רבי מאיר. דמתני' היא דאמר יעשה שליש מה שהושלש בידו: מינח ניחא ליה. שיתנו להן כל צורכן: לזרוזינהו. שיחזרו אחר מזונותיהן ושלא יהו רעבתנין: הפעוטות. תינוקות בני תשע ושמונה כדאמרי' בהניזקין: במטלטלי. דווקא אבל במקרקעי לא עד שיביאו שתי שערות או עד שיהא בן עשרים: אפוטרופוס. שמינהו אבי יתומים או ב''ד: מדקתני. במתני': שאני הכא דאיכא שליש. שנשתלש לכך ופירשו לו מה יעשה בהן אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צורכי יתומים לכל הצריך והרי אם מכרו אלו הפעוטות אין זה שינוי מצות המת שאף האפוטרופוס ימכור לצורך מזונותיהם: אם כן. דשליש דווקא וטעמא לפי שפירשו לו לקנות שדה ליתני יעשה שליש כו': דאפילו בעלמא. במקום אפוטרופוס דדמי קצת לשליש:

הדרן עלך מציאת האשה

המדיר את אשתו מליהנות לו. אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הלכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה: יעמיד פרנס. שליח שיפרנסנה: בישראל. אם ישראל הוא שיכול להחזיר את גרושתו: ובכהן. שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה ושמא סופו יתחרט יהבו ליה רבנן זימנא טפי: אחד מכל הפירות. קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה: שלא תתקשט באחד מכל המינין. קונם בושם פלוני עלי והוא קיים לה: בעניות שלא נתן קצבה. באשה עניה אם לא נתן קצבה לדבר עד מתי אסרו עליה הוא דיוציא ויתן כתובה אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן ובגמרא מפרש עד כמה היא קצבתה: ובעשירות. שרגילות לכך: עד שלשים יום. אם לא הדירה יותר אין כופין להוציא: גמ' וכיון דמשועבד לה. למזונות:

הא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת. אפי' בבריא קיימא לן הכי כדמוכח שילהי פ''ק דגיטין (דף טו.) דאמרינן רב. אסי מוקי לה בבריא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת יש מקשין כיון דמצוה לקיים דברי המת אם כן מאי אהני הא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו ואומר ר''ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דווקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי שכיב מרע בכל ענין כמסורין דמו: אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח. פי' ר''ח דוקא מכר אבל מתנתן מתנה דלענין מתנה אין סברא לחלק בין יש שם אפוטרופוס לאין שם:

הדרן עלך מציאת האשה

המדיר את אשתו מליהנות לו. פירש בקונטרס דאין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משתעבד לה משמע מתוך פירושו שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש וקשה דפריך בגמ' וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' מגופא דמתני' הו''מ למיפרך דלא מצי אסר עליה תשמיש משום דמשועבד לה דאם היה נאסר יוציא ויתן כתובה לב''ש בשתי שבתות ולב''ה שבת אחת ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה דאכתי לא משועבד לה אם כן מתשמיש נמי חל הנדר וליתני במתני' יוציא ויתן כתובה בשבת אחת לב''ה או בשתי שבתות לב''ש ומפרש ר''ת דליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות: יוציא ויתן כתובה. נראה לר''י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו דכיון דשלא כדין עביד כופין אותו להוציא כדאשכחן בהחולץ (יבמות דף לט.) דתנן לא רצו חוזרין אצל גדול ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למיכפייה הואיל ועליה מצוה רמיא ועוד אמרי' לקמן (דף עז.) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומסיק עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון משמע דלשון יוציא שכופין אותו להוציא וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי חדא דבדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך לעיל למ''ד מורדת ממלאכה והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קושיא דלמא מתניתין דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטי אתי שפיר וא''ת א''כ אמאי לא תני להו בהדי הנך שכופין להוציא (לקמן דף עז.) וי''ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו ע''י פשיעת הבעל לא קתני ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה ועוד יש להביא ראיה דיוציא משמע כפייה מדאמר בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף סה: ושם) עובדא הוה בבי כנישתא בקיסרי קמיה דר' יוחנן ואמר יוציא ויתן כתובה ומשמע התם דכייפינן ליה ותימה אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין להוציא דהתם אינו פושע בה דמה הוא יכול לעשות שהוא עקר וי''ל משום דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נשאו בין משנשאו ולא שייך לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ורובייהו מיתרצי בהאי שינויא ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין והכי איתא התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות אמר רבי שמואל תנינא המדיר את אשתו מליהנות כו' שמענו שמוציא שמענו שכופין ופסק ר''ח משם ש''מ שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר''ח גרסינן בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא וההיא דסוף הבא על יבמתו התם משמע דלכפותו אמר דכשבא מעשה לפניו צוה להם להוציא ויותר נראה דכופין בכל הני כדפירש ר''י אלא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי אבל לדידן דקיימא לן דבדברים לא יוסר עבד ע''כ איירי בשוטי כיון דלשון יוציא משמע כפייה היכא דעושה לה עולה ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק: הכא נמי כיון דמשועבד לה כו'. ואם תאמר ולוקי כגון דתלינהו למזונותיה בתשמיש המטה דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך וי''ל . דא''כ (אפי') שמואל דאמר לקמן אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו מ''מ לא הוה ליה למימר יתר מיכן יוציא ויתן כתובה אלא לאחר שלשים תהנה ותאסר לבית הלל שבת אחת ולבית שמאי שתי שבתות וכהאי גוונא פריך לקמן אמאי דמשני כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה וליכא נמי למימר כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו אם תהנה ממני דאז אסורה ליהנות דהא לרב יהודה דאמר בפרק שני דנדרים (דף יד:) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שלא יישן היום פן יישן למחר הכא נמי אסור לשמש שמא תהנה דבתנאי לא מיזדהר איניש כדמפרש התם ואפילו לרב נחמן דאמר התם מיזדהר הכא מודה דאשה לא מיזדהרא כיון שלא נדרה ובתוספות ה''ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל מנוחתו כבוד פירש דלקמן דווקא מוקי דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה דקתני המדיר אשתו שלא תתקשט ולא קתני המדיר מקישוט משמע שפיר שמדירה מתשמיש מפני שלא תתקשט אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה:

המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס. ואם תאמר, תינח מזונות דסגי לה בפרנס, תשמיש מאי איכא למימר, דתהנה ליה כולהו הנאות במשמע. ולבית שמאי יוציא לשתי שבתות, ולבית הלל לשבת אחת. פירש רש"י ז"ל: דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים, דהא לאוקימתא דמוקמינן לה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה, דההיא שעתא לא משעבד לה. ולאו קושיא היא, דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא. ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה בשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת, ודאי הוה מצי למיפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר, אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה.והמחוור בשהדירה בפירוש והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"א), דגרסינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש יוציא ויתן כתובה והכא אתמר כן, תמן במדירה מגופה ברם הכא במדירה מנכסיו.

ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה. פירוש: אם נכנס נדרו בתוך השני, כלומר, שנדר יותר מחדש, ולא הוה ליה למימר אלא יתר מכן יוציא ויתן כתובה, כלשון תנא קמא, אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא.
ותחילת שנים קאמר, ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה, ולא קאמר יתר מכן. ובירושלמי (שם) משמע, דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים, היינו משום דקתני בישראל שנים יוציא, דגרסינן התם רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים, בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה, דתנינן בסוף שלשה דברי הכל, עד כאן. ובתוספתא נמי משמע הכין, דבכהנת אינו מוציא ונותן כתובה עד סוף שלשה לכולי עלמא דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת ג' חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש יקיים וכו'.
תוספתא (פ"ז ה"ב-ג): שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה, אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה, אמר ר' יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל פירות יום אחד, ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן. הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה, ואפילו היא זקנה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה, יוציא ויתן כתובה.

גמרא: הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקיע שעבודא. ואם תאמר, מאי קושיא, דהא אסיקנא בפרק אף על פי (לעיל כתובות נט, ב), טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הא מדינא מפקעת. ויש לומר, דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה, דכי הדדי נינהו. אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו, ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע, וזה כדברי רש"י ז"ל, ולא כדברי רבנו תם ז"ל דלא חילק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמו שכתבתי בפרק אף על פי (לעיל כתובות נט, ב) ובגיטין פרק השולח (גיטין מ, ב וע"ש בתוד"ה הקדש).
ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן, ומי אמרו דכיון דמשעבד לה לא מצי לאפקועי שעבודה. יש לומר, דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיעה שעבודה, ובהא הוא דאלמוה רבנן לשעבודא. וטעמא דמלתא, משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגבי האי אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו, אבל כשהוא מקדיש נכסיו, היא אינה נזונת מהן ואפילו בקדושת דמים, דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש, כדאמרינן (בגיטין שם) בבעל חוב דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם, והלכך היא אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (לעיל כתובות נא, ב) ומה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה, ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו, ואפילו בקונם שהוא בקדושת הגוף, דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו, וכאלו נכסיה שלו לגמרי, ואם מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אין מוציאין ממנו, כדאמרינן (לעיל כתובות נא, א) באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלט, א), ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי (לקמן כתובות צה, ב) וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דיניו הרי היא כמקדשת דבר שאינה שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו, כן נראה לי.

הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקע כל שעבודא. קשיא לי, והא לא פקע שעבודא, דיעמיד פרנס קתני, ואיהו לא משעבד לה לזונה בידיו. ויש לומר, דיעמיד פרנס לא חייב להעמיד קאמר, ואם איתא, הוה ליה למתני חייב להעמיד לה פרנס, אי נמי יעמיד פרנס עד שלשים יום. ועוד, דאי לא מצי לאפקועי שעבודא פרנס למה לי, הוא גופא יפרנס, דאיהו לא אסר מידי אנפשייהו. אלא וודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס מותר, ובדלא עביד שליח יהיה כדאוקימתא באומר כל הזן אינו מפסיד, ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר, כלומר, על ידי פרנס מותר דאומר כל הזן אינו מפסיד, אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל ל' יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה, כן נראה לי.

הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת וכן הלכתא מדאמר בסמוך להדיא והא קי"ל כר"מ והקשה ר"ת ז"ל כיון דהלכתא כר"מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהיה דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דבשלמא הא דר"מ איצטריך משום דאיכא בברי' האומר נעשית דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו וכדאיתא בפ"ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ"ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרי' בגיטין האומר פ' שפחתי עשת' לי נחת רוח עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז"ל דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה לכך דומיא דמתני' דהכא וההיא דאמרי' האומר תנו שקל וכו' הממון הושלש לכך בידם וכן ההיא דפ' קמא דגיטין הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה ז"ל לדבריו ממעש' דרב' ואיסור גיורא דלא הוה משכח אנפא היכי זכה בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא וודאי כיון שלא הושלש בידו הממון מתחילה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והקשו לו ז"ל ההיא דשפחה שאמרו כופין היורשים לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזכה מעצמה וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא כהושלש לכך וזה דוחק גדול, אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צוואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אומר בלשון מתנה נתתי או הרני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת שכיב מרע שהוא מקנה באמירה ואפי' כשאומר בלשון צוואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצווה ליורשים או לאחרים שהממון ברשותם או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם והא"ש ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשים ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא כי שלח לי לא אתינא וא"כ אפי' כשיצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דברי המת:

תנן התם הפעוטות מקחן מקח כבר פירשתי במקומו יפה בס"ד.

אבל אם יש אפטרופוס אין מקחן מקח פי' כל אפטרופוס במשמע בין שמינהו ב"ד בין שמינהו אבי היתומים ואפשר דה"ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית הבית שדינו כאפטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ"ע:

מאי אין מעשה קטנ' כלום דאפי' בעלמא וש"מ דדוקא קטנ' אבל גדול' אפי' במקום אפטרופס מעשיה קיימים ואע"פ שהשליטו האב בידו לזמן הידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין ספק בידו לבטל דבריהם מ"ר. כתב ר"ח ז"ל דמתנתן מתנה אפי' במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי' במקום אפוטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרן ממכר אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייחא דנפשה ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום שהאפטרופוס וכן עיקר מפי רבינו ז"ל:

פרק שביעי המדיר
המדיר את אשתו מליהנו' לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פירוש רש"י ז"ל אבל מתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל [לא הי'] יכול להשהות [אלא] שבת אחד לב"ה או שתי שבתות לב"ש כדתנן בפרק אף ע"פ והקשה עליו ר"ת ז"ל דלמאי דאוקימנא מתני' בעודה ארוסה הא חייל נדרה אפי' מתשמיש המטה כשם שחל על שאר הנאו' ועוד כי פרכינן היכי [מצי] מדיר לה אדפרכינן ממתני' דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתני' גופה דאתשמיש לא חל נדרה משום דמשעבד לה כדפירש"י ז"ל וי"ל לפירש"י [דמרן] ז"ל פי' משנתינו בקוצר כמנהגו וה"ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף ע"פ שתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני' כשהיא ארוסה פשיטא דל"ק אתשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדיר' כשהי' ארוסה ונשאת הא סבר' וקיבל' ולאוקימת' קמייתא דאוקימנ' כשהגיע זמן אינו חייב לה בגניבה ולמאי דאוקימנ' כשהדירה כשהוא נשואה אמזונות חל נדרה משום דאמר לה צאי מעש' ידיך אבל אתשמיש [לא] חייל (לא) נדר' והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכי' מעיקרא ממתני' גופא דמוכח מינה דאתשמיש לא חל נדר' מדקתני עד שלושים יום יעמיד פרנס טפי ניחא לן למפרך ממתני' דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדיוקא דמתני' דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידי' למזונות דשייכי להדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמה בעונה אפקעוה רבנן לנדרה טפי משום בטול פרי' ורביה וכבר פי' בפ' אע"פ [עיין לעיל (כתובות דף ס"א) בסופו] אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדר' אתשמיש המטה באומר הנאת תשמישך אסיר עלי. ור"ת ז"ל פי' דלישנא דליהנו' לו לא משמע אלא אסור נכסיו ולא אסור דגופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדיר' מתשמיש איירי הכא במדיר' מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמי מתני' דהכא אמתני' דמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכי אמרינן התם תמן תנינן שתי שבתות והכא אמרינן שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנדסיו פי' שהדירה מנכסיו בפי' או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו:

יותר מכאן יוציא ויתן כתובה פי' כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא אמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמ' רב כופין קאמר וכן אמר בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לכ"ש ועוד דעד כאן ל"פ שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהאי מודר' היא מנכסיו לכ"ע כופה אותו להוצי' ומיהו יש מקומת דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסי' בירושלמי עלה דאמרינן שאין מעשין אלא לפסולת והא תנן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא' שמענו שכופין בתמי' כלומר דאע"ג דקתני שיוציא לא משמע כפי' בכל דוכתא עד דאיכא הכרחה אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפי' באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין במשמעותו כפי' על הגט אלא מבקשים על הגט וכופין על הכתובה וכבר פי' לעיל גבי המשרה את אשתו מאי דאקשו ופריקו בירושלמי ממתני' דהכא אמתני' דהתם (ודאי כופין שאפי' האומר אי אפשר אלא בשקבלו עליה):

המדיר את אשתו שלא תטעו' כו'. פי' לאו מפירות דידיה בלחוד דא"כ אמאי חמירא הא מרישא דהדיר' מכל נכסיו אלא ודאי ע"כ מתני' מפירות דעלמא וא"ת והא אין אדם אוסר פירות העולם על חבירו ואע"ג דבתלמודא אוקמי' בשנדרה היא וקיים לה הוא וקרי ליה מכירה לפי שקיים ל"ה ה"מ לשמואל אבל לרב מתני' במדיר ממש משמע לן וי"ל דלרב מתני' כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א' מכל הפירות [וכ"ת] תיכול ותתסר ותמתין [שלשים יום] במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא במפרש והא בסתם וכדאי' בתלמודא בהדי':

גמרא וכיון דמשתעבד לה היכא מצי מדיר לה ולא ניחא לאוקמי בשנדרה הוא שלא ליהנות משלו דלישנא דהמדיר לא משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד כי נדרה היא [הא] שמעינן לר"מ [דאמר] דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאי' לקמן וסתם מתני' ר"מ היא וא"כ למה יוציא ויתן כתיבה דכי פרכינן לקמן הא וודאי אע"ג דבעלמא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד הכא אלמוה רבנן לשעבודה דבעלה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתא:

מקצת רבני צרפת כתבו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא כשיצא הממון מידו ובא ליד שליש אבל כל שלא יצא מרשותו אין אומרין בו מצוה לקיים דברי המת שאם כן מתנת שכיב מרע במקצת למה צריכה קנין וכן בראשון של גיטין דף י"ג ע"א אמרו וכי צבורין מאי הוי והא לא משך אלמא צריך הוא למשיכה ולא זכה בהן מדין מצוה לקיים דברי המת ומה שאמרו שם דף מ' ע"א בפלנית שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מדין מצוה לקיים דברי המת ואע"פ שלא יצאת מרשותו בזו הואיל והיא בת דעת זכתה בעצמה והרי היא כמי שיצאת מרשותו ובראשון של גיטין יש לנו בה דעת אחרת ושם יתרחבו הדברים בדבר זה בע"ה מצוה זו בית דין כופין עליה כמו שביארנו בקורת רוח של פלונית שפחתי והיא נאמרת אף בבריא כמו שיתבאר בראשון של גיטין ויש חלוק בין זו לדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים דמו שדין מצוה זו אינה אלא כשיצא הממון ממנו ליד שליש לדעת זה שכתבנו בשם קצת רבני צרפת ודברי שכיב מרע אפילו היה הממון בידו או ביד יורשיו וכן שאם היו היתומים קטנים אין כופין אותן מתורת מצוה זו דיתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו ומתורת דברי שכיב מרע יורדין לנכסיהם כמו שיתבאר במקומו:

הפעוטות והם מבן שש ולמעלה כל חד וחד לפום חורפיה עד שיגדיל מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו במה דברים אמורים בשאין להם אפוטרופוס אבל יש להם אפטרופוס הן מנהו אבי יתומים הן מנוהו בית דין אין מעשיהם כלום לא במכר ולא במתנה אלא מדעת האפטרופוס וכל שכן במה שנמסר ביד שליש שהשליש כחו גדול מן האפטרופוס הא בקרקעות אם לקחו הם או אפטרופוס שלהם עד שיביא שתי שערות ואם קרקע של אביהם עד שיהיו בני עשרים וכבר ביארנו בדינין אלו בכדי הצורך בתשיעי של בתרא קנ"ה א':

ונשלם הפרק ת"ל:

המדיר את אשתו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק השביעי שהוא בא לבאר דין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים וכן ביארנו שהחלק השמיני בא לבאר דין היוצאת שלא בכתבה ודין הנשאת בטעות כגון שנמצאו עליה נדרים או מומין ואלו הן שכופין אותן להוציא וכן ביארנו ששני החלקים הנזכרים יתבאר ענינם בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים השני לבאר אלו הן היוצאות בלא כתבה השלישי בדין קדושי טעות או נשואי טעות כיצד הוא דינם הרביעי לבאר אלו הן שכופין אותם להוציא:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם ענינה להתחיל בביאור החלק הראשון והוא שאמר המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מיכן יוציא ויתן כתבה ר' יודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכוהנות שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה אמר הר"ם פי' בפחות משלשים יום אפשר שלא ישמע הדבר ולא ישיגה בזה גנות ויותר מזה ישמע בין האנשים ותתגנה עליהם ולזה יוציא ויתן כתבה ואע"פ שהיו מעשי ידיה מספיקים באכילתה ואמרו יעמיד פרנס לא ירצה בו שהוא יעשה שליש לפי ששלוחו של אדם כמותו ואמנם יהיה זה כשיאמר כל הזן אינו מפסיד:

אמר המאירי המדיר את אשתו מליהנות לה ר"ל שהדירה הנאה ממנו דרך כלל ומכל מקום אין הנדר חל על מה שהוא משועבד לה שאע"פ שהנדרים חלין על דבר מצוה אע"פ שהוא משועבד לה במקום שחב לאחרים אינו כלום ואע"פ שההקדש בקדשת הגוף מיהא מפקיע מידי שיעבוד כשם שביארנו במעשי ידיה בהיא שאמרה קנס שאני עושה לפיך שאינו כלום דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כך במה שהוא משועבד לה אלמוה לשיעבודא דידה וכתבו רבני צרפת שכן הדין בבעל חוב שאם הלוה הדיר את המלוה מכל נכסיו בקנס אין שעבודו נפקע בכך דאלומי אלמוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב יש אדם נודר שלא לפרוע חובו אלא אם כן הקדיש אי זה דבר בפרט קדשת הגוף שנפקע שיעבודו מאותו דבר כמו שהתבאר ולמדנו שבהדרה זו לא נכלל בה שום דבר שהוא משועבד לה בו כגון תשמיש המטה אחר שלא אמר הנאת תשמישה עלי כמו שהתבאר ומכל מקום חל הנדר על המזונות כך נראה שפירשוה גדולי הרבנים אלא שאחרוניהם מפרשים שלשון זה ר"ל הדרה מליהנות אין במשמע אלא מזונות אבל לא תשמיש הואיל ואף הוא מתעגן בהדרתו שאלו היה תשמיש נכלל בו מה הוצרך להביא עליה זה שאמרו קנס שאני עושה לפיך וכו' ממשנה גופה היה יכול להביאה שאלו היה תשמיש בכלל ובדרך האוסר היה לו לומר יוציא ויתן כתבה לבית שמאי בשתי שבתות ולבית הלל בשבת אחת ויש מפרש משנתנו באומר בפירוש למזונות וממה שאמרו בתלמוד המערב תמן תני המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכה את אמר כן תמן מדירה מגופו הכא מדירה מנכסיו ר"ל ממזונות ואע"פ שהוא משועבד לה בהם אין הענין אלא בצדדין ששיעבודה במקומו עומד ר"ל שמזונותיה אינם נפקעים כגון שאומר לה בשעת הדרה צאי מעשי ידיך למזונותיך שאע"פ שפסקנו מזוני עיקר והיא היא שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל הוא אינו יכול לומר צאי מעשי ידיך למזונותיך כבר ביארנו שאף לדעת זה יכול הוא לומר כן ובשמספקת לכך ושמא תאמר במה אמרו יעמיד פרנס פירשוה בגמרא כגון שהיא מספקת לדברים גדולים כגון לחם ויין ובשר ואינה מספקת לדברים קטנים כגון פירות וקטניות ודומיהם ואף באלו אם היתה רגילה בהם בין עמו בין בבית אביה לא היה נדרו חל להפקיעם ואם שלא הורגלה בהם כלל פרנס למה אלא שהיתה רגילה בהם בבית אביה וכשנשאת לו וראתה שצריך הוא לסדר בהוצאתו היתה מתגלגלת עמו ומכיון שהדירה אינה רוצה להתגלגל עוד בכך והרי הוא משועבד לה בהם מתורת עולה עמו ואינה יורדת ומתוך כך צריך הוא להעמיד לה עליהם פרנס ועל דבר זה הוא אומר כל שלשים יום יעמיד פרנס ר"ל שימנה לה אחד מאוהביו שיפרנסנה בדברים אלו ואע"פ ששלוחו של אדם כמותו ומה הועיל בנדרו פירשוה בגמרא שאינו מצוה לו בפירוש לעשות כך ואף לא שיאמר לו כל מי שרצונו לעשות שום דבר בשבילי יזון אשתי או כל השומע קולי יזון את אשתי שאף זה שליחות הוא כמו שיתבאר בסוגיא זו אלא שאומר כל הזן אינו מפסיד וכל שכן אם אמר הרוצה לזון יזון שאין כאן הוכח לשליחות כדרך שאמרו נדרים ל"ו ב' במודר הנאה מחברו שתורם לו תרומותיו באומר כל הרוצה לתרום יתרום ונחלקו בגמרא כתובות ע' ב' רב ושמואל שלדעת רב דוקא במפרש ר"ל שקבע זמן לנדרו לשלשים יום מכיון שקבע זמן לנדרו ולא קבעו אלא לשלשים יום הרי היא אומרת בעצמה עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בי מילתא הא כל שנדר סתם הואיל ולא קבע זמן יוציא לאלתר והוא הדין אם פירש ליתר משלשים ולשמואל אף בסתם כל שלשים יום יעמיד פרנס סבורה היא שתתגלגל עמו שלשים שמא ימצא פתח לנדרו ולדעתו אף בפירש יתר משלשים הדין כן ואע"פ שאמרו בכל מקום הילכתא כרב באיסורי בזו הסכימו רוב הפוסקים לפסוק כשמואל ועוד שאף זו בכלל דינין היא מצד הכתבה ועוד דכלה סוגיא שקלא וטריא לתרוצי מתנייתא אליביה הילכך בין שפירש זמן לנדרו בין שנדר סתם ממתנת שלשים יום אם שלמו ימי הנדר או שהתיר את נדרו מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתבה ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ר"ל משנכנס יום אחד בשני ואין ממתינין לו יותר שאם מצא אחר כן פתח לנדרו יכול הוא להחזירה אבל בכהנת ר"ל אשת כהן שכל שגירשה אינו יכול להחזירה ממתינין לו יתר משיעור זה ושנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא ובין כהנת ובין ישראלית שיעורה בשלשים יום ואף בחדש חסר אין אומרין לילך אחר שיעור חדש אלא אינו מוציא עד שישלמו שלשים:

זהו ביאור המשנה ועל הצדדין שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמוד לה פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה ר"י אומר בישראלית חודש א' יקיים ב' יוציא ויתן כתובה ובכהנת ב' יקיים ג' יוציא ויתן כתובה פי' זה הוא המודר מורד שהמודר הוא באומר איני זן ואיני מפרנס הלכך יוציא ויתן כתובה מיד ובעוד שנמלכים בו או אם ברח ואינו לפנינו לכופו או אם הוא איש אלם שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפים לה על כתובתה ג"ד בשבת כל ימי מרדו כדאמרינן בפ' אע"פ אבל זה אינו מורד (כגון) [כיון] שזן ע"י פרנס מ"ה עד ל' יום יעמוד פרנס אבל יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ואם אינו רוצה או שברח ומעגן את אשתו הוי מורד ומוסיף לה ג"ד בשבת וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אינו מורד שבעבור נדרו הוא עושה ומחזר למצוא פתח לנדרו הלכך נותנים לו שבת א' זמן אם הוא מורד מתשמיש בלא נדר יוציא ויתן כתובה מיד ואם ברח בעוד שנמלכי' בו לפייסו מוסיפין לה ג' דינרים בשבת ואי קשיא והא כשהדירה שלא תהנה ממנו נאסר בתשמיש המטה ולא ניתן לו אלא שבת א' כדתנן במדיר את אשתו מתשמיש המטה פי' המורה שאין הנאת התשמיש נאסר עליה בנדר זה דהא משועבד לה:

ואינו נ"ל דהא לקמן בגמרא בעי לאוקמי בנדר והיא ארוסה דחייל נדרא ואכתי תקשה כיון דחייל נדרא נדרא דתשמיש חייל כיון דנדר ועודה ארוסה ולא ניתן לו אלא שבת א' אלא כך יש לפרש כגון שהדירה שלא תהנה מנכסיו שאין הנאת התשמיש בכלל ומקשה וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה משיעבודה ה"נ כיון דמשועבד לה לאו כל כמיני' דמפקע לה לשיעבודה ומהדר באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך א"ה פרנס למה לי בדלא ספקה אי בדלא ספקה הק"ל היכי חייל נדרא אמר ר"א במספקת לדברים קטנים ואינה מספקת לדברים גדולים הני דברים גדולים ה"ד אי דרגילה בהו הא רגילה בהו ואי דלא רגילה בהו פרנס למה לי לא צריכא דרגילה בהו בבי נשא וקא מיגלגלא בהדיה דא"ל עד האידנא גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא מצינא למגלגל בהדך ואי קשיא כיון דרגילה בהו בב"נ קי"ל דעולה עמו ואינה יורדת עמו הא משועבד לה והק"ל י"ל כיון דמגלגלא בהדיה הנה מוחלת לו את כבודה ואינה רוצה לתובעו בהן וכיון שבתורת מחילה קמגלגלה בהדיה לא משועבד לה ובשעה שנדר לשלום היתה עומדת וחייל נדרא ואע"פ שעכשיו הוא מורד בה והיא יכולה לתובעו הנדר כבר חל וכיון שחל רגע א' שוב אינו בטל הלכך א"י לתת לה אותן הנדברים שהיתה רגילה בהן אלא ע"י פרנס. ומ"ש עד ל' יום לא שמעי אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא מילתא:

מתני' המדיר את אשתו מלהנות לה עד שלשי' יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוצי' ויתן כתובה. פירש"י ז"ל דאלו אתשמיש לא חאיל נדרי' דמשעבד לה. אלא אנכסיו כדאית' בגמ' והיינו דקאמר דיעמיד פרנס. וקשיא לי דהא אוקימנא בגמר' בשהדירה כשהיא ארוסה ונישאת. וכיון דכן הא חאיל לי' נדר' אתשמיש נמי דהא ההיא שעתא דאדר' לא הוי' משועבד לה. ואפשר דכיון דלא קאי ההוא פירוקא לא אכפת לן. אבל בירושל' אמרי' תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה שתי שבתות או שבת אחת והכא אתמר הכין. תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו. ולא נהיר מאי קאמ' אי קאמר דהכא במפרש שאינה מדירה אלא מנכסיו. אי נמי דאפילו בסתם ולא משתמע נידריה מסתמא אתשמיש אלא אנכסי:

והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא כיון דמשעבד' לי' לאו כל כמינה הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיני' דמפקע לי' לשיעבודי' מינה קשיא לן דהא לעיל אמרי' דקונמות קדושת הגוף ובדין הוא דמיפקע שיעבודי' מינה אלא דרבנן אלמוה לשיעבודי' דבעל ויש לומר דכי היכי דאלמוה רבנן לשיעבודי' מינה אלמוה רבנן לשיעבוד' מיני':

אלא מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך כו' עד באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. ואפי' אליבא דרב הונא דקסבר מזונות עיקר יכול ליתן לה מעשה ידי' שהיא חייבת לו בדמי מזונות ואם אינה מספקת משלים לה ואם מספקת פטור בכך דהשת' וודאי אליבא דכולי עלמא מפרקינן לה ואפי' לרב הונא. תדע מדאמרי' ואם איתה לדרב הונא ואלו האי פירוקא לא אתי לדרב הונא מאי קאמר אם איתה פשיטא דליתה דהא מתני' תיובתי' אלא וודאי אליבא דכולי עלמא קא אמרינן:

וכולה סוגיין נמי אליבא דכ"ע בין לרב הונא בין לריש לקיש. ומאי' דמקשי' נמי אי הכי פרנס למה לה ומתרצינן בדלא ספק' אתיא נמי אפי' אליבא דריש לקיש ואפי' לריש לקיש בשאינה מספקת חייב לה במזונותה. ולא פליגי ריש לקיש ורב הונא אלא אם היא יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. אבל דברי הכל שהוא חייב במזונותי' ואינו יכול להפטר דהא ארוסה שהגיע זמן שחייב במזונותי' ואינו נותן לה מעשה ידי' כדמוכח לקמן במכילתין בפרק שני דייני גזירות. וכיון שכן נשוא' שחייב במזונותי' מן הדין ועיקר חיוב מזונות עליו שאם אינה מספקת שהוא חייב לה וכן דעת רבינו הרב ר' משולם בן הרב ר' משה ז"ל:

והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד כלומר אף על גב דאמר בלשון התראה אל תתנו להם אלא שקל נותנין להם כל צורכן דאומדן דעתא הוא שלא נתכוון זה האדם לצער את בניו אלא לזרזם שלא יסמכו על זה הממון וישתדלו להרויח מצד אחר ודוקא כשלא אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם דאלו אמר הכין בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל דאין לנו להפסיד על האחרים כיון שהקפיד בשיעור גילה דעתו שהיה נהנה אם היה נשאר להם. תלמידי רבינו יונה.
וכן כתב ריב"ש ז"ל דבאם מתו יירשו אחרים תחתיהם לא פסיק רב חסדא מידי אלא לעולם אין נותנין להם אלא שקל. ע"כ:
וכתב רבינו האיי גאון ז"ל וז"ל האומר תנו סלע לבני בשבת עיקרה ויסודה ממשנתנו מזו דר"מ דסבר מצוה לקיים דברי המת דקאמר יעשה שליש מה שהושלש בידו נמצאת קיימת אליבא דר"מ במקום שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם שאין נותנין להם אלא מה שאמר ובזאת מצוה לקיים דבריו אבל אם לא אמר כך אומד נכון וברור הוא כי אין אדם חפץ לצפון את נכסיו לבניו אחרי שיגדלו ולהיותם בקטנותם מסופגנים ומתפרנסים מן הצדקה ושמא לא יפרנסום בהודע שיש להם נכסים צפונים לפיכך אף על פי שאמר אל תתנו להם אלא שקל אחד בשבת למזונותיהם אומדין אנו שאין כוונתו אלא לזרז את אפוטרופין והמשגיחים בעסק בניו למען לא יאבדו את נכסיהם ולא יתנו להם אלא במצוק דומה דפסק להם בלי ריוח ע"כ.
ומדבריו אתה למד שאין ממש בדברי ר' יצחק סחאב אל סראגא שאמר אפילו כי אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם נותנין להם כל צורכן. ע"כ מליקוטי הגאונים ז"ל:

הפעוטות מקחן מקח כו'. כתב רש"י אבל בקרקעות לא עד שיביא שתי שערות או עד שיהיה בן עשרים פי' לפי' האי דקאמר עד שיביא שתי שערות או עד שיהיה בן עשרים היינו בקרקעות שלו אבל מה שירש מאביו אפילו הביא שתי שערות אינו מוכר עד שיהיה בן עשרים אבל כשהוא בן עשרים מוכר אפילו נכסי אביו אם הביא שתי שערות ואם לא הביא שתי שערות אינו מוכר לא בנכסי עצמו ולא בנכסי אביו אפילו הוא בן עשרים אלא אם כן נולדו בו סימני סריס עד רוב שנותיו כדאיתא התם בפרק מי שמת. ריב"ש ז"ל:

אבל יש שם אפטרופוס אין מקחן מקח כו'. פי' כל אפוטרופוס דמשמע בין שמינהו ב"ד בין שמינהו אבי יתומים ואפשר דה"ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית שדינו כאפוטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ"ע. הריטב"א ז"ל:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הפעוטות מקחן מקח כו'. במטלטלין פעוטות נקראים כבן שש כבן שבע כל חד וחד לפום חורפיה ולפיכך אמרו שאם מכרו במטלטלין שהניח להם אביהם ממכרם ממכר וכן אם קנו מאחרים מקחן מקח שאם אי אתה אומר כן לא יהיה להם מה שיאכלו ומשום כדי חייהם תקנו חכמים שיוכלו למכור מטלטלים אבל כשיש שם אפוטרופוס שיוכל לראות עניניהם ולתת להם מחייתן אין ממכרן ממכר. ע"כ:
ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום פי' והכא מעות נינהו דדמו למטלטלין דילמא היכא דאיכא שליש שאני פי' דשליש אלים זכותיה ומגרע כח היתום מאפוטרופוס. ומשני אם כן ניתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו מאי אין מעשה קטנה כלום וכו' פי' דהוה מצי למיתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו דהכי תנא ברישא כי האי לישנא אלא משום הכי נקט האי לישנא בסיפא לאשמועינן מילתא אגב אורחין דאין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפוטרופוס ל"ש אפוטרופוס שמינהו ב"ד ל"ש אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים. ע"כ:
מאי אין מעשה קטנה כלום דאפילו בעלמא וש"מ דדוקא קטנה אבל גדולה אפילו במקום אפוטרופוס מעשיה קיימין ואף ע"פ שהשליש האב בידו לזמן ידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו הרי מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין סיפק בידו לבטל דבריהם. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל מדאמרינן דקטן שיש לו אפטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר במטלטלים שמעינן דדוקא בקטן הוא דהוי דינא הכי אבל בגדול שיש לו אפטרופוס כמו שרגילים לפעמים שממנה אב היתומים אפטרופוס עד שיהיו בן עשרים מיד כשהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר שהרי הנכסים שלו הן ואפי' בקרקעות ה"ה אלמלא שאינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים ולא עוד אלא אפילו אם קדם היתום ותפס בנכסיו אחר שהוא גדול אין אפטרופא מוציא מידו דהא נכסים שלו הם וראוי לפקח כיון שהוא גדול אלא שבעוד שהנכסים ביד האפטרופוס אינו רשאי לתתם לו משום דמצוה לקיים דברי המת וכיון שאין הנכסים בידו בודאי א"א לו לקיים דברי המת והיתום אינו מצוה בכך שהרי לא צוה לו כלום ולא בכל שהמצוה צוה בצואתו שייכא מצוה לקיים דברי המת אלא במה שמצוה לאחרים או ליורשיו לעשות כגון שאמר תנו מנה לפלוני או שמפקיר נכסיו לאחרים ואומר שיעשו מהם כך וכך וכמו שכתבו המפרשים בפרק קמא דגיטין והילכך זה היתום כל שבאו נכסים לידו באיזה ענין ואפילו חטפן מיד אפטרופוס אין ב"ד מוציאין הנכסים ממנו דשלו חטף. כך כתבו בשם הרא"ה ז"ל וכן הסכים בזה מורי הרב הגדול רב חסדאי בר' יהודה ז"ל:
ועוד כתב מורי ז"ל שאם הניח אביו קרקעות הרי הם בחזקת היתום מיד שהגדיל דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואי אפשר ששום אדם יהא לו תפיסה בהם אלא מי שהם שלו והילכך לבקשת היתום אחר שהגדיל מצווין ב"ד לאפטרופוס שלא יכנס בקרקעות ולא יפקח בהם כלל ואף על פי שהאב מינהו בפי' אף בקרקעות וצ"ע. ע"כ:
וכתב ר"ח דמתנתם מתנה אפילו במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי' במקום אפטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרם ממכר כלום אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייח נפשא ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום אפטרופוס וכן עיקר. מפי רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:
וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל דאינו נראה כפי' ר"ת דלישנא דאין מעשה קטנה כלום בכל ענין משמע לא שנא מכר לא שנא מתנה תדע דהא חזינן דמתניתין דנאמן בעלי דכמתנה דמי שיהיה מתרצה ועלה קתני דאין מעשה קטנה כלום דמשמע לא שנא מכר לא שנא מתנה אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפטרופוס לא שנא אפטרופוס שמינהו ב"ד לא שנא אפטרופוס שמינהו אבי יתומים לא שנא בפני אפטרופוס לא שנא שלא בפני אפטרופוס. וכך הורה מורי הרב נר"ו הלכה למעשה. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ויש מי שאומר דכיון דאסיקנא דהיכא שיש לו אפטרופוס אינו מוכר הכי נמי אינו נותן במתנה דהא אפילו באין להם אפטרופוס דמוכר איכא פלוגתא בהניזקין אי מתנתו מתנה אלמא טפי יכול למזבן מלתת במתנה ואם כן כיון שאינו מוכר כ"ש שאינו נותן.
אבל רבינו האיי ז"ל כתב דכיון דאסיקנא התם דכשאין לו אפטרופוס מתנה כמכר יכול לתתם במתנה אע"פ שיש לו אפטרופוס שאין אפטרופוס מגרע כח היתום אלא במכר שיכול האפטרופוס למוכרה אבל במתנה שאין כח ביד אפטרופוס לתת במתנה נשאר כח ליתום לתת במתנה וכן כתוב בתוספות. עכ"ל ריב"ש:

וז"ל רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ממאי מדקתני פי' במתניתין דילן אין מעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה שליש כו'. דאי תנא אבל קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו הוה משמע דהיכא דליכא שליש ואיכא אפטרופוס מה שעשה קטנה עשוי ואין האפטרופוס יכול לבטל מעשיה להכין תאנא אין מעשה קטנה כלום אבל היכא דליכא לא זה ולא זה מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין.
ש"מ אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש פי' שהמעות תחת ידו ופירש לו האב מה יעשה בנכסיו ואם ימכרוהו או יקחו שלא מדעתו הרי שנו מצות המת ואין מעשיהם כלום בין במקום אפטרופוס פי' שהמעות אינן אצלו אלא אצל הפעוטות והוא אינו עשוי אלא לעשות צרכי היתומים ואם מכרו אין בזה שינוי ממצות המת שאף האפטרופוס עתים שהוא מוכר לצורך מזונותיהם אפילו הכי במקום אפטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. ע"כ:
ורבינו יצחק סחאב סראגא כתב וז"ל שליש מדעת אבוה עביד אפטרופוס מדעתיה דנפשיה עביד ואף על גב דקי"ל דהיכא דאיכא אפטרופוס לפעוטות אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר אפי' במטלטלין אבל מתנותיהן מתנה כדאמרינן בגיטין פרק הניזקין מתנתו מתנה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע ואחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת הילכך לא אמרינן לענין מתנה דהיכא דאיכא אפטרופוס אין מעשה קטנה כלום אלא מתנה היא אבל לענין שליש אם רוצה הקטנה ליתן אותם המעות לבעלה במתנה ואפילו היא גדולה מן האירוסין אין מתנתן מתנה וכל שכן קטנה וכל שכן לאחרים זולתי בעלה.
ואמר רבינו האיי גאון ז"ל הכי פסקו ראשונים דכיון דפליג רבנן בין זביני למתנה מאי דאתמר בזביני לא נהיג במתנה ומאי דיהיב ממטלטלי קיים ואף על גב שיש שם אפטרופוס. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל:
סליק פרק ששי
המדיר את אשתו פירקא דהמדיר גרש"י ליה בתריה דאף ע"פ דאמתניתין דפרק דלעיל קא מהדר דקתני המדיר את אשתו מתשמיש המטה ואהכי נקט נמי הכי לאחריו המדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פרש"י ז"ל אבל אתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל לא היה יכול להשהותה אלא שבת אחת לב"ה או שתי שבתות לב"ש כדתנן בפרק אף ע"פ. והקשה עליו ר"ת ז"ל דלמאי דאוקימנא מתניתין בעודה ארוסה הא חייל נדרא אפילו אתשמיש המטה כשם שחל על שאר ההנאות ועוד כי פרכינן מעיקרא כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה אדפרכינן ממתניתין דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתניתין גופא דאתשמיש לא חייל נדרא משום דמשועבד לה כדפרש"י ז"ל.
ויש לתרץ לפי דברי רש"י דמרן ז"ל פי' משנתנו בקוצר כמנהגו וה"ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף על גב דתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני' כשהיא ארוסה פשיטא דלא קשיא תשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת הא סברה וקבלה ולאוקימתא קמייתא דאוקימנא כשהדירה כשהיא נשואה אמזונות חייל נדרא משום דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל אתשמיש המטה לא חייל והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכינן מעיקרא ממתני' גופה דמוכח מינה דאתשמיש לא חייל נדרא מדקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס, טפי ניחא לן למפרך ממתניתין דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדוקיא דמתני' דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידיה למזונות דשייכי אהדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמא בעונה אפקעוה רבנן לנדריה טפי משום בטול פריה ורביה וכבר פירשתי בפרק אף על פי אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדרא אתשמיש המטה באומר לה הנאת תשמישך אסור עלי.
ור"ת ז"ל פי' דלישנא דליהנות לו לא משמע אלא איסור נכסיו ולא איסור גופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדירה בתשמיש המטה איירי הכא במדירה מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמו מתניתין דהכא אמתניתין דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכין אמרינן התם [ה"א] תמן תנינן שתי שבתות והכא אתמר שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו פירוש שהדירה מנכסיו בפירוש או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו. הריטב"א ז"ל:
והרא"ש פי' כפי' ר"ת דליהנות לו משמע איסור הנאת ממונו שהיא נהנית והוא אינו נהנה אבל תשמיש ששניהם נהנין אינו בכלל לשון זה. ע"כ:

וז"ל ריב"ש המדיר את אשתו מליהנות לו כו'. ואם תאמר תינח מזונות דאפשר בפרנס תשמיש מאי איכא למימר כתב רש"י ז"ל אין הנאת תשמיש נאסר עליה משום דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה וההיא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה כתב הרא"ה לא כשאומר הנאת תשמישי עליך אלא כשאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין האדם דבר האסור לו כדאיתא בפרק שני דנדרים. משמע מתוך פירושו ז"ל שיש בלשון הזה לשון תשמיש. והקשו בתוספות עליו דאם כן כי בעי לאוכוחי בגמרא דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה אמאי אצטריך לאתויי ההיא דקונם שאני עושה לפיך ממתניתין גופה שמעינן לה דמדלא אמרו יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה בשבת אחת ש"מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ועוד למאי דבעי לאוקמא למתניתין כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת תקשי ליה הניחא מזונות תשמיש מאי איכא למימר.
אלא הנכון כמו שפי' ר"ת ז"ל דלישנא דמדיר את אשתו מליהנות לו לא משמע אלא הנאת נכסיו אבל לא הנאת גופו וטעמא משום דמשמע מדמדיר לה לדידה ולא לדידיה משמע דהיינו הנאת נכסיו ולא תשמיש דאיכא צערא נמי לדידיה וכן בירושלמי נמי דאמרינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה וכה אתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ופי' דמדירה מליהנות לו אין במשמע אלא הנאת נכסיו ומיהו ודאי אם כשהדירה בפי' מתשמיש אינו נאסר עליה כיון דמשתעבדא ליה אלא באומר הנאת תשמישך עלי כדברי רש"י ז"ל שהדין אמת הוא אלא שאין אנו צריכין לו במשנתנו כיון שאין במשמע לשון זה תשמיש. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל פרש"י דאלו אתשמיש לא חייל נדריה דמשועבד לה אלא אנכסיו כדאיתא בגמרא והיינו דקאמר דיעמיד פרנס וקשיא לי דהא אוקימנא בגמרא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת וכיון שכן הא חייל לה נדרא אתשמיש נמי דהא ההיא שעתא דאדרה לא הוי משועבד לה ואפשר דכיון דלא קאי ההוא פירוקא לא איכפת לן אבל בירושלמי אמרינן תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה שתי שבתות או שבת אחת והכא איתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו [ולא נהיר מאי קאמר אי קאמר דהכא במפרש שאינה מדירה אלא מנכסיו] אי נמי דאפילו בסתם לא משמע נדריה מסתמא אתשמיש אלא אנכסיה ע"כ.

ואפשר לי לפרש דתלמודא תרתי קא פריך חדא מכח משנתנו מדלא אמר יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה בשבת אחת ש"מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ואם באת לחלק בין תשמיש למזונות דשאני תשמיש דהיינו עיקר אישות להכי מייתי מהא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו'. פי' דמזונות ומעשה ידיה שייכי אהדדי. וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל והיינו דהאריך תלמודא ופריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודא כו' וזהו שכתב רש"י ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו. אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה. ע"כ. פי' כיון דע"כ אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה ומ"ה קתני מתניתין יעמיד פרנס עד שלשים יום מעתה שפיר פריך תלמודא אהנאת מזונות והא משועבד לה בלא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' והתוס' ז"ל קצרו בלשון הגמרא לומר דאין בגמרא אלא חדא פירכא מהא דתנן קונם שאני עושה כו' ולכך הקשו על פירושו של רש"י דמגופא דמתניתין הוה מצי למפרך.

ועוד היה נראה לפרש דכי קתני במתני' המדיר את אשתו מליהנות לו לאו כדקאמר הכין סתם דכיון דלא חייל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה גם אהנאת מזונות לא חייל ואף על גב דמצי לומר לה צאי מעשה ידיך כו'. דלא פלגינן דיבוריה בכה"ג אי נמי מליהנות לו משמע טפי הנאת תשמיש דהיינו הנאה מגופו ממש הילכך בעינן שיפרש להדיא מליהנות לו במזונות וכן משמע לשון הירושלמי כפשוטו ותלמודא דפריך וכיון דמשועבד לה כו' משמע ליה דמתניתין איירי בפירש להדיא מזונות ואע"ג דהתנא סתם ותני מליהנות לו ולא פירש להדיא מזונות כתב רש"י ז"ל דבפריש כן מיירי דהא אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה. ואם תשאל דבהנאת מזונות נמי איכא למפרך כן. תשובתך תלמודא פריך לה ומשני לה ולפי זה אין במשנתנו איסור הנאת תשמיש דבדפריש להדיא מזונות מיירי מתניתין והילכך ליכא לאקשויי על פירוש רש"י ז"ל מכל מאי דאקשו עליו התוס' דוק ותשכח. ומיהו אין במשמע לשון רש"י כן אלא דבמדיר מליהנות סתם מיירי ויש במשמע לשונו הנאת תשמיש והנאת מזונות ופלגינן דיבוריה דאף על גב דלא חל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה אהנאת מזונות מיהא חל כן משמע מלשונו של רש"י והא תריצנא לעיל מאי דאקשו עליו התוס' ז"ל. והר"ן פירש לשון רש"י בדרך יותר נאות וליכא לאקשויי עליו ולא מידי עי' עליו בפירושיו על ההלכות:
וז"ל הרמב"ן ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו פרש"י אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציאה וליתן כתובה והקשו עליו ללישנא דמוקמינן ליה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הנאת תשמיש נמי נאסר עליה. וזו אינה קושיא דללישנא דהגיע זמן אין כופין אותו משום תשמיש שהרי לא נשאת וללישנא דכשהיא ארוסה ונשאת יש לומר דעדיפא מינה פריך ובטל ליה ההוא לישנא אבל בירושלמי מצאתי בלשון הזה תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה והכא אתמר הכין תמן במדירה מגופו הכא במדירה מנכסיו ואיני יודע אם ר"ל דמתניתין במפרש מנכסיו או שאין בלשון הזה מליהנות לו אלא מליהנות משלו דהיינו מנכסיו אבל מגופו אינו במשמע. ע"כ:

והרשב"א כתב וז"ל מליהנות לו עד שלשים יום כו'. ואם תאמר תינח מזונות דסגי לה בפרנס תשמיש מאי איכא למימר דתהנה לו כולהו הנאות במשמע ולב"ש יוציא לב' שבתות ולב"ה לשבת אחת פרש"י דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים דהא לאוקמתא דמוקמינן לה בגמרא בשהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה דההיא שעתא לא משועבד לה ולאו קושיא היא דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה כשהיא ארוסה ונשאת ודאי הא מצי למפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר אלא דעדיפא מינה אקשינן ליה והמחוור כשהדירה בפירוש מנכסיו והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן וכו' תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו. ע"כ:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל המדיר את אשתו כו'. פי' אין זה מודר שהמודר הוא אומר איני זן ואיני מפרנס הילכך יוציא ויתן כתובה מיד ובעוד שנמלכין בו אם ברח ואינו לפנינו שנוכל לכופו או אם הוא גברא אלמא שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת כדאמרן בפרק אף על פי אבל זה אינו מודר שהרי זן על ידי פרנס הילכך עד שלשים יום יעמיד פרנס אבל יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ואם אינו רוצה להוציא או שברח ומעגן את אשתו הוי מודר ומוסיף לה ג' דינרין בשבת וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אינו מורד שהוא עושה בעבור נדרו ומחזר למצוא פתח לנדרו הילכך נותנין לו זמן שבת אחת אבל אם הוא מורד מתשמיש בלא נדר יוציא ויתן כתובה מיד ואם ברח או בעוד שנמלכין בו לפייסו מוסיף לה ג' דינרין בשבת.
ואי קשיא והא כשהדירה שלא תהנה ממנו נאסר בתשמיש המטה ואל נמתין לו אלא שבת אחת כדתנן בהמדיר את אשתו מתשמיש המטה. המורה פי' שאין הנאת התשמיש נאסר עליה בנדר זה דהא משועבד לה ואינו נ"ל דהא לקמן בגמרא בעי לאוקמה בנדר והיא ארוסה דחייל נדרא ואכתי תקשי כיון דחייל נדרא גם נדרא דתשמיש חייל כיון דנדר ועודה ארוסה ואל ניתן לו אלא שבת אחת אלא כך יש לפרש כגון שהדירה שלא תהנה מנכסיו שאין הנאת תשמיש בכלל. ע"כ:
יותר מכאן יוציא ויתן כתובה פי' כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא דאמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא אכפהו לזון דאלמא רב כופין קאמר וכן אמרו בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן ועד כאן לא פליג שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהא מודרת היא מנכסיו דכ"ע כופין אותו להוציא. ומיהו יש מקומות דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסינן בירושלמי [פי"א ה"ז] על הא דאמרי' שאין מעשין אלא לבתולות והא תנינן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה כלומר דאף על גב דקתני יוציא לא משמע כפיה בכל דוכתא עד דאיכא הכרחא אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מליהנות לו או המדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפילו באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין משמעותו כפיה על הגט אלא מבקשין על הגט וכופין על הכתובה. הריטב"א ז"ל:
רבי יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה פי' אם נכנס נדרו בתוך השני כלומר שנדר יותר מחדש והיה לו לומר אלא יותר מכאן יוציא ויתן כתובה כלשון ת"ק אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא ותחלת שנים קאמר ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה ולא קאמר יתר מכאן ובירושלמי משמע דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים משום דקתני בישראל שנים יוציא דגרסינן התם ר"י אומר בישראל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה דתנינן בסוף ג' דברי הכל ע"כ. ובתוספתא נמי משמע הכי דבכהנת אינו מוציא עד סוף שלשה לכ"ע דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת שלשה חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים כו'. הרשב"א ז"ל:
המדיר [וז"ל] רש"י במהדורא קמא שנים יוציא ויתן כתובה וכיון שנכנס יום אחד בשני יוציא מיד ובכהנת הנשאת לכהן שאינו יכול להחזירה לאחר שגרשה וכהנת לאו דוקא דה"ה לישראלית הנשאת לכהן אלא כלומר ובאשת כהן שני חדשים יקיים ויעמיד פרנס ולא יוציא שמא בתוך זמן גדול כזה ימצא פתח לנדרו שהאריכו לו הזמן לפי שמאחר שיגרשנה תאסר עליו עולמית ואפילו ימצא פתח לנדרו. עד כאן:
המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות פי' לאו מפירות דידיה בלחוד דאם כן אמאי חמירא הא מרישא דאדרה מכל נכסיו אלא ודאי ע"כ מתניתין מפירות דעלמא. ואם תאמר והא אין אדם אוסר פירות העולם על חברו ואף על גב דבגמרא אוקימנא מתניתין בשנדרה היא וקיים לה איהו וקרי ליה מדיר לפי שקיים לה ה"מ לשמואל אבל לרב מתניתין במדיר ממש משמע לן. ויש לומר דלרב מתניתין כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א' מכל הפירות. וכי תימא תיכול ותתסר ותמתין שלשים יום במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא בדמפרש והא בסתם וכדאיתא בגמרא בהדיא. הריטב"א:

שלא תטעום אחד מכל הפירות לא בכל הפירות מדירה אלא במין אחד מכל הפירות כדמוכח בתוספתא דתניא שלא תטעום אחד מכל המינים בין מאכל רע כו'. הרא"ש ז"ל בתוספות ובפסקיו עי’:

גמ' וכיון דמשועבד לה כו'. פירוש להכי פתח וכיון דמשועבד לה כו' בוא"ו משום דקאי אתשמיש והכי קאמר דהא בלשון מליהנות לו תרי משמע תשמיש ומזונות והנאת תשמיש לא מתסר דהא משועבד לה ומשום מזונות יעמיד פרנס וכדפריש ז"ל במתניתין והילכך פריך תלמודא וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה כי היכי דלא מצי מדיר לה אתשמיש משום דמשועבד לה הכי נמי אמזונות היכי מצי מדיר לה.

ודע שהתוספות לעיל בפרק אף ע"פ גבי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף כו'. קשיא להו דמאי פריך תלמודא הכא וכיון דמשועבד לה וכו' ולימא דמפקע שעבודא על ידי קונם. ותירצו דאלמוה נמי לשעבודא דאשה. וקשיא לי ומאי קושיא והא תלמודא פריך הכא מכח הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' דהיינו נמי קונם ואפילו הכי לא מפקע שעבודא. ותקשי מקונם אקונם ואפשר דלהכי כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה והא תנן קונם כו' מסתם משנה אסתם משנה פריך ע"כ. פי' אף ע"ג דפליגי עליה ר"ע ור' יוחנן בן נורי וס"ל יפר ואמרינן לעיל דשניא קונמות וכדאמרי' לעיל בפרק אף על פי מכל מקום מתנא קמא דהיינו סתם משנה קא פריך דס"ל דקונמות נמי לא מפקע ומכל מקום הא איכא למדחי קושית התוספות דפרק אף על פי.

ואפשר דס"ל לתוספות דהכא תרתי קא פריך מכח סברא דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ושוב מקשה עוד מדתנן קונם שאני עושה כו'. ואקושיא קמייתא קשיא להו לתוס' דמאי פריך תלמודא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקע על ידי קונם דמסתבר הכי דקונמות מפקעי מידי שעבוד וכדאמרינן לעיל. ותירצו בתוספות דאלמוה נמי לשעבודא דאשה והשתא מכולה מתניתין קא פריך דע"כ לא קאמר רבי יוחנן בן נורי דיפר אלא שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור אבל בעודה תחתיו לא קדשי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי הוה לן למימר גבי מזונות דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה ולא מצי מדיר לה. אבל מלשונו של רש"י שבמהדורא קמא משמע דדוקא שעבודא דבעל הוא דאלמוה רבנן ולא שעבודא דאשה וקונם מפקיע מידי שעבוד ולכך כתב ז"ל דמסתם משנה אסתם משנה פריך דוק ותשכח:
שוב מצאתי להר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות שפי' כן ליישב דברי הרמב"ם עיין שם ולפי מאי דכתיבנא לשיטתו של רש"י ז"ל דהכא מכח תשמיש קא פריך דכי היכי דבתשמיש לא מצי מדיר משום דמשעבדא לה הכי נמי במזונות דמליהנות לו תשמיש ומזונות משמע וכדכתב רש"י במשנתנו אפילו אמאי דפריך וכיון דמשועבד לה וכו' בלא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' לא תקשי ולא מידי דכי היכי דמתפרש לישנא דהמדיר אמזונות הכי נמי מתפרש אתשמיש וכי היכי דאמרינן אתשמיש דאין קונמות מפקיעין מידי שעבוד הכי נמי אית לן למימר במזונות ואם תחלק בין שעבודא דתשמיש לשעבודא דמזונות הא תנן קונם שאני עושה לפיך כו' הא קמן דאפילו מעשה ידיה דהויא לה כמזונות לגבי דידיה אין קונם מפקיע מידי שעבודה ולא בעי למפרך ממתניתין לחודיה דקתני קונם שאני עושה לפיך וכו' משום דאיכא לימר דתנא דמתני' לא ס"ל כהאי תנא אלא כהנך תנאי דפליגי אבל כיון דבהאי לישנא שייך תשמיש ולא חייל עליה נדרא ש"מ דכת"ק דאמר אינו צריך להפר ס"ל ולכך פריך מת"ק דאמר אינו צריך להפר:

והרמב"ן אזיל בשיטת התוספות וז"ל וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והא תנן קונם וכו'. ואי קשיא לך נימא התם טעמא משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכיון דלא חייל מהשתא לא חייל לבתר שעתא. ובשלמא לרש"י ז"ל איכא למימר האי תנא סבר קונמות לאו קדושת הגוף נינהו ולא מפקע מידי שעבוד ולא בעי לאוקמי מתני' כר' עקיבא אלא לפי' ר"ת קשיא ואיכא למימר ודאי לדברי הכל כי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דאית ליה עלה אלמוה לשעבודא דאית לה עליו דכי הדדי נינהו ע"כ כנ"ל.

ואין להקשות אמאי דקשיא להו לתוספות ז"ל במתניתין על שיטתו של רש"י דמאי פריך מדתנן קונם שאני עושה לפיך מגופה דמתני' ה"מ למפרך דמאי קושיא להכי פרכינן מדתנן קונם שאני עושה כו'. דאי מגופא דמתניתין בקל יש לדחות דשניא תשמיש דליכא מידי תחתיה אבל מזונות דאיכא מעשה ידיה תחתיה איכא למימר דשפיר מצי מדיר לה דהרי מעשה ידיה תחת מזונות והוה ליה כאלו קאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך תדע דהכי מהדר תלמודא אלא מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' והדר פריך עליה מדרב הונא דשייכא בהא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' והילכך דל מהכא קושית התוספות ולא תיקשי ולא מידי.
ויש לומר דשפיר מקשו התו' דמאן דפריך להכי מייתי הא דתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' לאסתיועי דלא שאני לן בין קונמות לאיסור אחר דהא תנן קונם שאני עושה לפיך כו' אלמא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דאשה ולא כל כמיניה דמפקע לן לשעבודה והילכך קשיא להו לתוספות דמגופא דמתניתין דהיינו מתשמיש מצי לאוכוחי דאין קונמות מפקיעין ומיהו לא מייתי תלמודא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' למימר דלא נחלוק בין שעבודא לשעבודא דא"כ ממה נפשך אי מעיקרא סברינן דהאשה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דומיא דאיש דיכול למימר צאי מעשה ידיך כו' ולהכי פרכינן שפיר דהאשה נמי יכולה לומר כן ואי סברינן מעיקרא דאין האשה יכולה לומר איני נזונת וכו' וכן האיש אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' ומהדר ליה דהאיש יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' ולא האשה אם כן מאי פריך ואם איתא לדרב הונא כו' הא תריצנא דליתא לדרב הונא אלא הנכון דלא מייתי הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' אלא משום קונמות דלא נימא דשאני קונמות דמפקיעין וכדכתיבנא ולכך קשיא להו לתוספות שפיר והא תריצנא לה שפיר לשיטתו של רש"י כנ"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל לאו כל כמיניה דמפקע שעבודה. ואם תאמר מאי קושיא דהא אסיקנא בפרק אף על פי טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הא מדינא מפקעת. וי"ל דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה דכי הדדי נינהו אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע וזה כדברי רש"י ולא כדברי ר"ת דלא חלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמ"ש בפרק אף על פי ובפרק השולח.
ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן ומי אמרו כיון דמשועבד לה לא מצי לאפקועי השעבוד ויש לומר דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיע שעבודה ובהא הוא דאלמוה לשעבודה וטעמא דמילתא משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגביה הא אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו אבל כשהוא מקדיש נכסיו היא אינה נזונת מהם ואפילו לקדושת דמים דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש כדאמרינן בבע"ח דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם והילכך אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין מנכסים משועבדים ומה לי משועבד לגבוה ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו ואפילו בקונם שהוא קדושת הגוף דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו וכאלו נכסיה שלו לגמרי ואי מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אינן מוציאין ממנו כדאמרינן באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דינין הרי היא כמקדשה דבר שאינו שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו כנ"ל ע"כ.

עוד הקשה הרשב"א דמאי פריך תלמודא והא לא פקע שעבודה דיעמיד פרנס קתני ואיהו לא משועבד לה לזונה בידו. ותירץ יעמיד פרנס לאו חייב להעמיד קאמר דאם איתא הוה ליה למיתני חייב להעמיד פרנס עד שלשים יום ועוד דאי איתא דלא מצי לאפקועי שעבודה פרנס ל"ל הוא גופיה יפרנס דאיהו לא אסר מידי אנפשיה אלא ודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס ובדלא עביד שליחותיה כדאוקימנא באומר כל הזן אינו מפסיד ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר כלומר על ידי פרנס מותר באומר כל הזן אינו מפסיד אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל שלשים יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה. ע"כ:
וכתב גאון וז"ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשתעבד לה אין נדר חל עליו וכל שכן מי שנודר בדבר מצוה שנתחייב בו אף על פי שאסור לנדור בכמות דברים הללו כי אין נדר חל עליו ואיכא לאקשויי כיון דקיימא לן דמידי דמשועבד לה לא מצי למידר ולאפקועי מתני' דאמר המדיר את אשתו מתשמיש המטה אמאי מפקע לה שעבודא דעונתה לב"ש תרי שבתות ולב"ה שבת אחת ואית דמפרק להאי קושיא דלא דמיא עונה למזונות דהתם אי אפשר לעמוד שעה אחת בלא פרנסתה אבל עונה דלאו כל שעה היא נתנו בו חכמים שיעור לנדרו ואנן לא מקררה דעתין מהא פירוקא דקושיין כדקאי קאי דכלום משהינן לה אלא שימצא פתח לנדרו כיון שאין נדר חל עליו אמידי דמשתעבד לה אמאי משהינן ליה אפילו שעה אחת עד שיותר נדרו מהשתא אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא דלאו כל כמינך לאפקועי שיעבודא דעלך.
והכי סלקא בידן ומפרקא לן דהאי קושיא גופה ופירוקא דילה משכחת לה בנדרים בפרק אלו מותרים האומר לאשתו קונם שאיני משמשך הרי זה בלא יחל דברו והתם מקשינן והא מן התורה משועבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ומפרקינן באומר הנאת תשמישך עלי והא לא קא ניחא ליה בתשמיש דאמר רב כהנא קונם תשמישי עליך יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו וכיון דמתוקמא מתניתין דהתם באומר הנאת תשמישך ולא ניחא ליה בתשמיש דידה הכא נמי מתני' דהמדיר מתשמיש היכא דאמר לה הנאת תשמישך עלי דהא ודאי צריך שאלת חכם ופתח לנדרו ולא שנא בין דתאני הכא מתשמיש ולא שנא דתאני התם קונם שאיני משמשך קושיא דמפרכת אהאי מפרכת נמי אהאי ופירוקא דאתרצה אידך הוא הדין דאתרצה ביה האי אף על גב דהוה ליה לשנויי כי האי דהתם בהאומר לאשתו הרי את עלי כאמך פותחין לו פתח אחר ומוקי לה אביי דצריך שאלה מדרבנן ואף על גב דמדאורייתא לא אמר כלום ורבא מוקים לה בעם הארץ וההוא דלא אמר כלום בתלמיד חכם אלא מיהו שנויי דחיקי כי הא לא משנינן וכל שכן היכא דסלקא שמעתא אליבא דהלכתא ומתוקמה כתקנה. ע"כ:

וכתב הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש לית ליה רשותא לאפקועי שעבודה דמזוני בדלא אמר לה צאי מ"י כו'. דהוו ליה כמאן דאסר על אשתו פירות שלה אי נמי פירות דעלמא דלא חייל ונקטינן מהא דלא חייל נדריה אלא במאי דאיכא בידיה למעבד וליכא עליה ביה שעבודה אבל מאן דאדר על חבריה מידי דליכא בידיה לאדוריה עליה לא חייל נדריה ואי קשיא לך הא דתנן המדיר את אשתו שלא תטעום מאחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת פירות ולא מאכילת דבר בעולם ואפילו הכי קתני יוציא ויתן כתובה אלמא חייל נדריה התם הא אוקימנא לה דנדרה היא וקיים לה איהו ומ"ה חייל נדרא אבל הכא דנדר איהו בכי האי לא חייל נדריה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת מידי והני מתני' כולהו דאיתנהו בהאי פירקא כגון המדיר את אשתו שלא תתקשט כו' הכי נמי מתוקמא כגון דנדרה איהי וקיים לה איהו אבל היכא דנדר הוא בכי הא לא חייל נדריה דקשוטי לאו בידיה הוא ליכא בידיה רשות לממנעה מלאתקשוטי.

מיהו אי קשיא הא מתני' קשיא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה והא הכא ליכא לאוקמה בנדרה היא וקיים לה איהו דהא לית ביה ענוי נפש כי היכי דליפר לה אלא איהו הוא דנדר ואפילו הכי קא חייל נדריה ואע"ג דלאו מידי דאיתא בידיה הוא ולית ליה בהא מידי אלא דהאי דקתני יוציא ויתן כתובה לאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא ומיזל לא שביק לה ואפי' אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לאו כלום הוא לא שביק לה איהו לפיכך יוציא ויתן כתובה אבל אילו אתא לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא ומתני' דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו כו'. דאקשינן עלה דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה היינו טעמא דמקשינן הכי משום דקתני בה עד שלשים יום יעמיד פרנס דאלמא הא דלא קא יהיב לה איהו השתא משום נדריה הוא דלא קא יהיב לה ואלו אמרינן ליה דהאי נדרא דילך ולא כלום הוא קא יהיב לה מזוני ומ"ה אקשינן מדקתני יעמיד פרנס אלמא חייל נדריה ואמאי כיון דמשועבד לה אמאי חייל נדריה וצ"ע.
ויש לפרש דהא דתנן נמי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כשנדרה איהי וקיים לה איהו נמי מתוקמא דהא כוליה פירקין הכין אוקמוה בגמ' ומוקמינן לה כגון שאמרה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אלך לבית אבי דכיון דהוה ליה להפר דהא דבר שיש בו ענוי נפש הוא ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה וזה הפי' הוא הנכון. א"נ יש לפרש אותו כשנדר הוא כמשמעו אלא שתלה אותו בתשמיש כגון שאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וגם זה הפי' נכון ע"כ:

הקשו בתוספות דמאי פריך תלמודא כיון דמשועבד לה כו'. אמאי לא משני כגון דתלה למזונות בתשמיש המטה שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תהנה מנכסי ותירצו דאה"נ דלרב הוה מצי לשנויי הכי דלאחר ל' כשתהנה צריך להוציא לאלתר דרב דאמר בסתם יוציא לאלתר אבל שמואל דאמר אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אם כן לדידיה לאחר שלשים תהנה ותאסר לב"ה שבת אחת ולב"ש תרי שבתות וניחא ליה לשנויי חדא שינוייא לתרוייהו.
והקשה ה"ר יוסף קלצון ולוקמא לשמואל נמי כגון דתלה בתשמיש המטה וכגון דאמר אם תהנה משלי עד שלשים יום תהא תשמישך אסור עלי ז' ימים קודם סוף שלשים או לב"ש שתי שבתות אם כן לסוף ל' יום אם תהנה תהא אסורה למפרע ט"ו ימים ונמצא ששמשה באיסור ולכך צריך לפרש שתי שבתות כדאמרינן בנדרים קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא ישן היום שמא ישן למחר והשתא מתוקם שפיר יוציא לאלתר לאחר שלשים יום שהרי פירשה כבר ט"ו ימים קודם. וי"ל דלא משמע ליה לאוקמי מתני' הכי משום דלא פסיק ליה דזימנין דהוי יותר או פחות כגון שאמר לה שתאסר שלשה שבועות למפרע אם תהנה נמצא שלא יעמיד פרנס אלא שלשה שבועות. כן כתב הרא"ש ז"ל.
עוד הקשה הרא"ש ולוקמה כגון שנדרה איהי מליהנות משלו וקיים לה איהו ותירץ הר"ף ז"ל דלא ניחא ליה לאוקמי כולהו המדיר דמתני' דנדרה איהי הלכך אוקי המדיר קמא במדירה הוא וכל הני אחריני נקט המדיר אגב רישא.
והריטב"א כתב וז"ל ולא ניחא לן לאוקמה כשנדרה איהי שלא ליהנות משלו משום דלישנא דהמדיר לאו משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד דאי נדרה היא הא שמעינן לר' מאיר דאמר דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאיתא לקמן וסתם מתני' ר"מ וא"כ למה יוציא ויתן כתובה דהכי פרכינן לקמן כדאוקימנא לסיפא דמתני' כשנדרה היא. ע"כ:

תוס' בד"ה אבל יש שם כו' דלענין מתנה אין סברא לחלק בין כו' עכ"ל צ"ל דהא דאומרת נאמן בעלי עלי לא מקרי מתנה אלא שהיא תאמין לו שיקנה לה שדה באלו המעות והוה כעין מכר דאל"כ אמאי קתני דאין מעשה קטנה כלום אפילו במקום אפוטרופוס כדמסיק ודו"ק:

0סליק פרק מציאת האשה

המדיר פרק שביעי

תוס' בד"ה המדיר את כו' מגופא דמתני' ה"מ למפרך דלא מצי אסר עליה תשמיש כו' עכ"ל ק"ק (א) לפי מ"ש לקמן התוספות דשיעבוד דמזונות של אשה אינו אלא מדרבנן לא ה"מ לאתויי מתשמיש דהוי שיעבוד דאורייתא אבל ממה שאני עושה לפיך דלא הוה שיעבודיה נמי רק מדרבנן מייתי שפיר ודו"ק:

בד"ה יוציא ויתן כו' אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין כו' עכ"ל מהך דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דכופין להוציא פריך לקמן בס"פ אמאי לא חשיב ליה ומשני ליה דהנך אע"ג דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה ולכך לא חשיב לה אבל הך דבאה מחמת טענה לא מיתרצא בהכי דהא כי אמרה הוינא בהדיה שבקינן לה כיון דאין האשה מצווה על פריה ורביה אך קשה דבהאי תירוצא שכתבו הכא ובפ' הבע"י דלא חשיב בבאה מחמת טענה משום דלא שייך ביה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל הא מיתרצא נמי הך דשהה י' שנים ולא ילדה ומאי פריך מיניה התם ויש ליישב (ב) וק"ל:

בא"ד איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין כו' שמונע ממנה כל עניני אישות כו' עכ"ל גבי הך דחוזרין אצל גדול דכופין הוצרכו לטעמא דכופין טפי מהנהו דהכא וגבי הא דאיני זן כו' לא הוצרכו לתת טעם אמאי כופין ואפשר לומר דהאומר איני זן כו' ה"ל כמורד על אשתו משא"כ כל הנהו המדיר דהכא דלא הוה כמורד וק"ל:

בא"ד וההיא דס"פ הבע"י התם משמע דלכפותו אמר כו' עכ"ל עיין על ביאור דבריהם בפ' הבע"י וק"ל:

בד"ה ה"נ כיון דתלינהו למזונות בתשמיש המטה דאמר כו' עכ"ל דבכה"ג מוקמי מתני' דהמדיר את אשתו שלא תאכל מכל הפירות דהיינו בתולה בתשמיש כמ"ש התוס' לקמן בד"ה בשלמא לרב כו' ע"ש וק"ל:

בא"ד וליכא נמי למימר כו' דאז אסורה ליהנות דהא לרב יהודה כו' עכ"ל ר"ל דכיון דאסורה ליהנות ליכא למימר לאחר שלשים תהנה ותיאסר ואהא תירצו דה"נ אסור לשמש שמא תהנה וא"כ אפילו שלשים לא ימתין אלא מיום הנדר תיאסר לב"ה שבת א' כו' ויש לדקדק אמה שכתבו דאז אסורה ליהנות מהיכא פסיקא להו דאסורה אז ליהנות הא אדרבה שמעינן מהתם דמותרת ליהנות דבנדרא מזדהרי אינשי דאמרינן התם ומודה רב יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שישן היום דבאיסורא מזדהרי אינשי ויש ליישב דהתם שהתנאי קודם לנדר איכא למשרי התנאי מה"ט דבנדר שאחריו מזדהר אבל הכא למאי דבעו למימר השתא דשרי השמוש בתוך שלשים קודם שתהנה אסורה ליהנות אחר שלשים משום השימוש שקודם לו ואין להקשות נמי ומאי קושיא בהא דאז אסורה ליהנות דא"כ שפיר פריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו' להפקיע שיעבודה לאסור לה הנאה מיניה די"ל כיון דבעיקר הנדר שהוא איסור תשמיש לית לה שעבוד עליו באומר יאסור תשמישך עלי חל הנדר שפיר וממילא תיאסר בהנאה וליכא למיפרך ביה הא מפקא לה לשיעבודה ודו"ק:

תוס' בד"ה הא כו' ומקשין כיון כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ה"נ כו'. וי"ל דאם כן אפילו שמואל כו'. נמחק אפילו ונ"ב בס"א אינו וכן נראה עיקר דלרב לא קשה מידי דהא מיד כשהתנה נאסרה בתשמיש המטה בסתם ודו"ק:

גמ' ממאי מדקתני וכו'. דמתני' לא איירי דוקא בשדה אלא או נדוניא כדפרש"י במתני' ועיין בר"ן באורך:
בתד"ה הא קי"ל כו' אפילו בברי' וכו'. ולכך מקשה שפיר הא קי"ל אפילו אם איירי בבריא:

בא"ד יש מקשין כו' א"כ מאי אהני הא דדברי שכ"מ כו'. דאיפכא אין להקשות דאיצטריך מצוה לקיים דברי המת אף בבריא. ועיין פ"ק דגיטין בתוס' באורך בזה ובאשר"י כאן:
בתד"ה אבל כו' אבל מתנתן מתנה כו'. ובמתני' לא קאמר רק נאמן עלי בעלי שיקנה לי שדה [או נדוניא] לצורכי ולא יעכבן ואינה מבקשת לתת לו במתנה ועוד הנותן לא נתן לה כי אם לקנות שדה [או נדוניא] דוקא ואדעת כן השליש ודו"ק. ועיין באשר"י:

תד"ה המדיר. משמע מתוך פירושו שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש. ק"ל אמאי לא נימא בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו כמו בפ"ג דנדרים מ"ב בנמצאו אביו ואחיו בהם דהותרו כולן. וכן בפ"ט שם בגווני טובא ועמש"כ בס"ד בפ"א דתרומות מ"ד. וראיתי להר"ן שהבין כוונה אחרת בפרש"י ע"ש ולדבריו א"ש. אולם מ"מ יקשה הא דאר"ע בהא דקונם שאני עושה לפיך דיפר משום העדפה מדוע לא נימא כיון שהותר עיקר מע"י הותר כולו גם ההעדפה. שוב ראיתי להשעה"מ בפי"ב מהל' נדרים הל"י שהאריך בענין זה ע"ש:

תד"ה יוציא. חדא דבדברים לא יוסר עבד. הוא לקמן (עז):

שם ועוד מדפריך לעיל. הוא בדף (סג):

תד"ה הכא. ובתוס' ה"ר יוסף כו' פי' כו' אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע כו'. והתוי"ט לא העתיק רק התירוץ הזה. ובמחכ"ת סותר א"ע למש"כ לעיל פ"ה מ"ה ד"ה המדיר בשם הטור. והטור ע"כ סובר כתירוץ הראשון שבתוס':

גמרא הא קיי"ל מצוה לקד"ה כתבו בתוס' יש מקשים כו' מה אהני דברי ש"מ ככו"מ.
וי"ל דנ"מ אם היתומים חייבים לאחרים ואין להם לשלם רק מירושה זו דאפשר דלעומת מצוה לקדה"מ יש יותר מצוה פריעת בע"ח אבל מטעם מתנת שכ"מ קנוי מיד להמקבל ולא נגע יד יורשים לזכות בהם, [ועיין ברמ"א סימן רנ"ב בשם המרדכי].
עוד י"ל דנ"מ באם קדמו היתומים ומכרו דמטעם מצוה מהני מכירתן אבל מטעם מתנת שכ"מ מוציאין מהלוקח:

מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס.
כתב הר"ן ומיהו למסקנא אפילו נדרה היא מנכסיו אע"ג דאפשר בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה, דאמרינן מסני סני לה, ול"ל דהאי טעמא לר"י אתמר אבל רבנן לא מודו, דהא תנן במתני' דבסמוך ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' דע"כ מיירי דתלתה בתשמיש כו' דאל"כ אמאי יוציא ויתן כתובה הא אין בידו להפר וש"מ דאמרינן מסני סני עכ"ל.
ותמוה לי דהא בפשוטו י"ל דמיירי בתלתה בקישוט דיכול להפר לרבנן דקישוט הוי עינוי נפש ובזה א"א לה להמתין, דא"א להיות בלא קישוט אף יום אחד כדס"ל לרבנן במתניתין בנדרה שלא תתקשט דיוציא לאלתר, ואי דהו"ל למתני דלר"י תמתין בעניות י"ב חודש ובעשירות ל' יום וכעין שכתבו התוס' בסוגיא דלא מוקי בתלתה בפירות, דהוי למתני דלר"י יום אחד יקיים, זה אינו, דהא לר"י דס"ל דקישוט לא הוי עינוי נפש, ואין הבעל יכול להפר וליכא כלל הדין דיוצא, וכל עיקרא דמתני' רק לשיעורא לכמה תמתין אבל מה דלר"י אין הדין דיוציא ויתן כתובה מזה לא איירי מתני', ומש"ה לא תני דלר"י וכו'.
גם דלמא מיירי בתלתה בתשמיש וקשיט דבזה לכ"ע יוציא מיד לרבנן משום קישוט ולר"י הא הבעל יוכל להפר משום תשמיש, ולהמתין שבת אחת לא אמרינן דלר"י הא אמרינן מסני סני, וצע"ג:

מערכה ששה עשר במסכת כתובות
מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו.
ש"ע יורה דעה (סס"י רלט) אם תלאן זו בזו וכו' אסור לאכול כל אחד מהם דחיישינן שמא יאכל השניה וכו'.
הנה במקור הדין (ספ"ג דשבועות) לא נזכר מדין איסור אכילת א' מהככרות אלא באם אכל אחד בשוגג ואחד במזיד לענין חיוב קרבן, אך שורש הדין דאסור לאכול האיסור דחיישינן שמא ישכח ויאכל אידך ככר התנאי ועבר למפרע על האיסור דבתנאי לא מזדהר, מקומו בנדרים (דף טו) ושם לא נזכר תלאן זה בזה רק בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, ולפ"ז צ"ע לדינא. דלמא בההיא דתלאן זה בזה מותר לאכול א' מהן כיון דהשניה ג"כ אסר עליו בעצמותו ומוזהר עליו, ומוכרחים לומר, כיון דגם שם תנאי עליו אף דיהיה נזהר בו מחמת האיסור, מ"מ לא פלוג רבנן, כיון דגם שם תנאי עליו, או דחיישינן שמא ישאל על השניה ושוב לא יהיה נזהר בתנאי (וזהו דחוק, דהא סתמא קאמר אף באסרן עליו ע"ד רבים דליכא התרה), ומ"מ אף די"ל כן, מ"מ צריך ראייה גדולה לזה מהש"ס:
א)
יעויין בסוגיא ר"פ המדיר, דהתוס' והר"ן הקשו לפירש"י דליהנות גם תשמיש בכלל, אלא דלא חייל כיון דמשועבד לה, אמאי לא פריך הש"ס בקוצר, מ"ש מזונות מתשמיש, והמהרש"א תירץ, די"ל דתשמיש הוי שיעבוד דאורייתא, (ונ"ל לבאר אף בפלוגתא דר"מ ור"י במקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דסבר ר"מ תצאו בטל, ומבואר בכתובו' (דף נז) דס"ל לר"מ בדאורייתא בטל ובדרבנן תנאו קיים, ור"י פליג דבממון תנאו קיים ומבואר שם דר"י ס"ל בהיפוך דבדאורייתא קיים ובדרבנן עשו חיזוק, הרי דלר"מ ור"י מזונות דאורייתא, ואיך קאמר ר"י בישראל חודש א' יקיים, והא ל"ל כיון דלמ"ד מזונות לאו דאורייתא, שאר וכסו' דקרא מיירי הכל בתשמיש, וכסות היינו באומר אני בבגדי וכמ"ש הר"ן, ומזה איירי ג"כ ההיא דר"מ ור"י, דהא מדאמר ר"י בדבר שבממון, הרי דמיירי במילי דממונא, וצריך לומר דהמהרש"א כתב דבריו לתוס' כתובות (דף מח ע"א) דמ"ד מזונות לאו דאורייתא הוא ראב"י דכסות דקרא מיירי בכסות ממש, והא דאורייתא, ושארה דכתיב היינו לפי שארה תן כסותה, ושאר כסות ועונה דנקטי ר"מ ור"י, היינו כלישנא דקרא דלא מיירי ממזונות, אלא מתשמיש וכסות, וא"כ שפיר י"ל דסבר ר"מ ור"י מזונות לאו דאורייתא, ועל תשמיש וכסות לא חל הנדר לר"מ דמשועבד לה מדאורייתא, ועל מזונות שהוא דרבנן חייל), וזה אינו מספיק לרש"י לשיטתיה דמפרש בשנויי' דהש"ס שהגיע זמנו ול"נ דהוי דרבנן, משמע דסוגיין אזיל למ"ד מזונות דאורייתא:
ב)
קושיית תוס' על רש"י דבהגיע זמנו וכו' כיון דחיובא דרבנן חייל הקונם עלה הא בקונם שאני עושה לפיך הוי מע"י דרבנן:
ג)
בסוגיא דאמרינן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, דמשמע דשינוי' קמא דוקא וכמ"ש הר"ן דדחה להסברא דעד ל' יום עביד שליח שליחותיה, ועדיין קשה באיזה הכרח נדחה הנך שינויי דהגיע זמנה:
ד)
והנה בקושיא א' י"ל בב' פנים, הא', מ"ש הר"ן ליישב דלא הו"מ למפרך כך דהו"ל לדחות דמליהנות אין תשמיש בכלל, וזהו דחוק מאד, כיון דמוכיחים כן לס"ד, מנ"ל לרש"י לפרש דלמסקנא אינו כן.
ולזה נראה די"ל דגם רש"י ס"ל דיש פנים לכאן ולכאן, אם תשמיש בכלל סתם ליהנות אם לא, אלא דיש הוכחה דלמסקנא גם תשמיש בכלל, והיינו דלכאורה תמוה בסוגיא, דמה דפרכינן וכיון דמשועבד לה וכו' דלמא מיירי בנדרה היא וקיים לה הוא, ואף דזה לק"מ, דהא מדאמר שמואל בסתם נמי מוכח דמיירי בנדר הוא, דאלו בנדרה היא, הא אמרינן מסני סני לה ולא תמתין, גם מלישנא דשמואל שמא ימצא פתח לנדרו משמע דמיירי בנדר הוא, מ"מ היא גופא קשיא לשמואל דאמאי מוקי לרישא בנדר הוא ומוכרח לדחוק דמיירי באמר לה צאי מעשה ידיך, ובמספקת לדברים גדולים וכו', אמאי לא מוקי בפשיטות בחד טכסיסא עם סיפא דמתני' כולה בנדרה היא, וקיים הוא, ובאמת מיירי רק במפרש, אבל בסתם לא תמתין דמסני סני לה וכמו סיפא דמתני' דא"ר יום א' יקיים, וכן בקישוט לר"י בעשירות ל' יום, דהיינו בפירשה ל' יום ואלו בסתם לא תמתין לה, ה"נ י"ל ברישא וכולה מתני' כפשטא, ואין כאן דוחק כלל, וזה תמיה עצומה לכאורה.
ולזה הוכיח רש"י שיטתו דע"כ שמואל ס"ל דתשמיש בכלל ליהנות, אלא דאינו חל דמשועבד לה, מש"ה ע"כ מיירי בנדר הוא, דאלו נדרה היא, כיון דאסרה הנאתו עליה חל ג"כ אתשמיש, וכמו אומרת קונם תשמישך עלי:
ה)
ואך כ"ז למסקנא דאוקימתא בנדר הוא דחיקא שעי"ז צריכים לאוקמי באומר לה צאי, ובמספקת לד"ג, אבל אלו היה הדין דנדר חל על המשועבד לה, ממילא אוקימתא דנדר הוא רוויחא כמו בנדרה היא, אזדא הוכחה זו, ושפיר י"ל דתשמיש אינו בכלל ליהנות, ובאמת הו"מ שמואל לאוקמי גם רישא דמתני' בנדרה היא, אלא דמוקי בפשוטו בנדר הוא.
ולפ"ז ניחא דבלאו מתני' דקונם שאני עושה, לא הו"מ למיפרך ממזונות אתשמיש דהיינו אומרים דנדר מפקיע מידי שיעבוד וגם על תשמיש חל אלא דתשמיש אינו בכלל סתם ליהנות, דהא אוקימתא דנדר הוא ג"כ אוקימתא רויחא, אין ראיה משמואל דתשמיש בכלל ליהנות וכנ"ל, ולזה פריך מקונם שאני עושה, ומשנינן באומר צאי ובמספקת לד"ג, ועתה נתעורר הקושיא ל"ל לשמואל לאוקמי בנדר הוא ובאומר צאי, לוקי בפשטי' בנדרה היא, ע"כ מוכח דתשמיש בכלל ליהנות ולא מצי מיירי בנדרה היא, ונכון בעזה"י:
ו)
ובזה מיושב קושיית תוס' דמאי פרכינן דמשועבד דלמא מיירי בתלינהו בתשמיש, והיינו דלשיטת רש"י לק"מ, דא"א דמיירי בתנאי היינו דהנדר ליהנות הוא בתנאי, ואמר אם תהנה ממני יאסר תשמישך עלי, ממילא א"א לה לשמש דבזה עברה על תנאי, דהא תשמיש בכלל סתם הנאה ונאסרה התשמיש עליו, אך אם נימא כפשטות דברי הר"ן הנ"ל דמה דלא פריך מתשמיש על מזונות, משום דהו"מ לדחות דתשמיש אינו בכלל ליהנות, ממילא נסתר תירוץ זה דלפי אותו הדיחוי דתשמיש אינו בכלל ליהנות, גם מקונם שאני עושה ליכא קושיא, דלמא מיירי באמר אם תהנה יאסר תשמישך עלי.
אבל לפי דברינו ניחא, והיינו בלא ההיא דקונם חל על שיעבוד ואוקימתא דנדר הוא ברווחא שפיר מצינו לומר דתשמיש אינו בכלל סתם ליהנות, אבל מכח ההיא דקונם אין חל על שיעבוד, ונצטרך לומר דתלינהו בתשמיש דדחיקא קצת, יקשה לשמואל אמאי לא מוקי ביותר בנדרה היא וכמו בבא דסיפא, ומוכח מזה דתשמיש בכלל ליהנות, ממילא א"א לאוקמי בתלה בתשמישך עלי, דהא אם תהנה גם תשמיש בכלל וכנ"ל:
ז)
הדרך הב', דהנה הר"ן כתב בישוב הרמב"ם דלא העתיק שנויי דהש"ס בצאי ומספקת לד"ג, והיינו דלענין אלמוה יש לחלק בין שעבודא דבעל לשעבודא דאשה, דאין מהצורך לאלם שעבודה כיון דבע"כ או דיפר או דתכוף אותו ליתן גט עם כתובה, וזה כל בעל יכול לעשות לגרשה וליתן לה כתובה, אלא דפרכת הש"ס מת"ק דמתניתין דקונם שא"ע דלא מצינו דסבר דמדינא קונמות מפקיע מידי שעבוד, אלא דאלמוה וקיימינן כפשטא דס"ל דקונמות מדינא אינו מפקיע מידי שעבוד ומש"ה פריך דלא ליפקע ג"כ שעבודה דאשה, מש"ה מוקי באומר לה צאי, וזהו הכל בכדי לאוקמי מתני' גם כהת"ק אבל לדינא למה דקיי"ל כריב"ן דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה גם בלא אמר צאי חל הקונם דשעבודה דידה לא אלמוה, עיי"ש.
ואולם עדיין קשה הא הרמב"ם פסק באמר קונם תשמישי עליך לא חל, הרי דגם על שעבודא דאשה לא חל, והלח"מ תירץ דהוא צערא דגופא מדינא אין קונמות מפקיע שיעבודה, ולענ"ד א"א לומר כן, דהר"ן הבין כן בכוונת הרמב"ם, והיינו אף דהר"ן בעצמו בנדרים (דף טו) כתב דפרכת הש"ס שם והא משועבד לה, היינו מכח אלמוה, היינו דהר"ן לנפשיה ס"ל כפשטא דאלמוה גם לשעבודא דאשה אבל מ"מ יסבור כן בשיטת הרמב"ם דבתשמיש דצערא דגופא מדינא אין קונמות מפקיע מידי שיעבוד, דהרמב"ם לשיטתו דלא אלמוה לשעבודה דידה, ופרכת הש"ס בשמעתין רק לת"ק דריב"נ דמ"מ יקשה על סתמא דהש"ס בנדרים דפריך והא משועבד לה, הא לפי ההלכה כריב"נ קונמות מפקיע מידי שעבוד, ולומר דג"כ הפרכא מת"ק דריב"נ כמו פרכת הש"ס דשמעתין, זה דחוק מאוד, כיון דלא מייתי התם בנדרים מתני' דקונם שא"ע משמע דפריך גם לפי ההלכה, והוכיח הרמב"ם שיטתו דבצערא דגופא מדינא אין קונמות מפקיע מידי שעבוד.
אולם זה קשה אם איתא דיסבור הר"ן כן בשיטת הרמב"ם, דגלוי לפני הר"ן דיש סברא לחלק דצערא דגופא עדיף, א"כ למאי נדחק הר"ן ליישב דברי רש"י דתשמיש בכלל ליהנות, אמאי לא פריך בלא"ה מ"ש מזונות מתשמיש, הא בפשוטו י"ל דתשמיש צערא דגופא הוא דאין קונמות מפקיע משא"כ מזונות, והוצרך להקשות ממעשה ידיה על מזונות, וכיון דהרמב"ם ס"ל הכי לקושטא דמלתא לחלק בזה פשיטא דעכ"פ מצינו לומר כן בדרך ס"ד דהומ"ל כן. ע"כ דלא ס"ל להר"ן כלל לחילוק זה וליתא לדברי הלח"מ.
ולזה נראה עיקר כתירוצו דהמ"ל דדוקא במזונות אמרינן דשייך רק לגבי דידה לא אלמוה לשיעבודא אבל תשמיש כיון דשייך ג"כ לגבי בעל אלמוה שאין נדרה חל, ה"נ אם הוא הדיר אותה לא חל ואלמוה רבנן בזה לשיעבודא דידה כמו שיעבודא דידיה, ובזה שפיר הקשה הר"ן לרש"י דלפרוך בקוצר מ"ש מזונות מתשמיש, ואי דתשמיש שאני דשייך גם כן גבי דידיה משום הכי אלמוה גם כן לשיעבוד דידה, אבל במזונות לא אלמוה לדידה, דיש חילוק בין דידיה לדידה, דא"כ גם מקונם שא"ע לא פריך.
ולומר גם לרש"י כמו להרמב"ם דפריך מת"ק דריב"נ דס"ל מדינא אין קונמות מפקיע ואין חילוק בין דידיה לדידה, זה אינו, דהא מה דאמרינן דת"ק דריב"נ ס"ל דמדינא אין קונמות מפקיע, היינו כיון דמצינו דסבר דקונם לא חל על מעשה ידיה קיימינן כפשטא דמדינא הכי הוא, ולא דחקינן דהוא מטעם אלמוה רק לריב"נ דמוכח כן, וא"כ עדיין יקשה. דהא מצינו גם במתני' דהכא דנדר לא חל אתשמיש קיימינן ג"כ כפשטא דמדינא אינו מפקיע, ויקשה מ"ש מזונות, והיכן מצינו יותר במתני' דקונם שא"ע דהוא מדינא ממה דמצינו במתני' דהכא דקונם אינו חל על תשמיש, מש"ה הקושיא חזקה על רש"י אבל בכוונת הרמב"ם למד הר"ן כן:
ח)
ואדאתן להכא נראה דיש לתרץ קושיית תוס' והר"ן על רש"י בהא דלא פריך מתשמיש אמזונות, והיינו דבאמת דברו הר"ן בישוב דברי הרמב"ם דפריך מת"ק דריב"נ דלא מצינו דסובר דקונם מפקיע מידי שיעבוד מדינא, זהו דחוק מאד, דמה בכך דלא מצינו כן, הא מ"מ כיון דמצינו דריב"נ ס"ל הכי מה"ת להמציא פלוגתא חדשה.
ולזה היה נראה ברווחא, למ"ש הר"ן נדרים, הא דת"ק לא חיישא לשמא יגרשנה היינו דס"ל דאחר הגירושין ג"כ לא חל הנדר דהוי דבר שלא בא לעולם דאין בידה לגרשה, וריב"נ ס"ל כיון דמדינא קונמות מפקיע מידי שיעבוד וחל מיד אלא דאלמוה, מש"ה לא מקרי דשלב"ל עיי"ש, והיינו בפשטא דמלתא פליגי בזה דת"ק ס"ל אף דמדינא חייל מיד מ"מ לבתר דאלמוה ולא חל מיד מקרי דבר שלב"ל וריב"נ ס"ל כיון דמדינא חל מיד לא מקרי דבר שלב"ל.
ומעתה י"ל בשיטת הרמב"ם דסוגיין ס"ל לסברא פשוטה וברורה דמה דחל מדינא מיד לא מקרי דבר שלב"ל, וא"כ מדלא חייש הת"ק לשמא יגרשנה, ע"כ בהא פליגי, דת"ק סבר דמדינא אין קונמות מפקיע, מש"ה מקרי דבר שלב"ל, וריב"נ ס"ל דקונמות מפקיע ומדינא חייל מיד, מש"ה לא הוי דבר שלב"ל, וא"כ שפיר פריך הש"ס מת"ק דמוכח דס"ל דקונמות מדינא אינו מפקיע מידי שיעבוד.
וזהו נכון מאד, עד שלדעתי העניה תמוה על הר"ן שנטה מדרך זה, ולפ"ז שפיר נתקיים דברינו הנ"ל בישוב דברי רש"י דס"ל ג"כ כהרמב"ם, וכפי דברי המ"ל הנ"ל, ולא הו"מ למפרך מתשמיש אמזונות די"ל דקונמות מפקיע מידי שיעבוד, אלא דאלמוה, ובדידה לא אלמוה רק בתשמיש דשייך גם בדידיה מש"ה אלמוה גם בדידה, לזה פריך רק ממתני' דקונם שא"ע דמוכרח דסבר מדינא אין קונמות מפקיע מדלא חש לשמא יגרשנה, וממילא אין חילוק בין דידיה לדידה, ודוק.
ט)
והנה בקושיא הב' על רש"י בההיא דהגיע זמנה ולא נשאת, נלענ"ד די"ל לעיקר סברא דאלמוה, היינו דבשיעבוד דאורייתא מדינא לא מפקיע והא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד י"ל דסבר רבא שעבודא לאו דאורייתא, והיינו דאף דפשטא דמחויב הוא מדאורייתא לשלם, מ"מ החפץ שהקדיש אין השיעבוד עלה מדאורייתא, ואף דתוס' גיטין (דף נ' ע"א) כתבו דרבא ס"ל שיעבודא דאורייתא, מ"מ במטלטלין שיעבודא לאו דאורייתא, והקדש דהיינו קדושת הגוף, דהיינו הקדיש שור למזבח והיה משועבד לב"ח במטלטלין אג"ק כמ"ש תוס' ערכין (דף כז ע"ב), וזה רק דרבנן וכמ"ש בתוס' בב"ק (דף יב) דקנין מטלטלי אג"ק הוא רק מדרבנן.
(בדברי תוס' שם אמרתי בהא דפירשו בכוונת רש"י דשיעבד לו השור אג"ק, דזהו דחוק, דא"כ למאי צריך רש"י לפרש דעשאו אפותקי ולזה היה נראה בפשוטו דההקדש הוי כמתנה דבלא אפותקי גם מההקדש דמים לא יכול לגבות כמי דא"י לגבות ממטלטלי דמתנה להדיוט לזה פירש"י דמיירי באפותקי והיינו כמ"ש תוס' בב"ק (דף קט ע"א) דעשו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו, דוקא מכרו אבל ממתנה גובה, עיי"ש, מש"כ גם מההקדש דמים יכול לגבות, ואשמועינן רבא דמקדושת הגון א"י לגבות דקה"ג מפקיע). [אב"ה אעתיק מ"ש אאמ"ו ני' בחידושיו לב"ק שם במ"ש תוס' והרא"ש דקנין אגב לאו דאורייתא, וזה לשונו, דלכאורה יקשה על מה שכתב הרא"ש בב"מ (דף כ' ע"א) ש"מ איתי' לדשמואל, דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, ודחי אביי דמיירי שהכתובה בידה, והקשה הרא"ש דלמא מכרה הכתובה במעמד שלשתן, והא י"ל בפשוטו, דהא טעמא דיכול למחול, אי דמכירת שטרות דרבנן, אי משום דא"י למכור שיעבוד הגוף, וכיון דמוחל שיעבוד הגוף ממילא פקע לשיעבוד נכסים, וכיון שכן י"ל להסוברים משום מכירת שטרות דרבנן ס"ל דזה גופא בא רבא להוכיח ש"ל דחזר ומחלו, היינו דמוכח מזה דמכירת שטרות דרבנן, ומדחה אביי דדלמא דאורייתא וא"י למחול אלא דמיירי דכתובה בידה וליכא חשש רק דמכרה אג"ק דזהו ודאי דרבנן, דכל קנין אג"ק דרבנן, בזה יכולה למחול, וכן לאידך טעמא דהוי דאורייתא אלא דהטעם דמחיל לשיעבוד הגוף י"ל ג"כ דאלו היה מכירת שטרות דרבנן, בלא"ה היה יכול למחול, ודחי אביי דדלמא במכירת שטרות דהוא דאורייתא א"י למחול אלא דמיירי בכתובה בידה, והחשש רק שמכרה באג"ק דזה דרבנן ומצי מחלה, וא"כ ליתא לקושיית הרא"ש.
אמנם י"ל דדוקא אם מכירת שטרות דרבנן משום דמילי לא מזדבני בזה כיון דאין נתפס שום קנין במילי, אלא דחז"ל תקנו דמ"מ יקנה זה הוי קנין גרוע ויכול למחול, אבל אם שורש קנין שטרות דאורייתא ושייך בו תפיסת קנין ובזה בהקנה לו אג"ק אף דקנין אגב דרבנן, מ"מ לא מקרי קנין גרוע דהוי כמקנה לו חפץ אחר בקנין אג"ק דזכה בו לגמרי ופקע זכותא דמוכר לגמרי כמו בקנין דאורייתא, וא"י למחול כיון דבר קנין הוא בקנין אחר עשו חז"ל הקנין שלהם כדאורייתא ממש, ומ"מ אין הסברא ברורה כ"כ דהר"ן פ"ו דגיטין (דף לא ע"א) כתב דקטן הזוכה לאחרים מדרבנן הוי ממונא דגדול כאלו זכה מדאורייתא, וכתב עלה אף דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול כיון דמכירת שטרות דרבנן, היינו דהם אמרו והם אמרו מיד דיכול למחול, אבל לא מפני שזכייתן גרוע עיי"ש, ולא רצה הר"ן לחלק דבשטרות דאין שייכות כלל להיות קנין נתפס בהם במילי זהו גרוע, ומ"מ י"ל כן בכוונת הרא"ש בקושייתו הנ"ל, גם אפשר דהרא"ש ס"ל כהר"ן משום דהם אמרו והם אמרו דיכול למחול אלא דזה שייך אם יסוד מכירת שטרות דרבנן, בזה י"ל כשעמדו ותיקנו דיכולים למכור שטרות. אמרו דמ"מ יכול המוכר למחול, אבל אם שטרות דאורייתא אלא דקנין אגב דרבנן. ל"ש דהם אמרו והם אמרו. דהא לא עמדו למנין לתקן דיכולים למכור שטרות באג"ק אלא דקנין אגב היה בדרך כלל לכל מטלטלין דמקני' אג"ק וממילא גם שטרות נקנים, וכיון דהתקנה לא היה ביחוד על שטרות ל"ש לומר דהם אמרו, וביסוד דברי תוס' והרא"ש דקנין אג"ק דרבנן לכאורה מצינו בהיפוך דעת תוס' קידושין (דף ד ע"א) ד"ה שכן פודים, עכ"ל הטהור] מש"ה קונמות מפקיע מידי שיעבוד מדינא, אלא דאלמוה כאלו הוי השעבוד דאורייתא, וכן שחרור למה דקיי"ל עבדא כמטלטלי דמי, הוי רק שעבוד דרבנן, [אף דתוס' בב"ק (דף יב ד"ה אנא) כתבו דבדאורייתא עבדים כמקרקעי והא דאר"נ אין גובים מעבדים. היינו דסבר שעבודא לאו דאורייתא ובדרבנן עבדי כמטלטלי. א"כ רבא דס"ל שעבודא דאורייתא לדברי תוס' גיטין הנ"ל א"כ עבדי כמקרקעי. מ"מ י"ל כמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף קכח ד"ה ור"נ) וכן בתוס' יבמות (דף צט ד"ה מני) דהטעם דאין בע"ח סומך דעתו עליהם דמתים ובורחים, אב"ה מה שתמה אאמ"ו ני' על התוס' ב"ק הנ"ל תמצא בס' דרוש וחדוש שם]. מש"ה מדינא מפקיע מידי שעבוד, אלמוה לדונו כשעבוד דאורייתא, אבל אם היה הדין דאף בשעבוד דאורייתא קונמות מפקיע ל"ש לומר אלמוה. דא"א לאלם יותר משעבוד דאורייתא.
ולפ"ז מיושב היטב, די"ל דלענין אלמוה אין לדמות שעבודא דידה לדידיה, ומה דפרכינן מקונם שא"ע היינו כיון דאלמוה לשעבודא דידיה מוכח דקונמות מדינא אין מפקיע מידי שעבוד דאורייתא, א"כ מזונות דהוא דאורייתא (והיינו דיש לומר דרש"י ס"ל כהפוסקים דאף ראב"י דמפרש שארה כסותה לפי שארה תן כסותה, כיון דכסות דאורייתא מכ"ש מזונות, אלא דהמ"ד מזונות לא"ד ס"ל דמיירי הכל מעונה לחוד, וכסותה היינו לומר אני בבגדי והיא בבגדה וכמ"ש הר"ן, א"כ מפלוגתא דר"מ ור"י בהמקדש ע"מ שאין לך עלי שאר כסות דמיירי מדברים שבממון ופליגי אם בממון בדאורייתא תנאו בטל או לא, ממילא מוכח דס"ל לר"מ ור"י מזונות דאורייתא, וא"כ כיון דסתם מתני' ר"מ וגם ר"י דאמר בישראל חודש אחד יקיים והוא דסבר מזונות דאורייתא] שפיר פרכינן וכיון דמשועבד לה דהא מוכח מההיא דקונם שא"ע דבשעבוד מדאורייתא מדינא אין קונמות מפקיע. ואף אי סברי שעבודא לא"ד, ומ"מ הא מליהנות לו מיירי שאסר נכסיו אלא שאסר הנאתו עלי', דהא מהאי טעמ' ס"ל לרש"י דתשמיש בכלל, וכן מוכח מפרכת הש"ס ופרנס לאו שליחותי' עביד, ואלו באסר נכסיו מה בכך דשליחותיה קעביד, הא אף בקנה הבעל נכסי דהמפרנס מותר לזונה מהם דהא אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו, א"ו מליהנות לא מיירי דאסר נכסיו, וכיון דהוא משועבד מדאורייתא לשלם לא יהיה קונמות מפקיע מידי שעבוד, ועלה משנינן דהגיע זמן ולא נשאת והוי דרבנן ומדינא מפקיע מידי שעבוד, אלא דבקונם שא"ע אלמוה ולענין אלמוה יש חילוק בין שעבוד דידה לדידיה:
י)
אולם באמת בפרט הזה דבשעבוד דאורייתא מדינא אין קונמות מפקיע מידי שעבוד יש לי אריכות דברים לבנות ולסתור ואין כאן מקום לקבל אריך, ולזה נראה ליישב קושיית תוס' באופן אחר. דהנה על קושיית הר"ן בסוגיא דאין מדמין שעבוד דידה לדידיה. הא בנדר הוא אי דיתיר נדרו או דיוציא ויתן כתובה א"צ לאלם כחה דבלא"ה יכול לגרשה וליתן כתובתה. נלענ"ד דהא לכאורה קשה למאי צריך למפרך מההיא דקונם שא"ע ולא פריך מיניה וביה איך יוציא ויתן כתובה איך יכולה לגבות כתובה. הא אסר עלה הנאתו, ומוכח כיון דמשעובד לה לא חל הנדר. וא"כ מ"ש מזונות מכתובה. ודוחק לומר שהדירה מליהנות לו כ"ז שהיא תחתיו. ויעויין בר"ן דהקשה באוקימתא דנדרה היא וקיים לה איהו דמה תרויח בגט. והוצרך לדחוק, דמ"מ אומרת איני רוצה בגברא דמקיים נדרי, ועי"ז הוצרך לדחוק במה דקתני בברייתא גבי נדרה בנזיר ואם אמר א"א באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה דמאי אריא דהוא טען כך. הא אף אם איהו שתק היא יכולה לכופו שיוציא ויתן כתובה. דבאמת לאו דוקא הוא וזה בודאי דחיקא טובא. ואמאי לא תירץ כתירוץ תוס' דמיירי בנדרה כ"ז שהיא תחתיו. ומרויחה שפיר בגט. וממילא הברייתא דנזיר כפשטא דהיא אינה יכולה לכופו ליתן גט וכתובה, דמה תרויח בגט. ואי דבלא"ה צריכים לדחוק בברייתא דנזיר דלאו דוקא. דהא למסקנא אמרינן דמסני סני לה אף אם לא תרויח בגירושין. מ"מ יוציא ויתן כתובה דמסני סני לה. [ומ"ש הדרישה דרק בתלאה בתשמיש אמרי' מסני סני אבל לא בנדרים אחרים והט"ז חולק, במחכ"ת הא הר"ן כתב להדיא בסוגיין דבין בתלאה בתשמיש בין במזונות אמרינן מסני סני לה] לענ"ד אינו די"ל דעיקר סברא דמסני לא הוי משום דאינו מיפר לה דבר שקשה לה לסבול מוכח דסני לה, וההפרש רק דבעשירות ל' יום דאינו קשה לה לסבול לא חש להפר, וליכא הוכחה דמסני לה, אבל בסתם דקשה לה לסבול ומדלא חשש בתקנתא להפר מוכח דסני לה. אלא די"ל כך דעיקר מסני היינו אם בסופו אם לא תמצא פתח לנדרה יהיה הדין דתכוף אותו שיוציא ויתן כתובה, א"כ מדלא חש לזה שיצטרך להוציאה והיה לו להפר מוכח דסני לה, מש"ה בסתם לא אמרינן דתמתין כיון דעכ"פ ידוע לו דאם לא תמצא פתח יוציא ויתן כתובה, והיה לו להפר מוכח דסני לה. וא"כ י"ל דגם למסקנא מיירי הכל בנדרה לזמן שהיא תחתיו. דבזה כיון דיהיה הדין דיוציא ויתן כתובה. מש"ה מוכח דמסני לה. אבל בלא אמרה תחתיו כיון דיהיה בידו לומר מה תרויח בגט. ולא יהיה הדין דיוציא ויתן כתובה. מש"ה לא חש להפר ואין ראיה דמסני לה, וא"כ יהיה הברייתא דנדרה בנזיר כפשטא, כיון דלא אמרה תחתיו, ומדינא לא יוציא ליכא הוכחה דמסני לה.
ומדהוכרח הר"ן להמציא סברת דא"א בגברא דמקיים נדרי ולדחוק בברייתא דנזיר מוכח דיותר דחיקא לומר דמיירי בנדרה לזמן שהיא תחתיו. וא"כ יקשה כנ"ל דלפרוך הש"ס מיניה וביה מ"ש כתובה ממזונות. וצ"ל דיש לפרש דיוציא ויתן כתובה היינו כמ"ש הרא"ש לעיל פרק אע"פ על הקושיא דכל בע"ת יאמר קונם דילוה מאחר ויגבה מדר"נ וא"כ אף דתוס' לא ס"ל כן. דלאו בכל פעם ימצא כן, ומש"ה ס"ל דאלמוה ג"כ לשיעבודא דבע"ח. אבל מ"מ המציאות אמת. וא"ת לא הו"מ למיפרך מכתובה. די"ל דיתן כתובה היינו ע"י שתלוה מאחר ויגבה מדר"נ. אבל לפי האמת דאלמוה מתני' כפשטא דגובית כתובתה מיניה מכח דאלמוה:
יא)
ולפ"ז יש לקיים פירש"י דשינוי' שהגיע זמן ולא נשאת משום דהוי דרבנן, ואעפ"כ י"ל דסוגיי' כמ"ד מזונות דרבנן והיינו די"ל דמה דפרכינן וכיון דמשעבדא. אף די"ל דלא אלמוה לשעבודא דידה, כיון דממילא ביד כל בעל להוציא וליתן כתובה, הא מ"מ כיון דמקונם שא"ע לפיך מוכח דאלמוה. ממילא אלמוה ג"כ לשעבוד דבע"ח. וממילא סופו כשיגרשה יחול תקנת חז"ל לאלם שעבודא ולגבות כתובה ממנו. א"כ כיון דבאשה זו ממילא סופו לבא לתקנת חז"ל לאלם שעבודא, הפוכי מטרתא למ"ל מה"ת נימא דיוציא ויתן כתובה ע"י הפקעת נדר, ולגבי שעבוד כתובתה טוב יותר להפקיע מיד הנדר לגבי מזונות ותשב תחתיו ונכון בעזה"י:
יב)
ואולם הא י"ל דניחא יותר דיוציא ויתן כתובה לא מיבעי לפי הצד שצדדנו לעיל דבשעבוד דאורייתא מדינא אין קונמות מפקיע, וצ"ל לבא לאלמוה. אלא אפילו אם גם בדאורייתא מדינא מפקיע, מ"מ ניחא יותר לאלם שעבוד דאורייתא ממה דנאלם שעבוד דרבנן, וע"כ עדיין ליכא קושיא מההיא דקונם שאני עושה דלמא מזונות דרבנן, והיינו לפי מ"ש תחלת דברינו בכונת מהרש"א ולשיטת תוס' דראב"י סבר דשארה כסותה היינו הכל כסות ולפום שארה תן כסותה. י"ל דמזונות דרבנן, ופלוגתא דר"מ ור"י במקדש ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה, היינו במה דמיירי קרא עונה וכסות ממש, ולא איירי במזונות ולא אלמוה לשעבודא דידה, כיון דכל בעל יכול להוציא וליתן כתובה ואי דהא סוף סוף נפקיע שעבודה לכתובה, מ"מ ניחא יותר לאלם שעבוד דאורייתא. אמנם זה לק"מ, דהא מסקינן בכתובות (דף נו ע"א) דר"י סבר כתובה דרבנן, וא"כ תיקשי על ר"י דאמר חודש א' יקיים, כיון דסופו לבא לאלמוה לשעבוד כתובה דרבנן נאלם למזונות דרבנן:
והנה בכתובות ספ"ט מבואר דהוא איבעיא דלא איפשטא אם ארוסה אית לה כתובה או לא, וכל הנך דקתני דיש לה כתובה מיירי בכתב לה, ולפ"ז י"ל דהכי משני בהגיע זמן ולא נשאת, וממילא לית לה כתובה מתקנת חז"ל רק דמיירי בכתב לה, וכיון דמשעבד נפשו מה דלא חייבוהו חכמים הוי כמתנה בעלמא וכמחייב עצמו מה שאינו חייב, והך כתובה ודאי דאורייתא כמ"ש הראשונים בסוגיא דחרשת ושוטה אין לה טענת בתולים בכתובות (דף לו ע"א) מש"ה חל הנדר על מזונות דלא אלמוה לשעבודא דידה וכנ"ל, ומה דממילא יהיה הדין דאלמוה לכתובה, מ"מ יהי' זה לשעבוד דאורייתא אבל למזונות דרבנן לא אלמוה, ודו"ק:
יג)
ולפ"ז דכל הנך תירוצי קאי להצד דארוסה לית לה כתובה כיון דאנן קיי"ל דארוסה יש לה כתובה כמו שכתבו התוספות (דף מד ע"א) דאפשיטא מדברי האמוראים שם, ממילא אזדא להך תירוצא, משום הכי אמר ופסק בהכרעה מחוורתא כדשנינן מעיקרא, וק"ל.
ולפ"ז יש ליישב בהא דאמרינן בסוגיא ואם איתא להא דאר"ה א"ר יכולה אשה וכו' ולכאורה קשה, אמאי תליא באם איתא, אף בליתא לרב מ"מ יקשה לרב מתני' (אאב"ה ובמהר"מ שי"ף כתב ליישב עיי"ש) ולכאורה היה נראה די"ל דהא דפרכינן מקונם, היינו לאוקימתא דלעיל דמיירי באומרת יקדשו ידי, דבזה הגוף שלה ומהר"י רק משועבד לבעל למע"י, אבל אילו מוקמינן בפשטא דאסרה מע"י לא היה ראיה דנדר לא חל על שעבוד דשאני התם דמע"י עצמם הם דבעל ותיכף כשבאו לעולם וראוי לחול עליהם הקונם זכה בהם הבעל וגוף מע"י בעצמם הם שלו, והוי כמו פירות חבירו ממש.
והנה מה דמסקינן לעיל דמיירי ביקדשו ידי היינו מכח רומיא שמואל אדשמואל, דס"ל כריה"ס דאין אדם מקנה דבר שלב"ל ופסק כריב"נ דיפר, וא"כ לרב ליכא קושיא די"ל דלא מוקי ביקדשו ידי, ובפרט דרב ס"ל להלכה דאדם מקדיש דבר שלב"ל כדאיתא ביבמות (דף צב) לזה פריך אם איתא דשמואל סבר כרב בהא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה.
אמנם למ"ש תוס' קידושין(דף סב ע"א) דלמסקנא דאמרינן קונמות מפקיע א"צ לאוקמי ביקדשו ידי עיי"ש, וע"כ דגם מע"י עצמן מקרי רק שעבוד, וא"כ נסתר זה.
ולפי הנ"ל י"ל בדרך זה, דהרי לפמ"ש דפרכת הש"ס רק לר' יהודה דסבר כתובה דרבנן, והנה היסוד הזה דמוקי בכתובות (דף נו) דר"י סבר כתובה דרבנן, יעויין בתוס' בב"מ (דף נז ע"ב ד"ה אלא וכו') דלרב דמחלק בין ידע דמחיל ללא ידע ליתא לפרכת הש"ס דכתובות ברומיא דר"י אדר"י, דדוקא שאר כסות דידע דמחל תנאו קיים, אבל בכתובה לא ידעה דמחלה דאולי תומת קודם, וא"כ לשנויי דש"ס דר"י סבר כתובה דרבנן, וא"כ לרב לשיטתיה ממילא ליתא לפרכת הש"ס, ופרכינן רק לשמואל דאליביה מוכח דר"י סבר כתובה דרבנן אם איתא דיסבור כרב דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וק"ל:
יד)
והנה ברש"י בסוגיין דפרכת הש"ס ותתקשט ותיאסר אמאי יוציא לאלתר לכאורה קשה, דנראה דס"ל לרש"י לפרש דפרכת הש"ס לרבנן דמתני' הנ"ל דבקישוט אמאי יוציא לאלתר, דאף די"ל דרבנן לא מיירי בתלינהו (ויעויין בהר"ן דנראה דבאמת ס"ל הכי במ"ש דליכא למימר דדוקא ר"י סבר מסני סני, הרי דס"ל דפרכת הש"ס רק על ר"י, אבל לת"ק י"ל דלא מיירי בתלינהו) ואמאי לא נקט רש"י בפשוטו דפרכת הש"ס על ר' יוסי דבעשירות ל' יום, דבסוף ל' יום תתקשט ותאסור שבת א'.
ובפשוטו י"ל דעל ר"י ליכא קושיא די"ל דתלינהו בתשמיש במעכשיו ונהיה מוכרחים לומר דפרכת הש"ס רק למ"ד בתנאי לא מזדהר דלדידיה א"א לאוקמי במעכשיו, דא"כ דגם שלשים יום א"א להמתין דהא אסורה בתשמיש מיד דשמא לא תזהר בתנאי ותתקשט עצמה, והו"ל להש"ס לומר הניחא למ"ד בתנאי מזדהר אע"כ דהפרכא לרבנן, וס"ל להש"ס כיון דר"י מיירי בתלינהו גם רבנן מיירי בהכי:
טו)
אמנם לכאורה זה אינו, דהרי לכאורה קשה מאי פרכינן ולא תתקשט ולא תיאסר הא י"ל דמיירי דאיהי אסרה עלי' תשמיש לחוד והוא היפר בתנאי אם לא תתקשט ועד שלשים יום היינו שהיפר בתנאי אם לא תתקשט תוך ל' וקיים דתהיה באמת בזמן הנ"ל בלא קישוט ונתקיים ההפרה, אבל בהיפר בתנאי דקישוט יותר מל' יום דא"צ לסבול כ"כ בלא קישוט ובטלה ההפרה, וצ"ל דפרכת הש"ס למ"ד בתנאי לא מזדהר, דהא ודאי א"א לומר לגבי הפרה דהיפר בתנאי שאם תתקשט תבטל ההפרה מאז ואילך, דאיך שייך לחלק דהפרה יחול רק לזמן, וע"כ דאמר אם תתקשט תבטל ההפרה למפרע וא"כ אסורה בתשמיש מיד דבתנאי לא מזדהרה ושמא תתקשט ובטלה ההפרה ועבדה איסור למפרע:
וכיון שכן דממילא מוכרחים דהך פרכת הש"ס ולא תתקשט ולא תיאסור אזלא למ"ד בתנאי לא מזדהר אף דלא אמר הניחא א"כ פשיטא דיש לפרש ג"כ אידך פרכא ותתקשט ותיאסר דהפרכא על ר' יוסי ולמ"ד בתנאי לא מזדהר:
והנלע"ד דהמעיין בסוגיא דנדרים ר"פ ואלו נדרים ובהר"ן שם יראה דתמצית הדבר דחכם אינו יכול להתיר עד שיחול הנדר והבעל יכול להפר מקודם ודוקא בתלוי בזמן, אבל בתלתה במעשה א"י להפר עד שתעשה המעשה ויחול הנדר. זולת אם תלתה במעשה שבינו לבינה כגון דאמרה אם ארחץ היום יאסר עלי הנאת רחיצה לעולם או אם אעשה ע"פ אבא יאסר עלי רחיצה דמסתמא תעשה כן ובודאי יחול הנדר יכול להפר מיד, [והש"ך יו"ד סימן רל"ד ס"ק מ"ה חולק על הר"ן דדוקא בתלתה בדבר שבינו לבינה, וההיא דאיני עושה ע"פ אבא, היינו משום דג"ז מקרי בינו לבינה, ולענ"ד דברי הר"ן מפורשים בסוגיא דידן במה דפרכינן ולא תתקשט ולא תיאסר ומשנינן דקרי לה מנוולת, הרי אף דקיימא השתא דלר' יוסי קישוט לא הוי בינו לבינה, מ"ה כיון דמסתמא תעשה כן ותתקשט דלא ליקרי לה מנוולת יכול להפר מיד] ויעויין בדברי הר"ן בתשובה (סי' נא) שכתב דבאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אין החכם יכול להתיר עד אחר שישן למחר, אף דע"י שינה דמחר יהיה אגלאי דהיום אסורה בשינה, מ"מ כיון דעדיין לא הוברר האיסור מקרי לא חל הנדר [וכ"כ המהרש"א רפ"ג דמ"ק ד"ה והמנודה, עיי"ש].
ונלענ"ד ראיה לזה, דלכאורה קשה בסוגיא דמאי פריך לא תתקשט ולא תיאסר, דלמא מיירי באמרה יאסר תשמישך עלי במעכשיו וכיון דהב"ד מוחים לו מיד לשמש דקיי"ל דבתנאי לא מזדהר והוי בינו לבינה, ואי דמה מהני בעשירות ל' יום הא אסורה לשמש מיד י"ל דהבעל יטעון הא יש בידך למצוא היתר לתשמיש דתיאסר עליך הקישוט שלשים יום בלא תנאי, וכיון דהקישוט יהיה ג"כ איסור בעצמותו מזדהרא ותהיה מותרת בתשמיש ושלא להתקשט שלשים יום, וכמו כן קשה בפרכת הש"ס ותתקשט ותיאסר שבת אחת, ונהי דבזה י"ל דפרכת הש"ס קאי על ת"ק דאמאי יוציא מיד, מ"מ קשה על פרכת הש"ס ולא תתקשט ולא תיאסר וכנ"ל:
אע"כ כשיטת הר"ן. וא"כ א"א לאוקמי בהכי דלמאי תמתין שיעור הקצבה דשמא תמצא פחח לנדרה הא החכם א"י להתיר נדר זה דכל כמה דלא תתקשט לא חל האיסור ולא הוברר איסור דתשמיש ולקשט קודם ההתרה א"א דמיד עוברת על התשמיש למפרע ואינה רשאה לעשות מעשה באיסור, ואף דאחר התרת החכם יהא הנדר נעקר למפרע, מ"מ א"א לעבור עתה בסמך שיתיר לה החכם אח"כ [עיין בשער המלך פ"ו מהלכות שבועות ד"ה שוב מצאתי בשיטה מקובצת], ומדברי תוס' שכתבו בפרכת הש"ס וכיון דמשועבד לה לתרץ דלא מצי לאוקמי בתלינהו בתשמיש אם תיהני ממני יאסור תשמישך עלי במעכשיו, דהא אסורה מיד דבתנאי לא מזדהר, אף למ"ד בתנאי מזדהר כיון דהיא אינה עושה איסור למפרע לא מזדהרא ולא נקטו בפשוטו דא"א בהתרת חכם אין ראיה דחולקים על הר"ן הנ"ל דהא התם יכולה ליהנות ואח"כ להתיר ע"י חכם דבמה שנהנית היא לא עברה כלום אלא דנאסר הוא בתשמיש למפרע:
טז)
ובזה מיושב מה דקשה לכאורה על תירוצא דהתוס' הנ"ל דעדיין י"ל דמיירי בתלינהו בתשמיש, והיינו דאמר אם תהני יאסר תשמישך עלי ועליך במעכשיו דלכאורה בזה חל האיסור תשמישו עליה, דהא בעוד שתשמישה אסור עליו ל"ש לומר דמשועבד לה, דהא אנן לא שבקינן ליה לשמש מחמת איסורא דידיה, ובפרט כיון דמדינא קונמות מפקיע מידי שיעבוד, אלא דאלמוה, ובכה"ג כיון דבלא"ה א"א להתיר לשמש עמה משום איסורא דידיה לאיזה צורך יאלמו שיעבוד דידה ובזה שפיר מותרת לשמש עתה ול"ש דבתנאי לא מזדהר דהא תזהר משום איסורא דידה:
ולפי הנ"ל דבכה"ג לא יהיה אפשר בהתרת חכם דקודם שתהנה לא הוברר איסור התשמיש וליהנות ולהתיר אח"כ ג"כ א"א, דאינה רשאה ליהנות, דבאותו מעשה האיסור בידה בשימושה למפרע ודוק:
יז)
אמנם באמת זה אינו, דלכאורה קשה בסוגיין מאי פרכינן ותתקשט ותיאסר שבת אחת הא י"ל דמיירי באם אתקשט תחתיך יאסר תשמיש כל העולם עלי, ובזה טוענת לרבנן מיד ולר' יוסי אחר שיכלה זמן הל' יום שאין רוצית להיות בלא קישוט תוציאנו בגט ויהיה בידה לקשט, אבל אם אמתין שבת א' ואתקשט בשבת זו שמא לא אמצא פתח לנדרי, ומה בצע לי בגירושין אח"כ דמ"מ אני אסורה לכל העולם, ולא שייך בזה המתנת שבת א' דדוקא אם לא נגרעה כחה בזה בין אם מגרשה מיד או אחר שבת א', בזה תמתין דשמא תמצא פתח, ואם לא יגרשה אז ולא נגרעה כחה, אבל בגווני הנ"ל דאם אינו מגרשה מיד ומתקשטת ונאסרה בתשמיש לכל העולם לא מהני לה הגירושין, וזהו קושיא עצומה לכאורה:
ח)
והנראה ע"פ מה דהקשו תוס' נדרים במתני' נטולה אני מן היהודים דיפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים, לר"ה דאמר דכולי פרקי ר' יוסי והא בשעת הנדר אסורה לכל העולם משום א"א ולא חל הנדר דאין איסור חל על איסור ומטעם כולל דמגו דנאסר בתשמיש דבעלה עליה נאסר גם תשמיש כל העולם עליה, הא ר"י לית ליה איסור כולל פ"ג דיבמות [ואף דבכל מקום דאמרינן אין איסור חל על איסור דמתלא תלי וקאי דאחרי שפקע האיסור הראשון חל השני, מכל מקום בנדר ושבועה בעי' שיחול מיד בשעה שמוציא מפיו כמו שכתב הש"ך (סי' רל"ח סכ"ו) והארכתי בזה בגליון יו"ד שם]:
יט)
ובתוי"ט שם הקשה על קושיית תוס' דהוי מוסיף כיון דהיא נאסרה על הבעל נאסרה לכל העולם. אבל באמת בפשוטו לק"מ דהא ע"כ לא מיירי באסרה תשמיש על היהודים, דא"כ אמאי יפר חלקו הא משעבדא ליה, דע"כ אסרה תשמיש יהודים עליה, וא"כ הוי רק כולל ולא מוסיף [ומצאתי אח"ז שכ"כ בשעה"מ:
כ)
ונלע"ד לקיים דברי התויו"ט, דלכאורה קשה לי בסוגיא דנדרים (דף פב ע"א) ואם איתא דהוי עינוי נפש אמאי תהא נטולה מן היהודים, ולכאורה תמוה הא חזינן למשנה ראשונה דיכולה לכופו וליתן כתובה וע"כ משום דאמרינן מדאסרה עליה תשמיש כל העולם בודאי תשמיש קשה לה, וכיון דקשה לה ממילא מניעת תשמיש לא מקרי עינוי נפש, ואף דהתיו"ט כתב דלמשנה אחרונה דאמרי' עיניה נתנה באחר ואין תשמיש קשה לה מקרי עינוי נפש. אבל לדעתי אין זה מספיק דנהי דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ואין התשמיש קשה לה, היינו לענין הנוגע לבעלה שא"י לכופו ולהוציאה, אבל גבי דידה איך נתיר אותה לאחרים על ידי הפרה דבעל, הא כפי דבריה דתשמיש קשה לה לא הוי עינוי נפש ולא מהני ההפרה, והרי בטמאה אני לך אסורה בתרומה דלגבי עצמה נאמנת, ומאן דמתיר, היינו שלא יצא לעז על בניה ולאחר מיתה וגירושין מודה דאסורה בתרומה, ה"נ לענין נטולה אני מן היהודים.
ולגודל התמיה בהכרח לדחוק, דמ"מ כיון דהיא לא אמרה בהדיא בשעת הנדר דתשמיש קשה לה, א"כ אם לאחר שמת בעלה או שגרשה ורצונה להנשא לבעל ע"י ההפרה ואומרת דלא אמרה נטולה אני משום דתשמיש קשה לה, אלא מאיזה סיבה אחרת תהי' נאמנת, ולא מקרי שויה אנפשה חד"א (ויש לה ג"כ מגו דבידה לשאול אצל חכם, עיין ערכין (דף כג ע"א) ובתוס' שם) וכיון שכן שפיר י"ל דאסרה תשמישה על העולם,. ומ"מ צריך להפר חלקו, דבלא הפרה א"א להתירה לו ולומר דלא חל הנדר דמשעבדא ליה דדלמא באמת הדין עמה דתשמיש קשה לה, ואינה מחוייבת לדור עמו ולא משעבדא ליה לתשמיש וחייל נדרה דנהי דכייפינן אותה להיותה תחתיו מחשש עיניה נתנה באחר, אבל לא נתיר לו ספק איסור נדר מש"ה פסקינן ליה דיפר חלקו דבודאי נסתלק האיסור, דאף אם תשמיש קשה לה מ"מ מקרי בינו לבינה ואין עוד חשש איסור.
ולפ"ז מיושב שפיר קושיית תוס' די"ל דמיירי באמרה תשמישה על היהודים דהנדר חל על האחרים מדין מוסיף, דאף שכתבנו דאחר הגירושין כשבאה להנשא טוענת דלא היה תשמיש קשה לה, א"כ ממילא לדבריה לא חל הנדר, כיון דלא חל על הבעל דמשעבדא ליה וליכא איסור מוסיף ואין איסור חל על איסור, מ"מ כיון דמדינא קונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא מטעם אלמוה, ולגבי אחרים אוקמי אדינא וחל אבעל והוי מוסיף, וכמ"ש הר"ן בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דחל לאחר הגירושין ולא מקרי דשלב"ל כיון דמדינא חייל מיד, אלא דאלמוה ולענין אחר גירושין אוקמי אדינא ה"נ לגבי אחרים אוקמי אדינא דחייל מטעם מוסיף, גם י"ל כיון דחייל על בעלה לאסרה עליו אחר הגירושין כמו בא"ע לפיך דחייל אחר הגירושין, ממילא הוי מוסיף וחייל ג"כ על אחרים, ואף דדברי תוי"ט לא נתיישבו בזה דהוא לא אזיל ביסוד זה כמש"ל בשמו דס"ל דדנין אותו לאחר מ"א דודאי אין התשמיש קשה לה, מ"מ הדברי' בעצמותן נכונים:
כא)
ולפ"ז מיושב קושייתנו הנ"ל דאף אי מיירי באמרה אם אתקשט תחתיך יאסר עלי תשמיש של כל העולם תוכל להמתין שבת א' ואם לא תמצא פתח לנדרה ויגרשה תהיה מותרת להנשא לר' יוסי לשיטתיה דלית ליה כולל דהא א"א לומר דאמרה אם אתקשט יאסר תשמישי על העולם דלא חל כלל על בעלה דמשעבדא ליה (ואף למ"ש תוס' נדרים (דף יד) ד"ה נהנית, דהבעל יכול לאסור תשמישו עליה בתנאי אם תעשה כך וכך כיון דאפשר דלא תעשה, היינו בתולה התנאי בה דיכולה להחזיק בשיעבודא באם תרצה שלא לעשות כך וכך, אבל באמרה יאסר תשמישי עליך אם אעשה כך וכך דהוא מסור בידה, לא חל הנדר להפקיע שיעבודו דאם יהיה חייל בידה לעשות כך וכך ולהפקיע שיעבודו):
ולפ"ז נסתר דעת המהרש"א לעיל (דף נט) דבנדרה במידי דמשתעבדא והוא מקיים דחל הנדר כיון דבעצמו מקיים לה עיי"ש, ובאמת לכאורה קשה, א"כ כי אמרינן בסוגיין דאמרה אם אתקשט יאסר תשמישך עלי כדרב כהנא והוי צריכים להקדמה זו כדר"כ דתשמישך עלי חייל הא בלא"ה כיון דמקיים לה חל, ובזה י"ל דבעי לאוקמי אף בלא קיים אלא דשתק ולא הפר.
אבל לדברינו הנ"ל מוכח דלא כמהרש"א, דאל"כ הדרא הקושיא לדוכתה דמאי פריך ותתקשט ותיאסר דלמא אסרה תשמיש דכל העולם וטוענת דלא מועיל לי הגירושין אח"כ דאהיה נאסר לכ"ע, ואי דר"י ס"ל דלא אמרינן כולל, דלמא מיירי באסרה תשמישה על העולם והוי מוסיף, ואף דמשעבדא ליה חייל דמיירי בקיים לה ממש אלא ע"כ דאף בקיים לא חל הנדר, ודוק.
ואולם בזה ישאר התמיה על תוס' בסוגיין דהקשו דלוקמי בתלתה בפירות באם אתקשט יאסר עלי פירות, ותירצו דא"כ לר' יהודה תמתין יום א', הא בזה יקשה דלמא דאמרה אם אתקשט תחתיך יאסר עלי לעולם הפירות, ותטעון אם אתקשט תחתיך אולי לא אמצא פתח לנדרי ונאסרו עלי כל הפירות ולא מהני לו בזה הגירושין של אחר יום או יומים, והסברא נכונה לדעתי הענייה ודברי תוס' תמוהים.
ולפ"ז ליתא לדברינו הנ"ל באות ט"ו בהוכחה לדברי הר"ן בתשובה דהא ודאי קושייתנו לא היה דלוקי באמרה אם אתקשט סתם יאסר עלי תשמישך מעכשיו, והוא טוען דיש לך היתר לשמש מיד דתאסור עליך הקישוט, ול"ש בתנאי לא מזדהר דהא תצטרך לאסור עליה ג"כ הקישוט סתם, דאם לזמן הקצוב עדיין אסורה בתשמיש מיד דשמא לאחר זמן הקצוב תתקשט דבתנאי לא מזדהר, וזה אין רצונה לעשות לאסור עליה הקישוט לעולם. דאף אם תמצא פתח ויוציאנה בגט תהיה אסורה בקישוט לעולם, וגם בפשוטו דיכולה לומר דעל זה האופן איני רוצה לשמש עתה דשמא לא אמצא פתח, ומה מועיל אם לא אתקשט הזמן ל' יום, מ"מ אם לא אמצא פתח ויגרשני אהיה נשאר באיסור קישוט לעולם, ויהיה עיקר קושייתנו רק דאמרה אם אתקשט תוך שיעור הקצוב יאסר עלי תשמישך במעכשיו דבזה שפיר יכול הבעל לומר יש לך תקנה בהיתר תשמיש דתאסור קישוט עליך בלא תנאי על ל' יום, וזה עדיין אינו מיושב אף לדברי הר"ן בתשובה, דהא בלא פתח תהיה מותרת בקישוט לאחר שלשים יום ושמשה בהיתר למפרע:
ואף דאפשר דמיירי באמרה אם אתקשט תחתיך יאסר עלי תשמישך במעכשיו דיכול לטעון יש לך תקנה לשמש דתאסר עליך הקישוט תחתי ואם לא תמצא פתח אגרש אותך ותהיה מותרת בקישוט, ובזה שפיר דברינו דלשיטת הר"ן בתשובה ניחא, דזה אין החכם יכול להתיר בעוד שלא קשטה תחתיו, ואך מ"מ הקושיא קיימת דלוקי באמרה אם אתקשט זמן קצוב ל' יום יאסר תשמישך עלי מעכשיו, דהא לפי מה דמשני מסני סני מיירי גם כן במפורש ל' יום, ע"כ נצטרך לומר דפרכת הש"ס באמת רק למ"ד בתנאי מזדהר ולא הוי בינו לבינה כיון דאין מוחים אותה מלשמש וא"כ אזדא ההוכחה להר"ן:
כב)
אמנם נלענ"ד דמהך גופא ראיה להר"ן כיון דמוכח דלמ"ד בתנאי מזדהר ומתירים אותה לשמש לא מקרי בינו לבינה אף דמ"מ ההפרה הוא שאף אם תעבור על תנאי ותתקשט ויהיה האיסור תשמיש למפרע, וא"כ מקרי בינו לבינה, צ"ל דמ"מ עתה כ"ז שלא עבר על התנאי דלא נתברר האיסור שימוש למפרע לא מקרי בינו לבינה, א"כ מכ"ש לענין התרת חכם דאפילו תלוי בזמן א"י להתיר מקודם, דלא מקרי חל הנדר כ"ז שלא נתברר איסורא, ודוק.
ואף דהר"ן נקט הטעם דא"י להתיר כיון דקיי"ל אין ברירה לא הוברר האיסור למפרע, מש"ה לא מקרי חל הנדר, וזה באמת תמוה, דהא מבואר בהר"ן פ"ג דגיטין דמההיא דאתקין שמואל בגט דשכיב מרע אם מתי וכו' מוכח דקיי"ל במברר דבריו דיש ברירה, או כמ"ש הרמב"ן דדוקא במתנה על ב' דברים כמו לאיזה שתצא מפתח תחילה, בזה דוקא קיי"ל דאין ברירה, אבל באומר על אשתו אם תצא קיי"ל דיש ברירה ובין כך ובין כך בקונם עלי שינה היום אם אישן למחר יהיה הדין דיש ברירה ודברי הר"ן בתשובה צע"ג, מ"מ דברינו נכונים דאף אם לדינא יכול החכם להתיר דקיי"ל בזה דיש ברירה מ"מ שפיר פרכינן לר' יוסי לשיטתיה דס"ל פ"ג דעירובין גבי חילול מעשר דאף במברר דבריו סלע שתעלה בידי מהכיס דאין ברירה, א"כ לא מקרי חלות הנדר עד אחר דעברה על תנאי, ושפיר פרכינן ולא תתקשט ולא תיאסר ולא מקרי בינו לבינה ודוק:
כג)
ואולם לפ"ז דהוכחנו דפרכת הש"ס רק למ"ד דבתנאי מזדהר, א"כ הדרא קושיתנו הנ"ל לדוכתיה דלמא מיירי בנדרה מתשמיש סתם ובעלה היפר בתנאי אם לא תתקשט דבתשמיש מותרת דבתנאי מזדהרת ולא תעבור על הקישוט בכדי שלא תבטל ההפרה:
ובאופן דממנ"פ דלמ"ד בתנאי לא מזדהר, יש לאוקמי באמרה אם אתקשט זמן הקצוב יאסר תשמישך עלי במעכשיו, והבעל טוען דיש לך תקנה עליך הקישוט הזמן הקצוב, ולמ"ד בתנאי מזדהר ולא הוי בינו לבינה משכחת בנדרה מתשמיש והפר בתנאי דקישוט:
כד)
והנלע"ד דמהרימ"ט בתשובה כתב דא"י להקדיש ע"י שליח דמילי לא ממסרן לשליח, אבל באמת לענ"ד קשה דהא ר' יאשיה ור' יוחנן פליגי אם יכול להפר ולקיים ע"י שליח. עיין נדרים (דף עב) דמ"ד דא"י הוא מדכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו ממעט דלא ע"י שליח ותיפוק ליה דהו"ל מילי ולא ממסרן לשליח:
ולזה נראה למה דדקדק רש"י בגיטין (דכ"ט) דמה דאמרי' מילי לא ממסרן לשליח, היינו דמילי לא אלים שיהיה בכחו לחזור למסור שליחותו לאחר והיינו רק שהשליח שנעשה שליח במילי דעלמא, דהיינו סופר לכתוב אין בכחו למסור לאחר שהוא יעשה שליח אחר, אבל בממנה שליח על מילי, דהיינו באומר אמרו לסופר דמהני שנעשה השליח על המילי, דהבעל עושה אותו שליח על המילי, שבמקומו יאמר הוא להסופר, וכאלו בעצמו אמר להסופר דגם על מילי שייך שליחות, שנעשה השליח במילי מהני רק דאין בכחו דהשליח למנות שליח אחר במקומו. ומש"ה שייך הפרה והקמה ע"י שליח דהבעל עושהו שליח על המילי שבמקומו יאמר המילי מופר לך:
אולם כ"ז לפי ההלכה דאומר אמרו לא הוי מילי, אבל לר' יוסי דס"ל דאומר אמרו פסול, הרי דס"ל דא"א לעשות שליח ע"י מילי, ובמה דהשליח אומר להסופר לא הוי כמותו דהבעל ממילא אינו יכול להפר ע"י שליח, וכיון שכן שפיר פרכינן ולא תתקשט ולא תיאסר. והיינו לע"ד דבתנאי מזדהר וכנ"ל, ואי דלוקמי בנדרה מתשמיש והפר בתנאי דקישוט. הא ר' יוסי לשיטתיה דס"ל אומר אמרו הוי מילי, א"כ אינו יכול להפר ע"י שליח וממילא תנאי בטל והמעשה קיים, כיון דמעשה ההפרה א"א לקיים ע"י שליח כדאמרינן כתובות (דף עג ע"א) גבי חליצה ודוק, [אאב"ה מה דהקשה אאמ"ו ני' מזה היסוד על הטור ש"ע יו"ד ססי' רל"ד ס"ד ותירוצו מבואר בתשובה, ואזכיר אשר שמעתי מפי קדשו בענין זה בגיטין (דף עז ע"א) לימא קסבר ר' יוסי כתב גט על תנאי כשר. דלכאורה תמוה מאיזה טעם יהיה דין זה נשתנה מכל דיני תנאי, דאם לא נתקיים תנאי דהמעשה בטל. ואמאי אינו יכול לתלות שליחות הכתיבה בתנאי, ותירץ די"ל דר' יוסי לשיטתיה דס"ל אומר אמרו פסול. וא"כ א"י לצוות להסופר ע"י שליח מש"ה הצווי כתבו שזה המעשה א"א לקיים ע"י שליח מש"ה התנאי בטל והמעשה קיים]:
אך לפ"ז יקשה מאי פרכינן ותתקשט ותיאסר, בין אם הקושיא לרבנן בין על ר"י, הא י"ל דמיירי דאמרה אם אתקשט תחתיך יאסר עלי כל תשמיש במעכשיו, ולת"ק דס"ל דאינה מחוייבת להיות בלא קישוט אף יום אחד היא טוענת שיוציאנה ותתקשט אחר הגירושין ולא תיאסר בתשמיש, אבל בלא גט אינה רוצית להתקשט ולאסור התשמיש עליה ולהמתין שבת א', דדלמא לא אמצא פתח לנדרי ולא יועיל לי הגירושין, דהא אהי' נאסרת לכל העולם, ולר' יוסי דלא ס"ל איסור כולל ומהני הגירושין שתוכל להנשא. כיון דס"ל דיכולה להיות בלא קישוט שיעור הקצוב יכול לטעון יש לך תקנה בהיתר תשמיש שתאסור עליך הקישוט תחתי, ותהיה מותרת עתה לשמש ותמתין שיעור הקצוב על הקישוט ואם לא תמצא פתח אגרש אותך, אבל אם תנאי הקישוט יותר מל' יום טוענת שרצונה לקשט וקודם הגירושין א"א דעבר למפרע על התשמיש:
ולזה נראה דלשיטת הר"ן דלא מיירי מתני' בתחתיו ומה דיוציא אף דלא תרויח היינו דאומרת א"א בבעל שמקיים נדרי. י"ל דפרכת הש"ס לת"ק כיון דסתמא קתני בלא תחתיו, וא"כ אף באסרה עליה תשמיש של כל העולם הא לא תפסיד בהמתנת שבת א', ונימא דתתקשט ותמתין שבת א' ואם לא תמצא פתח לנדרה יגרש אותה ואי דנשארת באיסור לכל העולם, הא גם אם מגרשה מיד כן הוא, אלא דטענתה א"א בבעל שמקיים נדרי, א"כ מועיל לה מה שיגרשה אח"כ:
וא"כ י"ל דמש"ה פירש"י דפרכת הש"ס לת"ק אבל לר' יוסי ליכא פירכא די"ל דאסרה התשמיש במעכשיו, וא"י להתקשט אחר שיעור הקצוב דלא תיאסר בתשמיש למפרע, ומ"מ צריכה להמתין שיעור הקצוב דיכול לומר דיש לך תקנה שתאסור עליך הקישוט בשיעור הקצוב ויהיה לך עתה היתר תשמיש, אבל לשיטת תוס' דממילא מוקמי באומרת תחתיך, א"כ ליכא קושיא לת"ק צ"ל באמת דהפרכא לר"י ולמ"ד בתנאי לא מזדהר. ואי דאמר תיאסר עליך הקישוט שיעור הקצוב צ"ל דמ"מ עתה תהיה אסורה בתשמיש כיון דקישוט יש עליה שם תנאי ג"כ לא פלוג רבנן בזה. והיינו כפסקא דהש"ע אשר עליו העמדנו יסוד דברינו ומה"ט שפיר כתבו התוס' בפרכת הש"ס וכיון דמשועבד לה דמיירי בלא תלתה בתשמיש במעכשיו, דאל"כ הא אסורה בתשמיש מיד דבתנאי לא מזדהר, ואינו יכול לומר יש לך תקנה בהיתר תשמיש דתיאסר עליך הנאת מזונות ממני. דמ"מ כיון דהנאת מזונות הוא ג"כ תנאי אמרינן לא פלוג:
באופן דלשיטת רש"י והר"ן דלא מיירי מתני' בתחתיך. אין הכרח לפסקא דהש"ע, די"ל דפרכת הש"ס לת"ק אבל לשיטת תו' מוכח כפסקא דש"ע הנ"ל ודוק היטב, יהיו לרצון אמרי פי וכו':
[ובדברי הר"ן שהבאתי לעיל עמדתי בתמיה בשם הרמב"ן רפ"ג דגיטין הנ"ל דמחלק דוקא בתולה בב' דברים כמו לאיזה שתצא בפתח, וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח, ואם בא למערב עירובי למערב, אבל תולה בדבר א' שאמר אם בא חכם למזרח ואם לאו יהא עירובי בטל קיי"ל דיש ברירה, ותמהתי דאמאי אם בא למזרח וכו' ואם למערב ערובי למערב נקרא מתנה בב' דברים דהתינח אם חד עירוב היה קונה או למזרח או למערב, וכמו לאיזה שתצא בפתח, דהכתיבה לשמה יהיה לאחת משתי אלה איזה שתצא בפתח תחילה, אבל הא באמת דאין עירוב דמזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך, וכל אחד הוי מלתא בפ"ע. ולגבי כל אחד הוי מתנה על דבר א' דכשמניח במזרח ואומר אם למזרח יהא עירובי למזרח ובאם לאו יהא עירובי זה בטל זה מהני. וכשמניח אח"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי זה עירוב ואם לאו יהא עירובי בטל זהו ג"כ מהני, וכיון דכל חדא בפ"ע מהני, למה יגרע ממה שמערב בב' מקומות ובכל תנאי חד מתנה בחד מלתא וצע"ג]:

רש"י ד"ה המדיר. אין הנאת תשמישו נאסר עליו שהרי משועבד לה. ע' בראשונים ואחרונים שכתבו ליישב פירכת הש"ס ומי מצי מדיר לה וכו', ובאמת יש לע' מי דחקו לכל זה לרש"י ולפרש שלא כהירושלמי. וע' בר"ן.
לענ"ד דמהך מקשן גופא הוכיח רש"י בפירושו. ומתחלה נבא ליישב דברי רש"י בסוגיין. שכ' הב"ע שנדרה היא וכו' ומה יש לה עוד להמתין וכו' וכבר תמהו תוס' וכל הראשונים מדברי הש"ס ותתקשט ותאסור וכו'. ונ"ל עפ"מ שהקשה מהרש"א בתוס' ד"ה שנדרה היא וכו' דנקטו בתירוצם בא' מכל מיני פירות. דדבריהם סתרי לדבריהם דלמעלה ד"ה שלא תטעום וכו' ע"ש. ולכאורה לק"מ די"ל דדבריהם לעיל קאי למסקנא לטעמא דמסני סני וממילא מתני' אף בנדרה סתם. דהא דכתבו תוס' שנדרה כ"ז שהיא תחתיו. היינו בה"א דלא ידעי' לטעמא דמסני סני ויוציא ויתן כתובה. היינו מחמת צער פירות. ומש"ה בנדרה סתם לא תרויח מידי. אבל למסקנא אף בנדרה סתם יוציא משום דא"י לדור עמו מחמת דמסני סני לה. (אח"כ מצאתי כן בט"ז יו"ד סי' רל"ה). ומש"ה דל"ג כל פירות דבנדרה סתם הוי נדר שוא. וק"ל:
אולם דעת המהרש"א כש"כ שם דל"א מסני סני רק בתלתה בתשמיש. וגם למסקנא או דתלתה בתשמיש ולא הוי נדר שוא או דנדרה כ"ז שהיא תחתיו. ושפיר הקשה המהרש"א. והוכרח לדחוק דכוונת תוס' ג"כ במין א' כדבריהם לעיל. ובהיות שדברי מהרש"א יסוד מוסד יובא על נכון שהכריחו תוס' דנדרה כ"ז שהיא תחתיו ולא ניחא להו בסברת הר"ן דא"א בבעל שמקיים נדר'. והיינו דקשי' להו כיון דבמין א' ג"כ יוציא משום דאינה רוצה להיות ולסבול שעה אחת בלא פירות. א"כ יקשה ברייתא דנזיר דקתני ואם אמר א"א באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה דמשמע דהיא א"י לכופו. ואמאי הא אסרה ביין. וע' בר"ן שכתב דבאמת לאו דוקא לשון הברייתא. אבל לדברי תוס' ניחא דהתם לא תרויח אם יוציאנה ומשנתינו בנדרה כ"ז שהיא תחתיו. וק"ל:
ונקדים עוד לישב קושית תוס' שהקשו דמאי פריך ותתקשט ותיאסר. לימא שתלתה באיסור פירות. ומה שתירצו דא"כ לר' יהודה תמתין יום א'. תמוה לי לפי דבריהם דמתני' מיירי במין א' וגם ס"ל דאם תולה בד"א יכולה לאסור כל פירות כההיא עובדא דנדרי'. א"כ לימא שאמרה יאסר כל פירות שבעולם אם אתקשט. ואימא גם ר"י מודה דא"י לסבול בלא שום פירי אף שעה. ושאני מתני' דקאמר יום א' דאיירי במין א' יכולה לסבול יום א'. וכן קשה לוקי שתלתה שלא תלך לבית האבל. לשיטת הפוסקים דבית האבל הוי עינוי נפש ויכול להפר.
ולזה נראה ליישב קושית תוס' והיינו דודאי הא דמשני כגון דתלנהו לקישוטי' בתשמיש. היינו דגם ת"ק מיירי בהכי דהא ר"י את"ק קאי. ואם כן יקשה באמת את"ק אמאי נקט בתלנהו. הא אף בלא תלנהו כן וכיוצא דייק הש"ס בהא דפריך לא תרחץ ולא תאסור. ע' בר"ן שם. גם היכן נזכר דהנך בבות מיירי בתלנהו כיון דבאמת אף בלא תלנהו כן. וצ"ל דודאי מתני' מיירי לשמואל שאסר בסתם בלי זמן קצוב וא"כ בלא תלנהו בתשמיש אין הדין דיוציא ויתן כתוב'. דמה תרויח אם יוציא. וא"כ ממילא ל"ק קושי' תוס' דאימא דתלנהו בפירות, דא"כ עדיין קשה מה תרויח. ואם באמר' כ"ז שהיא תחתיו א"כ ל"ל כלל התליי'. כנלע"ד נכון:
ובהיות שכן מיושב דברי רש"י והיינו דמ"ש דבנדר' היא ל"ש מסני סני היינו בה"א. ומשום דס"ל לרש"י כהר"ן, דאף בנדר' סתם דלא תרויח יוציא דא"א בבעל שמקיים נדר'. ולזה הי' קשה לרש"י כיון דע"כ מיירי במין א' קשה ברייתא דנזיר דממתינן ל' יום וא"י לכופו להוציא, וע"כ דאפשר להיות בלא מין א' ל' יום. וא"כ במתני' לשמואל ג"כ תמתין, אע"כ דנדרה היא ל"ש שמא תמתין, משא"כ לבתר דמשנינן כגון דתלנהו לקישוטי' בתשמיש. וקשה היכן נזכר זה בדברי הת"ק ול"ל כלל התליי' אע"כ דכל הני בבות מיירי בתלנהו. דבלא תלנהו ליתא לדינא שלא תטעום א' מכל הפירות. דממנ"פ בכל פירות בלא תלנהו הוי נדרש וא', ובמין א' תמתין ל' יום בנזיר רק בתלנהו משכחת בכל פירות. וא"כ ע"כ במין א' תמתין זמן מה, ול"א דנדרה היא ל"ש שמא תמתין. ואם כן שפיר פריך הש"ס ותתקשט ותאסור, וק"ל:
ובהיות שכן למה דמשני מסני סני תקשי נ"ל כלל התליי' הא גם בלא תליי' ובמין א' יוציא מיד מטעם מסני סני. וצ"ל דס"ל לרש"י כדעת הש"כ דבלא תשמיש ל"א מסני סני. ובהיות שכן מיושב דברי רש"י שהתחלנו. והיינו דקשי' מאי פריך הש"ס וכיון דמשועבד לה דהוא רק לשמואל כמ"ש תוס' ואימא דמיירי בנדרה היא וקיים לה הוא כמו אידך בבות. וצ"ל דקושי' הש"ס למסקנא דמסני סני. א"כ בנדרה היא מיד יוציא. אולם רש"י לשיטתי' דהוכחנו דבתשמיש לחודי' ל"א מסני סני הדרא קושי' לדוכתי' ולזה הוכיח רש"י דלהנות לו משמע אף תשמיש רק דאינו חל דמשועבד לה. וא"כ ל"ל בנדרה היא דהיינו קונם הנאתך עלי דאף תשמיש בכלל. וא"כ שפיר שייך מסני סני לה ויוציא מיד ושפיר פריך הש"ם וק"ל. (אחר כותבי זה מצאתי שרשי דבריו בישוב רש"י שהתחלנו בדברי כבוד קדשו של אא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק):

תד"ה המדיר. ועוד כי מוקי לה בגמרא שהדירה כשהיתה ארוסה וכו'. ע' בפ"י שכ' להשיג על בעל מג"ש דודאי בהגיע זמן והדירה מתשמיש ב' שבתות יכולה לכופו להוציא כמו בנשואה דהא כותבים איגרת מרד לארוסה ע"ש. ודבריו נכונים ופשוטים:
אולם יש לע' אף לשיטת תוס' דלהנות לו משמע מנכסי'. מ"מ למאי דמשנינן שהגיע זמן ולא נשאו קשה הא יכולה לכופו מיד להוציא כיון שא"י לישא אותה מחמת שאין יכול לזונה. ואם נימא דיכול לטעון שרוצה לישא אותה ויפרנס אותה ל' יום ע"י פרנס שמא ימצא פתח לנדרו. א"כ יקשה למסקנא דפריך נשאת הא סברה וקבלה וכו' ולא מוקי מתני' כפשטא דעד ל' יום א"י לכופו להוציא דיכול לישא אותה ולפרנסה ל' יום ע"י פרנס. רק אחר ל' יום יכולה לכופו דזילא בי' עלתא ול"ש סברה וקבלה דבאמת טענה ראינה רוצה לישא רק שצא היתה יכולה לכופו להוציא ונשא אותה ונתן לה ל' יום ע"י פרנם וא"כ כופה אותו להוציא. ואם נאמר דאינה מחוייבת לישא אותו על זמן ל' יום מספק. שמא תמצא. א"כ הדרא קושי' הנ"ל לדיכתי' בהגיע זמן יכולה לכופו אחר שבת א' כיון דא"י לישא אותה וצ"ע.
ובעיקר קושית תוספות על רש"י י"ל דשאני תשמיש דמיד שמגיע זמן מחוייב לישא אותה דהיינו לשמשה. וא"כ מיד בארוסין הוי כמשעבד עצמו מעכשיו ולאחר ל'. וא"כ כיון דמיד ידעי' דבהגעת זמן יחייב בתשמיש מש"ה אין הנדר חל אף שנדרה מקודם. משא"כ לענין מזונות דאין החיוב ממילא רק כשנשא אותה והוא בעלה תקנו רבנן מזונות. ומצד מזונות של הגעת זמן יכול לידור אותה דלא אלמוה כ"כ כמ"ש תוס' לקמן בחד תירוץ. ושפיר הוי נדרה קודם לשעבודה. וק"ל.

תד"ה ה"נ כיון דמשועבד לה. וי"ל וכו'.
קשה לי לפי דברי תוס' בנדרים (דף סו) ד"ה שאת נהנית לי וכו' דיכול לאסור הנאתו עליה בתנאי אם לא תלך לבית אביה דלא תלך ולא תאסור ע"כ. א"כ לוקי הכא שהדירה ממזונות מעכשיו אם תלך לבית אבי' בחצי שנה. וא"כ אסורה במזונות מעכשיו דבתנאי לא מזדהר. ומש"ה עד ל' יום יעמיד פרנס ואח"כ יוציא. וזה גם בתירוץ הר"ר יוסף אינו מיושב דזהו רק אם ההנאה הוא התנאי כקושי' תוס'. בזה שייך תירוץ הר"ר יוסף דלשון המדיר מליהנות משמע דההנאה הוא הנדר. אבל בגוונא הנ"ל דהנדר הוא ההנאה שפיר יש לכוון כן בלשון המשנה:
ואמרת דתוס' דהתם קאי בשיטת הר"ן בנדרים (דף כד ע"א) דבאומר קונם שאת נהנית לי אם תלך למקום פלוני יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם לומר לו לך ואינני מקפיד ע"ש. וזהו ע"כ באוסר חבירו מהנאתו אם תלך דהוי כאוסר ורק אם ילך. משום דמקפיד שלא ילך. ומש"ה כיון שרצונו שילך מותר בהנאתו. אבל באומר קונם הנאתך עלי אם תלך ע"כ גם הר"ן מודה דצריך התרה. והוי כאומר אם אלך. דאל"כ קשה היכי אמרי' בשמעתין בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש. ופירשו תוס' שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום ממין פירות. וקשה ג"כ למה יוצא אם אינו מוצא פתח יאמר שתטעום ואינני מקפיד [ובאמת תמוהים לי דברי הר"ן בשמעתין שכ' בלשונו דלרב מיירי מתני' שהדירה מנכסיו אם תטעום ובזה הקושי' במקומה עומדת הא יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם] וכיון שכן מיושב קושייתנו דלא מצי הש"ס לומר דמתני' מיירי שאוסר הנאתה אם תלך וכו' דהא יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם. ודוק:

יהי ה' אלהינו עמנו תדיר. בחי' פרק המדיר:

המדיר את אשתו מליהנות לו פירש"י דבכלל זה הנאת גוף ונכסי' עיי' ירושלמי. ולפע"ד לדעת זו לאו דוקא תשמיש אלא כל הנאות הגוף בכלל. ומפני זה יש להסתפק אי שרי לישן עמה בקילעא ולדבר עמה דברי יחוד ומכ"ש שארי קריבות. דהרי אמרי' בעירובין ס"ג ע"ב ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיהם זה הישן בקילעא שאיש ואשתו ישינים שם ואמר ר' יוסף אפי' באשתו נדה שהיא מתענגת מהיחוד ודבוריהם זא"ז ומכ"ש כשהיא טהורה ואיכא שארי קריבות דפשיטא דאיכא הנאת הגוף והכל בכלל מליהנות לו. ולא דמי להמדיר אשתו מתשמיש המטה שפירש להדי' תשמיש המטה. אבל במליהנות לו יש לספק. ואת"ל הכל בכלל איסורו יש לעיין אם נימא דאינו חל דמשועבד גם לזה אע"ג שאינו מעיקר התשמיש כמו דפשיט להש"ס דפרנסה ע"י פרנס אינו יוצא י"ח מזונותיו כיון שאינו נותן לה בעין יפה ע"י עצמו דמשועבד למזונות וכל אביזרייהו. וה"נ תשמיש וכל אביזרייהו או דלמא נהי אתשמיש אינו חל אהא חל וישמש עמה בעונתה כמי שכפאו שד ואת"ל אינו משועבד והנדר חל איכא למיבעי אם תוכל למיטען שיוציאנה דמיסני סני לה ואז נ"ל דאפי' שבת א' לא ימתין דמהיכי מייתית לי' מנדה שטמאה ז' ימי' הא בנדה עכ"פ ישנה עמו בקילעא משא"כ במדיר. או דלמא לא תוכל לטעון. וכן משמע משיטת רש"י וק"ל:

ועיין לעיל ס"א ע"ב פירש"י ד"ה מליהנות לו. דיש מפרשים מוקי' בגמלי' וספנים ורש"י הקשה עליהם מש"ס ערוך שם דאיכפל תנא לאשמועי' טייל ופועל ומסיק הש"ס אפי' גמל וספן אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' ע"ש. נ"ל שיטת היש מפרשי' דמודים בודאי דלענין תשמיש גופי' אין לחלק בין טייל לספן כשיטת הש"ס אלא אינהו קאי אמשנתינו המדיר מליהנות וס"ל כרש"י דהנאת הגוף בכלל והתשמיש אינו חל אך על שאר הנאות הגוף חל וס"ל דמחוייב להוציא מיד ומ"ט להמתין שלשי' יום. ע"כ מוקי לי' בגמל וספן וס"ל כיון דבלא"ה אינו רגיל לישן עמה בקילעא זמן ארוך לא מצית למיטעי' משום פת בסלו דוקא בעיקר התשמיש שייך הא ולא בשאר קריבות ועדיין צ"ע:

ולכאורה יש להבי' ראי' דאם חל הנדר על שארי קריבות ע"כ לא תוכל לטעון עליו מיסני סני לי ויגרשנה. דאלת"ה תיקשי לאוקמי' מתני' דתלה מזונות בקריבות ואמר הנאת גופי אסור עליך אם אזונך דהשתא יעמיד פרנס עד יום שלשי' ועד אז תהנה מגופה. וביום שלשי' כשיזונה ותאסר בהנאת גופו יוציא מיד. אע"כ אינה יכולה לטעון על זה דאי היתה יכולה לטעון אין לחלק בין שבוע א' ליום א' כמ"ש לעיל דהא גם בנדה ישן עמה בקילעא. ועדיין צ"ע. מיהו לשיטת ר' יוסף שבתוס' דלשון מליהנות לו לא משמע דמיירי בתולה בדבר אחר א"כ אין התחלה להנ"ל:

והנה במה שהקשו תוס' אפירש"י דתיקשי מתני' מיני' ובי' מ"ש תשמיש דלא חל ואמזונות דחייל קונם. והמרש"א תמה דתשמיש דאוריי' ומזונות דרבנן. ונראה אפי' למאי דבעי' ש"ס למימר לקמן דסתם מתני' דשמעתין ר"מ גבי הוא נתן אצבע בין שיני' ור"מ הא ס"ל מזונות דאורייתא גבי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה מ"מ מקשה מהרש"א שפיר דכיון דעכ"פ יהיב לה מזונות ע"י פרנס. רק שאינה ניזונית בסבר פנים יפות והיכי רמיזא באורייתא שיהי' משועבד לזה. וע"כ אין אותו השעבוד אלא מדרבנן משא"כ תשמיש הוא דאורייתא ממש ויפה הקשה מהרש"א. אמנם אי ס"ל להתוס' דבנדר נכלל איסור גם על קריבות וס"ל שהאשה יכולה לטעון אלא שאינו חל. וזה השיעבוד ג"כ לא רמיזא באורייתא שפיר הקשו וק"ל:

ובאמת צל"ע מה דמקשה ש"ס בפשיטות ומי מצי מדיר לה ומייתי ראי' מקונם שאני עושה לפיך מה ראי' הוא זה התם מפקיע לי' מגוף שיעבוד מעשה ידי' משא"כ הכא הרי נותן לה עיקר מזונותי' ע"י פרנס. מנ"ל דשיעבוד קל כזה אלים להפקיע קונם. מיהו אפשר לומר דהש"ס ס"ל דסתם מתני' ר"מ דגוף מזונות דאורייתא וא"כ שיעבוד דרבנן שיזונה אצלו ולא ע"י פרנס אלים כ"כ כמו גוף שיעבוד דמעשה ידי'. וא"כ להך שינוי' דר"מ ס"ל היא נתנה אצבע ב"ש וסתמא דלא כר"מ לק"מ קו' ש"ס:

א"נ כיון דתנן אינו צריך להפר משמע אפי' מציאתה אינה יכולה להפקיע ע"י קונם שלה וס"ל דמציאה לגבי מעשה ידי' לא עדיף משיעבוד שיתן לה מזונות אצלו ממש וא"כ לפי סוגיא דיבמות צ' ע"ב דמציאה משום איבה וע"ש תוס' ד"ה טעמא וכו' לק"מ קו' ש"ס:

והרווחנו בזה מה שצל"ע לפמ"ש ר"ן לעיל ס"פ אעפ"י דאין הבעל יכול לומר בע"כ של אשה צאי מעשה ידיך למזונותיך כיון שגם האשה יכולה לומר איני ניזוני' ואיני עושה א"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן אלא אם אמר הבעל כן והיא שתקה ע"ש וצ"ע א"כ מאי משני נעשה כאומר צאי מ"י למזונותיך. הא אילו נמי א"ל כן והיא אינה רוצה לא מצי למימר הכי. בשלמא למסקנא דמיירי באומר באמת צאי מעשי ידיך למזונותיך י"ל ששתקה וסברה וקבילת קודם שהדירה זמן מה. ואחר שכבר קבלה עלי' הדירה. אבל להס"ד דע"י זה הנדר בעצמו נעשה כאומר לה. והרי היא אינה מרוצית לכך ומה יועיל אמירתו. מיהו י"ל דע"כ לא אמר הר"ן כן אלא למאי דקיי"ל יכולה אשה שתאמר וכו' א"כ אם גם הבעל יכול לומר כן מה הועילו חכמי'. אבל הש"ס דמשני נעשה כאומר קאי לר"ל דמעשה ידי' עיקר י"ל הבעל יכול לומר כן שלא לרצונה. אבל א"כ מאי צריך להקשות אם איתא לדר"ה ממתני' דשאיני עושה לפיך. הא לר"ה משנתינו קשי' מיהו למ"ש תוס' דקו' הש"ס אינה לרב אלא לשמואל לא הו"מ להקשות בכח אדר"ה ממשנתינו. אבל לר' יוסף שבתוס' דקו' הש"ס ממתני' קאי לכ"ע קשה כנ"ל. ולהנ"ל ניחא דאפשר דר"ה יאמר דסתמא דלא כר"מ או מציאה משום איבה ולק"מ קו' ש"ס משו"ה הקשה ממתני' דקונם שאיני עושה לפיך דבסברא זו דנעשה כאומר וכו' לא יחלקו ר"ל ור"ה:

אבל אין ליישב בזה קו' הר"ן אפסק הרמב"ם ולמימר דס"ל לרמב"ם סתמא דלא כר"מ או ס"ל מציאה משום איבה ולק"מ קו' ש"ס דא"כ נניח למונח דשיעבוד דמזונות מפקיע הקונם ורק שאינו יכול לפרנסה בעצמה שזה השיעבוד הקל מופקע ע"י קונם שלו א"כ הי' יכול להעמיד פרנס להדי' והרמב"ם התנה שיאמר כל הזן אינו מפסיד. ועוד הא הרמב"ם ס"ל באמת מזונות דאורייתא וא"כ השיעבוד דרבנן של מזונות דהיינו שיאכילנה בסבר פנים יפות עדיף כעיקר השיעבוד של מעשי ידי' וקשה קו' הש"ס לרמב"ן וה"ל לומר דמיירי באומר לה צאי:

והנה הר"ן כ' דרמב"ם ס"ל אלים שיעבודא דבעל ולא דאשה והש"ס קאי לסתם מתני' דלעיל דלית דריב"נ. ועיי' רע"ב ותוי"ט. ונ"ל להוסיף נופך באופן אפי' אי לעיל סתם מתני' כריב"נ וכרע"ב מ"מ א"ש עפ"י מ"ש משנה למלך דשיעבוד דשוה בשניהם א"כ כי היכא דאלימא שיעבודא דבעל ה"נ אלימא שיעבודא דאשה. מה שאין כן מעשה ידי' ומזונות דתרי מילי נינהו נימא שיעבודא דבעל אלים ולא דאשה. ואני אומר למ"ד דמזונות ומ"י תרויי' תקנתא דרבנן זה תחת זה אלא לחד מ"ד מזונות עיקר ולאידך מ"י עיקר מיהו בין למר ובין למר תרוייהו רבנן תקנוהו זה תחת זה. וא"כ הרי זה דומה למי שניזון מחברו בשכר דמי מזונות שאין ליפות כחו של א' משל חברו ועל כן כי היכי דבשיעבוד דתשמיש כיון דשניהם שוים בו לא גרע כח האשה מכח הבעל א"כ הש"ס מקשה בכח משיעבוד מ"י לשיעבוד מזונות לפום סוגי' הש"ס הנ"ל דתרויי' דרבנן ותקנו מזונות תחת מ"י או בהיפוך. אבל הרמב"ם הוא ס"ל מזונות דאוריי' ומ"י תקנתא דרבנן בפ"ע ושוב נמנו ב"ד ותקנו שיהי' מ"י תחת מזונות כדי שתוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה. וכבר ביארתי שיטה זו יפה לעיל נ"ח ע"ב בלשון רמב"ם פי"ב מאישות ולשון הרע"ב ע"ש א"כ י"ל כח הבעל אלים ולא כח האשה וא"ש. ופשוט דלשיטת רמב"ם הנ"ל מיושב קו' תוס' על רש"י הנ"ל דלא הו"מ למיבעי מ"ש תשמיש ממזונות. די"ל שאני תשמיש מתוך דאלים כחא דבעל אלים נמי כח האשה ומה ענין מזונות לתשמיש. משו"ה מייתי ממעשה ידי' וס"ל מעשה ידי' ומזונות שייכי אהדדי כנ"ל ושפיר הקשה. והנה לפ"ז קאי קו' הש"ס דוקא אי סתמא דלא כר"מ ומזונות דרבנן כמו מעשה ידי' אבל אי סתמא כר"מ לק"מ ודלא כמ"ש לעיל. ודוק בכל זה:

יוציא ויתן כתובה. עיי' הגהו' מיי' פכ"ה מאישות אות ד' דכ' בשם רבו מהר"מ מר"ב וז"ל עובר על דת או אפי' משומד אין כופין להוציא ותדע מדלא מנה שכופי' להוציא וטעמא דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתא כו'. וצ"ל דס"ל דהמרת דת לא מיקרי בא ע"י פשיעתו כיון דאינו עושה. להכעיס האשה כ"א שרירות לבו הרע השיאו כמו בורסי ומצרף. והנה לפ"ז מוכח דמומר עדיף בזה ממוכה שחין דשייך בי' טב למיתב כו' וצע"ג במרדכי פ' החולץ סי' למ"ד שם כ' מהר"ם מר"ב ראי' להגאוני' דמומר אינו זוקק לחליצה מדפריך פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני מינח נייחא לה משום טב למיתב טן דו א"כ לגבי מומר דלא שייך למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבוא עלי' בכותיות בזמן שהיא נדה ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה עכ"ל. הרי דס"ל אפי' לגבי בעלה ישראל לא ניחא לה משום שסופה ליפול לפני מומר. ק"ו איך נאמר דטב למיתב עם המומר עצמו וצ"ע. ועל צד הדוחק י"ל דודאי לסברתו התם ה"נ דבעל מומר כופין להוציא והא דלא חשיב במתני' משום דהוה ק"ו ממוכה שחין כיון שסופו להעבירה על דת א"כ גדול המחטיא יותר מן ההורגו. אבל הואיל וסיים שם דלא מלאו לבו לפוטרה מן חליצה וחייש לדעת רש"י שם א"כ לפי אותה סברא אמרי' גבי מומר טב למיתב ולא הוה ק"ו ממוכה שחין. א"כ הו"ל למיחשב במתני' ומדלא חשיב ש"מ אין כופין:

ובאמת י"ל אם הוא באופן דליכא למיחש שיעבירנה על דת ולא יהי' לו עמה בנים שיטמעו בין עכו"ם וכי האי גוונא. אין הכרח בדבריו שבפ' החולץ. והיינו דדקדק בהגהו' מיי' דמתחיל במומר ומסיים מדלא חשיב משנה רשע ועובר על דת ושביק מומר דפתיח בי'. אע"כ דעכ"פ ה"ל למתני' למיחשבי' ישראל רשע ועובר על דת שאינו מומר. אע"כ גבי' שייך טב למיתב. ונהי דבמומר גרע משום שמטומע בין עכו"ם ואיכא למיחש מ"מ היכי דליכא למיחש אין כופין והכל לפי הענין. ובתשובה א' הארכתי בזה:

ויתן כתובה מ"ו בהפלאה הקשה הא נכסיו נאסרו בקונם עלי' ואיך ישלם כתובה וע"כ משום דאלים שיעבודא א"כ ה"ל לש"ס להקשות מגופי' דמתני' מ"ש כתובה ממזונות. ולע"ד משום הא לא אירי' די"ל שאני כתובה דגבי' ממשעבדי ומהקדש גמור. משא"כ מזונות דלא גבי' ממשעבדי י"ל דקונמות מפקיע משו"ה פריך ממעשה ידי'. אבל עוד הקשה במה יגרשנה כיון דנאסרה בהנאתו ה"ל כגט שנכתב על איסורי הנאה וכוונתו להפוסקי' דס"ל הכי בא"ע סי' כ"ח וב"ש סקנ"ו ע"ש. ותי' דמיירי בנדר כל זמן שהיא תחתיו. הנה לא הי' צריך לומר דמיירי באומר כן להדי' אלא באומר קונם אשתי נהני' לי ממילא אם אינה אשתו מותרת כמו בבית ראובן שאני נכנס ומכרו לשמעון שמותר לכנוס לבית. אבל הדין צ"ע א"כ כל שכופי' להוציא שלא לרצונו. יערים וידירה הנאה מנכסיו לעולם. ולא נוכל לכופו להוציא דהכל איסורי הנאה אצלה. אע"כ פשוט כיון שמחויב להוציא מן הדין ומשו"ה כופין ולא הוה גט מעושה משום שמצוה לשמוע דברי חכמי' כמבואר בפ' חזקת הבתים. א"כ עדיף משארי שיעבודי' אפי' אם קונמות מפקיע שארי שיעבודי' מ"מ אינו יכול להפקיע זה השיעבוד שמשועבד שאם ימצא בו דבר שיהי' הדין כופין להוציא שיוציא בגט כשר וראוי ואינו יכול לאסור זה על האשה בשום אופן זה נלע"ד ברור לדינא. והנה למ"ד שם שטר קידושי' וגט שנכתב על איסורי הנאה דרבנן מקודשת ומגורשת י"ל דמתני' מיירי שתלה הנדר אם תלך לבית אביך יאסר הנאתי עליך דהשתא נאסרה בהנאתו מיד מדרבנן משום דבתנאי לא מזדהרי אינשי כמבואר בש"ס נדרי' דמייתי תוס'. ומשו"ה כופין להוציא אחר שלשי' יום. והיא תשמר עצמה לילך בית אבי' כל ימי' שלא יאסר הגט עלי' למפרע אי' דאורייתא ויתבטלו הגירושי' אבל עכ"פ כל זמן שלא תכנס לבית אבי' אין בו אלא איסור דרבנן ומגורשת שפיר בגט שנכתב על אי' דרבנן. אלא לדינא לא נ"ל שיהיו כופין אותו להוציא בכי האי גוונא כלל דטעמא מאי אסרו רבנן ליהנות ממנו מיד משום דבתנאי לא מזדהרי אינשי. וחיישי' שתכנס לבית אבי' מה בכך הלא תוכל היא ליאסר על עצמה מליכנס בית אבי'. ואז יהי' בית אבי' אסור עלי' מן התורה ולא משום תנאי ותהי' נזהרת בו ומותרת ליהנות מבעלה כל ימי' ואמאי נכוף להוציא. ולא דמי למ"ש תוס' דמשו"ה לא מתוקם מתני' באוסר תשמיש מעכשיו אם אזונך משום דנאסרה בתשמיש מיד וה"ל לכוף בתר שבת א' משום דבתנאי לא מזדהר. ולא נימא שהיא תיאסר מזונותיו עלי' ותשמיש ז"א דאיך נכוף אותה שתיאסר על עצמה מה שהוא משועבד ליתן לה. כי היכי דפרכי' היכי מצי מדיר לה ה"נ היכי מצי לגרום לה שתיאסר על עצמה והא נקטי בכובסי' דלשבקי' לגלומא הוא. ועוד אפי' נימא דתוכל לעשות כן. מ"מ אכתי איכא תי' ק' תוס' קמא דתמתין שלשי' ושבת א'. ועוד תקנה זו דתיאסר על עצמה מזונות חסר מן המשנה וכי האי גונא לא הוה שתיק מיני':

ובגוף הדין אני מסופק נמי. אי נאסרה מדרבנן ליהנות משום שמא תלך לבית אבי' אפי' נימא דאחר שהלכה נאסרה מליהנות לו. דאע"ג דהשתא קיימי' דקונמות אינו מפקיע שיעבוד. מ"מ הוא לא הפקיע השיעבוד אלא היא הפקיעה במה שהלכה. מ"מ כל זה אחר שהלכה כבר ונאסרה בהנאתו. איך תאכל ממנו. אע"ג דמשלה היא אוכלת במה שחייב לה מ"מ כל זמן שלא גבתה מזונותי' אינו שלה אלא שיעבוד בעלמא וזה נאסר. אבל אחר שכבר אכלה משל בעלה בהיתר וכיון שגבתה הרי הוא שלה ממש. אם אח"כ תלך לבית אבי' לא שייך שתיאסר למפרע שנהנה משל בעלה זה אינו שהרי לא נהנתה משלו מעולם שהרי שלה אכלה. ולא דמי לאינש דעלמא שאין לו חוב עליו והדירו מנכסיו אם תעשה כך וכך שזה ודאי אסור ליהנות מיד שמא יעבור על התנאי ונמצא נהנה מאיסורא למפרע שהרי משל חבירו אכל. אבל האשה בשעה שהיא אוכלת אינה נהנית משל בעלה כלום אלא משלה. אלא שאם קדים האיסור לא תוכל לגבות מנכסיו שכל זמן שלא גבתה הנכסי' הם שלו וחל קונם עלי'. אבל משגבתה לא שייך לומר שיחול איסור למפרע על שלה. ולפ"ז הא דפריך בנדרים ט"ו ע"א הלכה לפני הפסח אסורה לא הלכה לא. הו"מ לשנויי אשה שאני דמשלה נהנית. אלא משום דמיירי התם נמי באומר תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וכמ"ש תוס' שם. ועכ"פ הו"ל למתני' לפרש. דאם אוסר תשמישה עליו אסורה מיד ומדלא פירש כן הקשה. אלא לפ"ז הומ"ל ולטעמיך אדמקשת למ"ד בתנאי לא מזדהר תיקשי לכ"ע דודאי כיון שהיא לא נדרה וגם היא לא עבדה איסורא למפרע אלא הבעל שהוא נאסר בהנאתה ולא היא.. בודאי לא תזהר בהתנאי. בשלמא אי מיירי בנאסרה היא בהנאתו איכא למימר למ"ד בתנאי נמי מיזדהר הכא נמי נזהרת אעפ"י שהיא לא נדרה כיון שהאיסור עלי' מה לי נדרה היא ומה לי נדר הוא. אבל אי מיירי הקושי' מהנאת תשמישך עלי נמצא היא לא נדרה וגם לא עבדה איסורא בהא ודאי כע"מ שהוא נאסר בהנאתה מיד שמא לא תחוש לו ותלך לבית אבי'. והמ"ל ולטעמיך:

ובלאה"נ נ"ל דמתני' לא מיתוקמא בתולה איסור הנאתו באם תלך דע"כ לא כ' תוס' דמתוקם מתני' אלא באוסר דבר אחר כגון תשמיש ותולה במזונות ועל זה מורה שפיר לשון המשנה המדיר את אשתו שום נדר הגורם איסור מליהנות ומ"ם ולמ"ד מליהנות מורה על זה דאי הנדר הי' ההנאה הו"ל למימר המדיר אשתו הנאה. ומ"מ אומר ר' יוסף בתוס' דדוקא בסיפא מפרשי' כך. וה"ה במציעתא דתנן שלא תאכל פירות ושלא תתקשט דהו"ל למימר מפירות ומקישוט ולא ברישא. אבל לומר שיהי' עיקר הנדר איסור ההנאה נמצא כשאמרה מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו כבר נגמר הדבור מענין זה. והיכי רמיזא אם תלך לבית אביך. וצ"ל כעין חסורי מיחסרא וזה לא עלה על דעת. ע"כ מחורתא כדשנינן מעיקרא:

היכי מצי מדיר לה. כ' תוס' דמצי מנקט לי' באומר הנאת תשמישך עלי אם אזונך. והטעם דחל כי האי גונא אמזונות. משום דהוא אינו מפקיעה ממזונות כלל שיאמר הרי מזונות לפניך קום אכול. ואם עי"ז תגרום לי איסור לשמשך מה לי ולך הרי שיעבודי מוכן לפניך. ואם תבחר שלא לזונך כדי שתשמשני. אתה בחרת. אבל אם אומר תשמישך עלי אם תהני משימושי נמצא א"א בשום עולם שתבחר ליהנות משימושו הרי אינו יכול לומר הריני לפניך בואי ושמשי שהרי א"א לזה בלא זה הדר הו"ל נקט בכובסי' דלישבקי' לגלימא ולא מצי אסר עלי' ועיי' לשון תוס' לקמן ד"ה שלא תטעום כו' כיון דאפשר לה לאכול וכו' ע"ש כן נ"ל ברור אע"ג שמדברי מורי ז"ל בהפלאה לא משמע כן הנלע"ד כתבתי:

תוספות בד"ה הא קי"ל מלד"ה. כבר כתבתי בזה באריכות בפ"ק דגיטין דף י"ג ודף ט"ו ע"ש:

בגמרא אמר רפרם לא שנו כו' ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום כו'. פי' דמשמע אפילו במטלטלין והיינו לפמ"ש במשנתינו דהמשליש מעות היינו לשדה או נדוניא ומהדר ליה ר"י לענין שדה מיהת ובתר הכי קתני בד"א בגדולה אבל בקטנה לא מיבעיא דבשדה אין מעשיה כלום אלא אפילו בנדוניא כן נ"ל לפי שיטת רש"י אלא דלפ"ז לא הוי מקשה לעיל מידי הא מרישא שמעת מינה הא איצטריך סיפא משום הא כמו שהקשה מהרש"א ז"ל לעיל בלשון קצת קשה והיינו משום דמשמע ליה דהאי דיוקא דהכא לאו בפירוש מיתניא אלא מיתורא בעלמא וא"כ אפשר דלא משמע לתלמודא לאוקמי עיקר בבא דבד"א להאי דיוקא לחוד דלא שייכא במשנה משא"כ למאי דפרישית דמתניתין איירי נמי בנדוניא דהוי מטלטלים א"כ קשיא טפי מיהו למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה לשיטת רש"י אפשר דלמסקנא ליתא להאי שקלא וטריא דדייקינן לעיל דמרישא שמעת מינה ואפשר דר"י גופא מסיק לה א"כ תו לא קשה מידי והתמיה קיימת על כל המפרשים הקדמונים שלא דקדקו כלל לפרש לשון נדוניא דכתב רש"י ז"ל ואף שרובן העתיקו לשונו וצ"ע ועיין עוד בל' הר"ן ז"ל ובל' מהרש"א ז"ל ואין להאריך יותר:

סליק פרק מציאת האשה

תוספות בד"ה המדיר כו' פי' בקונטרס כו' וקשה כו' מגופה דמתניתין הו"מ למיפרך כו' עכ"ל. באמת שאין דבריהם מוכרחים בזה כמ"ש מהרש"א ז"ל דמתשמיש לא מצי למיפרך דנהי דאין הנדר חל לענין תשמיש כיון דמשועבד לה היינו משום דשיעבוד דתשמיש מדאורייתא. משא"כ שיעבוד דמזונות מדרבנן. מש"ה איצטריך לאתויי מההיא דקונם שאני עושה לפיך דהוי נמי מדרבנן אלא דבהא איכא למימר דאכתי מקשו התוס' שפיר לשיטת רש"י דהא לפירושו לקמן בשמעתין משמע דלמאי דס"ד דאיירי כשהדירה כשהיא נשואה ע"כ הוי סבר דמזונות דאורייתא. ומה שהוצרכו התוספות לפרש דלשון מליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות ולא ניחא להו לפרש דלשון מליהנות משמע נמי תשמיש ואפ"ה א"ש דלא מצי למיפרך מתשמיש אמזונות דהא לשיטת התוספות מזונות נמי מדרבנן כמ"ש לקמן בד"ה שהגיע זמן. אלא משום דאכתי קשיא להו קושיא השנייה אמסקנא דמוקי לה כשהדירה כשהיא ארוסה הו"מ למיתני יוציא בשבת א' לב"ה. מיהו בלא"ה נ"ל דלא שייך להקשות כלל מתשמיש אמזונות דהא אסקינן לעיל דף נ"ח ע"ב דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ובהכי אזלא כל השקלא וטריא דשמעתין כמו שאבאר וזה לא שייך אלא לענין חיוב ממון כמ"ש התוספות פ' השולח דף מ' מטעמא דב"ח מכאן ולהבא גובה ע"ש וכל זה לא שייך כלל לענין תשמיש דגופו משועבד לה בשיעבוד גמור מדאורייתא ודברי התוספות בזה צ"ע ודו"ק. ובירושלמי מקשה להדיא קושית התוספות אמאי לא קתני יוציא בשבת א' לב"ה ומשני דלא הדירה אלא ממזונות אלא דאין בזה הכרע דאפשר לפרש נמי כשיטת רש"י דאין הנדר חל אתשמיש אלא אמזונות משום דמשועבד לה ודו"ק:

בא"ד ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה כו' עכ"ל. וכתב מורי זקיני זצ"ל בס' מג"ש דלא ידע לפרש כוונתן דאי אשינויא קמא דלקמן כתבו כן הא לא אשכחן דמשועבד לה לתשמיש בעודה ארוסה אפילו בהגיע זמנה ואמאי יוציא ואי אשינויא בתרא דאיירי בניסת הא בלא"ה מקשה שפיר טפי דסברה וקיבלה. ולענ"ד נראה ברור דכוונתם אשינויא קמא שהדירה בהגיע זמנה וסברי דבהגיע זמנה משועבד לה מדאורייתא וכדפרישית לעיל דף מ"ז ע"ב דלאו דשארה כסותה ועונתה לא יגרע למ"ד מדאורייתא היינו דמשהגיע זמנה עובר וסברי התוס' דמהאי שעתא הו"ל כמורד מתשמיש דכופין אותו להוציא מיד כמ"ש הטור וש"ע וכ"כ התוס' להדיא דף ס"ג בד"ה והאמר רב דאע"ג שמוסיפין על כתובתה היינו בעוד שכופין אותו דודאי כופין אותו דאטו תתעגן כל ימיה וא"כ מה"ט גופא משמע דאפילו בהגיע זמנה נמי כופין להוציא דאטו תתעגן כל ימיה. ואחר המחילה מכבוד תורתו של מורי זקיני זצ"ל כשגגה יצאה מלפני השליט במה שכתב דבמורד מתשמיש מוסיפין על כתובתה זמן רב ואח"כ כופין להוציא והוא נגד כל הפוסקים ובין מורד למורדת נתחלף לו דבמורד תשמיש ודאי לכ"ע כופין מיד ומינה דבמדיר מתשמיש נמי בהגיע זמנה סברי התוספות דבשבת א' לב"ה יוציא כן נ"ל ברור:

קונטרס אחרון
בתוספות ד"ה פי' בקונטרס וכו' משמע מתוך פי' וכו' ועוד כי מוקי לה בהדירה כשהיא ארוסה א"כ מתשמיש נמי חל הנדר וליתני יוציא בשבת אחת ע"כ ותמה מורי זקיני ז"ל על דברי תוספות בזה דבעודה ארוסה ודאי לא משתעבד לה לתשמיש ולענ"ד למאי דפרישית לעיל בדף מ"ז ע"ב דאה"נ דהכי הוא דבהגיע זמנה עובר על שארה כסותה ועונתה לא יגרע וא"כ סברי התוס' דמהאי שעתא הוי כמורד מתשמיש כמ"ש בפנים:

בד"ה יוציא ויתן כתובה נראה לר"י שכופין כו' כדאשכחן בהחולץ כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו מההיא דהחולץ דהתם פשיטא דאע"ג דקתני סתמא חוזרין אצל גדול אפ"ה ממילא שמעינן דכופין דכיון דחליצה ויבום מצות עשה נינהו ורמיא עליה דגדול א"כ לא גרע משאר מצות עשה דכופין ומכין עד שתצא נפשו. משא"כ ההיא דהכא אפילו למ"ד מזונות דאורייתא אפ"ה לא שייך הכפיה על הגט אלא לזון. ובההיא נמי יש ליישב קושיא השנייה דאע"ג דלרב כופין באומר איני זן כו' אפשר דהכא אין כופין כיון דאפשר בפרנס מיהו בהא נראה דשפיר קשיא מצד הלשון דשמעינא מיהא דלשון יוציא משמע כופין. אבל מההיא דהחולץ לא קשיא כלל ויש ליישב שיטת התוספות בדוחק. מ"מ לפירוש ר"ח שכתבו התוספות דס"ל דאין כופין וקשיא להו מההוא דהחולץ והוצרכו לדחוק ולחלק בין כל עניני אישות ובין חד מינייהו. ולמאי דפרישית אין צורך דלר"ח ודאי מצינן ליישב כדפרישית:

בא"ד וי"ל משום דקתני סיפא כו' ולא שייך לומר סבורה הייתי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלפ"ז מאי מקשה בסוף פירקין ליתני שהה עמה עשר שנים ולא ילדה הא לא שייך לומר סבורה הייתי כו' עכ"ל. וכה"ג יש להקשות אהא דקאמר התם בשלמא לר' אסי דאורייתא לא קתני. והנראה בזה דבודאי בהנך שכופין אותו משום לתא דידיה פשיטא דליכא למיטעי שתוכל לומר סבורה הייתי כיון שאין כופין אותו מחמתה וא"כ שפיר הו"ל למיתני פסולות ושהה עמה י' שנים כיון דליכא למיטעי משא"כ בההיא דבאה מחמת טענה דכופין אותו משום לתא דידה שפיר כתבו דלא תני לה בהדי הנך דלא תימא דהכא נמי מצית למימר סבורה הייתי כו' וק"ל:

בא"ד ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין כו' עכ"ל. פי' דהשתא א"ש לשון הגמרא דקאמר עד שכופין אותו כו' משא"כ מעיקר הדין ודאי לא קשיא מידי לר"ח דנהי דרב ס"ל בההיא דאינו זן דכופין מיהו ר"ח פוסק כשמואל דאמר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ואזיל לשיטתיה דהא שמואל הוא דקאמר אין מעשין אלא לפסולות השתא פסיק ר"ח לגמרי כשמואל בכולהו וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא סוף פרקין דר"ח פסיק כשמואל בההיא דאיני זן ואיני מפרנס ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל גם דבריו אינן עולין יפה דהא מסקו התוספות להדיא אליבא דר"ח דמתשמיש לחוד וכן ממזונות לחוד אין כופין וא"כ אע"ג דהוי מורד בחדא אפ"ה ס"ל דאין כופין אלא שאומרים לו דמיקרי עבריינא אם לא יוציא. וכמ"ש נראה ברור בכוונת התוספות אליבא דר"ח אבל כבר כתבתי בסמוך דבלא"ה אין כופין לגרש כלל לר"ח אפילו במונע כל עניני אישות אלא דמיקרי עבריינא וכופין אותו לזון ולשמש ואם שונאה ישלח ממילא ואפ"ה א"ש ההיא דהחולץ שכופין אותו לחלוץ או לייבם כיון דמצות עשה כך היא לייבם או לחלוץ כן נ"ל ודו"ק:

גמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר כו' והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כו'. ויש לדקדק דהא אסקינן לעיל פ' אע"פ ד' נ"ט דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד אלא דבמעשה ידיה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל. ואע"ג שהתוספות הרגישו בזה לעיל וכתבו דה"ה דאלמוה לשיעבודא דאשה. אכתי היא גופא תיקשי מנ"ל לתלמודא להקשות בפשיטות. ואע"ג דמעשה ידיה תחת מזונות מ"מ איכא למימר דדוקא במעשה ידיה אלמוה רבנן דאל"כ לא הועילו בתקנתן דכל אשה תאסור מעשה ידיה על בעלה כמ"ש התוס' לעיל דמה"ט אלמוה לשיעבודא דב"ח. משא"כ לענין מזונות לא שייך לומר כן שכל אדם יאסור נכסיו על אשתו דהא כופין אותו להוציא וליתן כתובה ושפיר הועילו בתקנתן. מיהו לפר"ח דבסמוך א"ש דאכתי לא הועילו אם ירצה להיות עבריינא. כי היכי דחששו להכי בכל בע"ח אע"ג דהוי לוה רשע. משא"כ לפי' ר"י קשיא טובא מיהו למאי דפרישית לעיל דף נ"ט דבבע"ח גמור לא שייך כלל לומר דקונם מפקיע מידי שיעבוד דלא מיקרי הנאה מה שפורע חובו דבלא"ה ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין ופורעין וא"כ מקשה הכא שפיר היכי חייל נדרא לענין מזונות דהו"ל כמו חוב גמור. לא מיבעיא למ"ד מזונות דאורייתא אלא אפילו למ"ד מדרבנן. כיון דתנאי ב"ד הוא ואדעתא דהכי נשאה. הו"ל חוב גמור ואשתעבדו נכסים והכי מקשינן להדיא בירושלמי דמקשה אמתני' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו. וע"כ א"א לפרש קושיית הירושלמי משום דהו"ל כנשבע ונודר לבטל המצוה דהא ודאי חייל בכולל דברים המותרים וה"נ דכוותיה. אלא ע"כ דקושיית הירושלמי כדפרישית דאשתעבדו נכסיו ונהי דהירושלמי משני דלמ"ד מזונות דרבנן א"ש מ"מ תלמודא דידן ודאי לא ס"ל. כמ"ש התוספות לקמן וכמו שאבאר. והא דאיצטריך המקשה דהכא לאתויי ראיה מההיא דקונם שאיני עושה היינו משום דבלא"ה היה אפשר לומר דנהי דבשאר ב"ח גמור לא יכול לאסור בקונם מעיקר הדין היינו משום דחוב קדים ואפי' למ"ד מכאן ולהבא גובה אפ"ה היכא שאין יכול לגבות משאר נכסים לכ"ע אתי וטריף כדאיתא פ' כל שעה וכדפרישית לעיל דף נ"ט. משא"כ הכא לענין מזונות איכא למימר דנדרא קדים. שהחיוב מזונות אינן אלא דבר יום ביומו. וכיון שזנה קודם הנדר א"כ מכאן ואילך נדרא קודם. ע"ז מייתי שפיר ראייה מקונם שאיני עושה לפיך דאע"ג דהתם נמי עדיין אין לו זכות במעשה ידיה בשעת הנדר דהא אכתי ליתנהו. דנהי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל מהשתא אכתי היא גופא תיקשי היאך מתקנו רבנן מילתא דלא מהני אפילו בדאורייתא אע"כ דכיון שנשאה ע"מ כן שיהיו מעשה ידיה שלו שפיר חל שעבודא מהשתא. ואם כן כ"ש לענין חיוב מזונות אית לן למימר דחייל שעבודא מהשתא. כיון שע"מ כן נשאה. וכן הוא מעיקר הדין כדאשכחן במחייב לזון בת אשתו שטורפת ממשועבדים משעת הנישואין. כמו שאבאר לקמן ר"פ הנושא בעזה"י כן נראה לי נכון ועוד יישוב אחר יבואר בסמוך:

קונטרס אחרון
בגמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם כו' והקשיתי לשאול דלמאי דמסקינן לעיל דף נ"ט בפרק אע"פ קונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שיעבוד אלא דלענין מעשה ידיה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל א"כ לא הוי מקשה הכא מידי ואף שהתוספות בפרק אע"פ כתבו דה"ה דאלמוה לשיעבודא דאשה לענין מזונות אפ"ה היא גופא קשיא מנ"ל לתלמודא להקשות בפשיטות דאטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו הא טעמא רבה איכא לחלק ביניהם כדפרישית בפנים. אמנם כן אגב שיטפי לא עיינתי בלשון הר"ן ז"ל בשמעתין דנחית ג"כ לסברא זו לחלק ביניהם ובכך מיושב לשון הרמב"ם ז"ל שהשמיט הא דמוקמינן לדינא דמתניתין באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דוקא והיינו משום דכל השקלא והטריא בשמעתין היינו דוקא למאי דבעי לאוקמי מתני' כתנא קמא דקונם שאני עושה לפיך דלא ס"ל הא דקונם מפקיע מידי שעבוד וממילא דלא צריך למימר דאלמוה לשעבודא משא"כ לדידן דקיי"ל הלכה כר' יוחנן בן נורי לעיל פ' אע"פ והיינו ע"כ כדמסקינן התם בטעמא דריב"ן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה לשעבודא דבעל א"כ אין מקום לכל השקלא וטריא בשמעתין אלא דבכל ענין במדיר את אשתו חייל נדרא דקונם מפקיע ולא דמי לקונם שאני עושה לפיך דהתם אלמוה לשעבודא והבית יוסף הביא כל לשון הר"ן בא"ע סי' ע' ובכסף משנה. אמנם לענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתם דברים תמוהים הן דמלבד שנראה דוחק לומר דבכל השקלא וטריא דהכא והמסקנא דמסקינן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא הוי דלא כהלכתא אלא דבעיקר דברי הר"ן ז"ל יש לתמוה יותר דסוף סוף כיון דלר"י בן נורי ע"כ צריך לומר דאלמוה לשעבודא דבעל א"כ כ"ש דלת"ק נמי מצינן למימר דאית ליה האי סברא ומנ"ל לתלמודא להקשות ולאפושי פלוגתא. והנלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בחד מתרי ותלת טעמי חדא דבלא"ה קשיא לי מאי מקשה הש"ס כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה ומאי קושיא דילמא אה"נ דלא חייל נדרא לענין מזונות הצריכין לה אלא דאפ"ה יוציא ויתן כתובה דאי אפשר לה לצמצם וליזהר ליקח מעט יותר מכדי צרכה כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ט לענין קונם שאני עושה לפיך דמה"ט הוי דברים שבינו לבינה דא"א לו לצמצם וליזהר כ"ש דיש לומר כן לענין מזונות אשה אע"כ דעיקר קושיית המקשה דקס"ד דעיקר העמדת פרנס היינו בשביל כך דע"י פרנס אפשר לצמצם א"כ מקשה דלאחר שלשים יום נמי אמאי יוציא משא"כ למסקנא דאחר שלשים יום זילא בהעמדת פרנס א"כ בכל ענין חייל נדר לענין יותר מכדי פרנסתה ומש"ה יוציא דא"א לה לצמצם וליזהר כן נ"ל נכון. הדרך השני דהרמב"ם ס"ל דסברת התוס' דכי היכי דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כן נמי אלמוה לשעבודא דאשה כיון שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולא נחית לסברא זו שכוונתי בה לדעת הר"ן ז"ל לחלק ביניהם אלא דסבר הרמב"ם ז"ל דלא שייך לומר דאלמוה רבנן לשיעבודיה להפקיע מידי קונם אלא בעיקר המזונות מדינא משא"כ למאי דמסקינן דעיקר מילתא דקתני מתני' יוציא היינו משום דברים קטנים דאורחא דידה ולאו אורחא דידיה שפיר מצינן למימר דלהא מילתא לא שייך לומר דאלמוה רבנן לאפקועי מידי קונם ומש"ה יוציא וכן נראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל שם וגם זה נכון. הדרך השלישי דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דמזונות האשה מדאורייתא והיינו כדפרישית לעיל בפ' אע"פ דף נ"ח ע"ב דהיינו דוקא לענין עיקר חיוב המזונות היכא שאין לה להתפרנס ולפ"ז בפשיטות איכא למימר דחייל נדרא דהו"ל כאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כיון דלא סגי בלא"ה ותו לא שייך להקשות ואי איתא לדרב הונא בקונם נמי נימא הכי דנעשה כאומר דודאי לא דמי דכיון דמעשה ידיה לכ"ע מדרבנן לא שייך לומר דנעשה כאומרת איני ניזונית ואיני עושה. והא דמקשה הש"ס הכא ואי איתא לדרב הונא היינו למאי דמוקמינן לעיל פרק אע"פ טעמא דרב הונא דקסבר מזונות דרבנן כן נראה לי אלא דקמייתא עדיפא לי ואין להאריך יותר ודוק היטב:

קונטרס אחרון
והואיל ואתא לידן לשון הר"ן ז"ל עיינתי בספר משנה למלך שם בפי"ב מהלכות אישות שהקשה לשיטת הר"ן ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל א"כ קשה מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהדירה מתשמיש דלא חל הנדר משום דמשועבד לה ואמאי לא נימא נמי דקונם מפקיע מידי שיעבוד והביא שם כמה פירושים שונים בשם כמה גדולים לחלק בין שעבוד עונה לשעבוד ממון ולא ישרו בעיניו ולענ"ד יש לתמוה עליו ועל כל גדולי המפרשים שהוצרכו לאהדורי אטעמים לחלק ולא עיינו בדברי התוספות שכתבו בכמה דוכתי דהא דקונם מפקיע מידי שעבוד היינו משום דב"ח מכאן ולהבא גובה או משום דמצי לסלוקי בזוזי וא"כ פשיטא דלא שייך לומר כן לענין תשמיש ועיין מה שכתבתי בזה לעיל פרק אע"פ בחדושינו ובק"א סי' קמ"ז:

תוס' ד"ה המדיר וכו' משמע מתוך פירושו וכו' וקשה דפריך וכו' הנה ע"כ צ"ל הא דלא מפרשי רש"י ותוס' ז"ל דמתניתין איירי באשה שעונתה יותר משלשים יום כדאיתא במתניתין לעיל דף ס"א ע"ב היינו משום דאמר לעיל דף ס"ב דאפילו באשה שעונתה גדולה אפ"ה בשבת א' יוצא כדמקשה שם רבא בר חנן לאביי אכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל אמר ליה לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו לפ"ז ע"כ צ"ל דמשום האי טעמא דאין דומה מי שיש לו וכו' משועבד לה ואין הנדר חל על תשמיש דאל"כ תקשה על מנתי' דידן וכי מיירי דוקא בטייל ופועל א"כ אין כל כך קושיא על רש"י דלא מקשה מגופא דמתניתין כיון דלא הוי מצי להקשות אלא מחמת הקושיא דלעיל דאיכפל תנא וכו' דאי לאו הכי הוי מצי לאוקמי בעונה גדולה. ובל"ז מוכרח לומר כן דלא ניחא ליה להש"ס להקשות מכח סברא דאיכפל תנא כמו שנבאר לקמן בתוס' ד"ה ה"נ. מיהו לשיטת התוס' ע"כ צ"ל הא דקשיא להו דהוי ליה להוכיח מגופא דמתניתין היינו ע"כ משום דאפילו בעונה גדולה קשה משום סברא דאיכפל תנא. ולפ"ז מתורץ קושית מהרש"א ז"ל על התוס' דאיך מצי להוכיח משיעבוד עונה דאורייתא על שיעבוד מזונות דרבנן דלפי מ"ש דהקושיא הוא משום איכפל תנא נראה דשיעבוד עונה דאורייתא היינו משום דכתיב ועונתה לא יגרע והיינו שיעור עונה האמורה בתורה וכו' כמפורש במתניתין לעיל דף ס"א ע"ב אבל הא דאינו דומה למי שיש לו וכו' לאו שיעבוד דאורייתא היא ועמ"ש לעיל דף ס"ג במתניתין. א"כ שפיר הוי מצי להקשות מגופא דמתניתין דמיירי אפילו בעונה גדולה דכי איכפל תנא וכו' ע"כ דלא חל הנדר אפילו בשיעבוד דרבנן וא"ל כיון דקושית הש"ס כיון דמשועבד לה וכו' אינו אלא לשמואל דס"ל אפילו במדיר סתם ג"כ ימתין שמא ימצא פתח כמ"ש התוס' ד"ה ה"נ וכו' דלרב יש לומר בתולה בתשמיש ואם כן אכתי קשה קושית מהרש"א דאפילו מעונה גדולה אין ראיה לשיעבוד מזונות דרבנן דכיון דמיירי דנדר בסתם ואינו חל מן התורה על יתר מהעונה ה"נ לא חל על פחות מעונה מדאורייתא דנדר שבטל מקצתו בטל כולו כמו שיבואר לקמן. זה אינו דע"כ ל"ל לרש הך סברא דאל"כ במזונות נמי נימא הואיל ונדר הנאה והוא כולל לפירש"י הנאת תשמיש ומזונות א"כ כי היכא דאינו חל על תשמיש אינו חל נמי על מזונות אלא ע"כ דלא ס"ל בזה נדר שבטל מקצתו כו'. דמה שמשועבד לה אינו יכול לאסור. אבל מה שיכול לאסור נאסור. ולא דמי לבטל מקצתו מחמת טעות כדאיתא בנדרים דף כ"ה ע"ב וכו' אף דיש לדחוק בפירש"י דס"ל ג"כ דנדר שבטל מקצתו כ"כ ומיירי שלא נדר בלשון הנאה סתם והא דקתני מלהנות לו הוא לשון המתניתין שנדר מכל הנאה ולא לשון הנודר אלא שנדר בפירוש מתשמיש ומזונות וקמ"ל מתניתין דעל תשמיש אינו חל אבל אין לשון רש"י ז"ל משמע כלל לפרש הכי והיינו שכתבו התוס' משמע מתוך פירושו שיש בלשון הזה וכו' דלכאורה מפורש הוא ברש"י אלא דכוונתם דמשמע דס"ל דבלשון הנודר מליהנות נכלל בלשונו הנאת תשמיש ומזונות ולפמ"ש אתיא שפיר והוא הכרח לקושיותם אח"כ כנ"ל מיהו יש לומר אכתי כנ"ל דס"ל לרש"י דאפ"ה אינו יכול להביא ראיה משיעבוד עונה דאורייתא דאפילו בעונה גדולה הא אמרינן בסוף פרק אע"פ דף ס"ה ע"ב דאפילו בגמל וספן אם משרה אותה ע"יי שליש חזר עונתה בכל שבת ועמ"ש בתוס' ד"ה רב אשי וכו' א"כ ה"נ כיון דאינו יכול לזונה אלא ע"י פרנס חזר עונתה דאורייתא בכל שבת ואינו חל על שיעבוד עונה דאורייתא ואין ראיה לשיעבוד דרבנן. אך יש לומר דסברת התוס' הוא דבגמל וספן כיון דבשעת הנדר אכתי לא היה משועבד מן התורה שפיר חל הנדר כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה והאידנא וכו' וע"כ אפילו בשיעבוד דרבנן דפת בסלו נמי אינו חל ועיין מה שכתבנו לקמן בזה. ודוק היטב:

בא"ד ועוד כי מוקי לה בגמרא וכו'. הנה אם נפרש קושיותם על הא דמשני לקמן הגיע זמן ולא נישאו דס"ל דבהגיע זמן משועבד לישא אותה ולקיים עונתה יש לפרש שיטת רש"י ז"ל דפירש לקמן ע"ב ד"ה שהגיע זמן ולא נשאו דמדאורייתא לא משועבד לה וכו'. דהיינו שנתרצית לו להמתין הנשואין איזה זמן וכן משמע מהא דקאמר לקמן ומאי שנא עד שלשים יום דמשמע דלא שייך טעמא דזילא בה מילתא כל זמן שלא נשאו נמצא אפילו אי נימא דאין בכלל איסור הנאת תשמיש נימא נמי הא יכולה לכופו שישא אותה אלא ע"כ דמיירי שכבר נתרצית לו להמתין זמן ואין שייך בזה לומר דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כיון דעדיין לא נישאת לו עדיין אין פת בסלו. ועוד נראה לפמ"ש לקמן דלפי משנה אחרונה דאסור לאכול בתרומה משום סימפון ה"נ אסור בנודר לפרנסה ע"י עצמו שמא ימצא בה מום ויתבטל שיעבודו ואע"ג דאפילו אם ימצא בה מום צריכה גט מדבריהם וכמ"ש התוס' לקמן דף ע"ב ע"ב בד"ה ע"מ וכו' וז"ל ועוד יש לומר נהי דשייך בה סימפון אפילו בקידשה סתם ולא תאכל בתרומה מ"מ צריכה גט מדבריהם וכו' ואפילו אם נימא דכל זמן דאגידא ביה ומעכבה מלינשא חייב במזונותיה כדקי"ל בכל מגורשת ואינה מגורשת מ"מ אין כח בחיוב זה לבטל נדר דאורייתא אם כן ממילא לא קשה מידי קושית התוספות מעונה. כיון דאין האיסור אלא משום סימפון וזה לא שייך בעונה דשפיר יכולה להינשא לו כדאמר לעיל בתרומה דכשנשאה מסתמא בודק אותה וליכא למיחש לסימפון. ודוק:

מיהו אין אנו צריכין לכל זה דס"ל לרש"י ז"ל דבהגיע זמן עדיין אינו משועבד לתשמיש כלל כדקי"ל לעיל דף ס"ד דאין כותבין אגרת מרד לארוסה כי אם בבאה מחמת טענה וכ"כ המגיני שלמה ועיין בספר פני יהושע שתמה עליו וכתב דנתחלף לו בין מורד למורדת ובאמת אין כוונת המגיני שלמה שבמורד מתשמיש באשה גמורה שתצטרך להמתין רק בארוס כתב כן דבמורד דלא הצריכו לה להמתין הטעם הוא משום חיוב עונה דידה אבל משום שבאה מחמת טענה לא עדיפא מיניה. ואם נפרש קושיותם למאי דבעי לשנוי בהדירה כשהיא ארוסה וניסת כמו שנסתפק בכוונתם בספר מגיני שלמה. יש לדקדק דאם כן יותר הוי להו להקשות דאיך ניסת לו הא אסורה בתשמישו. ואי בנכנסה לחופה לבד. הא ה"ל חופה שאינה ראויה לביאה וכ"ש לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה ה"נ וכו' דקושית הש"ס הוא לשמואל ושמואל ס"ל ביבמות דף נ"ז דאין חופה לפסולות. וצ"ל דנהי דאין חופה קונה. מ"מ מתחייב במזונות דלא גרע ממסר האב. מ"מ אינו מתחייב בעונה כיון דאין חופה קונה וליכא לאקשוי מתשמיש. ועיין מה שכתבתי לקמן בסוגיא. ודוק:

פירש"י ד"ה ובכהן וכו' ושמא סופו יתחרט וכו'. היינו לשמואל דמפרש למתניתין בסתם שמא ימצא פתח. אבל לרב דמיירי במפרש לא שייך שמא יתחרט אלא שיכלה זמן הנדר. מיהו אכתי הלשון שמא יתחרט משמע דסגי בחרטה וכמ"ד פותחין בחרטה ולא נקט לשון הש"ס שמא ימצא פתח דמשמע דמתחרט אלא שלא מצא עדיין פתח להתיר. ולכאורה מוכרח לומר כן לפמ"ש התוס' לעיל דף ס"ג ע"ב ד"ה אינו דומה וכו' משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממודר שמא ימצא פתח לנדרו. תדע דבמודר מוסיפין אבל לא במדיר עכ"ל א"כ צ"ל לכאורה דמתחרט אלא שלא מצא פתח. דאי באינו מתחרט ופת בסלו דהנודר הוא משום שמא יתחרט. אם כן במורד נמי נימא שמא יתחרט דעדיפא מיניה דהא כיון דיתחרט א"צ שאלה. א"כ לכאורה לפי מה שפירש"י דמיירי באינו מתחרט קשה דלמה אין מוסיפין במדיר כמו במורד ונ"ל בדוחק דלא קשיא להו להתוס' הא דאין מוסיפין במדיר היינו במדי' מתשמיש. אבל במדיר ממזונות כיון דע"כ צריך להעמיד פרנס לא החמירו להוסיף. אלא דזה אינו דהא למ"ד מורד ממזונות כתבו התוס' לעיל דאף דכופין אותו לזונה אפ"ה מוסיפין ועוד יש לומר כיון דלפירש"י בנודר מליהנות כל הנאות במשמע. יש לומר נהי דגובה כתובתה משום דלא חשיבי הנאה גביית הכתובה משום דנתחייב כבר או משום דאלמוה לשיעבודא כמו שיבואר לקמן בס"ד. אבל אין תקנה להוסיף כיון שהדירה אסורה ליהנות ממנו. ואיך תהנה ממנו בהוספה מחדש וביותר נראה דס"ל לרש"י נהי דמיירי דמתחרט מ"מ אי אפשר להתיר לו. אלא א"כ יתחרט בעיקר הנדר לעקור את הנדר מעיקרו אבל אם אינו מתחרט אלא להבא אינו יכול להתיר לו. ונלפענ"ד דיש לומר כוונת רש"י בזה דנדחק לפרש שמא יתחרט דקשה למה היא צריכה בכהנת להמתין ולסבול יותר הא יכול לגרש על תנאי דאם ימצא פתח יתבטל הגט. ואין לומר דחיישינן לקלקולא שמא תנשא לאחר ואח"כ ימצא פתח כענין שאמרו במוציא את אשתו משום נדר וכמו שנבאר לקמן בסוגיא בס"ד. זה אינו דהא ר' יהודה לא חייש לקלקולא כדאיתא בגיטין דף ל"ה. ותו דהיה יכול להתנות אם יתחרט תוך שנים או שלשה חדשים דבל"ז אסורה להנשא עד ג' חדשים וצ"ל דר' יהודה לשיטתיה דס"ל בר"פ כל הגט דאין ברירה בתולה בדעת עצמה. א"כ יש לומר כי היכי דקאמר שם באומר ע"מ שירצה אבא למ"ד דאין ברירה אפילו רצה האב אינה מקודשת. ה"ה לר"י בתולה בדעת עצמה א"כ כיון דהטעם הוא שמא יתחרט בעצמו אינו יכול להתנות ע"מ שלא יתחרט דהוי ליה תולה בדעת עצמו אבל אם כבר נתחרט ומתנה שמא ימצא פתח לא הוי תולה בדעת עצמו. אבל אכתי לא אתי שפיר בזה למ"ד בר"פ כל הגט דר"י אית ליה ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו. ודוק:

והנראה בישוב קושיא זו דהצריכו בכהן להמתין ולא לגרש על תנאי יש לומר לפמ"ש התוספות לקמן בסיפא דמתניתין דמיירי שהנדר היה כ"ז שהיא תחתיו דוקא ויבואר בסוגיא לקמן (דיש להוכיח דגם רישא מיירי בהכי) א"כ יש לומר דהיינו טעמא דכהן שאינו יכול לגרש על תנאי. דממ"נ אימתי יתיר הנדר. אי לאחר גירושין הא קי"ל דאינו יכול להתיר כי אם כשהנדר חל וכיון שגרשה ואינה תחתיו אינו יכול להתיר עד שיחזירנה ויחול הנדר. וא"א להחזירה תחלה דהא היא אסורה לו כל זמן לא הותר הנדר משום איסור גרושה לכהן. לא מיבעיא אי מיירי שהתנה כל זמן שהיא תחתיו בנשואין דפשיטא דאסורה להנשא אליו ואפילו בחופה לבד א"א דס"ל דאין חופה לפסולות (ועמ"ש לעיל דף ז' ע"ב) ואפילו אי נימא דקידושין לבד מקרי תחתיו מ"מ הא ר"י ד"ל כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין א"כ אינן קדושין כל זמן שלא התיר וכ"ש לאביי דס"ל בסוף קידושין דאפילו קידשה לבד לוקה. אבל בישראל אם יתחרט וימצא פתח יכול הוא לישא אותה ואח"כ יתיר. אלא דלפ"ז יש להקשות דאפילו בישראל לפירש"י דתשמיש בכלל נדר אלא דאינו חל. הא אמרינן לעיל דף נ"ט ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו הרי דאף דאינו חל השתא דמשועבדת לו מ"מ כשמגרשה ופקע שעבודא חל הנדר וה"נ הכא כשמגרשה חל הנדר על תשמיש אם כן קשה דאימתי יתיר. הא קודם שיחזירנה אינו חל ואינו יכול להחזירה תחלה דהא אסורה בתשמיש משום הנדר כשיחזירנה ותהא תחתיו אפילו אם נימא דבקידושין לבד מיקרי תחתיו ויכול לקדשה תחלה. זה אינו דבמה יוכל לקדשה לא מבעיא בכסף וביאה דהא אסורה בהנאתו ואפילו בשטר הא כתב הרשב"א והביאו הפוסקים באה"ע סימן כ"ח סעיף כ"א דבנודרת הנאה ממנו וקידשה בשטר הוי כאלו קידשה בשטר שכתבו על איסורי הנאה דאינה מקודשת כמ"ש הרשב"א בתשובה בשם הירושלמי כמבואר באה"ע סימן ל"ב ומכ"ש דקשה לרבא דס"ל דקידושין דאינן מסורין לביאה לא הוי קידושין והיינו היכא שהביאה נאסרת מחמת הקידושין כמ"ש התוס' דף נ"א א"כ ה"נ כיון שלא היה הנדר רק כשהיא תחתיו. א"כ הביאה נאסרת ע"י קידושין ולא תפסו הקידושין כלל וכיון דלא תפסי אינה תחתיו ואינו חל הנדר. והיה נלענ"ד דבאמת יש לומר דמזה הוכיח המקשה לקמן כמ"ש הר"ן דמתניתין לא אתי כר"י בן נורי דחל נדר התשמיש לאחר הגירושין. אלא כת"ק דריב"נ דכיון דמשועבד לה ואינו חל השתא. אינו חל אפילו לאחר גירושין ועמ"ש לקמן. ומיהו העיקר נראה דאפ"ה בישראל יכול להתיר קודם הנשואין. כיון דע"י הנדר אסורה לחזור אליו. זה גופיה מקרי חלות הנדר דאסורה לו משום דכשיקדשה יחול הנדר. ועכ"פ אסור לקדשה. ודוק היטב:

בגמרא וכיון דמשועבד לה וכו' והא תנן וכו'. כתב הר"ן דהקושיא אינה אלא לת"ק דר"י ב"נ דס"ל דאין קונם מפקיע מידי שיעבוד כלל אבל לר"י ב"נ לעיל דף נ"ט דס"ל במעשה ידיה יפר משום שמא יגרשנה וכו' דס"ל קונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן שיעבודא כ"ז שהיא תחתיו לא שייך הכא אלמוה לשיעבודא דאשה כיון דכופין אותו להוציא וליתן כתובה ובל"ז ביד הבעל לגרשה בע"כ כשנותן כתובה ומתורץ בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דלא הביא שנויא באומר צאי וכו' משום דלמאי דקי"ל דקונמות מפקיע מידי שיעבוד א"צ לאוקימתות אלו ולכאורה נלענ"ד ראיה לדבריו דקשה לפמ"ש התוס' דהקושיא לשמואל דמוקי למתניתין בסתם וכן משמע פירש"י לעיל דשמואל מוקי למתניתין בסתם אם כן איך קאמר דיוציא ויתן כתובה הא קונמות מפקיע מידי שיעבוד וכתבו התוס' לעיל דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמות וכו'. דקונמות מפקיע נמי משיעבוד הבע"ח אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעלי חובות א"כ ל"ל למימר והתנן וכו' הא הוי מצי להוכיח ממתניתין עצמו וכ"ש למ"ש הרא"ש בשמעתין דבכתובה לא אלמוה לשיעבודא דידה כדמוכח פרק אלמנה באצטלא דפרסוה אמיתנא ע"ש וצ"ל דנהי דבכל כתובה לא אלמוה מ"מ הכא במדיר אלמוה טפי לשיעבודא אפילו למ"ש המהרש"א ז"ל לשיטת רש"י דלא מצי להוכיח מתשמיש משום דעונה דאורייתא מ"מ הוי מצי להוכיח מכתובה דהא לר"י דמתניתין ס"ל לעיל דף נ"ו כתובה דרבנן ואף שכתבנו לעיל דף נ"ט דקושיות התוס' שם דכל ב"ח דקונמות מפקיע אינה אלא כשאוסר נכסיו בקונם אבל כשאוסר הנאתו אין תשלומי החוב נקראת הנאה מ"מ בחיוב תשלומי הכתובה לא שייך זה דאל"כ נימא נמי דחיוב המזונות הוא תנאי כתובה דאין זה הנאה כיון דמחויב הוא בתקנתא דרבנן ע"כ צ"ל דעכ"פ הנאה היא ה"נ הכתובה עצמו ודוחק לחלק דמזונות נקרא הנאה כיון דיכול לגרשה בע"כ אבל כתובה אע"ג דאם לא יוציא אינו חייב בתשלומי כתובה מ"מ מסתמא ניחא לה טפי במזונות תחתיו משיוציא ויתן כתובה ולכך מזונות חשיב הנאה טפי מכתובה אלא דאם נאמר כן נימא נמי דלא משועבד לה כיון שיכול להוציאה אלא ודאי דכל זמן שאין מוציאה הוא שיעבוד גמור א"כ ה"נ דאין זה הנאה אלא ודאי דתקנתא דרבנן שאני דאע"פ שחייבוהו רבנן כתובה ותנאי כתובה מ"מ הנאה היא אבל לשיטת הר"ן אתי שפיר דממתניתין לא הוי מצי להוכיח מכתובה דהמ"ל דאלמוה רבנן לשיעבודא דכתובה ודוקא במזונות לא אלמוה כסברת הר"ן דכיון שכופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא בל"ז יכול לגרש בע"כ וליתן כתובה משא"כ אם לא יתן כתובה ודוק:

אך דאכתי לא אתיא שפיר לפי הס"ד דאכתי קשה במתניתין עצמו דמאי חזו רבנן דאלמוה לשיעבוד דכתובה יותר משיעבוד דמזונות כיון דעכ"פ הוצרכו לאלומי ולהפקיע נדרו גבי כתובה יותר היה להם להפקיע שיתן מזונות. אלא נראה דהא דלא הוכיח הש"ס מכתובה דאפילו לשמואל דמשמע ליה מתניתין בסתם מ"מ יש לומר שלא הדירה כי אם בעודה תחתיו וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה שנדרה וכו'. ובזה מתורץ מה שדקדקנו בגיטין דף כ' למ"ד שם דגט שכתבו על איסורי הנאה פסול א"כ הכא במדיר הנאה דקתני יוציא הא הוי האי גט איסורי הנאה אצלה ולפמ"ש שלא נדר ממנה הנאה אלא בעודה תחתיו לא קשה מידי א"כ אין ראיה לסברת הר"ן. ותו קשה לי על סברתו דע"כ אין זה סברא דהא למאי דקי"ל דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה א"כ למה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל במעשה ידיה הא ודאי כיון דאינה נותנת מעשה ידיה פטור מלזונה וזה יכולה לעשות בע"כ דבעל וצ"ל דהר"ן אזיל לשיטתיה דס"ל דאפילו באומרת איני ניזונת ואיני עושה חייבת במלאכות כמ"ש בשמו לעיל דף נ"ט וא"כ כיון דאלמוה רבנן לשיעבוד דמלאכות אלמוה נמי לכל מעשה ידיה והא דפריך לקמן ואם איתיה להא דרב הונא אמר רב וכו' נימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונת וכו' היינו לת"ק דס"ל דא"צ להפר משום דס"ל דקונם אינו מפקיע מידי שיעבוד דאין הנדר חל שפיר מקשה עכ"פ נימא נעשה כמי שאמרה לו א"נ ואיני עושה ויחול על מעשה ידיה א"כ הר"ן ז"ל אזיל לשיטתיה אבל לפי מ"ש התוס' לעיל דף ס"ג דהאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה אף ממלאכות ע"כ א"א לומר סברתו הכא ותו דמנ"ל להש"ס לדחוקי ולאוקמי מתניתין כת"ק ועיין מ"ש קצת ישוב בזה והנלע"ד בשיטת הרמב"ם יבואר לקמן בס"ד. ודוק:

תוס' ד"ה ה"נ וכו' וליכא למימר כגון דאמר יאסר וכו'. לכאורה קשה דא"כ איכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל כמו שהקשה הש"ס לעיל דף ס"ב דאף למ"ש לעיל דאף בעונה גדולה אינו דומה למי שיש לו פת בסלו וכו' מ"מ הכא דמותר לשמש עמה כל זמן שאינה נהנת ממנו א"כ הרי פת בסלו וכיון דהעונה גדולה ולא ישמש אף לאחר ל' יום שתהנה ותהא אסורה בתשמיש ולא יהיה פת בסלו מ"מ קשה דתמתין ל' יום ואח"כ שבת אחד וצ"ל דלא ניחא להו למימר דקושית הש"ס משום דאיכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל וכ"כ לעיל בשיטת רש"י ז"ל דתשמיש נמי בכלל הנאות הנדר הא דלא מוכיח מתשמיש עצמה כמו שהקשו התוס' משום דהוי מצי למימר דמתניתין מיירי בעונה גדולה ולא ניחא להקשות משום איכפל תנא וכו'. והנה לפירש"י ז"ל דתשמיש בכלל הנאה הוא לק"מ קושית התוספות דאס"ד דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו א"כ חל על תשמיש ג"כ ויוציא בשבת א'. ואף לפמ"ש דע"כ לפירש"י לא ניחא ליה להקשות משום איכפל תנא. והוי מצי לאוקמי בעונה גדולה. אלא דלפ"ז מהך טעמא גופא מתורץ בשיטת רש"י דממ"נ א"א לאוקמי באומר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו דאי מיירי בעונה קטנה כמו טייל ופועל לשיטת רש"י בשבת א' יוציא דהא נאסר מיד בתשמיש ואי מיירי בעונה גדולה יותר מל' יום ולא אמרינן סברת פת בסלו א"כ קשה תמתין עד העונה ותהנה במזונות מיד ולא תשמיש. ודוק:

בא"ד ויש לומר דא"כ לשמואל דאמר לקמן אפילו בסתם ימתין וכו': לכאורה קשה כיון דהקושיא אינה אלא לשמואל א"כ כי היכי דמוקמינן לקמן בסיפא דמתניתין לשמואל בנדרה היא וקיים לה איהו דהוא נותן בין שיניו ה"נ נימא הכא דמיירי בנדרה היא וקיים לה איהו ומיירי מתניתין במפרשת ל' יום. ולכאורה היה נראה לומר לפי שיטת התוס' דהמדיר מליהנות אינו כולל כל הנאות אלא מזונות דאי כולל נמי תשמיש א"כ בשבת אחת יוציא א"כ כיון דע"כ לא נדרה בתשמיש אלא במזונות יש לומר כיון דאפשר בפרנס לא הוי ליה ענוי נפש ואינו יכול להפר דנהי דקי"ל דהנאות אדם אחד נמי ה"ל עינוי נפש מ"מ הכא דצ"ל דלא נדרה בסתם הנאה אלא ממזונות הרי הוא יכול לזונה ע"י פרנס יש לומר דלא ה"ל עינוי נפש מיהו זה אינו דהא אמרינן במתניתין דריש פרק בתרא דנדרים דאפילו אם נדרה בפירות אדם א' אפילו אינו חנווני יכול להפר וכ"ש לפמ"ש בשיטת רש"י דהנאה כולל אף תשמיש אלא דלא פסיקא בעונה גדולה יותר מל' יום א"כ שפיר ה"מ לאוקמי בנדרה היא ובעונה גדולה דליכא משום תשמיש ובזה ודאי יכול להפר משום איסור תשמיש דהא שמואל ס"ל בנדרים שם בנודרת משתי ככרות א' מתענה וא' אינה מתענה מתוך שמיפר למתענה מיפר נמי לשאינה מתענה א"כ שפיר ה"מ לאוקמי בנדרה היא. ונראה כיון דלשמואל משמע ליה דמתניתין מיירי בסתם כמ"ש לקמן בתוס' ד"ה שלא תטעום והיינו נמי טעמא לפירש"י דבסיפא בפירות ס"ל לת"ק דיוציא מיד משום דמיירי בסתם א"כ אי ס"ד דמיירי בנדרה היא קשה דיוציא מיד דהא לא שייך שמא תמצא פתח כמ"ש רש"י לקמן וכמו שיבואר לקמן ואע"ג דאכתי לא מתוקמא רישא וסיפא בחדא מילתא דרישא מיירי בנודר הוא וסיפא בנדרה היא. מ"מ אלימא ליה לשמואל לאוקמי הכל בסתם. ודוק:

ועיין לעיל בדף ס"א ע"ב שכתבנו שם דמהאי טעמא לא מפרש רש"י ז"ל שם בנדרה היא אך לפי שיטת הדרישה והש"כ בי"ד סימן רל"ד והביאו הב"ש בסימן ע"ד דס"ל דלא שייך סברא דמסני סני לה ולא תבקש פתח אלא בתלתה בתשמיש אבל בשאר נדרי ענוי נפש צריכה להמתין. אכתי קשה הכא דאפילו בסתם ה"מ לאוקמי בנדרה היא. אמנם יבואר לקמן דלשיטת רש"י לקמן בנדרה מפירות דטעמא דת"ק משום שלא תמצא פתח ע"כ א"א לפרש כשיטת הדרישה וש"ך. אלא דבריהם לשיטת התוס' דטעמא דת"ק בפירות משום שאינה יכולה לסבול אפילו יום אחד. וכ"ז יבואר בסוגיא דלקמן. ודוק:

רש"י ד"ה המדיר כו' אהנאת תשמיש לא חל דמשועבד כו'. וקשה דהא קונמת מפקיע כו' רק דאלמוה רבנן לשיעבודי' לעיל נ"ט ע"ב ובשלמא לענין ממון י"ל כיון דהפקר ב"ד הפקר מיקרי שאינו נהנה כלל משלו רק משל עצמו. אבל תשמיש נהי דאנמהו כו' הא אין כח ביד חכמים כו' בקום ועשה וכיון דמה"ת מפקיע ואסורה איך יועיל מה דאלמהו להתיר כו'. ולהר"ן נדרים ט"ו י"ל דנדר זה אין בו ממש שאינו חל מה"ת דלא הזכיר גופו לתשמיש רק מדרבנן ע"ש ושפיר יש כח כו'. אך מרש"י ז"ל [לקמן] גבי הגיע זמן כו' שפי' מזונות דרבנן והנדר דאורייתא משמע שסובר דנדר דהנאתי עליך הוי יש בו ממש ומה"ת:

אך הא גם במזונות קשה כנ"ל דמ"ש ליתא דנאמר דלא חשיב נהנה משלו דאטו תקנו שאין הנכסים שלו הא הוי רק שיעבוד רק דאלמהו אבל מ"מ של הלוה או הבעל הוא רק אלמוה לשיעבוד שלא יפקיעו הקונם אבל מ"מ נהנה משל הנודר ואיך יש כח כו' כיון שמה"ת אסור. וצ"ל דהא לכאורה למה אמר שהקונם מפקיע השיעבוד וכן הקדש חמץ כו' מפקיע ולא אמר כפשטי' דחל וממילא א"א לזה לגבות וע"כ דהא אמר פסחים פרק כ"ש (ד' ל' ע"ב) גם למ"ד מכאן ולהבא גובה מ"מ אקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה ופריק וטריף כו'. ופירש"י הטעם דהוי דבר שאינו ברשותו כיון דמשועבד לזה כו' ע"ש שהוא תמוה דמשמע דלא חל ההקדש והמכר והא פשוט דחל כמבואר ב"מ ד' י"ד ע"ב סוגיא דשבח דאינו רבית דהמכר חל עד דטריף ובכמה דוכתי ומה זה שכתב רש"י שאינו ברשותו. אולם הפי' דהא אי חל המכר למה יגבה המלוה מהלוקח מה בכך דנכסי ערבין בי' מקודם כמו אי פקע שיעבוד הגוף מלוה פקע הערבות של הנכסים דמנה אין כאן כו' כן נגד הלוקח שאין עלי' שיעבוד הגוף והנכסים שלו איך יגבה בשביל ערבות של המוכר הא על מי שהנכסים שלו אין שיעבוד הגוף ולכך פירש"י הטעם דהא ממון שאינו יכול להוציא בדיינים הקדישה אינה מקודשת דהא אינו ברשותו והיינו כיון שאין לו כח זה להחזיקו כשלו א"י למכור ולהקדיש פ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב) גבי מסותא האי אמר דידי כו'. ולא מהני ההקדש להפקיע זכות השני מספק דגם בעצמו לא הי' כח זה ואף אם הוא שלו מ"מ אינו ברשותו גם בקרקע ע"ש. וא"כ כיון דנכסי' משועבדים וערבין א"כ אין לו זכות זה בנכסי' לענין שלא יגבה מהם הבע"ח כשלא ישלם. א"כ לא מהני כלל מכירתו לענין זה להפקיע זכות הבע"ח שלא יגבה מנכסים אלו כשלא ישלם הוא דלענין זה הוי אינו ברשותו שבעצמו לא היה לו כח זה בנכסים אלו. ולכך שפיר גובה הב"ח מן הלוקח דלא שייך שאין לו שיעבוד הגוף על הלוקח דלענין זה להפקיע זכותו לטרוף בתורת טרפא לא הועיל כלל מכירתו דאינו ברשותו. ואעפ"כ שפיר מהני המכירה עד הטירפא דזה הי' ברשותו. וכמו [בחו"מ סי' שי"ב סעי' א'] בית מושכר דמכירת גופו מהני ולא לבטל זכות השוכר כנ"ל. ופירש"י ז"ל שפיר דמה"ט טריף דאינו ברשותו כנ"ל דאם הי' המכירה מועיל לגמרי לא הי' יכול לטרוף כלל וכן בהקדש דפריק ג"כ מה"ט דלענין זה לא הועיל הקדש כלל להפקיע זכותו דאינו ברשותו כו' רק מוסיף דינר מדרבנן שלא יאמרו כו':

אמנם א"כ קשה למה פירש"י שם דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד היינו בקדושת הגוף מה חילוק הא בשלמא אם היה חל לגמרי רק דגובה מכאן ואילך שפיר יש חילוק דקדושת הגוף כיון דחד לא פקע בכדי. אבל כיון דאינו חל לענין להפקיע זכות הבע"ח והא גם קדושת הגוף א"י להקדיש דבר שאינו ברשותו. א"כ הא אינו חל כלל ולמה לא טריף כנ"ל. אך כיון דאי חל ההקדש שוב א"א לו לטרוף דקדושת הגוף אין לו פדיון וא"כ כיון דענין השיעבוד הוא רק הזכות לטרוף משעת גוביינא ואילך וא"כ גוף הדבר מהני הקדישו ושוב כיון שחל לא יוכל כלל לטרוף. והא אף במקדיש מחצה פשטה קדושה בכולה רק בשל ב' שותפים דדעת אחרת כו' א"א לפשוט ע"ש פ"ק דקדושין ד' ז' ע"א וכאן שבאמת שלו ורק משום שאינו ברשותו ואם יפשוט ההקדש בכולו לא יהי' לו שיעבוד כלל שפיר מפקיע מידי שיעבוד ויכול לחול לגמרי דגם בבהמה מושכרת והקדישה קדושת הגוף הדין כן דאין השוכר רשאי לעבוד בה כנ"ל. וא"ש דהוצרך לומר שמפקיע מידי שיעבוד דאי לא הי' פקע השיעבוד לא הי' חל לגמרי כלל רק משום דמפקיע כנ"ל. ובקונמות ג"כ רק משום דמפקיע השיעבוד דכיוןדהאיסור יחול לא יוכל לגבות ואין כאן שיעבוד שפיר מהני הקונם ולא חשיב דבר שאינו שלו וברשותו דהא ש הקונם חשיב ברשותו כיון דפקע. וא"כ שייך שפיר דאלמוה רבנן לשיעבוד שלא יפקע ועדיין חיוב חכמים עליו לקיים לזונה או לתשמיש. ושוב אינו חל כלל מה"ת דאינו ברשותו דאף שהוא קדושת הגוף לא חל כלל להפקיע כיון שאינו ברשותו להפקיע השיעבוד ועדיין לא פקע. וזה יש כח ביד חכמים דכמו דבשב וא"ת הטעם שאין החכמים מניחין אותו והוי אונס ולא יעבור כלל כן כאן אחר שחייבוה עדיין אין כאן חלות מה"ת כלל. דמה שהוא דרבנן הוי אינו ברשותו מה"ת כדאמר בחמץ ריש פסחים (דף ז' ע"א):

אך מ"מ אינו מיושב כראוי. דמשאר פ' משמע דלא חשיב אינו ברשותו דבר שבידו רק יש לחבירו זכות עליו ורק באין מוחזק. ועוד דהא קשה למה לא נאמר נדר שהותר מקצת בטל כולו [להר"ן נדרים כ"ז ע"א] גם בניתר ע"י חרטה מ"מ לא מקיים ככל היוצא מפיו יעשה כיון שאין כל הדיבור חל. וגם בזה כיון דנכלל גם תשמיש ולא חל משום דמשועבד והוי דבר שא"ב יהי' בטל גם לענין מזונות דאין כאן ככל היוצא מפיו כו'. וי"ל בזה למאי דאמר לעיל פ' אע"פ (ד' נ"ט ע"ב) דפריך כיון דקונם מפקיע יקדשו מהשתא כשאמרה יקדשו ידי לעושיהן כו' ומשני אלמהו רבנן כו'. ותמהו דהדרא קושיא לדוכתי' דהא דבר שלב"ל דא"א להקדישו עתה דאלמהו כו' ופירש"י ותוס' נדרים (ד' פ"ו ע"ב) דכיון דמדינא חל רק דאלמוה כו' לא אלמוה רק על גוף הדבר שמשועבד אבל לענין אחר גירושין דיינין ליה כאלו הי' חל גם עכשיו וכאלו לא אלמהו כלל ע"ש. ואף דהא בהא תלי' דממילא כיון דכשהוא תחתיו אלמוה ואינו חל שוב ממילא הוי דבר שלב"ל דא"א לחול עתה כו' מ"מ לענין הדבר שאינו משועבד היינו אחר גירושין דנין אותו כאלו לא אלמוה רבנן גם קודם גירושין כיון דמדינא חל ע"ש. וא"כ גם לענין זה שנאמר נדר שבטל מקצתו לענין תשמיש יהי' בטל כולו גם למזונות שאינו משועבד כיון דאמר צאי וכה"ג כנ"ל. דז"א דלענין הדבר שאינו משועבד דנין כאלו הנדר קיים גם אתשמיש כיון דמדינא קונם מפקיע וחל גם אתשמיש רק דאלמוה רבנן כו' וא"כ לענין לבטל הנדר גם על מה שאינו משועבד דנין כאלו הי' קיים גם אתשמיש ולא בטל כלל דלענין שיהי' בטל על מה שאינו משועבד לא אלמוה כלל אף על מה שמשועבד שעי"ז יתבטל גם מה שאינו משועבד אף דהא בהא תליא הוי ממש כמו לענין דבר שלא ב"ל דחל על אחר גירושין כנ"ל:

אך גם שם אינו מובן היטב הטעם כיון דמ"מ א"א לחול עכשיו דאלמוה הוי דבר שלב"ל וכן בהנ"ל כיון דהא בהא תליא וכיון שבטל כנ"ל. ולזאת נראה עיקר יותר כמ"ש לעיל דגם שיעבוד חשוב דבר שאינו שלו. דעכ"פ הוי השיעבוד איזה זכות בנכסים כיון שיכול לגבות בע"כ וכמו דקל לפירות ועבדו לקנס וכה"ג חשיב שלו זכות זה בגוף הקרקע לענין אותו דבר שיש לו בו. וכן הנכסים של לוה שמשועבד למלוה יש למלוה זכות בהם לענין הערבות לגבות מהם כיון דענין שיעבוד מה"ת או דרבנן והוי כדקל לפירות וזה שקורא רש"י פסחים אינו ברשותו היינו דאין ברשותו להפקיע זכותו של זה והיינו משום שאינו שלו ואינו מועיל המכירה לבטל כמו מכר דקל לפירות ואח"כ מכר סתם גוף הדקל דזכות שהיה לזה לא הועיל המכירה ב' ואעפ"כ על הגוף הועיל כנ"ל:

ומיושב הכל דהא הר"ן ז"ל נדרים ריש פ' השותפין כ' דבחצר מושכר לאחר ואסרו המשכיר בקונם על השוכר אסור וכשאסרו על אחר והוא מושכר מותר לאחר לכנוס בו ע"ש (מ"ז ע"א) וכ' הטעם דאין האחר אסור דהא לשל השוכר נכנס ואין זה שש משא"כ באסרו על השוכר כיון דקונם מפקיע מדי שיעבוד א"כ פקע שיעבודו ונאסר עליו משא"כ כשלא אסר על השוכר דלא פקע שיעבודו שוב זה האחר אינו נכנס לתוך שלו רק לשל השוכר ע"ש ומבואר להדיא כנ"ל משום דהשיעבוד חשיב ג"כ כאינו שלו דלענין זה הדבר אינו של זה. וזה החילוק עצמו גם לגבי המלוה בין קדושת הגוף לקדושת דמים לרש"י ז"ל דקדושת דמים שאינו מפקיע מידי שיעבוד שוב יכול המלוה לגבות דלא משל הלוה מתהני רק מדידי' דלענין זה לגבות בתורת טירפא הי' הנכסים שלו ולא חל האיסור שאינו שלו ואינו בכלל האיסור כלל דלאו הנאת המלוה הוא כנ"ל משא"כ קדושת הגוף דמפקיע כו' ממילא שפיר חל דלא מיקרי כלל של המלוה דהא פקע שיעבודי' וממילא אסור המלוה להנות דשפיר חל וממש כחילוק הר"ן ז"ל הנ"ל:

וממילא מיושב הא דאלמוה רבנן כו' דזה יש כח שישאר השיעבוד ולא יהי' פקע. וא"כ ממילא אינו אסור מה"ת כלל מחמת נדרו דלאו מדידי' מתהני רק משל עצמו דשפיר מה ששלו מדרבנן חשיב מה"ת ואף דלא עשו לגמרי שלו רק דאלמוה לשיעבודא מ"מ השיעבוד עצמו חשיב שלו כשלא פקע מחמת ההקדש כדברי הר"ן הנ"ל. וממילא משל עצמו מתהני ואינו בכלל האיסור ואין כאן עקירת דבר מה"ת כלל כיון שלא פקע שיעבודו אינו אסור ואינו בכלל הנאתו כנ"ל. ומיושב שאינו דבר שלב"ל כלל דכיון דקונם מפקיע כו' רק דאלמוה והא אין כח ביד חכמים כו' רק דממילא כיון שלא פקע שוב אינו נכלל בלשון הנדר כלל ידי לעושיהן דרק מה ששלה אסרה ולענין כשהיא תחתיו אינו ידי שהן של בעל למעשה ידי' ולענין מה שהוא שלה היינו על אחר הגירושין שפיר מהני דהא זה בכלל הקונם בודאי דשלה רק דנאמר דהוי דבר שלב"ל כיון דלא מהני עתה והא מה"ת מהני גם עכשיו דקונם מפקיע כו' ואינו מה"ת דשלב"ל כלל וחל על אחר גירושין מה"ת. ושוב מצד דאלמוה לא יחול על אח"כ והא זה קום ועשה דאין כח כיון שנכלל ומדידי' מיתהני שנכלל כנ"ל דהא באמת חל מה"ת גם עתה רק שאינו נכלל כנ"ל. וגם בהנאתי עליך לענין תשמיש ג"כ כנ"ל כיון דמשועבד לא חשיב הנאתו כלל דאינו שלו לענין לאסור עלי' ומאחר דאלמוה שעדיין שיעבודה קיים ואין הקונם מפקיע שפיר מדידה מיתהנית כנ"ל. וממילא לא שייך נדר שבטל מקצתה שיבטל כולה דהא רק משום שאינו בכלל הנאתו שאינו שלו. וגוף התשמיש אין בו ממש רק גופו לתשמיש ואינו שלו אבל לא בטל כלל דלמה שהוא שלו חייל כנ"ל. ולכך הנאת תשמישך עלי שפיר חל דאף דאינו שלו מ"מ פירות חבירו עלי חל על גופו וכדאמר להדיא בש"ס פ' אע"פ (ד' נ"ט) על שיעבוד שכן אוסר פירות חבירו עלי' כו':

ובב"י א"ח סי' תי"ח אהא די"ט דאיכא במ"ת אם גזירתנו קודם לנדרו תבטל הגזירה את נדרו הקשה דהוי קום ועשה ואין כח כו' ותירץ דמשום מגדר מלתא יש כח אף בקום ועשה ע"ש. אולם זה שייך בתקנה הכוללת כנ"ל:

תוס' הקשו מהא דמוקי בהדירה כשהיא ארוסה וניסת דא"כ חל גם אתשמיש ויוציא בב' שבת. וי"לדהא לכאורה להרמב"ם (בפ' י' מהלכות אשות) דחופה שאינו ראוי לביאה לא מהני איך משכחת לרש"י הדירה ארוסה וניסת הא א"א לינשא כיון דגם תשמיש אסור אבל יש לומר דהא קשה אך יוציא ויתן כתובה כיון דהדירה ארוסה ולית לה כתובה רק כשניסת וחל קודם ומפקיע גם מחיוב כתובה ובשלמא לאוקימתא דארוסה והגיע זמן יצא נישאו א"ש דמיירי בכתב לה כיון דתני סתם יוציא ויתן כתובה היינו אם מגיע לה כתובה והיינו בכתב לה אי ארוסה לית לה כתובה ושפיר אלמוה כו' כיון דע"כ כתב לה מן אירוסין אבל למאי דמוקי בהדירה ארוסה וניסת דעכשיו שיש לה כתובה אף שלא כתב לה ותני יוציא ויתן כתובה סתם ולמה הא כבר חל הקונם קודם החיוב. אך למ"ש המפ' דנד מאוקימתא דהגיע זמן משום דתנן מדיר את אשתו משמע נשואה. ולכך י"ל שהדירה רק כשהיא אשתו ושפיר יוציא ויתן כתובה וא"כ י"ל שהדירה רק כשתנשא לו תאסר הנאתו עלי' והדירה כשהיא ארוסה שיחול כשתנשא. וממינא אעפ"כ חל דהא בא החיוב מזונות ביחד עם הנדר ומצי חייל כמו שכ' התוס' כאן בדברים קטנים שבשעת הנדר משתעבד אעפ"כ חייל כנ"ל:

וא"כ י"ל למ"ש הר"ן גיטין ריש פ' המגרש בע"מ שלא תנשא לפלוני כו' עברה וניסת דאיך ניסת הא בטל הגט ואין קדושין בא"א ותוס' פי' לאח"מ והר"ן פי' כיון דא"א בענין אחר הוי כפירש שברגע זו יחול ושלענין זה שיוכל לחול הנשואין לא יבטל כיון דבל"ז א"א התנאי ע"ש ומתחיל הביטול רגע אח"כ ע"ש ומשמע גם במקדש ע"מ שתנשא לפלוני ג"כ אף דכשניסת מקודשת למפרע ואין נשואין בא"א מ"מ חל רגע זו ע"ש. כן י"ל גם בהנ"ל אם מדירה הנאה כשתנשא וכשיהי' איסור הנאה א"א הנשואין דחופה שא"ר לביאה ושוב מותר שפיר הוי כפירוש שרגע אחר הנשואין יחול האיסור הנאה דאל"כ לא יהי' אפשר הנשואין והא מתנה כשתנשא מניח רווחא שיחולו. ואף דמ"מ א"ר לביאה ז"א דגם שם היא א"א ומ"מ חל וכש"כ בזה כיון שלא יהי' אפשר הפי' באמת שיתחיל רגע אחר הנשואין. ובזה י"ל גם תוס' מודה דשם היא א"א למפרע ולא שייך שיתחיל אח"כ דמ"מ בטל הגט למפרע אח"כ משא"כ כאן מתחיל אח"כ. וא"כ מיושב שוב דלענין תשמיש לא חל כיון דאחר הנשואין משועבד ואינו יכול לחול רק משום דהדירה כשהיא ארוסה כו' ולמ"ש דהדירה רק כשתנשא לו ואז משועבד רק דבא בב"א עם הנשואין השיעבוד וחלות הלדר שפיר יכול לחול וא"כ כיון דאם יחול האיסור תשמיש מיד ברגע הנשואין א"א שתנשא דיהי' חופה שא"ר לביאה רק דאמרינן כיון דא"כ לא יהי' אפשר להתקיים חל האיסור הנאה רגע אחר הנשואין וא"כ שוב אז לא יכול לחול דכבר משועבד כיון שא"א בב"א ושפיר לא חל כלל כמ"ש רש"י אעפ"כ על מזונות חל דאפשר לחיל מיד בב"א עם הנשואין כנ"ל. דהא באמת פירש מיד רק דלענין תשמיש א"א לחול האיסור ממ"נ בב"א אם יחול הא אין הנשואין כלום דא"ר לביאה ועדיין מותרת בהנאתו ורגע אח"כ א"א לחול דכבר משועבד משא"כ למזונות ממילא חל מיד כנ"ל. ולהר"ן ז"ל י"ל גם אם אסר מיד כשהיא ארוסה ע"ת כשתנשא יהי' האיסור למפרע דאז דמי ממש להך דע"מ שלא תנשא כו' ג"כ א"ש דלענין תשמיש לא חל שא"א לחול האיסור רק אם יהי' נתרוקן האיסור בשעת נשואין ושוב א"א לחול אז דמשועבד אינו חל גם על למפרע משא"כ על מזונות. ויש לדחות דמ"מ חל למפרע גם אתשמיש. אך מ"מ שוב אמרינן דאינו נכלל כלל תשמיש כיון דלא יהא אפשר לחול כנ"ל:

גמרא וכיון דמשועבד לה כו' והתנן קונם שאני עושה לכאורה מאי ראי' התם דגוף המעשה ידי' שלו שפיר הפקר ב"ד הפקר וחשיב שלו מה"ת ולא חל דא"א אוסר דבר שאינו שלו משא"כ מזונות דרך שיעבוד ושפיר קונם מפקיע מי"ש. וע"כ ראית הש"ס לר"ה ברי' דר"י דמוקי לה פ' אע"פ באומרת יקדשו ידי לעושיהן דבלא"ה בנ"ז הוי דבר שלב"ל ולא חייל רק יקדשו ידי כו' ושוב אז אינו רק שיעבוד לעשות דמשעבדא ליה ושפיר הי' ראוי להיות קונם מפקיע רק דאלמוה כו' כדאמר התם ושפיר מייתי ראי' גם אמזונות כו'. אמנם עדיין אינו מובן דהא ידים לעושיהן הוי רק כדקל לפירותיו דעל גוף הידים אין חלות וא"כ נהי דהוי כדקל לפירותיו מ"מ אם מכר לא' דקל לפירותיו ואח"כ מקדיש דקל לפירותיו איננו חל דמה שהקדיש כבר אינו שלו דבשלמא לר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ל ומכר פירות דקל ואח"כ הקדיש דקל לפירות שפיר חל ההקדש קודם הקנין שחל רק על הפירות שאח"כ משא"כ לדידן דהקנין ג"כ מיד בגוף הדקל שוב בשלמא כשמקדיש הדקל לגמרי אפשר דפקע זכות של זה שיש לו לפירות משא"כ כשמקדיש רק דבר זה שמכר לא מהני דאינו שלו ולמה יועיל יקדשו ידי לעושיהן ממ"נ אי לא חשיב דשלב"ל משום דידיה בעולם ויש בהם כח זה שוב כבר יש לבעל זכות זה ואינו שלה ולמה צריך הש"ס להא דאלמוה רבנן לשיעבודי' בל"ז לא מהני וכמ"ש תוס' לעיל נ"ט ע"ב ד"ה שדה ע"ש. ואי"ל דהבעל אין לו כלל בידים למעשיהן רק המעשה ידי' כשכבר בעולם ולכך הי' מהני ההקדש והקונם שחל מקודם על הידים למ"י ז"א דהא אמר התם (נ"ח ע"ב) דגם הבעל יכול להקדיש ידי' לעושיהן אף אי אין אדם מקדיש דשלב"ל ומוכח דיש לו הזכות בידים למ"י ושוב איך תוכל להקדיש כנ"ל. אך שם אמר ר"ל מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' והיינו לר"ל דמ"י עיקר יש לו זכות בידים למעשה ידי' משא"כ לדידן דיכולה לומר איני נזונית וא"ע אין לו זכות כלל בידים דהא גטין פ' השולח (דף מ"ב ע"ב) בעי' דלא איפשטא במוכר עבדו לקנס דלא עבידא דאתי לא דמי לדקל לפירותיו וא"כ דוקא לר"ל דיכול לכופה חשיב עבידא דאתי וחשיב זכות בגוף הידים ומצי מקדיש משא"כ לדידן דמצי אמרה א"נ וא"ע והוי נגדו לא עבידי דאתי ולא חשיב זכות בידים רק כשבא המ"י לעולם ושוב מהני הקדש וקונם שלה דחל מיד דנגדה הוי שפיר המעשה ידי' עבידא דאתי דבידה לעשות וכל שבידה חשיב עבידא דאתי ושפיר חל הקדשה מיד ידים למ"י ושוב כשבא המ"י אסור עלי' כנ"ל. רק דהידים משועבדים לעשות כל שלא אמרה א"נ וא"ע ושוב קונם מפקיע וצריך לאלמוה רבנן כו' כנ"ל. אך הא השתא קאי לר"ל כמ"ש התוס' והר"ן דהא אח"כ פריך אם איתא להא דר"ה דיכולה אשה לומר א"נ וא"ע וא"כ השתא איך דייק מהא דקונם שאני עושה כו' דאלמוה לשיעבוד הא שם אינו שלה כנ"ל ובלא אלמוה לא חל כנ"ל. אך י"ל דהא כ' תוס' פ' אע"פ דהגירסא קונם שאיני עושה לפיך ג"כ א"ש דמהני. וגם להרמב"ם (נדרים ד' ט"ו ע"א בר"ן) דהאוסר בקונם על חבירו עובר בלאו כשמהנה לו דלא יחל כו' ממילא כיון שנעשה המ"י שלו אסורה לעשות דבידים מהנית לו והחיוב לעשות הוי רק שיעבוד ושפיר מפקיע ואמאי א"צ להפר ומוכח דאלמוה כו'. ועוד דכיון שפקע החיוב לעשות ושוב א"י לכופה ושוב לא עבידי דאתי גם לר"ל ושוב פקע זכותו בידים ושוב חל לגמרי גם כשעושית וע"כ דאלמוה כו'. אךנדר זה שתהיה אסורה לעשות הוי דבר שאין בו ממש דחל רק מדרבנן וא"כ י"ל דרק בנדר דרבנן אלמוה שלא יפקע משא"כ כאן דהנדר דאורייתא ומאי מוכיח הש"ס דאלמוה. אך י"ל דהא גם השיעבוד למעשי ידי' הוא רק חיוב דרבנן ומייתי ראי' כמו שאינו מפקיע הנדר דרבנן כן החיוב מ"י דרבנן אינו מפקיע נדר דאורייתא לחיוב מזונות דאורייתא כנ"ל. ומיושב פירש"י שפי' אהא דמשני בהגיע זמן ולא נשאו דמשום דחיוב מזונות דרבנן והנדר דאורייתא שפיר חל ותמהו תוס' והר"ן דהא מעשה ידי' לכ"ע דרבנן ולמה א"צ להפר ולהנ"ל מיושב דכל הראי' הוא רק דנדר דרבנן אינו מפקיע החיוב דרבנן כנ"ל. אבל בנדר דאורייתא והחיוב דרבנן שפיר י"ל דלא אלמוה כלל. די"ל דחשיב תקנתא לתקנתא לא עבדינן דכל השיעבוד דרבנן ומה"ת קונם מפקיע ויהי' עוד תקנה דאלמוה כנ"ל. ומיושב דהרי"ף לא הביא אוקימתא דהגיע זמן כו' דלמאי דקי"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ כו' א"כ גם שם אין לו בידים רק שיעבוד ונדרה על ידים למעשיהן הוי מה"ת כדקל לפירותיו ומפקיע וע"כ דגם בדרבנן ונדר דאורייתא אלמוה כנ"ל וכ"כ תוס' גיטין פרק הזורק (ד' ע"ז ע"ב) דאמר ידים מי קני ליה לבעל וכ' דתלי' בין ר"ל לר"ה אי מצי אמרה א"נ וא"ע ע"ש לחד תירוצא כו':

תוס' יוציא כו' הוכיחו דכופין בשוטי כדמצינו ביבום לא רצו חוזרין אצל גדול למכפי' ע"ש. ולע"ד אינו מובן דהא פשיטא במצות עשה שבידו לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר פ' הכותב (דף פ"ו ע"א) פריעת בע"ח מצוה כו' עשה סוכה לולב כו' וע"כ הספק כאן אף דחייב לה מזונות מ"מ הא אנוס הוא שא"י ליתן מחמת הנדר ואף שבידו לגרשה ולא יהי' עליו חיוב מ"מ לא מצינו כה"ג שנכוף לגרש כדי שיפקע החיוב כיון דעתה א"א לו לקיים כנ"ל. וא"כ מה ראי' מהא דיבום דהא מצות עשה ליבם כל זמן שאינו חולץ דהא דאי ל"ת רק כשחולץ פקע המצוה וא"כ אין אנו כופין אותו לחלוץ רק ליבם בלי שאינו חולץ וככל מ"ע שבידו לקיים דמכין אותו כו' וזה מדויק לשון הש"ס דמצוה עלי' רמיא ואם חולץ באמת נפטר ושפיר כופין. וכן מה שהביא ראי' מהא דהאומר איני זן ואיני מפרנס דאמר שמואל עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ומוכח דכופין ע"ש. והא ודאי דלא גרע משאר פריעת בע"ת דאי אומר לא בעינא דמכין אותו כו' וכיון שאינו רוצה לזון כופין בשוטי ולאו נמי איכא דשארה כסותה לא יגרע כיון שאינו רוצה ויכול לזונה ושפיר מכין וכופין או לזון או לגרש ויהי' פקע החיוב אמר שמואל שפיר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. משא"כ כאן במדיר דעתה אנוס שא"א לו לזונה ומנ"ל שנכוף לגרש. וכמבואר (במג"א סי' י"ג ס"ק ח') בטלית אי חובת מנא בשבת שא"י להטיל ציצית אינו מחויב להפקיר כדי שלא יעבור וכן כתב המרדכי גבי מזוזה בבית בשבת שא"י לעשות דאינו עובר וא"צ לצאת מלדור ולא יהי' חיוב עלי' כיון שעתה אונס רק לעשות פעולה שיפקע החיוב ואף דכאן הביא על עצמו אונס זה במה שהדירה מ"מ מה בכך כיון שכבר ביטל העשה לא אמרינן מכין כו' רק כשבידו לקיים ומה שבידו לגרש ולהפקיע לא מיקרי בידו לקיים שיהי' הדין מכין כו'. ונראה דתוס' לא דייקו רק מהלשון אף דתני חוזרין אצל גדול מפרש הש"ס למיכפי' וכן שמואל דאמר עד שכופין להוציא כו' אף דרב אמר סתם יוציא כו' ומשמע דלשון יוציא היינו כפי' כו'. אך אינו מיושב אח"כ שהוצרכו לחלק בין שמונע ממנה כל עניני אישות כופין כו'. ולמ"ש א"ש בפשיטות ודברי הר"ח דקרינן ליה עבריין. נראה דאף לא משמתינן ליה לקיים דברי חכמים כדאמר פרק ש"ה (דף מ"א ע"א) דהאי לינקטי' בכובסי' כו':

גמרא וכיון דמשעבד כו'. הא דלא מוקי בנדרה היא וקיים לה הוא למ"ד הוא נתן כו' שוב ראיתי שהש"מ הקשה כן ותירץ בדוחק. ולרש"י ז"ל לא קשה כלל דא"כ הוי נדרה הנאתך עלי דחל גם אתשמיש [לקמן ד' ע"א ע"ב] ובב' שבתות יוציא כיון דהוא נותן כו'. רק לשיטת תוס' בפירשה מזונות. וי"ל בפשיטות דא"כ למה יעמיד פרנס הא הוי בנדר כאיני ניזונית ואיני עושה דנראה הטעם דלא אמרינן נעשה כאומר כו' למסקנא. ואף דהא כשנודר שלא ליתן מזונות ממילא הוי צאי כמ"ש תוס' (ד"ה נעשה). דז"א דלהיפוך צריך למחול ולהפקיע זכות שיש לו לא להיפוך דכשאומר איני רוצה ליתן מזונות לא הוי כלל כאומר א"א בתקנת חכמים כו' דהוי כאומר שאיני רוצה ליתן מזונות ומ"מ יהיה מעשה ידי' שלו ולכך לא אמרינן נעשה וכן כשאומרת קונם שאני עושה כו' הוי כאומרת איני רוצה ליתן מעשה ידי ומ"מ לא מחלה כלל מזונות. אבל כשאומרת איני נזונית כו' הוי אי אפשי בתקנת חכמים של טובתי וממילא המ"י שלה כיון דתקנו מ"י תחת מזונות. וא"כ בנדרה היא שפיר אמרינן נעשה כיון שאסרה הנאתו עליו כאלו אמר' איני נזונית דממילא מ"י שלה ולמה לי' פרנס:

ובזה מיושב הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל באומר צאי מ"י כו' ותמוה כמ"ש הר"ן הא דחי דלא אמרינן נעשה כו' רק באומר דוקא ע"ש. ולמ"ש י"ל דהא קשה מאי דייק מקונם שאני עושה דלא אמרינן נעשה כו' הא כיון דקי"ל מזוני עיקר ומ"י תחת מזונות. וא"כ בשלמא אומרת איני עושה שפיר לא מהני דהא אף כשאינה עוש' מגיע לה מזונות רק בתורת כפי' כופין אותה או פוחתין מכתובה אבל לא פקע החיוב מזונות ולכך בקונם שאני עושה כו' אף דהוי כאמרה איני עושה מ"מ לא הוי מחילה על המזונות ושוב כיון שמגיע לה מזונות מ"י ממילא שלו ולא חייל הקונם משא"כ באומר הוא איני נותן מזונות דאז ממילא אין המ"י שלו כלל כיון דמעשה ידי' תחת מזונות שפיר הוי כמפרש צאי מ"י למזונותיך ושפיר בקונם על מזונות הוי כאומר צאי כו'. אמנם הש"ס פריך שפיר לר"ל דמ"י עיקר ואף דבאינה ניזונית אמר פ' אע"פ [ד' נ"ח ע"ב] פשיטא דלא גרע מע"ע היינו דודאי יכולה לתפוס המ"י על מזונות דעכ"פ משכון הוי ולא מצי מקדיש לה. אבל מ"מ לא פקע התקנה במה שאומר שאינו רוצה ליתן מזונות ומ"מ מ"י שלו כשיהיה מותר כה"ג ממילא לא הוי כמוחל המ"י ושוב חייב מזונות ולא חל הנדר ופריך רק לר"ל דמשני נעשה ופריך אם איתא לדר"ה כו' דיכול' לומר א"נ וא"ע קונם שאני עושה נימא נעשה וע"כ כיון דמזוני עיקר לא אמרינן אצלה נעשה במה שאומרת איני עושה כן ממילא לר"ל דמ"י עיקר שוב לא אמרינן נעשה במה שאומר איני נותן מזונות שיהי' כצאי דבסברא זו לא פליגי ר"ל ור"ה ופריך שפיר לר"ל. ולכך דייק הש"ס א"א לדר"ה כו' דמזה דייק דקשה לר"ל דמ"י עיקר לא אמרינן אצלו נעשה כמו לר"ה לגבי דידה כנ"ל. והוצרך לשנויי באומר צאי כו'. אבל לדידן דקי"ל באמת כר"ה דמזוני עיקר ממילא לא קשה כלל דשפיר כאן אמרינן נעשה דכשאומר א"נ מזונות ממילא פקע שאין מ"י שלו והוי כאומר צאי כו' ופסק רמב"ם ז"ל שפיר אף שאינו אומר חל דנעשה כנ"ל:

עוד י"ל דברי הרמב"ם דהא קשה באמת כיון דקונם מפקיע מה"ת רק דאלמוה ולמה הוצרכו חכמים לאלמוה בשלמא התקנה כדי שלא יאסר ויפקיע ל' אבלכאן אם תפקיע מעשה ידי' בקונם לא יתן לה מזונות והא בל"ז יכולה לומר וכן לגבי דידי' אם יאסר מזונות לא יהי' מ"י שלו. אך נראה דהוצרכו שפיר דאי לא אלמוה א"כ אם תאסר מ"י בקונם עדיין יתחייב ליתן לה מזונות כיון דמזוני עיקר ומה בכך שהקונם מפקיע שיעבוד מ"י מ"מ מגיע לה מזונות דהא זה גובה כו' ומכ"ש כיון שפקע שיעבודו. וא"כ יתחייב מזונות ולא יהי' לו מ"י והוצרכו לאלמוה כו'. אך להיפוך בדידי' למה הוצרכו הא כשיפקעו בקונם מזונות לא יהיה כלל מ"י שלו. אך לר"ל כיון דלא פקע התקנה ועדיין מ"י שלו רק מ"מ באינו נותן לה מזונות יכולה להחזיק מ"י בשביל מזונות א"כ אם יאסור עליו הנאתו בקונם לא תוכל כלל להחזיק מ"י בשביל מזונות כיון דמעשה ידה שלו עדיין נהנית משלו מן המ"י בשביל שיעבוד מזונות והא קונם מפקיע כו' ותהי' אסורה להחזיק המ"י והוא לא יתן לה מזונות והוצרכו לאלמוה לשיעבוד שלא יפקיע כנ"ל ופריך שפיר לר"ל. אבל למאי דקי"ל כר"ה דמזוני עיקר א"כ לגבי דידי' כשיאסור בקונם ולא יתן מזונות פקע תקנות המ"י ואינם שלו כלל ושפיר תחזיק המ"י שלה. ואין צורך לאלמוה כלל ושפיר קונם מפקיע וחל אף שלא אמר צאי כו'. ובשביל שמא לא יספיק לא אלמוה רבנן כו' ולכך יעמיד פרנס שמא לא יספיק כמ"ש הרמב"ם ולא הוצרך לחלק בין דברים גדולים לקטנים כנ"ל:

נעשה כו'. הקשו תוס' דלר"מ דאין אדם כו' ראוי לומר נעשה ולוקי כר"מ ע"ש. וי"ל דהא תוס' פ' (נערה ד' מ"ז) כתבו דא"י לומר איני נפדית כו' משום דמפקעת התקנה לעולם ודוקא א"נ וא"ע דלמחר תוכל לחזור שיתן לה כו' אבל א"נ לעולם ג"כ לא הי' מהני ע"ש וא"כ לא שייך בקונם שאני עושה דנימא נעשה כאומר' א"נ וא"ע הא ע"י אמירה זו דא"נ וא"ע יחול הקונם ושוב לא יועיל חזרה ותפקע התקנה לעולם כיון דחל הקונם ושוב לא מהני כלל אמירתה א"נ וא"ע. ובשלמא כשאמר' מקודם א"נ וא"ע דהועיל כיון שאינו נפקע לעולם ושוב י"ל דחל אח"כ כשאמרה קונם כיון דעכ"פ חל עכשיו לא פקע ואף שעי"ז יהיה בטל. אבל דנימא נעשה כו' דבשעת הקונם יהיה כאמרה א"נ כו' שיחול הקונם שוב לא מהני כלל אמירה זו דא"נ כיון דביטל התקנה לגמרי ומיושב ג"כ מה דאלמוה מ"ש לעיל דאף דיכולה בל"ז לומר א"נ וא"ע היינו משום שלא נפקע לעולם דע"ז שיפקע לעולם באמת תיקנו שלא יועיל כמ"ש תוס' ולכך אלמוה דבקונם יהי' פקע לגמרי כנ"ל. אמנם מ"מ מייתי הגמרא שפיר ראי' גם לגבי דידיה דלא אמרינן נעשה דכמו לגבי דידה דלא אמרינן נעשה מטעם הנ"ל. כן לגבי דידי' כיון דמזוני עיקר א"כ נהי דבספקה רשאי לומר צאי מ"י היינו כשאומר שאם לא יספיק ישלים לה כמבואר בש"ע (סי' ס"ט סעיף ד') וא"כ עכ"פ לא עדיף ממנה. וממ"נ אי נימא דבאומר צאי פקע התקנה והא כשיפקע לגמרי לא מהני וא"כ כיון שע"י הקונם שיהי' כאומר צאי יפקע לגמרי ולא יועיל חזרתו וגם חזרה שלה כיון שכבר חל הקונם ממילא לא מהני כלל ואם מה שאמר צאי אינו בתורת שמפקיע התקנה רק דאף שמעשה ידי' שלו נותן לה בשביל מזונות כמו אם היה נותן לה שאר שוה כסף כו' א"כ ודאי אסור בקונם הנאתו עלי' דהא פורע חובו מאיסורי הנאה שנותן לה מ"י שלו בשביל מזונות והלוה עצמו לכ"ע אסור גם לחנן [לקמן ק"ח] ושפיר א"א לומר כלל נעשה גם לר"מ כנ"ל. ומשני באומר צאי כו'. והיינו כיון שאמר צאי קודם הנדר שפיר אז לא היה הפקעת התקנה לגמרי וחל הנדר ושוב לא פקע וגם אם בתורת נתינה ג"כ א"ש כיון שנתן מ"י של לעולם תחת מזונות שלעולם ופרע לה חובה כבר שפיר גם אח"כ שנדר ואסר בקונם לא נאסר המ"י שכבר שלה שהקנה לה מ"י של לעולם קודם הנדר ואינו שלו כלל כנ"ל משא"כ שנאמר נעשה שזה בשעת הנדר ואז כבר אסור ואינו מועיל כלל כנ"ל: