שבאו לינשא כל אחד לעצמו וצריכים עזרה מן הצדקה — משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום. וטעמו של דבר — מפני שבושתה של אשה שאיננה נשואה מרובה משל איש.

ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: יתום שבא לישא אשה, דואגים לו ככל האפשר לכל צרכיו: שוכרין לו בית, ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: "כי פתוח תפתח את ידך לו... די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח), ודרשו חכמים: "די מחסרו" — זה הבית, "אשר יחסר" — זה מטה ושלחן, "לו" — זו אשה. וכן הוא אומר ראיה ש"לו" הוא רמז לאשה — "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח).

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: "די מחסרו" — מכאן אנו למדים שאתה מצווה עליו (על העני) לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. שהחובה היא למלא לו את מחסורו, אבל אין חובה לתת לו עד שיתעשר. ומה שנאמר "אשר יחסר לו" הרי זה כולל אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו לשם כבודו אם רגיל בכך. שלאדם הרגיל בדבר זה, מניעתו הוא בגדר מחסורו שיחסר לו, ואינו נחשב למותרות. ומסופר: אמרו עליו על הלל הזקן שלקח (קנה) לעני בן טובים אחד שהיה רגיל בכך, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ הלל עצמו לפניו שלשה מילין, כדי שלאותו עני יתמלא כדי מחסורו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו (קנו) לעני בן טובים אחד מהעיר ציפורי משקל של ליטרא בשר בכל יום. ותוהים: ליטרא בשר מאי רבותא [מה הגדולה בזה]? הלא אין זו נתינה מרובה כל כך שצריך לספר עליה! אמר רב הונא: הכוונה היא ליטרא בשר משל עופות, שהוא בשר יקר בהרבה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בליטרא, כלומר, במחיר ליטרא כסף קנו לו בשר ממש. רב אשי אמר להסביר באופן אחר: התם [שם] בגליל העליון כפר קטן היה, וכיון שנתנו לו ליטרא בשר, היו צריכים לשחוט לו בהמה, ובכל יומא [יום] הוה מפסדי חיותא אמטולתיה [היו מפסידים בהמה אחת בגללו].

ועוד בענייני צדקה ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] ר' נחמיה וביקש צדקה. אמר ליה [לו]: במה אתה סועד כרגיל? אמר ליה [לו] דרכי לסעוד בבשר שמן ויין ישן. שאל אותו: רצונך שתגלגל עמי (שתאכל יחד אתי) בעדשים? שזה היה מאכלו של ר' נחמיה. לבסוף גלגל עמו (האכילו) בעדשים ומת, שלא היה רגיל באוכל זה. אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה. ותוהים: אדרבה, "אוי לו לנחמיה שהרגו לזה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]. אלא הכוונה היתה: איהו הוא [הוא זה] שלא איבעי ליה [היה צריך לו] לפנוקי נפשיה כולי האי [לפנק את עצמו כל כך], שכיון שהיה מעודן כל כך, הוא עצמו גרם לכך שימות.

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] רבא לבקש צדקה. אמר לו: במה אתה סועד כרגיל? אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה [לו]: ולא חיישת לדוחקא דציבורא [וכי אינך חושש לדוחק הציבור], שאתה מטיל עליהם דרישות מרובות אלה? אמר ליה [לו]: אטו מדידהו קאכילנא [וכי משלהם אני אוכל]? הלא מדרחמנא קאכילנא [משל הקדוש ברוך הוא אני אוכל]! דתנינא [ששנינו]: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה, טו). "בעתם" לא נאמר, אלא "בעתו" — מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו, כלומר, שנותן לכל אחד כפי מה שצריך, ואם כן, הפרנסה באה מהקדוש ברוך הוא, ובני אדם אינם אלא שליחים, ולכן איני משנה את דרכי.

אדהכי [בינתיים] עד שהם משוחחים, אתאי אחתיה באה אחותו] של רבא שלא חזיא ליה [ראתה אותו] תליסרי שני [שלוש עשרה שנה] ואתיא ליה [והביאה לו] כמתנה תרנגולת פטומה ויין ישן. אמר רבא בליבו: מאי דקמא [מהו זה שלפני], שפתאום הביאו לי מאכל שאינני רגיל בו? ואז הבין שזו כעין תשובה למה שאמר לאותו עני. אמר ליה [לו] לעני: נענתי (נתרציתי) לך — קום אכול.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: עני שאין לו כדי צורכו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה — נותנין לו כסף לשום (לשם) הלואה בדרך כבוד, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה. על דברי חכמים תוהים: לשום מתנה? הא לא שקיל [הרי אינו רוצה לקחת] במתנה! ומשיבים: אמר רבא הכוונה היא לפתוח לו לשום מתנה, כלומר, להציע לו מראש שרוצים לתת לו מתנה, ואם אינו מקבל כלל נותנים לו כהלוואה, אבל אחר כך מבין שנתנו לו מתנה ואין תובעים ממנו להחזיר.

מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו, אלא לחיות מן הצדקה — נותנין לו לשום מתנה כצדקה, וחוזרין ונפרעין ממנו. ותוהים: אם חוזרין ונפרעין הימנו תו לא שקיל [שוב אינו לוקח]! אמר רב פפא: הכוונה היא לאחר מיתה נפרעים ממנו כל מה שנטל מן הצדקה. ר' שמעון אומר שלא כדברי חכמים: יש לו משל עצמו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה — אין נזקקין לו. שאין חובה על הציבור לדאוג לאדם זה. אין לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה — אומרים לו: הבא משכון וטול הלוואה, כדי שתזוח (שתגבה) דעתו עליו, כלומר, שלא תהיה לו השפלה, אלא יחשוב שנותנים לו הלוואה, אף כי לאמיתו של דבר נותנים לו במתנה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... והעבט תעביטנו די מחסורו..." (דברים טו, ז-ח). ומדוע נוטלים משכון (עבוט) — אמרו: "העבט" — זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, שנותנים לו לשום (לשם) הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה. "תעביטנו" — הוא זה שיש לו משל עצמו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה, שנותנין לו לשום (לשם) מתנה, וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה, אלו דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים: יש לו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה — אין נזקקין לו. ואלא מה אני מקיים, וכיצד אני מפרש את ההכפלה "העבט תעביטנו"? שדברה תורה כלשון בני אדם, ואין כפל לשון זו מלמדת דבר.

ב ועוד במעשה הצדקה: מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה [היה עני בשכנותו] דהוה [שהיה] רגיל מר עוקבא כל יומא [יום] דשדי ליה [לזרוק לו] ארבעה זוזי [זוזים] בצינורא דדשא [בתוך חור הדלת]. יום אחד אמר אותו עני: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא [אלך אראה מי עושה לי אותה טובה], שלא ידע מי נותן לו את הצדקה. ההוא יומא נגהא ליה [אותו יום התאחר] מר עוקבא לבי מדרשא [לבוא לבית המדרש]. אתיא דביתהו בהדיה [באה אשתו יחד אתו] לחלק את הצדקה,

כיון דחזיוה [שראו] בני הבית של אותו עני דקא מצלי ליה לדשא [שמטה את הדלת], נפק בתרייהו [יצא העני אחריהם] לראות מי הם הנותנים. רהוט מקמיה [רצו, ברחו מלפניו], שלא רצו שיידע מי הם, עיילי לההוא אתונא דהוה [נכנסו לכבשן שהיתה] גרופה נורא [האש] בו אבל עדיין היה חם מאד, הוה קא מיקליין כרעיה [היו נשרפות רגליו] של מר עוקבא מחמת החום. אמרה ליה דביתהו [לו אשתו]: שקול כרעיך אותיב אכרעאי [הרם את רגליך ושים על רגלי] שאני אינני נכוית. חלש דעתיה [חלשה, נפגעה דעתו] של מר עוקבא, שראה שאשתו צדקת גדולה ממנו שאינה נכוית על ידי האש, אמרה ליה [לו] לפייסו: אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא אהנייתי [אני מצוייה בתוך הבית וכשאני נותנת צדקה קרובה הנאתי], לפי שאני נותנת אותה בלחם ומזונות והעני נהנה מיד, ואילו אתה נותן להם כספים שאין בהם הנאה מיד, ולכן שכרי מרובה.

ושואלים: ומאי כולי האי [ומה היה כל זה] שברחו עד כדי כך שנכנסו לתוך כבשן? מדוע עשו כן? ומשיבים: שאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: נוח (מוטב) לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן [מניין לנו] דבר זה — מתמר, דכתיב [שנאמר]: "...ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (בראשית לח, כד-כה), שלא פרסמה שיהודה הוא זה שבא עליה שלא לביישו, למרות שהיתה עלולה להשרף בכבשן האש, ומכאן למדים כמה צריך להזהר כדי שלא להלבין פנים.

ועוד מסופר: מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה [היה עני בשכנותו שהיה] רגיל מר עוקבא לשדורי ליה [לשלוח לו] ארבע מאה זוזי [מאות זוזים] כל מעלי יומא דכיפורא [ערב יום כיפור]. יומא חד שדרינהו ניהליה [יום אחד שלח את הכסף אליו] ביד בריה [בנו]. אתא [בא] בחזרה הבן ואמר ליה [לו]: לא צריך העני ההוא צדקה. אמר מר עוקבא מאי חזית [מה ראית] שאתה אומר כך? אמר לו: חזאי דקא מזלפי ליה [ראיתי שמזלפים לו] יין ישן על הרצפה לבישום החדר. אמר מר עוקבא: אם הוא מפנק כולי האי [מפונק כל כך] וזקוק אף לכך, הריהו צריך יותר! עייפינהו ושדרינהו ניהליה [כפל את סכום המעות ושלח אליו].

כי קא ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, כשעמד מר עוקבא למות], אמר: אייתו [הביאו] לי את חושבנאי [חשבון] הצדקה שלי. אשכח דהוה כתיב ביה [מצא שהיה כתוב בו] שבעת אלפי [אלפים] דינרי סיאנקי [זהב טובים] שנתן לצדקה. אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא [צידתי קלה והדרך רחוקה], כלומר, אין סכום זה מספיק בשביל ללכת עמו לחיי העולם הבא. קם בזבזיה לפלגיה ממוניה [עמד ובזבז את חצי ממונו] לצדקה. ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כן]? והאמר [והרי אמר] ר' אילעאי: באושא התקינו שהמבזבז מנכסיו לצדקה — אל יבזבז יותר מחומש! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים שלא יבזבז מחיים, שחששו שמא ירד מנכסיו. אבל לאחר מיתה — לית לן [אין לנו] בה איסור ורשאי אדם לתת הרבה מאד לצדקה סמוך למותו.

ועוד בדרכי נתינת הצדקה ר' אבא הוה צייר זוזי בסודריה [היה צורר מטבעות בסודרו], ושדי ליה לאחוריה [ומטיל אותו לאחוריו], וממצי נפשיה לבי עניי [והיה ממציא את עצמו אל בין העניים] שיוכלו לקחת ממנו בלא שיראה מי הם, אבל ומצלי עיניה [והיה מטה את עיניו] להציץ מי הם הלוקחים, לפי שחשש מרמאי (מפני הרמאים) שלא ייקח גנב את הכסף לעצמו.

מסופר: ר' חנינא הוה ההוא עניא דהוה [היה עני אחד שהיה] רגיל ר' חנינא לשדורי ליה [לשלוח לו] ארבעה זוזי [זוזים] כל מעלי שבתא [ערב שבת]. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו [יום אחד שלח אותם אליו ביד אשתו], אתאי [באה] בחזרה אמרה ליה [לו]: לא צריך העני לצדקה. שאל אותה: מאי חזית [מה ראית] שאת אומרת כך? אמרה לו: שמעי דהוה קאמרי ליה [שמעתי שהיו אומרים לו] בתוך ביתו: במה אתה סועד