עד עשרים וארבעה חדש מיום שהתינוק נולד. שאם תינשא עלולה היא להתעבר, ולא תוכל להניק עוד, אלו דברי ר' מאיר. ור' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש. אמר ר' נתן בר יוסף: הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל. כלומר, מחלוקת זו היא מחלוקת עתיקה, שבית שמאי אומרים: עשרים וארבעה חדש, ובית הלל אומרים: שמונה עשר חדש.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אכריע. לדברי האומר עשרים וארבעה חדש — מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש, משום שעד שלושה חדשים אפילו אם תתעבר לא ימנע העיבור מלהניק. לדברי האומר בשמונה עשר חדש — מותרת להנשא בחמשה עשר חדש. וטעמו — לפי שאין החלב נעכר על ידי ההריון אלא לאחר שלשה חדשים.

אמר עולא: הלכה כר' יהודה שדי בשמונה עשר חודש. ואמר מר עוקבא: לי התיר ר' חנינא לשאת אשה מינקת לאחר חמשה עשר חדש וכשיטת ר' יהודה לדברי רבן שמעון בן גמליאל. מסופר: אריסיה [אריסו] של אביי אתא לקמיה [בא לפני] אביי לשאול, אמר ליה [לו]: מהו ליארס עם אשה שמניקה את בנה והוא בן חמשה עשר חדש? אמר ליה [לו] אביי: חדא [טעם אחד] שמותר משום שבמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה. ועוד, הלא זו מחלוקת ראשונים, בית שמאי ובית הלל, ובמקרה כזה הלכה כבית הלל. ועוד, הרי אמר עולא: הלכה כר' יהודה, וכן אמר מר עוקבא: לי התיר ר' חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש, כל שכן שלך מותר דאת ליארס [שאתה בא רק לארס אשה] ולא לשאת אותה.

כי אתא [כאשר בא] אביי לקמיה [לפני] רב יוסף, אמר ליה [לו] רב יוסף בענין זה: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש ואפילו מלהתארס, וחודשים אלו נמנים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו. כיון ששמע אביי כך רהט בתריה תלתא פרסי [רץ אחריו, אחרי אותו אריס, שלוש פרסות] ואמרי לה פרסא בחלא [ויש אומרים שרץ אחריו פרסה בתוך חול] שרצה להזכירו שלא יסמוך על ההיתר, אלא כפי שאמרו רב ושמואל שהדבר אסור, ולא אדרכיה [השיג אותו].

אמר אביי שלמד מתוך מעשה זה: האי מילתא דאמור רבנן [דבר זה שאמרו חכמים] אפילו לאכול ביעתא בכותחא [ביצה בכותח] שיש בו מעט חלב לא לישרי איניש [יתיר אדם] במקום רביה [במקום רבו], שאף שלכאורה היא שאלה פשוטה מאד, שאין הביצה נחשבת כבשר, ומותר לאוכלה עם חלב, ואין בה שום צדדים של חומרה — בכל זאת לא יפסוק אדם הלכה זו במקום רבו. ואמר אביי שהטעם לא משום דמיחזי כאפקירותא [שנראה כחוצפה] שמורה הלכה במקום רבו, שהרי הוא דבר פשוט שאין צורך בו בידיעה מרובה של ההלכה, אלא משום שלא מסתייעא מילתא למימרא [מסתייע הדבר לומר] דבר הלכה לאמיתו. דהא אנא הוה גמירנא ליה להא [שהרי אני למדתי את ההלכה הזו] של רב ושמואל ואפילו הכי לא מסתייעא [הסתייע] לי מילתא [הדבר] למימר [לומר] אותו כראוי, מפני שפסק במקום רבו רב יוסף, ופסק בטעות.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נתנה בנה למינקת בתוך הזמן, או גמלתו מלינוק, או מת — מותרת לינשא מיד. מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא [חשבו לעשות מעשה כמו ברייתא זו]. אמרה להו [להם] ההיא סבתא [זקנה אחת]: בדידי הוה עובדא [בי היה מעשה] בשאלה כגון זו, ואסר לי רב נחמן.

ותוהים: איני [וכן הוא]?! והא [והרי] רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא [התיר להם לבני בית ראש הגולה] בכגון זה! ומשיבים: שאני בי ריש גלותא דלא הדר בהו [שונים בני בית ראש הגולה, שאין המניקות חוזרות בהן], שאם נתנה אחת מהנשים הללו את הילד למינקת — ודאי לא תחזור בה המינקת מפני מורא ראש הגולה, מה שאין כן באדם אחר, שמא יימצא התינוק בלא מינקת כלל.

אמר להו [להם] רב פפי לרב פפא ורב הונא בנו של רב יהושע: ואתון לא תסברוה [ואתם אינכם סבורים כך] לאסור, ומנין — מהא דתניא [מזו ששנינו בברייתא]: הרי שהיתה האשה רדופה (רגילה ונוהגת) לילך לבית אביה ושהתה שם זמן מרובה, או שהיה לה כעס בבית בעלה ולא היתה עמו, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין, או שהלך בעלה למדינת הים, או שהיה בעלה זקן, או חולה, או שהיתה היא עקרה או זקנה או איילונית או קטנה, וכן המפלת אחר מיתת בעלה, ושאינה ראויה לילד מאיזה טעם אחר — אף על פי שבכל אלה אין לחשוש שהן מעוברות — כולן צריכות להמתין לפחות שלשה חדשים, שאמרו חכמים שלא תינשא אשה אלא אחר שלושה חדשים למות בעלה, כדי שלא יווצר ספק בן מי הוא הילד הנולד לה, וגזרו שלא לחלק בין אשה ואשה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד בכל המקרים הללו, משום שאין לחשוש בהם להריון. ואמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כר' מאיר בגזירותיו, שבכל מקום שגזר ר' מאיר להחמיר כדי שלא יבואו לידי טעות — הלכה כמותו. ואף כאן במינקת יש לומר שלא חילקו חכמים בין מקרה למקרה, ולא תינשא בכל אופן שהוא.

אמרי ליה [אמרו לו]: לאו אדעתין [לא היה הדבר בדעתנו], כלומר, שכחנו דבר זה. והלכתא [והלכה] לסיכום הדברים: אם מת הילד — מותר לאשה להינשא מיד, ואם גמלתו (מהנקה) — אסור, שיש לחשוש שמא תגמלנו בעל כרחו לפני זמנו. מר בר רב אשי אמר: אפילו מת נמי [גם כן] אסור. שאם תתיר במקרה שמת התינוק יש לחשוש דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא [שמא תהרוג אותו לשם כך ותלך ותתחתן]. ומספרים: אכן הוה עובדא וחנקתיה [היה מעשה וחנקה אותו] את הילד לשם כך. ומסכמים להלכה: ולא היא, אין ללמוד מכאן, כי האישה ההיא שוטה הואי [היתה], דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו [שאין נשים עשויות לחנוק את בניהן], ואין לחשוש לכך.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הרי שנתנו לה לאשה מינקת בן להניק בשכר — הרי זו לא תניק עמו לא את בנה, ולא את בן חברתה, שלא יתמעט החלב לתינוק שנשכרה להניקו. פסקה קימעא, אם הסכימה לקבל בשכר הנקה מזונות מעטים — אוכלת הרבה כדי שיהיה לה מספיק חלב, ולא תאכל עמו, כלומר, בזמן שהיא מניקה אותו, דברים הרעים והמזיקים לחלב.

ומבררים את פרטי ברייתא זו: השתא [עכשיו], הרי, שתניק את בנה עם הילד אמרת שלא, בן חברתה מיבעיא [נצרכה לומר] שאין מניקה אותו כשנשכרה להניק?! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: בנה הוא דחייס עילויה [שהיא חסה עליו] ולכן ממציא ליה טפי [מוציאה לו יותר] חלב מהשני. לכן לא תניק בנה אתו, אבל בן חברתה, אי לאו דהוה [אם לא שהיה] לה מותר [חלב מיותר] לא הוה ממציא ליה [היתה מוציאה לו יותר], ולפיכך אולי מותר לה להניקו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחלק בדבר.

אמרנו שפסקה קימעא, כלומר, שפסקו לה מזונות בשכר ההנקה — אוכלת הרבה. ושואלים: מהיכא [מהיכן] משל מי? אמר רב ששת: משלה. שהרי התחייבה להניק אותו, והיא צריכה לדאוג לכך.

שנינו שם: לא תאכל עמו דברים הרעים. ושואלים: מאי נינהו [מה הם] הדברים הרעים לחלב? אמר רב כהנא: כגון כשות וחזיז (נבטי תבואה) ודגים קטנים, ואדמה. אביי אמר: אפילו קרא וחבושא [דלעת וחבוש]. רב פפא אמר: אפילו קרא וכופרא [דלעת וענפי דקל]. רב אשי אמר: אפילו כמכא והרסנא [כותח ודגים קטנים], כי מכל אלה מינייהו פסקי חלבא, מינייהו עכרי חלבא [מהם המפסיקים את החלב, מהם העוכרים את החלב].

ומאחר שנגענו בדברים אלה, מביאים עוד כמה דברים לגבי התוצאות העלולות לבוא לוולדות מחמת התנהגות האם: דמשמשא בי ריחיא [מי שמשמשת, מזדווגת, בבית הריחיים] — הוו [יהיו] לה בני נכפי [בנים נכפים, חולים במחלת נפילה]. דמשמשא [מי שמשמשת] על ארעא [הארץ הקרקע] — הוו [יהיו] לה בני שמוטי [בנים ארוכי צוואר]. דדרכא [זו הדורכת] על רמא דחמרא [גללי חמור] בזמן ההריון — הוו [יהיו] לה בני גירדני [בנים קרחים]. דאכלה חרדלא [האוכלת חרדל] בזמן ההריון — הוו [יהיו] לה בני זלזלני [בנים זוללים]. דאכלה תחלי [האוכלת שחלים] — הוו [יהיו] לה בני דולפני [בנים זולגי דמעה]. דאכלה מוניני [האוכלת ציר דגים] — הוו [יהיו] לה בני מציצי עינא [בנים מניעי עיניים]. דאכלה גרגושתא [האוכלת אדמה] — הוו [יהיו] לה בני מכוערי [בנים מכוערים]. דשתיא שיכרא [השותה שיכר] — הוו [יהיו] לה בני אוכמי [בנים שחורים]. דאכלה בישרא ושתיא חמרא [האוכלת בשר ושותה יין] בזמן ההריון — הוו [יהיו] לה בני [בנים]