"נ אלא בכתיבה ומסירה ע"ש. ואם בעי' עדי ראה או לא ע' בש"כ (סי' ס"ד) דמגו דהחזרתי לאו מגו מעלי' הוא. ודעת הרא"ה דגם הרי"ף מיירי בעדי ראה רק דליכא עדי פקדון ע"ש ובין כך וב"כ קשה הא אית להו מגו דבתורת משכון אתפסי' דתהיה נאמנת כמו דנאמנת לומר לקוח. וכן השיג באמת הרא"ש על הרי"ף. וע' בספר הזכות.
ולענ"ד למה דמבואר בש"ע (סי' עב סכ"ג) דאם יש עדים דבתורת משכון בא לידו ואין יודעי' על כמה נאמן הלוה דממושכן על הפחות ע"ש. א"כ ה"נ אף דלשיטת הרי"ף ע"כ דידעי' שחייב לו כך וכך דהוא ליכא מגו. מ"מ אם נאמינהו דבתורת משכון בא לידה מטעם דהא ברשותה. מ"מ נוטעון שמא רק על פרוטה א' התפיסה והשאר הוי מטלטלי דיתמי, ודעת הרא"ש אפשר כיון דידעי' סך החוב וגם בתורת משכון בא לידה יש לנו לומר דהתפיסה על כל החוב. או אפשר דאם ממושכן על פרוטה א' קיימי הנך שטרות ברשותה ולא בא לידי מטלטלי דיתמי ויכולה לתפסם לשאר החוב אף לאחר מיתה ודין זה צריך ענין לדינא:

סוגי' דחזר ומחלו מחול.

עיי' רי"ף בשם ר"ח. ומ"ש רמב"ן בישובו במלחמות ה'. ומה שחזר והקשה עליו. והנלע"ד דש"ך סימן ס"ו סקע"ה כ' שמלשון ראב"ן משמע בשטר שיש בו נאמנות אינו יכול למחול והא ליתא ע"ש. ולכאורה לא ידעתי שום משמעות בראב"ן דהרואה בספרו בפנים יראה דכוונתו כמ"ש רמב"ן בדר"ח. והכי קאמר הואיל ואינו יכול לגבות עד שישבע המלוה המוכר שלא נפרע נמצא עדיין כחו ורשותו עליו ויכול למחול ומובן שאין כוונתו של ראב"ן דוקא שיהי' צריך לישבע. אלא כיון שעכ"פ הלוה לא ישלם ללוקח עד שיעמוד המוכר לפניו או ישבע שלא נפרע אם אין בו נאמנות. או עכ"פ יאמר על הימנותו שלא נפרעתי. אבל זולת זה לא יפרע ומכ"ש שאם יאמר המוכר נפרעתי נהי שאינו נאמן לחוב ללוקח. מ"מ הלוה לא יפרע בלי שבועה או שיאמר המלוה שלו לא נפרעתי נמצא עדיין כח השטר ביד המלוה המוכר ויכול למחול ודברי הש"ך תמוהים לכאורה. אלא שנ"ל דס"ל להש"ך דאם יש בו נאמנות לא צריכי' תו לאמירתו של המלוה המוכר כלל דבמה שמכרו לאחר הו"ל כאלו הגיד בפירוש לא נפרעתי וכמ"ש ש"ך סברא זו בעצמו לקמן ועי' לעיל סס"ק ס"ב. וא"כ יפה כ' הש"ך לראב"ן אי הי' כותב נאמנות אינו יכול למחול וזה אינו במשמע. ונראה דרבינו חננאל נמי נתכוון לסברת הראב"ן הנ"ל אלא שהוסיף נהי דליכא למיחש שכבר נפרע קודם מכירה דכיון שמכרו ה"ל כאלו הגיד שלא נפרע וגם אין לחוש שקיבל פרעון אחר המכירה שהוא יותר פושע כסברת הרמב"ן יהודה שבש"ך סס"י קס"ב הנ"ל. מ"מ ניחוש דלמא עיין בחשבונו אח"כ ולא פש לי' גבי' ובטעות ושגגה נעשה לו ואינו פושע נמצא עדיין צריך לישבע או שיאמר על נאמנותו שלא כן הוא נמצא שעדיין כח השטר אצל המוכר ומשו"ה יכול למחול. ובישיבה הארכתי עוד. ועיי' יתר חדושים בזה פ"ק דגיטין סוגי' מעמד שלשתן ובשארי מקומות:

גמרא א"ל אנן נמי מחריפותא דנהרא תפסינן לה ופרש"י אנו לא מצאנו על שפת הנהר שהיא כסימטא אלא מזה חטפנוה כו'. ומשמע לכאורה דשלוחיה דיימר בר חשו מצאה על שפת הנהר ולפ"ז יש לתמוה מאי אהני להו לרב פפא ולר' הונא בריה דר"י שתפסו אח"כ מזה השליח מחריפותא דנהרא דסוף סוף משעת מיתת אביהם זכו בה היורשים כיון שעמדה בסימטא וממילא זכו בה היורשים שעה א' ותו לא מהני תפיסה למ"ד והוא שצבורין ומונחין ברה"ר כדמוכח כולה סוגיין וצ"ע:

שם אבימי בריה דרבי אבוה כו' א"ל מיגו דיכולין לומר להד"ם כו'. לכאורה משמע דהנהו דבי חוזאי רבים הוו מדנקיט לשון רבים א"כ יש לדקדק על מה שכתבו התוספות לעיל דף י"ח ע"ב דלא אמרינן מגו בשנים ובדף י"ט ע"ב בד"ה ואם כתב ידן ביארו הטעם שאין א' יודע מה בלבו של חבירו וא"כ אמאי אמרינן הכא הך מגו אפילו בדאיכא טובא ודוחק לומר שכל א' מהם היה לו תביעה מיוחדת לומר סיטראי נינהו דלישנא לא משמע הכי אלא דשותפין היו ויש לחלק דדוקא בב' עדים לא אמרינן מגו משא"כ בבעלי דינים דמסתמא נועצו יחד באיזה טענה יוכלו לפטור עצמן וכ"כ התוס' פ' האיש מקדש דף מ"ג ע"ש וק"ל:

קונטרס אחרון
בעובדא דאבימי בי חוזאי משמע דאף לשיטת כמה פוסקים דלא אמרינן מיגו בשנים היינו לענין שני עדים דוקא משא"כ בבעלי דברים אמרינן מיגו אפילו בשנים וכמ"ש התוספות פרק האיש מקדש דף מ"ג:

שם ולא היא בין כך ובין כך משלם דא"ל לתקוני שדרתיך כו' משמע דאף ע"ג דהשליח משלם אפ"ה זכה התופס וכבר כתבתי בסמוך בעובדא דבקרא דיש לתמוה על סברא כזו דא"כ לא תפס משל הבע"ח כלום אלא משל השליח ומה שתירצתי שם לא שייך כאן. אמנם אחר העיון מצאתי במרדכי שהקשה כן ותירץ בשם רשב"א ור"י ז"ל דהכא נמי איירי שהוא טוען שהשליח מסרו לו על חוב אחר וא"כ היינו דומיא דבקרא שכתבתי ועדיף מיניה ואח"ז חזר המרדכי וכתב קושיא זו בלשון תימא וכתב וי'ל דהלה יאמר אני תפסתי מחמת החוב שלי ואין לך להוציא מידי עכ"ל והובאו ב' הדיעות בש"ע ח"מ סי' נ"ח וכתב הש"ך על זו הסברא האחרונה של המרדכי שתלמיד טועה כתבו ואין להשגיח עליה שהוא גיליון ואני מצאתי סברא זאת בחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין ומתקן הלשון קצת דהשליח הוא דאפסיד אנפשיה שלא עשה שליחותו כראוי אלא דגם בזה יש לתמוה סוף סוף לקתה מידת הדין שהרי אילו עשה שליחותו כראוי לא היה הלה תופס כלום. מיהו בל' התוספות דשמעתין נמי משמע כשיטת הריטב"א שכתבו בד"ה מגו דיכול למימר דאיירי אחר שנתקנה שבועת היסת דאי קודם שנתקנה הו"ל מגו במקום עד אחד דלא חציפי להכחיש את העד ואי ס"ד כפירוש הרשב"ם ור"י ז"ל שטוענים שהשליח מסרו לידם על חוב אחר והשליח מכחישם א"כ השתא נמי הם מכחישים אותו וא"כ לא אמרינן מגו דהעזה דהא ממעיז למעיז הוי מגו מעליא ולא דמי כלל לנסכא דר' אבא דהתם אין מכחיש את העד כלל בטענתו ומש"ה לא אמרינן מגו דאי בעי הוי מכחיש ליה אע"כ דהתוס' מפרשים ההיא דשמעתין נמי שאין מכחישין את השליח כלל אלא כשיטת הריטב"א ולשון אחרון של המרדכי. ובמה שיש לתמוה על סברא זו נ"ל ליישב דמצי למימר להשליח את לא מהימנת לן ששנית בשליחותך דאין אדם משים עצמו רשע ואי מסר השליח המעות על חוב שבשטר לא היה לך להוציא המעות מידך עד שיוחזר השטר לידך וא"כ בוודאי מסר לך המעות על חוב שבע"פ או סתם שלא הזכיר השטר וא"כ אם תטעון האמת תפטור והיינו דומיא דבקרא ובזה סרה תלונת הש"ך מעל הגה"ת רמ"א שם ודו"ק:

תוספות בד"ה מיגו דיכלי למימר כו' אחר שנתקנה כו' אבל קודם שנתקנה שבועת היסת דשליח אינו נוגע בעדות כו' עכ"ל. ואע"ג דלמאי דמסקינן דהשליח בין כך ובין כך מחוייב לשלם א"כ אפילו קודם שנתקנה שבועת היסת אין לך נוגע יותר מזה דהו"ל בעל דבר מ"מ קשיא להו מיהא למאי דס"ד דרב אשי מעיקרא דזימנין דהשליח פטור מלשלם ואפ"ה משמע להו דאיתא להאי דינא דאבימי וע"ז כתבו דהיינו דוקא לאחר שנתקנה ש"ה כנ"ל לכאורה אלא שהוא דוחק לכך נראה יותר דמשמע להו דקודם שנתקנה שבועת היסת לא הוי השליח פושע שסמך עצמו על זה שלא יכחישוהו דלא חציפי להכחישו כיון שהוא עד גמור אבל השתא שתקנו ש"ה דהו"ל נוגע ולא עד הוי פושע וזכה נמי התופס כנ"ל. מיהו בעיקר דבריהם דמדמי להו לנסכא דר' אבא לכאורה סותרין דבריהם למה שכתבו שם בפ' חזקת דדוקא היכא דהוי מחוייב שבועה דאורייתא להכחיש את העד מש"ה לא אמרינן מיגו במקום עד א' וא"כ לא שייך הכא הך מילתא דהכא ליכא שבועה דאורייתא אפי' בהכחשה דהא אין העד רוצה לחייבו ממון אף אם יודה אלא להחזיר השטר דהו"ל כע"א מעיד שהוא פרוע דלא מחייב אלא שבועה מדרבנן וכבר הרגישו בזה בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל והש"ך בח"מ סי' נ"ח ע"ש. מיהו אף למאי דמשמע להו הכא בפשיטות דטעמא דנסכא דר' אבא נמי היינו משום דלא חציף להכחיש את העד ולא הוי מיגו מ"מ נראה דלא דמי דנהי דהתם לא חציף להכחיש את העד וגם את הבעל דבר ומש"ה לא מיקרי מגו דניחא ליה להעיז נגד הבע"ד לחוד משא"כ אם מכחיש את העד לחוד לומר להד"מ שאין הבע"ד יודע מזה או אם טוען סיטראי נינהו שמחציף נגד הבע"ד לחוד ואף שיש לחלק מטעם מלוה ישנה כמ"ש בפרק האיש מקדש דף מ"ג ע"ש מכל מקום אכתי לא מדמו להו שפיר לנסכא דר' אבא וצ"ע ודוק היטב:

גמרא ההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגא דשטרי כו' א"ל מחיים תפיסנא להו ופרש"י בחוב שהיה חייב לי החזקתי בהם עכ"ל. ונראה מפשט לשונו דאיירי שהחוב לא היה ידוע ומבורר בעדים או בשטר מדלא כתב רש"י בחוב שחייב לי כמו שהעתיק הר"ן ז"ל משמע שהיא טוענת שאביהם היה חייב לה ואפ"ה נאמנת אי איכא סהדי דתבעינהו מחיים ולא יהבת לה כיון דבהאי שעתא היתה נאמנת לומר שחייב לה עד כדי דמיו וא"כ בדליכא עדים וראה איירי כמו שאבאר בל' התוספות. ואע"ג שהריטב"א ז"ל בחידושיו מדקדק דאיירי בדאיכא עידי פקדון מדקאמר דהוה מפקדי גבה. ולענ"ד משום הא לא איריא דשפיר שייך האי לישנא כיון שהאשה מודית בכך דבתורת פקדון אתא לידה כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל וכן נראה מל' הרי"ף ז"ל כמו שכתב הר"ן ז"ל בשיטתו אלא דנ"ל עוד שהרי"ף ז"ל מפרש ג"כ דאיירי שהחוב אינו ידוע וכן נראה מסתימת לשון כל הפוסקים זולתי לשון הרשב"א ז"ל בתשובה שהובא בב"י ח"מ סי' ס"ד שכתב להדיא דאיירי בחוב ידוע דוקא ע"ש. ובזה יש לי ליישב הגה"ת רמ"א סי' הנ"ל וכמו שיבואר בסמוך בל' התוס' ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא ההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגא דשטרי א"ל מחיים תפיסנא להו. וכתבתי דמלשון רש"י ז"ל משמע דאיירי שהחוב לא היה ידוע ומבורר ואפ"ה מהימנא כיון דליכא עידי פקדון וראה כיון דבהאי שעתא דתבעינהו מינה ולא אהדרתינהו הות מהימנא לומר שיש לה חוב בידו ומתוך כך נתיישב היטב לשון רמ"א בהגה"ת ח"מ סימן ס"ד ממה שהשיגו עליו הסמ"ע והש"ך וכמ"ש בפנים גם כן בלשון התוספות גבי ואומר ר"י דלא חשיב מיגו ובחידושי לח"מ הארכתי יותר דאף ע"ג דבהאי שעתא דתבעינהו מינה ראו בידה מ"מ כיון דבאותו מעמד אמרה שתופסת למשכון מהימנא ואע"ג דרמ"א גופא כתב בח"מ סי' ע"ב סעיף י"ח בהג"ה דאף על גב דבשעה שראו בידו אמר שתופס למשכון אפ"ה לא מהימן נ"ל דהיינו שאמר כן שלא בפני המפקיד משא"כ היכא שתבעו המפקיד בפני עדים ולא אהדר ליה באמרו שתופס למשכון והוי מהימן בהאי שעתא השתא נמי מהימן כמו שמבואר היטב בלשון תשובת רמ"א ז"ל בסימן פ"ו ע"ש:

תוספות בד"ה אית לה סהדי וא"ת ואמאי צריכה סהדי ליהמנה לדידה במיגו דלקוח כו' וכתב מהרש"א ז"ל דקשיא ליה טובא על קושייתם דהאיכא לאוקמי בפשיטות בעידי פקדון וראה וכמ"ש הרא"ש ז"ל ובאמת דאין בזו קושיא כ"כ דהתוספות לענין דינא אתו לאשמעינן דאע"ג דליכא עדים וראה אפ"ה לא מהימנא במגו דהו"ל כמגו למפרע כדמסיק רש"י ז"ל אלא דלכאורה תירוצו של ר"י דחוק מאד כמו שאבאר וא"כ ע"כ דמחמת קושיא הוכרח לפרש כן והדרא קושיא לדוכתא דהו"מ לאוקמי בעידי פקדון וראה. והנלע"ד בזה ליישב למאי דפרישית בסמוך דסוגיא דשמעתא משמע להו דאיירי בדליכא עידי פקדון וראה דהא לא נזכר בשמעתין כלל שראו בידה השטרות וא"כ אפילו את"ל דאיכא עידי פקדון אכתי מהימנא לתפסן למשכון בעלמא הנייר במגו דהחזרתי אע"כ דלא שייך מגו מהטעם דמסיק ר"י ז"ל ונהי דלפום ריהטא היה נראה דבלא"ה לא שייך מגו דלקוח דלמה שכתבו התוספות דבעי כתיבה ומסירה א"כ אם טוען שקנאו לנייר בלבד נמי הוי טענה גרועה דלא שכיח לקנות בענין זה והוי מגו גרוע וכ"כ הר"ן ז"ל ובסמוך אבאר שלענ"ד היא שיטת הרי"ף ז"ל מ"מ להתוס' לא פסיקא להו הא מילתא לכך תירצו בענין אחר וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך דסוגיין משמע שאין החוב ידוע אלא ע"פ טענתה וכמו שאבאר עוד בסמוך וא"כ ע"כ בדליכא עידי פקדון וראה איירי דאי בדאיכא א"כ אכתי כי מייתא סהדי דתבעינהו מחיים ולא אהדר' ליה נמי לא מהני אפי' לתפוס הנייר בתורת משכון כיון דאפילו בהאי שעתא דתבעינהו מינה נמי לא הוה מהימן וצריכה להחזירן כיון דאיכא עדים דבתורת פקדון אתא לידה ולית לה נמי מגו דהחזרתי כיון דראה שויא אע"כ בדליכא עידי פקדון וראה דהשתא כיון דאיכא סהדי דתבעינהו ולא אהדר ליה ובהאי שעתא הוה מהימן לומר שיש לה חוב בידו ותפסה מידו למשכנו במגו דלקוח או החזרתי הו"ל תפיסה מחיים כן נ"ל בשיטת התוס'. ומתוך מה שכתבתי יש לי להציל הארי מיד הרועים במה שכתב רמ"א ז"ל בח"מ סי' ס"ג בהג"ה דאף ע"ג שאין החוב מבורר אפ"ה בדאיכא סהדי דתבעינהו ולא אהדרינהו נאמן לתפוס הנייר למשכון אע"ג דלית ליה מגו דלקוח והשיגוהו הסמ"ע והש"ך שם ולפמ"ש מוכח כן מתוך הסוגיא לפי שיטת רש"י והתוס' ורוב המפרשים זולת לשון הרשב"א בתשובה וזהו שכתב רמ"א דלא כיש מי שאומר ואף שכתב רמ"א ז"ל ואע"ג דלית ליה מגו דלקוח צריך לומר דמ"מ בהאי שעתא דתבעינהו מיניה לא ראו בידו והוי ליה מגו דהחזרתי ומש"ה הוי מהימן לומר שתופס הנייר למשכון במיגו מש"ה השתא נמי מהימן וכן מבואר מדקדוק לשון רמ"א ז"ל ומלשונו בתשובותיו סי' פ"ו ע"ש ובחדושי לח"מ הארכתי ודוק היטב:

בא"ד דאע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות במסירה וצריך כתיבה ומסירה ה"מ לקנות החוב כו' ותפיסה מחיים לא מהני לגבות החוב דלא עדיף ממכירה וכ"כ כל המפרשים הקדמונים והאחרונים וכ"כ בטור ח"מ סי' ס"ד ובש"ע שם דאילו לגבותם אינו מועיל בלא כתיבה ומסירה אבל קשיא לי טובא שאם נפרש הסוגיא דהכא ועיקר הדין בח"מ סי' הנ"ל דאיירי כשהחוב ידוע בעדים או בשטר כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהביא הב"י שם וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם אם כן אמאי פסיקא להו דבעי כתיבה ומסירה בכה"ג דהא עיקר הטעם דבעי כתיבה ומסירה כתבו הקדמונים דהוי בחד מתרי טעמי אי משום דמכירת שטרות מדרבנן אי משום דשיעבוד שיש למלוה על גוף הלוה לפרוע חובו א"א להקנות לאחר כמו שיבואר לקמן א"כ נראה דלא שייכי הנך טעמי אלא במוכר שטר חוב אבל היכא שיש לו חוב ידוע עליו אמאי בעי כתיבה לכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודי' ותיפוק ליה דבלא"ה החוב משועבד לו מדר' נתן וממילא קני לשיעבודא דאית ביה ואין צריך אלא לתפיסת השטר דאל"כ לא יפרענו הלוה השני עד שיחזיר לו שטרו וכ"ש דלשיטת הרמב"ם והר"י מיגא"ש שהובאו בח"מ סי' ס"ד דלענין קנייתו נאמן בלא כתיבה אלא שצריך עדים או כתיבה לענין תביעתו דאל"כ יאמר לו מי יאמר שבעל דברים כתב ומסר לך והכא לא מצי למימר הכי דהא משועבד לו מדר' נתן והב"ד נזקקין להוציאו מזה וליתן לזה. ואם כן שפיר מצינן לאוקמי כולה סוגיין אפילו לגבות גוף החוב היכא דאיכא סהדי דתבעינהו מחיים דאל"כ הוי תפיסה דלאחר מיתה דלא שייך הא דר' נתן כדפרישית במשנתינו בדף הקודם ובכך היא הסוגיא פשוטה דבעי סהדי דתבעינהו מחיים דאז הוי ככתיבה אבל בדליכא סהדי לא מהימן במגו דלקוח דא"כ לא מהני בלא כתיבה וכך היה נראה בעיני ברור בשיטת פי' הרי"ף ז"ל שכתב דלא מהימן במגו דלקוח דאמרינן ליה אחוי שטרך וע"כ היינו לגבותם וא"כ ע"כ דהשתא כשאומר שתפסן בתורת משכון על חוב ידוע ואייתי סהדי דתבעינהו מחיים הוי במקום כתיבה כדפרישית. וא"כ לפי זה ע"כ דהתוספות שכתבו דלגבות בעי כתיבה היינו משום דמשמע להו דאיירי כשאין החוב ידוע דלא שייך דר' נתן ומש"ה בעי כתיבה ומסירה כל זה היה נ"ל נכון וברור לולי שלא ראיתי לשום פוסק קדמון או אחרון דנחית לחלק בכך דלתורת משכון עדיף ממכירה לענין כתיבה משום דר' נתן ומל' הרי"ף ז"ל נמי אינו מוכרח שיש לפרש דבריו ג"כ אפילו באין החוב מבורר וא"כ אתי שפיר דלא מהני כלל לגבות אלא לתפיסת משכון ואפ"ה לא מהימן במגו דלקוח דכיון דא"ל אחוי שטרך לא מצי למטען נמי שלקוח הוא בידו לתפוס הנייר דלא שכיח ומ"מ בעיקר הדין אי בעי כתיבה לענין משכון לגבות לענ"ד צריך עיון מטעמא דפרישית ודוק היטב:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה אית לן סהדי כו' ואף על גב דקי"ל דאין אותיות נקנות במסירה ה"מ לקנות החוב וכו' ותפיסה מחיים לא מהני לגבות החוב דלא עדיף ממכירה. והקשיתי לשאול אמאי פשיטא להו דלא עדיף ממכירה דלכאורה נראה דודאי עדיף דהא עיקר הטעם דנבעי כתיבה בהדי מסירה כתבו הקדמונים שני טעמים אי משום דמכירת שטרות דרבנן אי משום דעיקר השעבוד שיש למלוה על גוף הלוה א"א להקנות לאחר א"כ הא לא שייך הני טעמי אלא במוכר משא"כ לענין משכון על חוב ידוע הא מדאורייתא אשתעביד הלוה לאידך נמי מדרבי נתן וא"כ במסירה לחוד סגי וכמ"ש בפנים בשלמא לפי מה שכתבתי בסמוך דשמעתין איירי כשאין החוב ידוע א"ש אלא דבאמת מסתימת לשון הפוסקים משמע דלא נחתי לחלק בכך אלא אפילו במשכן השטר על חוב ידוע נמי בעינן כתיבה ומסירה וטעמא דמילתא לא ידענא ולדעתי צ"ע:

בא"ד ואור"י דלא חשיב מיגו הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון כו' עכ"ל. ולכאורה שדברי ר"י תמוהין מאד דא"כ בכל דיני מגו נאמר שהיה סובר דטענתו שטוען עכשיו היא טענה מעולה ועוד במאי דחשיב ליה מגו למפרע ומדמה לה לההיא דפ' זה בורר ודפרק שבועת הדיינין ולכאורה לא דמי דהתם כיון דאיכא עדים א"כ אילו טוען מעיקרא האי טענה דהחזרתי הוי מוחזק כפרן בעדים א"כ השתא נמי לא מהימן באידך טענה כיון דליכא מיגו משא"כ ההיא דהכא שאין כאן עדים כלל ואפילו אי הוה טעין מעיקרא לקוחה היא בידי היתה יכולה לחזור וליטעון מפטור לפטור דמשכון הוא בידה ותבעינהו מחיים א"כ אמאי לא מהימנא להחזיק טענתה הראשונה דמחיים תפסה ונראה דר"י סובר בפשיטות דטענתה הראשונה שאמרה מחיים תפיסנא משמע שתפסה בתפיסה בעלמא שלא מדעת הבעלים ושלא לשם משכון כמו שאבאר בסמוך וא"כ שהיתה מתחייבת באותה טענה הו"ל כטוען מחיוב לפטור דלא מהני אלא דאפ"ה אם באו עדים דתבעה מחיים ולא אהדר ע"כ אנו מפרשים דבריה כך שלא תהא סותרת דברי העדים אלא דאפ"ה הוצרך ר"י לפרש מטעמא דמיגו למפרע לא אמרינן משום דאל"כ לא הוי פסיקא ליה בכל טוען וחוזר וטוען מחיוב לפטור דלא מהימן היכא דאית ליה מגו אי לאו משום הא גופא דמיגו למפרע לא אמרי'. ובעיקר תירוץ ר"י כבר כתבתי דנ"ל מה שהוכרח לפרש כן היינו משום דסוגיא משמע ליה דאיירי שאין החוב מבורר בעדים וא"כ מדהימנינן לה אי מייתא סהדי דתבעינהו מחיים שתתפוס מיהא בתורת משכון ע"כ היינו משום מיגו דלקוח או להד"ם או החזרתי וא"כ תו לא מצי לפרש כתירוץ הרא"ש ז"ל דאיירי בעדים וראה ולא מצי לפרש נמי כתירוץ הרי"ף ז"ל שכתבתי שהיא ג"כ כוונת הרי"ף ז"ל לכך הוכרח לפרש בהאי עניינא דודאי לענין עיקר החוב הוי מהימנא מעיקרא לומר שיש לה חוב עליו דהא אית לה מיגו וא"כ ודאי טענה האמת שיש לה חוב ותפסה מחיים אלא דאכתי לא מהני לה האי תפיסה אלא כשתפסה לשם משכון ומדעת הבעלים ובהא לא מהימנא בלא עדים כיון שלא טענה כן מעיקרא הו"ל כמחיוב לפטור כן נ"ל נכון ומוכרח בשיטת ר"י ולענ"ד הן הן דברי רמ"א בהג"ה ובתשובה ונסתלקו השגת הסמ"ע והש"ך ודוק היטב:

רש"י בד"ה הוי תפיסה דלאחר מיתה כו' וכי אמרינן תפיסה מחיים כו' ותפס מטלטלים לשם חובו כו' עכ"ל. ולכאורה נראה מלשונו שסובר דהא דקאמר ר"ע במשנתינו שכולן צריכין שבועה דמש"ה לא מהני תפיסה לאחר מיתה ומחיים מהני אין עיקר הטעם תלוי בשבועה דא"כ אין לחלק בתפיסה מחיים אם נתכוין לתפיסה בעלמא או לשם משכון אע"כ דעיקר הטעם כמבואר בירושלמי שכתבתי במשנתינו דזו תורה וזו אינה תורה והיינו כמ"ש לגבי מטלטלי דיתמי וא"כ כשתפסן לשם חוב לא מיקרי מטלטלי דיתמי כדאמרינן בעלמא דמשכון שלא בשעת הלוואתו מהני שלא יעשה מטלטלין אצל בניו משא"כ אם תפסן שלא לשם חובו הו"ל כפקדון כן נ"ל בכוונת רש"י אלא דלאחר העיון ראיתי בחדושי הריטב"א ז"ל שכתב שיטת רש"י והוסיף בלשונו שהתפיסה מחיים צריך להיות ודוקא מדעת הלוה וכי תבעה מינה ולא אהדר ליה הוי כמדעתו ע"ש ולא ידעתי טעם דברי ריטב"א בזה דמה לי מדעת הלוה או שלא מדעתו דנהי דבעובדא דבקרא דלעיל מצינן למימר שטוען שתפס מחיים ומדעת הבעלים כדפרישית לעיל מ"מ הא בכמה דוכתי פשיטא לן שאדם יכול לתפוס למשכון אף שלא מדעת הלוה כדאיתא בפרק חזקת הבתים בעיזי דאכלי חושלי ובדוכתי טובא אם לא שנאמר דהריטב"א ז"ל סובר דבשבועה תליא מילתא ובכה"ג שתפס מדעת ליכא שבועה אלא דמכמה טעמי א"א לפרש כן ואין להאריך וצ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה הוי תפיסה דלאחר מיתה וכו'. ודקדקתי מלשון רש"י דהא דאמר ר"ע במשנתינו ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה אין זה עיקר הטעם אלא כדאיתא בירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל שאפילו בפטרוהו מן השבועה נמי דינא הכי עיין בפנים:

גמרא אמר רב פפא השתא דאמר מר כו' כגון אבא מרי ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד כו' ופרש"י אפוקי ממונא הוא ובעינן תרי עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהאי דבת רב חסדא לא הוי אפוקי ממונא כ"כ כיון דשכנגדה מיהא אצרכה שבועה ולפ"ז יש לי לדקדק דהשתא נמי אמאי מסקי' לא מגבינן ולא קרעינן הו"ל למיפסק דקרעינן וישבע שכנגדו שהוא פרוע ואפשר דלא שייך לפסוק שבועה בכה"ג כיון דעד המסייע פוטר משבועה. מיהו יותר נ"ל לפרש לפי מאי דאיתא בטוח"מ סי' ט"ו ובש"ע שם דבדין מרומה אין לדיין להשתדל אלא להסתלק וכמו שעשה הרא"ש ז"ל בדין מרומה כשבא לפניו והיה כותב וחותם ביד הבע"ד שלא יזדקק דיין בדין זה ומסיים שם דה"מ כשהתובע הוא רמאי אבל אם הנתבע רמאי צריך הדיין להשתדל בדינו שלא ישתכר הרמאי. ולפ"ז א"ש דודאי הא דקים ליה בגווה אין לך דין מרומה יותר מזה וא"כ בבת רב חסדא שהנתבעת היתה חשודה א"כ היה מהצורך לגמור הדין וכיון שהיא חשודה והדיין יודע בזה ע"כ היה צריך לפסוק הדין ולא להוציא חלק ומש"ה אפכה אשכנגדה דודאי הנתבעת ניחא לה בהכי שאם יסתלק רבא לגמרי ויתן כתוב וחתום כל שכן שתפסיד הנתבע' טפי ודטבא לה עביד לה משא"כ הכא מקשה הש"ס שפיר קרענא ס"ד כיון דאיכא תקנתא דמרענא היינו להסתלק מן הדין כיון שהתובע רמאי כנ"ל נכון:

גמרא אמר ליה אנן נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא וכו'. הנה לכאורה צ"ל בע"כ שלא היה הספינה בסימטא כלל משעת מיתה דאל"ה כבר זכו בו היורשים אלא דא"כ קשה למה הוצרכו לומר להשליח את תופס לבע"ח כיון דהספינה היה עדיין בחריפות דנהרא דהוי רשות הרבים הא קי"ל דאין משיכה קונה ברה"ר ולא הוי תפיסה כלל ועיין לקמן דף פ"ו ע"ב שכתבנו ישוב ע"ז ובפשטות יש לומר דהכי קאמר ליה את אף אם תמשוך לסימטא לא תועיל התפיסה דה"ל תופס לבע"ח וכו' ובזה ממילא נכון מה שהקשינו לעיל דהא הכא ה"ל ביד השליח כאלו זכה הבע"ח יתר על חובו וינתן ליורשים לר"ע דהכא שאני דכיון דעדיין לא המשיך הספינה לסימטא והיה עדיין בחריפותא דנהר' דמשיכה אינה קונה ברשות הרבים לא ה"ל כבא ליד אדם כלל. ודוק:

שם תוס' ד"ה מיגו דיכלי למימר וכו'. בספר פני יהושע הקשה דאפילו קודם שנתקנה שבועת היסת. אין לך נוגע גדול מזה דהא מחייב לשלומי ולענ"ד לק"מ כיון דאפילו אי לא מחייב לשלומי ע"כ דלא מהימן אלא משום מיגו דאהדרינהו. א"כ אינו נוגע כלל כיון דאית ליה מיגו ודמי להא דקאמרינן לעיל דף י"ח ע"ב בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון דאי לאו דאין אדם משים עצמו רשע היו נאמנים במיגו אף דלפי דבריהם הם נוגעין דאם יצטרך הלוה לשלם ע"י השטר יצטרכו הם לשלם ללוה שהפסידו אותו בעדות שקר ואפ"ה נאמנים במיגו ועמ"ש שם. אך לפמ"ש הש"ך בסימן קכ"א ס"ק מ"ד דהא דאמר שם בקידושין מיגו דיכלי למימר אהדרינהו היינו דוקא באמר להם הלוה צאו ופרעו. ולא אמר לשון הולך ותן. דאל"ה לא הוי מיגו שהמלוה יתבע אותם לפי שכבר זכו לו. ולא היה להם להחזיר ללוה א"כ אין מקום לקושית התוס' דיש לומר דמיירי כאן שאמר לו הולך ותן דליכא מיגו שירא שיתבע אותו המלוה והא דקתני סתמא משום דאפילו אין עדים לפנינו שאמר לו הילך ותן חיישינן שמא יש עדים שאמר לו הולך ותן ואין להכשיר עדותן דשמא מתיירא לומר אהדרינהו משום שיודע שיש עדים שאמר לו הולך ותן אלא שאין הלוה מביא אותם כדי שיאומן במיגו וכמ"ש בפירש"י בקידושין שם ד"ה דאי לא וכו'. דלפעמים שמסרו לו בעדים ונדחקו שם המפרשים וכתבנו שם לפרש דבריו ז"ל דהיינו דחיישינן דשמא מסר לו בעדים אלא שאינו מביאים כדי שיהיה להעדים מיגו דאהדרינהו דלא שייך לומר שיש עדים שלא מסר לו בעדים. (והא דלא חיישינן אפילו למ"ד א"צ לפורעו בעדים דשמא אמר להשלוחים אל תחזירו לי אלא בעדים היינו דיש לומר שיש עדים שלא אמר כן) ואם יאמר אהדרינהו יביאם הלוה וה"נ יש לחוש שמא יש עדים שאמר לו הולך ותן. והוא הטמין המעות והלוה אינו מביאם כדי שיהיה לו מיגו ויפטר מהמלוה אבל אם יאמרו אהדרינהו יביאם הלוה כדי שיכול המלוה להוציא מהשליח והלוה יפטר מן השליח כיון שאומר שלא החזיר לו. ובאמת קשה לפענ"ד טובא על הש"ך שם שכתב דבאין עדים שאמר לו הולך ותן נאמן השליח במיגו. דזה אינו דכל זמן שאין עדים לפנינו שאמר לו צא ופרע אינו מיגו דחיישינן שמא יש עדים שאמר לו הילך ותן וצ"ע. מיהו הכא יש לומר דס"ל להתוס' דאפ"ה אין נאמנים לומר סטראי נינהו במיגו דלהד"מ דמתייראים שמא יש עדים שאמר להשליח צא ופרע ויהיה לו מיגו דאהדרינהו ויתחייבו שבועה נגד העד. ומדנקט הש"ס סתמא משמע דאפילו באין עדים שאמר לו הולך ותן אפ"ה אין השליח נאמן ע"כ לאחר תקנת שבועת היסת. ודוק:

ומה שהקשה בספר פני יהושע דלא הוי מיגו דהעזה. שהרי אף לפי טענתו סטראי הוא מעיז נגד הלוה יש לומר דס"ל להתוס' דסטראי לא ה"ל העזה כל כך. דיש לומר דספק מלוה ישנה יש לו בידו. ואף אם הלוה יודע שאינו חייב לו. מ"מ אינו העזה דהלוה סובר שהוא טועה. וכמו שכתבו התוס' גבי שכיר בר"פ כל הנשבעים ובכמה דוכתין. וראיה לזה דלכאורה קשה בהא דקאמר בין כך ובין כך משלם דא"ל לתקוני וכו' קשה מאי פשט הא אף אם השטר ביד השליח והמלוה טוען שלא פרעו לו. נראה דחייב הלוה לשלם למלוה חובו דה"ל איני יודע אם פרעתי. כמ"ש המפרשים בקדושין שם דאפילו מלוה ע"פ אין השליח נעשה עד דה"ל כא"י אם פרעתי. ואין ראיה ממה שהשטר ביד השליח. דהרי אמר לו שקול שטרא והדר יהיב זוזי א"כ מה פשע השליח אפילו אי הוי שקיל שטרא היה יכול לומר לא נפרעתי והיה צריך לשלם לו. וצ"ל דאעפ"כ פשע דלא היה מעיז לומר לא נפרעתי. משא"כ בטענת סטראי דאינו העזה. וא"ל דאכתי מאי פשע הא היה נאמן לומר סטראי במיגו דלא הד"מ. דהא קי"ל דאמרינן מיגו דהעזה במקום דליכא שבועה. זה אינו דלא היה נאמן נגד הלוה במיגו. דהא קי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא אלא במקום שיש שטר כדאיתא בח"מ סוף סימן פ"ב נמצא אי הוי שקיל שטרא לא היה נאמן להכחיש הלוה ולומר סטראי במיגו להוציא אלא דא"כ אם טוען המלוה להד"מ לא פשע השליח דהרי מעיז עכשיו. ותו דקשה לפי דעת הפוסקים בח"מ סימן נ"ח בשם המרדכי דאינו יכול לומר סטראי אלא כשמכחיש השליח שנתן לו לשם הלואה אחרת. א"כ מעיז עתה ג"כ נגד השליח ומה פשע הא היה יכול לטעון להד"מ וה"ל א"י אם פרעתי. וצ"ל משום דלדעת הפוסקים אלו דמיירי דמעיז גם עתה. ממילא דאין מקום לקושית התוס' דה"ל מחויב שבועה וא"י לישבע דהא מעיז גם עתה נגד העד וכסברת ספר פני יהושע. וא"כ יש לומר דמיירי קודם שנתקנה שבועת היסת דאין העד נוגע. א"כ יש לומר דאף דקי"ל אינו יודע אם פרעתי חייב. מ"מ כשיש עד כשר שמעיד שפרע מצטרפין ברי דעד אחד לחזקת ממון ופטור לשלם. א"כ הכא הוי השליח עד ויפטר אך מהא דאמרינן בקדושין דף מ"ג הן הן שלוחיו הן הן עדיו משמע דוקא שנים. וצ"ל דהתם מיירי במלוה בשטר דוקא. וצ"ע בכ"ז לדינא. ודוק:

תוס' ד"ה אית לך סהדי וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דמנ"ל דילמא מיירי ביש עידי פקדון וראו בידה ובאמת כן הוא ברא"ש ושאר מפרשים ובספר פני יהושע כתב דמשמע דלא היה עדים כלל על החוב ונאמנת על החוב משום התפיסה במיגו וקשה לענ"ד דא"כ מאי קאמר אית לך סהדי דתבעינהו הא אית לה סהדי דתבעינהו גרע טפי דהא כתב בהגהת רמ"א סימן ע"ב סעיף י"ח דכשאומר לפני עדים שתופס על החוב שוב אינו נאמן לפני בית דין על החוב דאבד מיגו שלו וצ"ל דאמר לה שתביא עדים שתבע ממנה ולא רצתה ליתן לו ולא אמרה שום טעם ונאמנת עתה במיגו שהיתה אומרת שלא רצתה ליתן לו משום שלקחה ממנו ולפ"ז ה"מ התוס' להוכיח כפשטיה דהא אפילו בעדים דתבעינהו אינה נאמנת אלא למשכון כיון דלא אמרה טעם יש לומר שהיה לקוח בידה באמת וע"כ אפילו בעדים אינו מועיל אלא למשכון וא"כ תאומן למשכון אפילו בלא עדים אלא דלפי מאי דלא אסקו עדיין דלא אמרינן מיגו למפרע יש לומר שאמרה לפני עדים שתופסת על החוב דמ"ש הרמ"א דאינה נאמנת הוא מטעם דהוי מגו למפרע ותו קשה דלפמ"ש לעיל בעובדא דבקרא דלפי דעת הפוסקים דטעמא דר"ע דמהני תפיסה מחיים לר"ע הוא משום דלא שייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה משום דמחיים לא בעינן שבועה א"כ אין להאמינה במיגו דלקוח משום דקי"ל דבמיגו דלקוח בעינן שבועה בנקיטת חפץ כמ"ש הפוסקים בח"מ סימן ע"ב ושייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה ואף שכתבנו לעיל בעובדא דבקרא דהכא כיון שהוא טוען על גופו של חפץ לא בעינן שבועה במיגו דלקוח מ"מ הכא שכתבו התוס' דלא קנתה השטרות אלא שתופסת אותם למשכון א"כ אינה טוענת על גופו של החפץ ושפיר צריכה שבועה ואפילו אם היתה טוענת לקוח יש לומר דהיתה צריכה שבועה כיון שאינו אלא למשכון וע"כ שהיה לה ראיה על החוב וצ"ל דדוקא בשבועת היתומים אמר ר"ע שכולן צריכין שבועה משום דשבועת היתומים חמירא טפי כדאשכחן בדוכתי אחריתי לענין מת לוה בחיי מלוה וחשוד דבשבועת היתומים אינם נוטלין משא"כ בשאר שבועות אלא דבאמת קשה לי טובא דלפי שיטת התוס' דהיתה התפיסה בלא עדים מאי קאמר דה"ל תפיסה לאחר מיתה הא לא גרע ממטלטלין ביד אחרים דלא קאמר ר"ע דינתנו ליורשים אלא משום שכולן צריכין שבועה. ולפמ"ש דהיינו דוקא שבועת היתומים דהיינו שלא נפרע מאביהם והא הכא לא שייך שבועה זו כיון דיש לה מיגו (ואף בלא מיגו צ"ל דלפמ"ש התוס' לקמן דף צ"ב והביאנו לעיל דף פ"ד דביש ביד המלוה מעות לא חיישינן לצררי וינתן לבע"ח דלא שייך טעמא דר"ע משום שבועה ע"כ צריך לחלק הכא כיון דאין מעות בעין חיישינן לצררי ועיין בש"ך סימן ע"ב ס"ק ע"ב וסימן ק"ח סי"ב וסוף סימן פ"ט אבל אם תפסה בלא עדים א"צ שבועת היתומים כלל) וע"כ נ"ל דאפילו בשבועה זו שהוא במיגו דלקוח שייך טעמא דר"ע א"כ קשה דאפילו בשבועה בתפיסה מחיים ואין ראיה על החוב צריכה שבועה כנ"ל וצ"ל דס"ל להתוס' דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני משום טעם הירושלמי שכתב הרא"ש דזה תורה וזה אינו תורה וכן צ"ל בדברי הרא"ש שהקשה ג"כ קושית התוס' שתהיה נאמנת במיגו דתבעינהו מחיים ותפסה יש לדקדק דלמה ליה למימר משום תפיסה תיפוק ליה כיון דא"צ שבועה היורשים משום מיגו לא שייך טעמא דר"ע אפילו במטלטלין ביד אחרים וצ"ל משום טעם הירושלמי ועדיין צ"ע ויותר נראה דמשמע להתוס' מדלא אמר אית לך סהדי על התפיסה משמע דנאמנת במיגו על זה אלא אהא דתבעינהו מינה אמר אייתי סהדי וכן משמע להו דהוי מיגו למפרע משום דתחלה אמרה שתפסה והאמינה וכששאלה על התביעה לא האמינה משום דהוי למפרע. ודוק:

תוס' ד"ה מרענא שטרא אפומיה וכו' והלשון משמע כן וכו'. לולי דבריהם היה אפשר לומר דהא דקאמר מרענא שטרא היינו דמיירי בגוונא דאמרינן בעלמא בשני עדים דאתרע שטרא כדאיתא בשבועות דף מ"ב בעדים שראו נתינת המעות והמלוה אומר סיטראי קי"ל דאתרע שטרא והיינו לדעת התוס' לענין שצריך שבועה וקי"ל דבעד א' כה"ג לא איתרע שטרא כדאיתא בח"מ סימן נ"ח סעיף ב' דנאמן במיגו וכ"ש לפי שיטה זו דאתרע לענין שצריך שבועה פשיטא דע"א אינו מחייב שבועה כה"ג דהא קי"ל דכל מקום שאין שנים מחייבים ממון אין עד אחד מחייב שבועה א"כ שפיר יש לומר דמרענא לחייב שבועה בכה"ג היכא דקים ליה. אלא דלפ"ז אכתי דוחק לפרש דר"פ דאמר ידענא ביה דשטרא פריע היינו בכהאי גוונא שלא ראה שפרע ממש על זה השטר עצמו. ותו דר"פ עצמו דאמר מרענא ס"ל בשבועות התם דלא אתרע שטרא אלא היכא דמוכח שעל זה השטר קיבלם ודוחק לומר דמיירי בהכי ויותר נראה דיש לפרש דנ"מ לענין חשוד שמוציא שטר לפ"ד הפוסקים בסימן נ"ב דבע"א מעיד שהוא פרוע נוטל בלא שבועה מ"מ היכא דקים ליה בגויה יש לומר כי היכא דסמך על בת רב חסדא להיות שכנגדה נשבע ונוטל ה"נ מהני להיות מרענא שטרא דצריך שבועה לענין זה להיות שכנגדה נשבע ונפטר ולפ"ז יש לומר הא דקאמר אייתו האי שטרא גביה היינו מאותה אשה עצמה שהעידה עליה בת ר"ח לכך אמר רבא ע"א לאו כלום משום דבחשוד נוטל בלא שבועה וקאמר כיון דאתה סומך על בת ר"ח שהיא חשודה סמיך עלי להפוך השבועה כדסמך עליה להפך שבועה ואמר לא קים ליה בגויה ולמד מזה דבכה"ג דברים דקים ליה בגויה בכה"ג לחייב שבועה דהיינו להיות שכנגדו נשבע ונפטר. וק"ל:

תוס' ד"ה אלמא וכו'. היינו משום שלא להצריכה עדים וכו'. אע"ג דקי"ל בח"מ סימן פ"ז ס"ק ז' דבנשבעין ונפטרין אם אמר נשבעתי נאמן צ"ל דהתוס' ס"ל כדעת הטור שם דבשבועה דאורייתא אע"ג דפטור משבועת התורה מ"מ צריך לישבע שבועת היסת אבל לדעת המרדכי שהביא הסמ"ע שם דפטור אפילו משבועת היסת צ"ל דכיון דפסקו לה הבית דין שצריכה לישבע בעירה כי היכא דמיכספא ה"נ בהתרו בה שלא תישבע אלא בפני עדים דמפרסמת מלתא וכדאיתא בח"מ שם דאם התרו בו אינו נאמן אבל אין לומר דמיירי הכא בנשבע ונוטל דאינו נאמן כדאיתא שם דנראה דבזה אין הלוה יכול לעכב הפירעון עד שתשבע בעירו דוקא וכמ"ש הר"ן. וק"ל:

א"ל סיטראי נינהו וכו' אני השפל עמדתי בענין זה ודברי הראשונים ואחרונים והנלוה ומתיחס לזה בספרי הקטן שער יוסף בקונטריס שבסופו סימן ו' ע"ש באריכות בסייעתא דשמיא:

ידענא בה דחשודה אשבועה. בעל הלכות גדולות דף קט"ו כתב דרגילי רבנן לפרש דקחזיא לה דמפקא שם שמים לבטלה ועיין במרדכי בהגהות שניות דמציעא ובס' דברי אמת להרב מופת דורנו בקונטריסים דף ל"ה ואני עני ואביון עמדתי על זה באורך בספרי הקטן ברכי יוסף בח"מ סי' ל"ד אות י"ז דף צ"ט בס"ד: