מיחזי [נראה] דבר זה כשכר שבת ולכן תיקנו שלא יתן עבור יום השבת.

ועוד באותו נושא, אמר ליה [לו] ר' חייא בר יוסף לשמואל: מה הטעם להבדל בין מורד למורדת, שלכל הדעות המורד על אשתו נותן פחות מאשר המורדת? אמר ליה [לו]: צא ולמד משוק של זונות, מי שוכר את מי? משמע שצערו של האיש במניעת תשמיש מרובה יותר. דבר אחר: זה האיש כשהוא מתאווה יצרו מבחוץ שנוסף לצער הוא מתגנה בכך, וזו יצרה מבפנים, ואינו ניכר בחוץ.

א משנה המשרה את אשתו על ידי שליש, שהניח את פרנסת אשתו בידי אדם שלישי, שנעשה לה מאיזשהו טעם כאפוטרופוס — לא יפחות לה ממזונותיה משני קבין חטין, או מארבעה קבין שעורין לכל שבוע. אמר ר' יוסי: לא פסק לה שעורין בשיעור כפול מחיטים אלא ר' ישמעאל שהיה חי סמוך לארץ אדום. ונותן לה נוסף לכך חצי קב של קיטנית, וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות (תאנים יבשות) או משקל מנה של דבילה (תאנים כבושות). ואם אין לו פירות אלה — פוסק לעומתן פירות ממקום אחר. וכן

נותן לה מטה, מפץ (מחצלת רכה) ומחצלת קשה. ונותן לה ללבושה כפה לראשה, וחגור למתניה, ומנעלים ממועד למועד, שבכל אחד מן הרגלים קונה לה מנעלים, וכלים (בגדים) של (ששוויים) חמשים זוז משנה לשנה. ומעירים: ואין נותנין לה לא בגדים חדשים שהם עבים בימות החמה, משום שמחממים, ולא שחקים בגדים שחוקים בימות הגשמים, שמפני שנשחקו הם דקים, וקר לה. אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבלאותיהן גם בימות החמה. והשחקים הבגדים השחוקים שנשארו — שלה הם.

ונותן לה נוסף לכל זה עוד מעה כסף לצורכה, לשאר צרכיה. ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, שאף שבמשך השבוע הריהי ניזונת באמצעות שליש ואינה מצויה עמו, אבל בלילי שבת היא עמו ממש. ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה — הרי מעשה ידיה שלה ולא שלו.

ומה היא עושה לו, מה הדבר הקצוב שהיא צריכה לעשות לו? — הריהי טווה משקל חמש סלעים של חוטי שתי ביהודה, שהן עשר סלעים במידות גליל. או משקל עשר סלעים של חוטי ערב (שקל יותר לעשותם) ביהודה, שהן עשרים סלעים במידות גליל. ואם היתה באותו זמן מניקה — פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה. במה דברים אמורים כל השיעורים והסכומים והקיצבות שנמנו כאן — בעני שבישראל, שאלה הם השיעורים הפחותים של נתינה, אבל במכובד — הכל לפי כבודו מוסיף ונותן.

ב גמרא תחילה שואלים: מני מתניתין [של מי היא משנתנו זו], לכאורה אינה לא כדעת ר' יוחנן בן ברוקא, ולא כדעת ר' שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה]: וכמה שיעורו של עירוב תחומים — מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מן המשתמשים בעירוב זה. ונחלקו בענין זה, שיש אומרים: צריך לקבוע ענין זה לפי מזונו שרגיל לאכול ביום חול ולא לשבת, אלו דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר: מזונו לשבת, ולא לחול. ומעירים: וזה וזה מתכוונין להקל, אלא שנחלקו אם אדם אוכל בשבת יותר או פחות מאשר בימות החול.

ר' יוחנן בן ברוקא אומר: יש לשתי סעודות האמורות שיעור קצוב, והוא ככר הלקוח (הנקנה) בפונדיון (שני איסרים, והוא אחד משנים עשר של הדינר) כאשר ניתן לקנות ארבע סאין בסלע שהוא ארבעה דינרים. ולפי חשבון זה מדובר בככר לחם ששיעורה חצי קב (חלק אחד משנים עשר של הסאה), ומזון סעודה אחת הוא איפוא רבע הקב. ר' שמעון אומר: שיעור שתי סעודות הוא שתי ידות (שני שלישים) לככר, שגודלם משלש ככרות לקב. ונמצא שמזון סעודה אחת הוא תשיעית הקב.

ומעירים: חציה של ככר כזו הוא השיעור לענין בית המנוגע בצרעת, שהשוהה בבית המנוגע שיעור זמן הראוי לאכילת חצי ככר ("פרס") מיטמאים גם בגדיו. וחצי חציה, רבע ככר כזו, הוא השיעור של אוכל לפסול את הגוייה. שהאוכל שיעור זה של אוכל טמא, גזרו חכמים שיטמא גופו. וחצי חצי חציה, שמינית ככר כזו, הוא השיעור הקטן ביותר של אוכל הראוי לקבל טומאת אוכלין.

ומעתה נברר, משנתנו כאן מני [כדעת מי היא]? אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר' יוחנן בן ברוקא, שלדעתו מזון סעודה אחת הוא רבע קב, הרי רק תמני הויין [שמונה סעודות הן] בשני קבי חיטים, והרי האשה צריכה לפחות ארבע עשרה סעודות בשבוע! ואי [ואם] היא כשיטת ר' שמעון ששיעור מזון סעודה אחת הוא תשיעית הקב, הלא בשני קבין תמני סרי הויין [שמונה עשרה סעודות הן] יותר מכדי צורכה!

ומשיבים: לעולם יש לומר שמשנתנו כשיטת ר' יוחנן בן ברוקא, וכדאמר [וכפי שאמר] רב חסדא בענייננו: שאף שאמר שיעור מסויים, הרי זה הוא המחיר הסיטונאי, ואילו הלוקח יש לו בפעל פחות, כי צא (הפחת) מהן שליש לחנווני. וכן, הכא נמי אייתי תילתא שדי עלייהו [כאן גם כן הבא שליש לחשבון הסעודות שיש בשיעור זה והוסף עליהן]. ומקשים: אכתי תרתי סרי הויין [עדיין שתים עשרה הן] אם מוסיפים שליש (מבחוץ, שהוא מחצית השיעור), על שמונה סעודות. והרי היא צריכה ארבע עשרה! ומשיבים: הרי אוכלת עמו לילי שבת משלו ואין סעודה זו מן החשבון.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] ומפרש את הביטוי הזה במשנה שכוונתו היא אכילה ממש. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאכילה זו בלילי שבת היא לשון נקיה להגדרת תשמיש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ועוד, אף אם היא אוכלת סעודה אחת משלו בלילי שבת, הלא תליסר הויין [שלוש עשרה הן] ועדיין חסרה לה סעודה אחת! אלא צריכים לומר כדאמר [כפי שאמר] רב חסדא שם בהסבר דברי ר' יוחנן בן ברוקה, צא מהן לא שליש אלא מחצה לחנווני. הכי נמי [כך גם כן] אתיא פלגא ושדי עלייהו [הבא חצי והטל עליהן], ונמצא שיש כאן לא שמונה אלא שש עשרה סעודות.

ומעירים: קשיא [קשה] מדברי רב חסדא על דברי רב חסדא, שפעם אחת הוא אומר שמוסיפים שליש, ופעם אחרת שמוסיפים חצי! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא באתרא דיהבי ציבי [זה במקום שנותנים גם דמי עצים] עבור אפיית הלחם, הא באתרא [זה במקום] שלא יהבי ציבי [נותנים דמי עצים].

אחרי שיישבנו את דברי ר' חסדא, חוזרים לשיטת ר' יוחנן בן ברוקא ומקשים: אי הכי [אם כן] בפונדיון אחד במחיר סיטונאי, מספר הסעודות לדברי ר' יוחנן לפי הערתו של רב חסדא שיתסרי הויין [שש עשרה סעודות הן] וזהו יותר מן השיעור שהוקצב במשנתנו. ולפי זה משנתנו כמאן [כשיטת מי] האם כדעת ר' חידקא, שאמר: ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת. ונמצא שיש שתים עשרה סעודות בימות השבוע, ועוד ארבע לשבת?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת רבנן [חכמים], אלא דל חדא לארחי ופרחי [הורד אחת בשביל אורחים ומזדמנים], שבכל זאת אי אפשר לצמצם לה רק כדי מזונה שלה בדיוק.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] להסבר זה שאין נותנים לה רק כפי מזונה בצמצום, אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' שמעון שיש בשני קבים מזון שמונה עשרה סעודות, ונפרש כי לרבנן [לדברי חכמים] האומרים שיש שלוש סעודות בשבת, מכל מקום עדיין ניתן לקבל את דבריהם ולומר כי דל תלת לארחי ופרחי [הורד שלוש מהסעודות בשביל אורחים ומזדמנים], ולדעת ר' חידקא שחייבת בארבע סעודות בשבת דל תרתי לארחי ופרחי [הורד שתים לאורחים ומזדמנים], ואם כן אפשר לפרש את הדברים לכל השיטות.

ג שנינו במשנה שאמר ר' יוסי: לא פסק שעורין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום. ותוהים: אלא באדום הוא דאכלין [שאוכלים] שעורים, בכולי עלמא [בכל העולם] לא אכלי [אוכלים], והרי היה זה מאכל עניים בכל מקום! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: לא פסק שעורים בשיעור כפלים מן השיעור שנאמר בחטין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום, מפני ששעורין אדומיות רעות הן, ואילו במקום אחר ההבדל בין שעורים לחיטים אינו גדול כל כך.

ד עוד שנינו במשנה: ונותן לה עוד חצי קב קיטנית ושמן וכו'. ומעירים: ואילו יין לא קתני [שנה], שאינו חייב לתת לה. הרי זה מסייע ליה [לו] לר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר