ולד של בהמת מלוג, שהבהמה עצמה היתה שייכת לאשה כנכסי מלוג, וכגון שנפלה לה בירושה, וילדה — משלם תשלומי כפל לאשה, ולכאורה הטעם בזה שחובת התשלום לאשה ולא לבעל היא משום שלדעתו ולד זה אינו נחשב לפירות נכסים אלא כגוף הנכסים.

ומקשים: כמאן [כמי] אמר זאת? לא כרבנן [כשיטת חכמים] ולא כשיטת חנניה, ומהן השיטות הללו? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ולד בהמת מלוג — שייך לבעל, ולד שפחת מלוג — שייך לאשה, וחנניה בן אחי יאשיה אמר: עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג, וגם הוא שייך לבעל. ומכל מקום בולד בהמה הכל מודים שהוא שייך לבעל, ומדוע ישלם הגנב תשלומי כפל לאשה?

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] ששיטת ר' ינאי היא כדברי הכל, יש לחלק בין שימוש בנכסים בדרך כלל לתשלומי כפל, כי פירא תקינו ליה רבנן [אכילת פירות תיקנו לו חכמים לבעל], ואולם פירא דפירא [פירי פירות] לא תקינו ליה רבנן [תיקנו לו חכמים], והרי תשלומי כפל אלו אינם הולד עצמו, אלא פירות הבאים על ידי גניבת הולד, והוא בגדר פירי פירות.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת חנניה שמשווה ולד שפחה לולד בהמה — היינו [זהו] הטעם, לפי שלא חיישינן [חוששים אנו] למיתה של האם, ולכן רואים את האם כקרן ואת הולד כפרי הנכסים.

אלא רבנן [חכמים] אי חיישי [אם הם חוששים] למיתה של האם ולכן הם אומרים כי ולד השפחה לאשה — אפילו ולד בהמת מלוג נמי [גם כן] לא יהיה דינו כפירות, אלא כקרן, שאם תמות הבהמה לא יישאר לאשה דבר, ולכן יש לתקן שיהא הולד במקום האם. ואי [ואם] לא חיישי [חוששים הם] למיתה, אם כן אפילו ולד שפחת מלוג נמי [גם כן] יהיה שייך לבעל כפירות נכסים, ומה טעם החלוקה?

ומשיבים: לעולם צריך לפרש שהם חיישי [חוששים] למיתה, ושאני [ואולם שונה] בהמה, דאיכא [שיש, שנשאר] עורה גם לאחר מיתה ואין הקרן כלה לגמרי, אפילו כשמתה הבהמה, מה שאין כן בשפחה שמשמתה לא נותר ממנה דבר, ולכך, לשיטתו, העמידו את ולדה ברשות האשה, כדי שבמות השפחה יוותר וולדה לאשה.

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה שולד שפחה לבעל. אמר רבא אמר רב נחמן: אף על גב [אף על פי] שאמר שמואל הלכה כחנניה — מודה חנניה שאם נתגרשה האשה — נותנת דמים ונוטלתן את הוולדות, מפני שבח בית אביה, שאין זה נאה שוולדות העבדים השייכים למשפחתה יהיו בידי אחר.

אמר רבא אמר רב נחמן: הכניסה לו האשה לבעל בנדונייתה (נכסי מלוג), עז לחלבה (עז חולבת) ורחל לגיזתה (כבשה לגזוז את צמרה), ותרנגולת לביצתה, ודקל לפירותיו — הבעל אוכל והולך מן הפירות עד שתכלה הקרן, ואין אומרים שבסופו של דבר לא יישאר דבר בעל ערך בידי האשה. וכיוצא בזה אמר רב נחמן: אם עיילא ליה גלימא [הכניסה לו גלימה] כנכסי מלוג — השימוש בה פירא הוי [פירות הן], ולכן מכסי ביה ואזיל [מתכסה בה והולך] עד דכליא [שהיא כלה].

ומעירים: כמאן [כדעת מי] היא שיטה זו? — כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם הכניסה האשה בנדונייתה מקום על שפת הים שממנו כורים את המלח והחול — כל מה שכורים שם הרי זה פירות. הכניסה לו פיר (חפירה) של גפרית, או מחפורת (מכרה) של צריף (אלום), ר' מאיר אומר: דברים אלה נחשבים לקרן, שהרי בסופו של דבר כלה כל מה שבמכרה. וחכמים אומרים: מה שכורים משם פירות הוא ומקום המכרה הוא הקרן וכשיטת חכמים פסק רב נחמן לגבי גלימה.

א שנינו במשנה שר' שמעון אומר: מקום שיפה כחו בכניסתה — הורע כוחה ביציאתה וכו'. ושואלים: שיטת ר' שמעון הלא היינו [זוהי] שיטת התנא קמא [הראשון], שלא הוסיף ולא שינה כלל מדברי חכמים? אמר רבא: בענין פירות מחוברין בשעת יציאה (גירושין) איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] למעשה; חכמים שלא פירשו מה דינם, סוברים שכאשר מגרשה הם שלו, ואילו ר' שמעון אומר שביציאתה הריהם שלה.

ב משנה נפלו לה עבדים ושפחות זקנים — ימכרו וילקח (ייקנה) מהן קרקע, והוא (הבעל) אוכל פירות קרקע זו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: עבדים ושפחות אלה רשאית היא שלא תמכור, מפני שהן שבח בית אביה, ובזיון הוא לה שיימכרו לאחרים. וכן אם נפלו לה זיתים וגפנים זקנים — ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ר' יהודה אומר: לא תמכור, מפני שהן שבח בית אביה.

ג גמרא אמר רב כהנא אמר רב: מחלוקת זו בזיתים וגפנים היא דווקא באופן שנפלו כשהם בשדה שלה, שבכל הנחלה כולה יש שבח בית אביה, ולכן אמר ר' יהודה שלא תמכור. אבל אם נפלו לה בשדה שאינה שלה, וכגון באופן שקנה אביה עצי זיתים בלא קרקע על מנת שיהיו בקרקע המוכר והוא יאכל את פירותיהם עד שייבשו, ומשמת האב ירשתם היא — דברי הכל תמכור, משום דקא כליא קרנא [שכלה הקרן]. שהרי סופם של עצים אלה שימעטו במתן פירות, וסופם להיעקר, ואין איפוא בהם עצמם משום שבח בית אביה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: הרי עבדים ושפחות זקנים, דכי [שכמו] שדה שאינה שלה דמי [הם נחשבים], שהרי לכשימותו יכלה הקרן לגמרי ופליגי [ונחלקו] בכך! אלא יש לחזור מן הדברים שאמרנו, ואי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר]: אמר רב כהנא אמר רב: מחלוקת בזיתים וגפנים העומדים בשדה שאינה שלה, אבל בשדה שלה — דברי הכל לא תמכור, מפני שבח בית אביה.

ד משנה המוציא הוצאות על נכסי אשתו להשביחם, אם הוציא הרבה הוצאות ואכל מהם פירות קימעא (מעט) ולא הספיק עד שנתגרשה, או הוציא קימעא ואכל הרבה — מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואין מחזירים זה לזה. אבל אם הוציא ממון על הנכסים ולא אכל מהם כלל — ישבע כמה הוציא, ויטול את הוצאותיו.

ה גמרא ושואלים: וכמה היא קימעא, מה שיעורו של דבר? אמר ר' אסי: אפילו אכל גרוגרת אחת, והוא שאכלה דרך כבוד. כלומר, אכל אותה כדרך שאדם אוכל מפירות נכסיו, ולא בחטיפה. אמר