"שדה זו שמשכנתי לך ואתה אוכל את פירותיה, לכשאפדנה ממך — תיקדש", דקדשה [שהתקדשה]. משום שגוף השדה לא עבר ליד אחרת.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מי דמי [האם השוואה זו דומה]? התם [שם] כאשר הוא ממשכן את השדה, הלא בידו לפדותה, ואולם הכא [כאן] האשה המקדישה אין בידה לגרש עצמה! הא לא דמיא [זו אינה דומה] אלא לאומר לחבירו "שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך — תיקדש", דקדשה [שמקודשת]. ואף כאן, למרות שמעשה ידיה הם של הבעל, אולם כאשר מתגרשת הריהם שלה, וכיון שגוף הידיים תמיד היו שלה — יכולה להקדיש את מעשה ידיה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: מי דמי [האם זה דומה]? התם [שם] לאחר עשר שנים מיהא [על כל פנים] בידו לפדותה, שיש לזה זמן קצוב, ואפשר לומר שהדבר הוא בידיו, ואולם הכא [כאן] באשה, הלא אין בידה לגרש את עצמה לעולם, ואם כן אין לה שליטה כלל על מעשה ידיה, ואין לנו דוגמא לדבר.

אלא, יש לחזור ולדחות בדרך אחרת את הראיה מקונמות. אמר רב אשי: קונמות קא אמרת [אומר אתה]? שאני [שונים] קונמות שכעין קדושת הגוף נינהו [הם], שעל ידי הקונם הרי זה כאילו חלה קדושה על דבר מסויים והוא מפקיע את השעבוד. וכדברי רבא, שאמר רבא: כוח הקדש, וכן איסור חמץ, וכן שחרור של עבד — מפקיעין מידי שיעבוד. שגם אם היו כל אלה משועבדים לאדם אחר, מכל מקום אם מקדישם, או בא חג הפסח ונאסר החמץ המשועבד, או משתחרר עבד המשועבד לאחר — מעשים אלה מועילים להפקיע מהם את שעבודם. ומשום שהקונם הוא כעין הקדש הריהו חל על חפץ אף שאינו נמצא בזמן שנאסר ברשות בעליו, שהוא משועבד לאחרים.

ומקשים: אם כן, שהקונם מפקיע מן השעבוד — ונקדשו מהשתא [ושיתקדשו מעשה הידיים מעכשיו] עוד לפני שגירש אותה בשל כוח הקונם להפקיע את השעבוד שלהם לבעל? ומשיבים: אלמוה רבנן לשיעבודיה [חיזקו חכמים את שיעבודו] של הבעל בעודה נשואה לו יותר משאר שעבודים, כי היכי [כדי] שלא תיקדש מהשתא [תתקדש מעכשיו]. אבל כיון שבעיקרו של דבר יש כוח בקונם לחול גם על דברים משועבדים, לכן חל הקונם על מעשה ידיה לאחר שהיא יוצאת מרשות בעלה.

א משנה ואלו המלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה, ועושה עבודה גם בצמר (בטוויית צמר). אם הכניסה לו שפחה אחת — הרי הכנסה זו היא כנגד חלק מעבודתה, ומשום כך היא לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. הכניסה לו שתים (שתי שפחות) — אין מבשלת, ואין מניקה את בנה, אלא נותנת אותו למינקת. הכניסה לו שלש שפחות — אין מצעת לו המטה, ואין עושה בצמר. הכניסה לו ארבע שפחות — יושבת בקתדרא. כלומר, יכולה לשבת על כסא כמלכה, ולא לעשות דבר, משום שהשפחות עושות את הכל.

ר' אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות בעלה כופה (כופה אותה) לעשות עבודה בצמר, משום שהבטלה מביאה לידי זימה, ולכן טוב לה לאשה שתעשה מלאכה כלשהי. רבן שמעון בן גמליאל אומר יותר מכך: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה — יוציא (יגרש אותה) ויתן לה כתובה. ומדוע — שהבטלה מביאה לידי שיעמום (שיגעון).

ב גמרא על לשון המשנה שואלים: טוחנת סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! הרי כרגיל הטחינה נעשית בריחיים גדולות המונעות על ידי מים או בעלי חיים והאשה עצמה אינה טוחנת! אלא אימא [אמור] מטחנת. כלומר, היא מביאה את החיטים לריחיים ודואגת לטחינתן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: בריחיא דידא [בריחיים של יד] שהיא עצמה טוחנת.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כדעת ר' חייא, דתני [ששנה] ר' חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים, ולא לעשיית מלאכה. ותני [ושנה] ר' חייא: אין אשה אלא לתכשיטי אשה. ותני [ושנה] ר' חייא: הרוצה שיעדן (ייפה) את אשתו — ילבישנה כלי פשתן. הרוצה שילבין את בתו (שיהיה לה עור לבן) — יאכילנה אפרוחים, וישקנה חלב סמוך לפירקה (לזמן בגרותה).

ג במשנה נמנה בין חיובי האשה ש מניקה את בנה. ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כדברי בית שמאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נדרה האשה שלא להניק את בנה, בית שמאי אומרים: כיון שנדרה — שומטת דד (את השד) מפיו ואינה מניקתו. בית הלל אומרים: בעלה כופה (כופה אותה), ומניקתו בעל כרחה. אולם אם נתגרשה ושוב אין לה חיוב כלפי בעלה — אינו כופה. ואם היה התינוק מכירה — הרי גם לאחר גירושין נותן לה הבעל שכרה כמינקת וכופה, ומניקתו מפני הסכנה. שמא לא ירצה הילד לינוק מאשה אחרת, ויסתכן. ולענייננו נלמד מברייתא זו שלדעת בית שמאי אין חובה על האשה להניק את בנה, שהרי על ידי נדר מפקיעה עצמה מחיוב זה.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו גם כדעת בית שמאי, הכא [כאן] בברייתא שהבאנו במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] כגון שנדרה היא נדר זה, וקיים לה הוא, הבעל, את הנדר. וקסברי [וסבורים] בית שמאי כי במקרה כזה תלויה האשמה בבעל וכאילו שהוא נותן אצבע בין שיניה, והיא "הנושכת את האצבע", שבמקרה זה האשמה מוטלת עליו. ולכן כיון שלא הפר את נדרה — בטל ממנה החיוב להניק. ואילו בית הלל סברי [סבורים] שבמקרה כזה אנו מניחים שהיא האשמה וכאילו שהיא נתנה אצבע בין שיניה ונשכתה. ולכן אף שהוא קיים את נדרה מכל מקום האחריות מוטלת עליה, ומשום כך לא בטלה התחייבותה.

ומקשים: אם כן, שמחלוקת זו היא בשאלה על מי חלה האחריות כאשר האשה נודרת ובעלה מקיים, ונפלגו [ושיחלקו] בכתובה בעלמא [בכלל], כגון באשה שנדרה הנאה מבעלה והוא קיים לה את נדרה, האם תחול עליו החובה לתת לה כתובה, או לא. ועוד: הלא תניא [שנינו בברייתא] שבית שמאי אומרים במפורש לגבי כל הנשים (ולא דווקא לנודרות): אינה מניקה אם אינה רוצה בכך! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כי מתניתין [משנתנו] שלא כדעת בית שמאי היא.

בברייתא שהובאה כאן שנינו שאם היה התינוק מכירה, את האם, יכול הבעל לכפותה שתמשיך ותניק אותו גם לאחר שנתגרשה, אלא שצריך לשלם לה עבור ההנקה.