ולדעת ר' עקיבא האם תפיסה שאדם תופס דבר, עבור חוב שחייבים לו למרות שיש לאחרים זכות קודמת בו, לא מהניא [מועילה] כלל? אמר רבא אמר רב נחמן: גם ר' עקיבא מודה שתפיסה מועילה, ואולם דבר זה הוא דווקא כשתפס מחיים, כלומר, בחייו של החייב, אבל לאחר מותו כבר זכו בהם היורשים ולכך אין מועילה בזה תפיסה.

ושואלים: ולר' טרפון שאמר כי בפירות תלושים כל הקודם ליטול אותם זכה בהם ולאו דווקא היורשים, דמנחי היכא [היכן היו הפירות הללו מונחים] בשעת מיתה, שעליהם אמר כי כל הקודם זכה בהם? רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים, שרשות הרבים אינה מקום הראוי לקנין ולכך לא זכו בהם היורשים, ולכן אפשר שכל אחד יטול אותם משם ויזכה בהם, אבל אם היו מונחים בסימטא, פינה הסמוכה לרשות הרבים שאין הרבים מצויים בה — לא, משום שסימטא היא מקום הראוי לקנין, ולכן מה שנמצא שם נקנה מיד ליורשים. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפילו התופס בסימטא זוכה.

מסופר: דון דייני [דנו דיינים] במקרה כגון זה כדעת ר' טרפון, ואהדריה [והחזירו] ריש לקיש לעובדא מינייהו [את המעשה מהם], שריש לקיש ביטל את החלטת הדיינים והחזיר את הכספים ליורשים משום שסבור הוא שהלכה כר' עקיבא. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: עשית את שיטת ר' עקיבא כאילו היתה דין של דברי תורה, שאם טעו בו הדיינים מחזירים את מעשה בית הדין, ובאמת רק מלכתחילה אומרים אנו שהלכה כמותו, ואולם אם עשו כבר מעשה בניגוד לדבריו, אין לחזור.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבכך הם חלוקים] דמר סבר [שחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי מי שטעה בדבר הכתוב במשנה — חוזר הדין, ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי טעה בדבר משנה — אינו חוזר?

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] טעה בדבר משנה — חוזר. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בנושא זה הם חלוקים] מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי הכלל שהלכה כר' עקיבא בכל מקום בו חלוק עליו אחר, הרי זה דווקא במחלוקתו מחבירו, ולא במחלוקת מרבו, ור' טרפון היה רבו של ר' עקיבא. ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] שהלכה כמותו אפילו מרבו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דכולי עלמא [לדעת הכל] הלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מרבו. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים]: מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] שר' טרפון רבו של ר' עקיבא הוה [היה], ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי חבירו הוה [היה].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] ר' טרפון חבירו של ר' עקיבא הוה [היה], והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים]: מר סבר [חכם זה, ריש לקיש, סבור] כי הלכה איתמר [נאמר], כלומר, יש פסק הלכה ברור כר' עקיבא מחבירו. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן, סבור] שמטין איתמר [נאמר]. כלומר, כך נוהגים בפועל לכתחילה, אבל אין זה פסק הלכה מוחלט, ולכן אם פסקו דיינים כנגד הנחיה זו של "הלכה כרבי עקיבא מחבירו" — אין מבטלין את דינם.

מסופר: קריביה [קרוביו] של ר' יוחנן תפוס [תפסו] פרה דיתמי [של יתומים] מסימטא, משום שהיה אבי היתומים חייב להם סכום כסף. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יוחנן לדין בענין זה, אמר להו [להם]: שפיר תפסתוה [יפה תפסתם אותה], וזכיתם בה, כדעת ר' טרפון. אתו לקמיה [באו לפני] ר' שמעון בן לקיש, אמר להו [להם]: זילו אהדור [לכו החזירו] את הפרה ליתומים, שהלכה כר' עקיבא שאין בתפיסה שלאחר מיתה ולא כלום. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יוחנן להתלונן שריש לקיש אמר להם להחזיר, כנגד דברי ר' יוחנן. אמר להו [להם]: מה אעשה? שכנגדי, כלומר, אדם כמותי, בשיעור הקומה שלי, חלוק עלי, ואיני יכול לבטל את דבריו.

מסופר: ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה [אחד, שומר הבקר של יתומים שבעלי חוב תפסו שור ממנו] כדי להיפרע בו חוב של המת, אבי היתומים. בעל חוב אמר: מחיים של הנפטר תפיסנא ליה [תפסתי אותו], וכפי שאמרנו שתפיסה זו מועילה אף לדעת ר' עקיבא. ובקרא [ושומר הבקר] אמר: לאחר מיתה תפסיה [תפס אותו]. אתו לקמיה [באו לפני] רב נחמן בדין זה. אמר ליה [לו] רב נחמן לשומר הבקר: אית [יש] לך סהדי דתפסיה [עדים שתפס] את השור ממך? אמר ליה [לו] השומר: לאו [לא]. אמר ליה [לו]: אם כן, מגו [מתוך] שיכול התופס למימר [לומר] "לקוח (קנוי) הוא בידי", שהרי אין ראיה שהגיע השור לידיו שלא כדין, יכול נמי למימר [גם כן לומר] ש"מחיים של הנפטר תפיסנא ליה [תפסתי אותו]".

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: הגודרות (צאן) אין להן חזקה, שעצם החזקה בהן אינה הוכחה על בעלות עליהן, ואין תפיסה מועילה בהן, מפני שהן נודדות ממקום למקום, וקל לתופסן, כך שלתפיסה זו אין ערך כחזקה, והוא הדין אם כן לבקר! ומשיבים: שאני תורא דמסירה [שונה השור מן הצאן לפי שהוא מסור] לרועה ואינו משוטט בכל מקום, ולכן יש בו דין תפיסה.

ועוד מסופר: דבי נשיאה תפוס אמתא דיתמי [בני בית הנשיא בארץ ישראל תפסו שפחה של יתומים] מסימטא, לפרעון חוב שהיה אבי יתומים חייב להם. יתיב [ישבו] ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא, כדיינים, ויתיב [וישב] ר' אבא גבייהו [אצלם]. אמר להו [להם] ר' אבהו: שפיר [יפה] תפסתוה והדין עמכם וזכיתם בה. אמר להו [להם] ר' אבא לדיינים: משום דבי נשיאה נינהו מחנפיתו להו [שבני בית הנשיא הם אתם מחניפים להם] ופוסקים שלא כדין? והא דון דייני [והרי דנו דיינים] כשיטת ר' טרפון, ואהדריה [והחזיר] ריש לקיש עובדא מינייהו [את המעשה מהם], משמע שאין הלכה כר' טרפון כלל.

ועוד מסופר: איש אחר ושמו יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא [היה נושה בו כסף באדם אחד], שכיב ושביק ארבא [מת האיש והניח אניה]. אמר ליה [לו] יימר בר חשו לשלוחיה [לשלוחו]: זיל, תפסה ניהליה [לך, תפוס אותה עבורי]. אזל [הלך] השליח תפסה. פגעו ביה [פגשו בו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, אמרו ליה [לו]: את, אתה השליח, במעשיך תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. שאמנם תפסת עבור בעל חוב, אבל יש עוד בעלי חוב אחרים שנושים באותו אדם, ובכגון זה אמר ר' יוחנן: התופס לבעל חוב, במקום שהאיש חב גם לאחרים